Virtual Sociology

על המארג האנושי

המרחב הוירטואלי לכתבים אודות האדם, החברה, העולם והיחסים ביניהם.

הנחת המוצא היא קיומו של 'מארג' שמהבר הכל לכולם - ותחתיו, או דרכו,
נסקרים תחומי-החיים (והידע) המגוונים החל מפילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה, וכלה במתמטיקה, ביולוגיה, בלשנות ועוד.

מכאן ההזמנה הכוללת, לקרוא ולכתוב, לחשוב ולהביע.

11 באפר׳ 2018


עלינו לבחון מדוע אנו משווים בין ביקורת על ישראל לבין אנטישמיות

בבחינתנו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עלינו להיצמד לסטנדרטים קרים ואכזריים, ולהשעות את הדחף 'להבין' את המצב.


סלבוי ז'יז'ק




המתקפות המתמשכות על מפלגת הלייבור בגין האנטישמיות לכאורה של כמה מחבריה הבולטים אינן רק מוטות בקיצוניות ארוכת טווח, אלא הן גם מערפלות את סכנת האנטישמיות האמיתית כיום. סכנה שקריקטורה מהעיתון הוינאי Die Presse הדגימה באופן מושלם עוד ב-2008: שני אוסטרים חסונים מעין-נאצים יושבים סביב השולחן, כשאחד מהם אוחז בידיו עיתון ומעיר לחברו: "כאן אתה שוב יכול לראות איך אנטישמיות מוצדקת לגמרי משומשת בלי הצדקה כביקורת זולה על ישראל!"

הבדיחה הזו מהפכת את הטיעון הרגיל כנגד מבקרי המדיניות של מדינת ישראל: כמו כל מדינה אחרת, גם את ישראל אפשר וצריך לשפוט ואף לבסוף לבקר, אך חלק מהמבקרים את ישראל משתמשים בלי הצדקה בביקורת מוצדקת של המדיניות הישראלית למטרות אנטישמיות. כשנוצרים פונדמנטליסטיים התומכים כיום במדיניות הישראלית דוחים את הביקורות השמאלניות נגדה, האין מהלך הטיעון החבוי שלהם לא דומה באופן מבעית לקריקטורה מהעיתון הוינאי?

מה שזה אומר הוא שבבחינתנו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עלינו להיצמד לסטנדרטים קרים ואכזריים, ולהשעות את הדחף 'להבין' את המצב: יש להתנגד ללא-תנאי לפיתוי "להבין" את האנטישמיות הערבית (כשאנו כן פוגשים בה) כתגובה "טבעית" למצוקת הפלסטינים; או להבין את הצעדים הישראליים כתגובה "טבעית" כנגד הרקע של זיכרון השואה.

לא צריכה להיות שום "הבנה" כלפי העובדה שברוב, אם לא בכל המדינות הערביות, מערב הסעודית עד למצרים, היטלר עדיין נחשב כגיבור; או העובדה שבספרי הלימוד בבתי-הספר, כל המיתוסים האנטישמים המסורתיים מיוחסים ליהודים—מהפרוטוקולים (המזויפים) של זקני ציון הידוע לשמצה באנטישמיות שלו, עד לטענות שהם משתמשים בדם ילדים נוצרים (וערבים) למטרות הקרבה.

הטענה שהאנטישמיות הזו מנסחת ממקום [מותק] אחר את ההתנגדות לקפיטליזם אינה בשום אופן מצדיקה אותה, ואותו דבר נכון לאנטישמיות הנאצית: גם היא שואבת את כוחה מהתנגדות אנטי-קפיטליסטית. ההתקה כאן [למקום אחר—אנטישמי] איננה מנגנון משני, כי אם המחווה הבסיסית של המיסטיפיקציה האידיאולוגית.

אם כך אין אנו צריכים לפרש או לשפוט יחד פעולות יחידניות, אלא, עלינו לכרות אותן מהמרקם ההיסטורי שלהן: אין לשפוט את הפעולות העכשוויות של צה"ל בגדה [ובעזה] כנגד הרקע של השואה. העובדה שערבים רבים משבחים את היטלר, או שבתי-כנסת מחוללים בצרפת ובמקומות אחרים באירופה, לא צריכות להישפט כתגובה בלתי-ראויה אך מובנת למעשי הישראלים בגדה [ובעזה].

כשכל מחאה ציבורית נגד פעילויות צה"ל בשטחים מגונה באופן מפורש כביטוי של אנטישמיות—וכן, באופן מרומז לפחות, מוצבת באותו קו עם מגיני השואה, כלומר, כשצל השואה מועלה בקביעות כדי לנטרל כל ביקורת של המבצעים הצבאיים והפוליטיים הישראליים, לא מספיק להתעקש על ההבדל בין אנטישמיות לבין ביקורת צעדיה הפרקטיקולריים של מדינת ישראל. עלינו לקחת צעד נוסף ולטעון שזוהי מדינת ישראל שבמקרה זה מחללת את זיכרון קורבנות השואה, מבצעת בהם מניפולציות, ומשתמשת בם ככלי להצדקת הצעדים הפוליטיים העכשוויים.

מכאן, עלינו לדחות באחת את עצם הרעיון של כל קשר לוגי או פוליטי בין השואה לבין המתחים הישראליים-פלסטיניים העכשוויים. אלה הן שתי תופעות שונות לגמרי: האחת חלק מההיסטוריה האירופית של התנגדות ימנית לכוחות המודרניזציה, האחרת חלק מהפרקים האחרונים בהיסטוריית הקולוניאליזם.

מצד שני, המטלה הקשה עבור הפלסטינים היא לקבל שהאויב האמיתי שלהם אינו העם היהודי אלא המשטרים הערביים עצמם, המבצעים מניפולציה במצוקתם כדי, בדיוק, למנוע כזה שינוי—הקצנה פוליטית בקרבם.  

חלק מהמצב הנוכחי באירופה הוא למעשה התחזקות האנטישמיות. במאלמו, שוודיה, המיעוט המוסלמי האגרסיבי מטריד יהודים כך שאלו מפחדים ללכת ברחובות בלבושם המסורתי. יש לגנות באופן ברור וחד-משמעי תופעות כאלו: יש לראות את המאבק נגד אנטישמיות ואת המאבק נגד אסלאמופוביה כשני מאפיינים של אותו מאבק. רחוק מאימוץ עמדה אוטופית—ההכרח הזה של מאבק משותף מבוסס על עצם עובדת ההשלכות המרחיקות-לכת של סבל קיצוני. בקטע בלתי-נשכח מ"נופי זיכרון" (הוצאת יד ושם, 2011), רות קלוגר מתארת שיחה עם תלמידי דוקטורט מתקדמים בגרמניה:

"אחד מהם דיווח כיצד הכיר בירושלים יהודי הונגרי מבוגר, ניצול אושוויץ, שקילל את הערבים ובז להם. 'איך יכול אדם שבא מאושוויץ לדבר ככה?', שאל הגרמני. אני נדרכתי והתווכחתי, אולי בלהט רב משהייתי צריכה. למה ציפית? אושוויץ לא היה מוסד לימודי, [...] לא למדו שם כלום, ובטח שלא אנושיות וסובלנות. 'שום דבר טוב לא יצא ממחנות הריכוז,' שמעתי את עצמי אומרת בקול מורם, והוא מצפה לקתרזיס, לטיהור, מהסוג שלשמו הולכים לתיאטרון? הם היו המוסדות הכי חסרי תועלת ושימוש שניתן לדמיין." 

בקיצור, הזוועה הקיצונית של אושוויץ לא הפכה אותו למקום שמיד מטהר באופן מהותי כל אחד ואחת מקורבנותיו השורדים, לכדי סובייקטים רגישים מבחינה אתית שנפטרו מכל האינטרסים האגואיסטיים הקטנים שלהם.

הלקח שיש להסיק כאן עצוב מאוד: עלינו לזנוח את הרעיון שיש משהו משחרר בחוויות קיצוניות, שהן מסוגלות להבהיר את התמונה ולפתוח את עינינו לאמת המוחלטת של המצב. או, כמו שארתור קסטלר, המומר האנטי-קומוניסט הגדול, אמר: "אם הכוח משחית, גם ההפך נכון; רדיפה משחיתה את הקורבנות, גם אם אולי בדרכים יותר מעודנות וטרגיות."






הכתבה התפרסמה במקור ב-independent, ב-8.4.2018.

תרגום מאנגלית: אלירן בר-אל