Virtual Sociology

על המארג האנושי

המרחב הוירטואלי לכתבים אודות האדם, החברה, העולם והיחסים ביניהם.

הנחת המוצא היא קיומו של 'מארג' שמהבר הכל לכולם - ותחתיו, או דרכו,
נסקרים תחומי-החיים (והידע) המגוונים החל מפילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה, וכלה במתמטיקה, ביולוגיה, בלשנות ועוד.

מכאן ההזמנה הכוללת, לקרוא ולכתוב, לחשוב ולהביע.

30 באפר׳ 2010

מילון לאקאנייני נבחר, ויסודות התיאוריה (שאין לה סוף)



-->
בהוקרה לדילן אוונס מחבר המילון המקורי והשלם, וכמו-כן ליהודה ישראלי ודניאל אפרתי מחברי הספר 'הפילוסופיה והפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן'. 







למי שאין מושג ירוק על לאקאן ושפתו (לאחרונה התפכחה דעתי שזו אכן שפה ככל האחרות) - אני מציע את מילון זה. מטרתו היא לגשר על פערי הקריאה ולהביא להבנה מעמיקה יותר של הכתבים, לפחות שלי, באתר זה.
אחרי המילון הוספתי מספר פסקאות על התיאוריה בכלליות כדי לאסוף את הכל יחדיו. 
אח"כ יימצא תמליל של הרצאה שנתן ז'אק אלן מילר, ממשיכו של לאקאן ובעלה של ביתו יהודית בטאיי, על אודות הפסיכואנליזה של לאקאן, מטרותיה, מהלכיה, ותוצאותיה. בסוף יש גם בונוס.
ובכן, ארצה לפתוח בשתי יצירות, כדי 'להכנס לאווירה':
ראשית, זהו שיר קצרצר שנוגע לעבודת הפירוש, היא לפי לאקאן, עבודת הפסיכואנליסט:

ושנית, זהו סיפור זן, שמדגיש משהו אודות הריק, החסר, ועל כמה שהוא מלא:

 'Subhuti was Buddha's disciple. He was able to understand the potency of
emptiness, the viewpoint that nothing exists except in its relationship of
subjectivity and objectivity. One day Subhuti, in a mood of sublime
emptiness, was sitting under a tree. Flowers began to fall about him. "We
are praising you for your discourse on emptiness", the gods whispered to
him. "But I have not spoken of emptiness," said Subhuti. "You have not
spoken of emptiness, we have not heard emptiness," responded the gods.
"This is the true emptiness." And blossoms showered upon Subhuti as rain.'
PAUL REPS (1973) . Zen Flesh, Zen Bones. [Pelican] 



"הלא-מודע מובנה כשפה"

"הכתבים שלי, לא כתבתי אותם על-מנת שיבינו אותם, כתבתי אותם על-מנת שיקראו אותם"

"מהלך השיח שלי הוא כדלקמן: כל מונח מתקיים אך ורק ביחסים הטופולוגיים בינו ובין המונחים האחרים"

                                                                      (ז'. לאקאן)



אובייקט – כל מה ש(תמיד-כבר)קיים עבור או בשביל [ה]סובייקט.

אוביקט a קטנה (האחר הקטן) – חלק מהסדר הדמיוני, וגם הממשי; מזה האחרון מציינת את האובייקט, אובייקט האיווי (שהאדם מבקש אצל האחר) שלא ניתן להשיג לעולם, שהוא למעשה, סיבת האיווי. מייצגת את השארית\שריד מהכנסת הסימבולי אל הממשי (וכך גם יכולה להחשב כ'התענגות' עודפת). מהחלק הדמיוני, זהו האחר (הקטן), שאינו אלא השתקפות והשלכה של האני, ואינו זוכה להכרה דרך האחרות שלו. האחר הוא בן-דמותו של הסובייקט, כמו גם הפרטנר הדמיוני שלו, אשר עימו מתרחשת תופעת ההזדהות הדמיונית. במקום בו נוטה האחרות להיטשטש מעצם ההזדהות (שלעולם אינה שלמה, בפועל), מעורב האחר (הגדול).  

A–האחר הגדול – חלק מהסדר הסימבולי, מציין אחרות קיצונית שחורגת מן האחרות האשלייתית של הדמיוני, משום שאי-אפשר להדמות אליה בדמיון; זוהי אחרות שאינה בת דמותינו, שאינה הפרטנר הדמיוני שלנו. מזוהה עם השפה והחוק, ועם מקור הסמכות. זהו המקום של אוצר המסמנים, זה שמניחים לו ידע. המייצג את התרבות ואת החוק. בהוראתו המאוחרת הפך האחר הגדול גם למייצג את המין האחר - האישה (או יותר נכון ההתענגות הנשית הלא פאלית). ההבחנה בין האחר הגדול לאחר הקטן מראה לנו שמעבר להזדהות הדמיונית, הספקולרית, שבוי הסובייקט בסדר שהנו קודם לו, וחיצוני לו. לאקאן משווה אחרות זאת לשפה ולחוק - ולכן יאמר: "הלא-מודע הוא השיח של האחר", מכיוון שהוא גם המקום הבלתי נשלט שממנו מתהווה הסובייקט. האחר הגדול הוא סימולטנית סובייקט אחר, שונה ויחיד באופן רדיקלי, וכמו כן הסדר הסימבולי המשמש מתווך במערכת היחסים עם אותו סובייקט אחר. לדוגמא, האבא הוא זה התופס לראשונה את מקום האחר הגדול אצל הילד, מכיוון שהוא זה קוטע, או מסרס את הילד מהאם, כאחר-קטן, שקולטת את צעקותיו הראשונות ומפרשת אותן באופן רטרואקטיבי כמסר מיוחד. תסביך הסירוס נוצר כאשר הילד מגלה שהאחר הגדול אינו שלם, שקיים חסר באחר, כלומר שתמיד קיים מסמן חסר באוצר המסמנים. האחר המיתי השלם אינו קיים. כי גם כל אבא מוגבל בסמכותו.

אחר – הכפיל, הדמות שאנו מדיימנים כזו שמקשיבה לנו שאנו מדברים, בתוך ראשינו, כצד המאזין של הדיבור. כמו האחר הקטן, זוהי תוצאת ההזדהות עם והשלכה דמיונית על האני-האידיאלי (בניגוד לאידיאל-האני שהוא מהסדר הסימבולי), למשל, כשאני נוהג מהר במכונית, ואני מדמיין שאני מיכאל שומאכר, אני מזדהה עם דמותו של זה, כאחר הקטן; מנגד, האחר הגדול הוא המבט שמביט עליי ועל שומאכר בעודנו נוהגים במירוץ המדומיין.

אקט – מובחן מ'התנהגות' שיש לחיות, ומנגד, אקט הינו סמלי ולכן תקף לסובייקט האנושי. מונח אתי, ותכונתו היא האחריות שניטל להטיל על מבצעו. האקט תמיד עיוור, ומשמעותו כמו כוונתו אינה ידועה, לא למבצע ולא לאחרים, ומופיעה היא לאחר-מעשה, כביכול כדי להסביר את התכנותו. האקט תמיד מלווה או מהווה מפגש עם הממשי. לכן לרוב אלים, וטראומתי, אך בכוחו היצרני עלול להביא לשינוי סדרי עולם, או מהפכות הנפש.

אקסטימיות – ההפך מאינטימיות, כמצב אנושי בסיסי בו מרכזו של הסובייקט הוא חיצוני לו, אך פנימי לו בה-בעת, ולכן גם אקסצנטרי. לא קרוב אך לא רחוק, ולא מרכזי אך עדיין בליבה. כך שאף להראות את ה'מבנה' בצורתו הטהורה, דרך ההתמקדות בסדר הסימבולי, ולהתגבר על אבחנות כמו בפנים-בחוץ, מעל-מתחת, מרכזי-שולי.
לאקאן המחיש זאת (אם-כי בדרכים שונות) דרך צורות כמו הטורוס, בקבוק-קליין או טבעת-מוביוס, אשר מזו למשל אפשר להבין שכמו שעוברים מצד אחד אל האחר ע"י כך שמתקדמים ברצף הסרט, כך הסובייקט יכול לחצות את הפנטזיה שלו בלי לבצע קפיצה מיתית (או מטאפיזית) מן הפנים אל החוץ:




גוף\סובייקט מקוטע\שסוע – מצב בסיסי ויסודי, נתון אונטולוגי (ולא אונטי, שכן תקף רק ל'יש' האנושי ולא ל'יש' באשר הוא) אשר בו אין האדם שלם ומושלם, בגלל שחסר לו משהו, החל מינקות. הפיצול\שסע מציין את האי-אפשרות של אידיאל המודעות העצמית הנוכחת במלואה-הסובייקט לעולם לא ידע את עצמו לגמרי, אלא יהיה מנותק תמיד מן הידע שלו עצמו. כך הפיצול מרמז על נוכחתו של הלא-מודע, שהוא תוצאה של השפעת המסמן. הסובייקט מפוצל מעצם היותו מדבר, שכן הדיבור מפריד את הסובייקט של המבע, מן הסובייקט של ההיגד. אפשר לראות זאת במונחי ההפרדה בין 'אמת' לבין 'ידע'.     ניתן להמחיש זאת כך:  

                                
-->

R (the Real) = There is. . .
ממשי – המשלב של גרעין העונג הפיזי של הגוף, זה שמוחמץ בחיתוך\מפגש בין השפה לאובייקט; כרקע שאין לייצגו, מצוי מחוץ לשפה, כל מה שלא ניתן לסמלו; הממשי הוא מה שנופל מתוך הרשת הסימלית, הבלתי אפשרי. הוא מה שנתקלים בו ואי אפשר לדבר אותו, אלא רק מסביבו. אי אפשר לבטאו במלים. הממשי הוא הטראומטי. הפילוסוף החברתי ז'יז'ק מוסיף כי זוהי קטגוריה פורמלית, לא בשביל לקשור לפורמליזם, אך במובן הצורני שלה כפער בין הקטגוריות האחרות. [שליש ממרכיבי הנפש]
-->
-->

S (the Symbolic Order) = There is difference (and repetition)
סימבולי – המשלב של החוק והשפה ושאר הסמלים, פועל כמקום שלישי ביחס לדואליות שבין מקום הסובייקט למקום הזולת במשלב הדמיוני. הסדר הסמלי הוא תוצר של היותנו מדברים והוא בנוי על שרשרת של מסמנים. הסובייקט הוא תוצר של הסדר הסמלי. [שליש ממרכיבי הנפש]
-->
-->

I (the Imaginary Order) = There is similarity (and dissimilarity)
 דמיוני – הסדר\משלב בו נרקמים היחסים עם הזולת [האחר] דרך מבט עינו, במימד האספקרלי, דואלי, מימטי; פועל כ'מראה'. הדמיוני הוא מה שנקרא - אגו או אני, והוא בנוי על הזדהויות, שכן המציאות ברובה בנויה על דימויים. [שליש ממרכיבי הנפש]


יש לציין כי שלושת הממדים, משלבים, סדרים – קשורים ביניהם, ושלובים בתוכם.
התוצאה היא סוג של קשר שנקרא בורומאי, וחשוב לזכור לגביו שתי מסקנות:
א.      אין שום חלק, או שליש, חשוב יותר\משפיע יותר – אלא דווקא הקשר עצמו הוא המשמעותי – מוביל ל:
ב.       מהקשר המשמעותי נובע, שאם מפרקים את אחד החלקים, כל השרשרת מתפרקת
זה נראה כך:


           

            
מסומן – תוצאה של משחק (שרשרת) המסמנים, תוצאה של תהליך הסימון המיוצר ע"י מטאפורה; יסוד מושגי של הסימן.

מסמן – היסוד הפונולוגי של הסימן, לא הצליל הממשי עצמו, כי-אם הדימוי המנטלי של צליל זה; זה אשר מייצג סובייקט עבור מסמן אחר. מושג זה לקוח מהתיאוריה הבלשנית של סוסיר ויעקובסון (למרות שעבר שינויים מספר אצל לאקאן). המסמנים הם מרכיבים דיפרנציאלים בשפה המקבלים משמעות רק באמצעות היחסים ביניהם.

-->
לפי דה-סוסיר המערכת הלשונית בנויה מסימנים. כל סימן יכול להיות מתואר כך:
         מסומן
        
מסמן
המסומן הוא המושג הרעיוני שיש לנו על אודות הדבר – המשמעות. המסמן הוא הדימוי האקוסטי או הגרפי של המילה, החלק החומרי של השפה (דה-סוסיר לא עסק ברפרנטים עצמם, קרי באובייקטים שבמציאות). בין מסמן למסומן יש, לפי דה-סוסיר, קשר אמיץ אם כי שרירותי. היה זה הבלשן הצרפתי אמיל בנבנשתי שערער על תפיסה זו של הקשר בין המסמן למסומן. לטענתו המוצדקת של בנבנשתי, הקשר בין המסמן למסומן הינו תוצאה של אילוף-לימוד חברתי, ומכאן שאין הוא כלל שרירותי. והוא מוסיף כי הקשר בין הסימן לרפרנט - הוא זה השרירותי. לאקאן, שדעתו התיישבה יותר עם בנבנשתי מאשר זו של דה-סוסיר, הפנה את קביעת המשמעות דווקא לצד של (שרשרת) המסמנים, וכמו-כן הפך את השרטוט הנ"ל:
         מסמן  S
       
מסומן s
לפי לאקאן, השפה היא בראש ובראשונה מערכת של מסמנים. המשמעות לעולם אינה ברורה ומקובעת, אלא "רצה" לאורך השרשרת (הטמפורלית) של המסמנים (ולא המסומנים). המסמן מפיג את המסומן ויוצר אותו (בבחינת קדימות לוגית), כך שהמשמעות נוצרת מהיחס בין מסמן אחד, למשנהו (S1-->S2). כאשר שומעים מילים, למשל "אני חמור", לעולם אין לדעת רק על פי שתי המילים האלה בלבד מהי הכוונה (אני סבָּל, או מטומטם, או עובד קשה, או מטורף שחושב שהוא חמור). נקודות הכפתור (שהן אשליה של קשר הדוק בין מסמן למסומן) מצילות את השיח מערעור גמור.
לכן, כאשר לאקאן אומר "הלא מודע מובנה כשפה" הוא מתכוון שהלא מודע הוא סך כל השפעות הדיבור – המסמן – על הסובייקט. הלא מודע הוא מעין מחסן ענק המכיל את כל הרישומים האקוסטיים של המסמנים המודחקים. מסמנים אינם רק מילים אלא גם חלקי מילים, אובייקטים, זיכרונות וטראומות.

מסמן-על (מסמן-טהור; מסמן-אדון) – יסוד חומרי חסר מובן במערכת דיפרציאלית סגורה; מסמן ללא-מסומן. לדוגמא יכול להתפס כ'מושג\קונספט' (דלז'), או כמו 'רגש אסתטי' (קאנט), או כמו 'ערך מוחלט' (ויטגנשטיין).

סימןזה אשר מייצג משהו עבר מישהו; המסמן+המסומן. כאמור לאקאן משנה את התפיסה הבלשנית של סוסיר. זה החשיב סימן כיחידה המאגדת מסומן (קונספט) אחד למסמן (תמונה אקוסטית) אחד, ואף הביא לדוגמא את:
לאקאן מנגד, מפרק את היחידה הזו, הוא 'פוגם' באיחודם בתוך הסימן ע"י ביטול האליפסה, ובעצם מעביר את הצד האבחנתי (הקובע משמעות) למסמן, במקום למסומן. כדי להמחיש את המעבר הבסיסי הזה בהבנה של המסמן, לאקאן, תוך שהוא הופך התיאור, מציג את שתי התמונות האלו:


-->
התמונה הימנית מדגימה את ההבנה הקלאסית (פרה-סוסיר) של היחס הישיר בין המסמן למסומן, כך שהמילה 'עץ' נתפסת כמייצגת אחד לאחד את העץ מהמציאות. מתמונה זו נובע שהמציאות הינה מטריאלית, ונתונה שם-בחוץ, כך שהשפה הינה שקופה ומשנית. מאידך גיסא, התמונה השמאלית מדגימה את החלופה של לאקאן, ומנפצת את אשליית הייצוג של המסומן ע"י המסמן. שם המובחנות (ומכאן גם המשמעות) כבר אינה בצד המסומן, אלא 'גולשת' או 'נכנסת' לתוך המסומן ע"י מערכת המסמנים. למושגים יש משמעות משלימה והם בונים טוטאליות דיפרנציאלית וסגורה, שאז מושלכת על המסומן. בדרך זו השפה איננה מייצגת, אלא משליכה סוג של סדר: השפה, ע"י תפקודה בלבד, מכוננת חוק.


-->
יש לציין שסוסיר אמנם הפריד את אספקט המציאות מהפסיכולוגיה של השפה, אך לא מספיק. שכן הוא לא הגיע לאופיה החברתי, וזהו הפן האקוטי. לטענתו, (לעיל) אם נבחן את המילה 'עץ': הסימן אכן מקשר את הצליל, את התמונה האקוסטית, לקונספט העץ (ולא לדבר עצמו), ואף הקטגוריה עץ מכילה בתוכה מגוון גדול של צמחים, שהמונח עץ מאגד בתוכו. אך התיקון (וההמשך) החשוב של לאקאן הינו בדבר אופיה של כינון המציאות והמשמעות, שהינה חברתית-סוציולוגית בעליל, ולא פסיכולוגית-אינדיבידואלית, שכן אף אחד לא יוכל להבדיל בין העץ לשיח, או בין דלת הגברים לנשים, ללא 'עזרה מבחוץ' (הניסוי המחשבתי של ויטגנשטיין אודות רובינזון קרוזו שמנסה להמציא שפה לבדו באי, מראה זאת בדיוק).







מבנים קליניים – כעיקרון, המבנים הם דיאגנוזות (אבחנות). המבנים העיקריים הם: פסיכוזה, פרוורסיה, נוירוזה (זו מתחלקת להיסטריה או אובססיה, ויכול גם לפוביה). המבנה הוא מערכת של פריטים ביחסי גומלין סביב חסר. הפריטים הם הסובייקט, האובייקט והאחר הגדול. המבנים מובחנים זה מזה במקום שתופס החסר. המטאפורה שדרכה המבנה המסוים בא לידי ביטוי היא המבנה. המבנה הינו קליני ולא פתולוגי. כל סוביקט הינו בעל מבנה כלשהו המאפשר לו להיות בעל איווי (המצב שלא מאפשר איווי הוא הדיכאון הקליני). המקרים הפתולוגיים מובחנים מהרגילים בכך שהסימפטום כרוך בסבל הגורם לאדם לפנות לטיפול. בגדול, כולנו נוירוטים, השאלות (שמאתרות פתולוגיה) הן כמה, איך ולמה?

דוגמאת הספרייה – אסרטגיות לשימור האיווי, קרי הסימפטומים, המקיימים את החסר שבו תלוי הסובייקט לקיומו.
  1. אובססיבי - אדם א' מגיע בבוקר לספריה, לפני הפתיחה.  הוא קורא עד הסגירה. וכך יום אחר יום. המטאפורה היא חסר=עדיין לא קראתי את כל הספרים.  והרי זאת אי אפשר ולכן משוריין החסר.
  2. היסטרי - אדם ב' מגיע לפני הסגירה. קורא מעט מאוד, ומתוסכל שצריך לסגור הספריה וללכת. גם מתלונן על שעות הפתיחה שאינן סבירות לו. המטאפורה היא חסר=אני הדבר החסר.
  3. פרוורטי - אדם ג' מגיע לספריה. בוחר מכמה ספרים אחד, קורא, וזהו, מרגיש סיפוק. הוא מעלים את החסר ב'יש', בספר שהוא פטיש, ולכן כבר אינו סובייקט מתאווה.
  4. פסיכוטי – אדם ד' לא מגיע כלל. לא חסר לו כלום, הוא יודע הכי טוב מכולם הכל. אך מדוע יגיע בכל זאת? או אלוהים, שחסר לו משהו, ואדם זה ישלימו עבורו. או שהספרייה, ששייכת לו, בסכנה מפני שודדי ספרים והוא יגן עליה. רואים כאן את הנטיות המגלומניות-פרנואידיות. אין לו חסר משל עצמו, אך הוא בכל-זאת מתאמץ להתקיים כסוייבקט ע"י קיום פנטזיה משיחית ומתחבר לאחר גדול בדמות אלוהים. את החסר של ה' – הוא ישלים. הפרנויה מבטאת את החסר של השודדים המתכוונים להשתמש בו כאובייקט למילוי חסרונם, ומכיוון שתפיסתו העצמית היא של מושלם, זה יופיע כמגלומניה. אצל הפרנואיד, המבט הוא אובייקט נצחי. חשוף ללא הרף למרגלים מאזינים\מביטים בו.
  5. דיכאוני – מצב ולא מבנה, שכן הוא פשוט כשל האסטרטגיות האחרות, לעיל, בו אין-חסר-סובייקט-איווי. אך בניגוד לפרוורטי, ההתענגות אינה מופיעה במודע, וכך נותר האדם עם סבל צרוף. האסטרטגיות האובססיבית וההיסטרית נכשלו, והאדם נותר ללא איווי. 
ה'נורמלי', או ה'לא-פתלוגי' – הוא הנוירוטי שנהנה מהחסר, ולא מכחישו כמו שאר הדמויות. הוא קורא ספר, נהנה ממנו, אך גם נהנה ממה שחסר בו, וכדי לספקו – קורא ספר אחר וכן הלאה. זוהי תנועה מתמדת ואיווי מתמיד, וזהו מצב 'בריא'. ומכאן,
בדוגמא, האיווי הוא התשוקה לידע, בידיעה מראש שהוא אינסופי, ואי אפשר לעולם לדעת הכל. אך הנורמלי חי באיווי זה ואינו מוותר עליו כמו הדיכאוני, אינו מנסה למלא את הבלתי-ניתן למילוי כמו האובססיבי, אינו מתרץ את הכשל במילוי כמו ההיסטרי, אינו מנסה לצאת ולהיכנס מהסיפוק המושלם והמוחק כמו הפרוורטי, או להיות שלם כמו הפסיכוטי.

-->
נוירוזההמבנה של נוירוזה הוא במהותו שאלה. נוירוזה היא שאלה שמציבה ההוויה בפני הסובייקט. בהיסטריה: האם אני גבר או אישה? באובססיה\כפייתיות: להיות או לא להיות?


פסיכוזה – הפרדות, החלשות או ניתוק שלושת מרכיבי הנפש.



-->
-->
פרוורסיה (לא כ'סטייה')מובחנת משאר המבנים ע"י ההכחשה. הפרוורטי מכחיש את הסירוס (קרי, את השפעת האחר הגדול, החוק). הוא ממקם עצמו ביחס לדחף, כאובייקט הדחף, כאמצעי להתנהגותו של האחר. הוא אינו עוסק בפעילותו להנאתו הוא, אלא לשם התענגותו של האחר הגדול. הסובייקט כאן הופך עצמו מכשיר להתענגותו של האחר. הפרוורסיה מובנית בדרך הפוכה מהנוירוזה. אם האחרונה מאופיינת בשאלה, הראשונה, בחסרונה של שאלה .



-->
-->
על בורדרליין – כ'המצאה' אנגלו-סקסית, עומדת קטגוריה קלינית זו בין הפסיכוזה לנוירוזה, ומתאפיינת ביחסים תלותיים באובייקט ובהתנהגויות מפתות המשמשות למניעת דיכאון. המעבר-אל-האקט (=מעשה אימפולסיבי\אלים\פלילי באופיו המעיד על הנקודה בה הסובייקט עובר מרעיון או כוונה אלימה למעשה המקביל) נפוץ, ואמנם ניתן יהיה להבחין בהסתגלות חברתית מרשימה. לפיכך, ז'אק אלן מילר אומר לנו שרובם, בעלי מבנה היסטרי בלי שום קשר לפסיכוזה.



-->
חסראו העדר, מה שמעורר את האיווי; חסרונה של ההוויה בהיותה מדברת. מה שחסר לנו .נובע באופן מבני מאובדן אובייקט האיווי. קבלת החסר משסעת את הסובייקט והכרה בחסר שבאחר הגדול משחררת את הסובייקט מהתלות בו.

שיח – קשרים חברתיים, המעוגנים בשפה ומתמקמים בין כל שפה נתונה למעשה-הדיבור. לאקאן מצד אחד לוקח חלק באופנה הלשונית-דיסקורסיבית שאפיינה את מקום ותקופת עבודתו, פאריז של שנות ה50-60-70, אך מצד שני הוא המציא תיאוריה חדשה ומקיפה של שיח, או ליתר דיוק של ארבעה שיחים. מבנה השיח לפי לאקאן, כמובן, נשען על מבנה הסימן, כהמשכו. מבנה הסימן שמפותח לשיח גם מרכיב בתורו את גרף האיווי של לאקאן. השיח מורכב מהמבנה של הסימן (כמוצג לעיל), אליו מתווסף הצד 'האחר' של השיח. לכן, מסימן אחד (1) המפוצל למסמן ומסומן (2), אנו מגיעים עם הכפלתו לארבע עמדות (3). אז מקבלים את שיח האדון, השיח הראשון של לאקאן. ובתנועת כיוון השעון, כל רכיב מוזח לעמדה האחרת שלו כדי לקבל את תצורות שיח שונות: שיח האוניברסיטה, שיח האנליסט, ושיח ההיסטרי. זה נראה כך:


השיח הוא נקודת העוגן של הקשר החברתי, הנובע מהאיווי להשיג את האובייקט, מטרת ותכלית האיווי, דרך ידע. דרך ניתוחי השיח אנו למדים לא רק על מאפיין חברתי, כמו האפיסטמה של פוקו המגדיר את צורת המחשבה בעידן כלשהו, אלא יותר מכך, אלו למדים על העמדות הדיפרנציאליות של סובייקטים שונים הלוקחים חלק במאבק שיחני-מציאותי. למשל, אפשר להסביר את שינוי מבנה הסמכות העכשווי, מהמנהיג החזק שאומר "כי אני אמרתי!" למנהיג הבזוי בציבור כמו טראמפ, ברלוסקוני או נתניהו, דרך המעבר משיח האדון לשיח האוניברסיטה כאשר מה שמתפקד בעמדת הסוכן (זה שפעיל) הוא ידע ולא האדון עצמו שכעת, לאחר ההזחה, הועבר למקום של האמת שמאחורי, או מתחת, לידע. 

 איווי – היחס של ההוויה (האנושית) אל החסר; דחף התשוקה שמובחן מהצורך (=אינסטינקט ביולוגי טהור) שמקבל ביטוי בתביעה (נגיד צעקות התינוק לאוכל). לאקאן מבחין בין איווי, צורך ותביעה (או דרישה), וכך נגדיר מהו איווי. הצורך כאמור הוא אינסטינקט ביולוגי - כמו רעב - הנעלם ברגע שהוא מסופק. האדם נולד ללא יכולת לספק את צרכיו לבד, הוא תלוי בעזרתו של האחר. כדי לקבל את עזרתו של האחר, חייב התינוק לייצר תביעה ווקאלית. נוכחות האחר מקבלת לפתע מימד חדש, החורג מעבר לסיפוק הצרכים - נוכחתו מסמלת את אהבתו. לתביעה אם-כן תפקיד כפול: בקשה לסיפוק הצורך, ובקשה לאהבה. האחר מסוגל לספק את צרכיו של התינוק, אך אינו יכול לענות לדרישה לאהבה ללא-תנאי, אשר אותה מבקש התינוק. כתוצאה מכך, הצורך שהובע בתביעה בא על סיפוקו, אך הדרישה לאהבה נותרת בעינה. השארית, או מה שנותר - הוא האיווי (כפער שנוצר בין התביעה\דרישה לבין הצורך).  האיווי מתחיל ללבוש צורה בגבול שבו התביעה נפרדת מן הצורך, כך הוא העודף הנוצר בביטויו של הצורך בתביעה. ליצור האנושי יש מספר צרכים ביולוגיים שמסופקים על ידי מספר אובייקטים. השפה הופכת את הצורך לתביעה מן האחר, כמו למשל אצל התינוק התובע אוכל מאמו. התביעה מניחה את האחר הגדול שאליה היא מכוונת. תשובתו של האחר הגדול נתפסת לא כסיפוק צורך אלא כתגובה לבקשה, כסימן אהבה. אין התאמה בין הצורך לתביעה והאיווי ממוקם בפער ביניהם. האיווי לא ניתן לסיפוק ולאקאן מחבר אותו לא עם אובייקט שיספק אותו, אלא עם אובייקט שהוא סיבתו, שמניע אותו, אבל אובייקט שבהיותו אבוד מראש לעולם אין להשיגו. 
         את אובייקט זה הוא מכנה אובייקט קטן a . האיווי הוא במקורו האיווי של האחר. כאשר הסובייקט נוכח באי העקביות של האחר הוא מסיק מכך שהאחר רוצה ממנו משהו. דוגמה קיצונית להבדל בין איווי לתביעה אפשר לראות בהתפתחות המיניות הנשית, כאשר הבת תובעת מן האם שתתן לה את הפאלוס, תביעה בלתי אפשרית שגם מסירה מן האם את איצטלת האחר-הגדול הכל יכול. את תנועת האיווי ניתן לראות בגרף הבא, כאשר הוא נע סביב ה'דבר' (הנחשק) וביחס לחוק (המסרס), כאשר הדיאלקטיקה - שבין המשיכה לדבר לבין הציות לחוק (האב למשל, או כל סמכות אחרת) - היא שיוצרת את מסלול האיווי: 
     
-->
  
-->
      

-->

-->
סובייקט – היישות המדברת, האנושית, שביכולתה לענות לשאלה 'מי אני?' עבור לאקאן הסובייקט שונה מהאני ומפוצל ממנו. הסובייקט הוא תוצר של השפה. הוא יכול לומר "אני חושב" או "אני הווה" אבל לעולם לא שניהם בעת ובעונה אחת, כיוון ששאלת הווייתו של הסובייקט ממוקמת ברמה של הלא-מודע. הסובייקט מופיע בפער הקיים בין מה שנאמר לבין עצם האמירה. בהוראתו המאוחרת של לאקאן הסובייקט מכונה "הוויה מדברת".


סובייקט שמונח לידע – בגלל שהידע הוא בינ-סובייקטיבי, זוהי תוצאה של העברה=ייחוס ידע לסובייקט. הסובייקט שמונח לידע, או הסובייקט שאמור לדעת, כלומר לו אנו מניחים את הידע, כדוברה של האמת. את התפקיד הזה בדרך כלל תופס המטפל ברוב שיטות הטיפול, בעיקר בפסיכולוגיית האני\אגו האמריקנית. לפיה למטפל הוא זה שהמטופל מניח את הידע, שהמטפל יודע את האמת של המטופל, והוא יגיד לו אותה. כמובן, טיפול בדרך לאקאניינית אמור בדיוק לפרק את התלות בסובייקט שאמור לדעת, ולכוון לראייתו כזה שאינו יודע, ומשם לפירוק הסדר הסימבולי כולו כדי להגיע לממשי של המטופל, ומשם להתכונן מחדש ללא התלות על מי שאמור לדעת, המטפל או אלוהים.

סימפטום – כמו ברפואה, ביטוי גלוי לעין של משהו נסתר. אך גם מובחן מ'המבנה'. שניהם גם בעומק וגם על פני השטח, אבל, בניגוד לסימפטום הרפואי, זה הפרוידיאני מתקיים כל-עוד הסיבתיות שלו אינה ידועה (לסובייקט).  הוא מסמן; הוא המשמעות, האמת שלובשת צורה; הוא המטאפורה; הוא המסר.    לאקאן ממקם את הסימפטום בין 3 משלבי הנפש, בצורה הבאה:

פנטזיה – אשליה מנותקת מהמציאות, הקשורה להגנה על ההרגשה העצמית השלמה של האדם, מפני החסר.

פנטזמה – פנטזיה לא-מודעת, שעדיין לא בהכרת האדם.

שרשרת המסמנים – סדרת מסמנים הקשורים יחדיו; השרשרת הסמלית, או שרשרת השיח לעולם לא יכולה להיות שלמה או מושלמת, משום שתמיד אפשר להוסיף עוד מסמן עד אינסוף; כך האיווי מטבעו הינו נצחי, ולכן הוא מטונימי. השרשרת היא מטונימית גם בהפקת המובן=המשמעות אינה נוכחת בשום נקודה בשרשרת, אלא המובן 'נאחז' בתנועה ממסמן אחד למשנהו.

תצורה (של הלא-מודע) – תופעות שבהן מתגלים באופן הברור ביותר חוקי הלא-מודע והן: הסימפטום, הבדיחה, החלום, פליטת הפה (Parapraxis) ו- (אמירה המובעת בהתנהגות) Acting-out.
-->
            לאקאן אומר גם שהדרך היחידה שלנו להתחקות אחר הלא מודע היא כאשר הוא מבוטא בתצורות אלה. מאחר שהסובייקט הוא הוויה מדברת, הדיבור הוא מה שמשפיע עליו יותר מכול, ולפיכך האנליטיקאי אמור להיות מעין בלשן. הוא מאתר את אותם מקומות של דיבור כושל ,זה שפורץ את הגנות האגו ומבליח החוצה.


-->
תקשורתמעשה בו השולח מקבל מן הנמען את המסר שלו עצמו, בצורה הפוכה. למעשה לאקאן מציג עמדה לפיה התקשורת המדוברת נידונה לכישלון תמידי (לפחות ברמת רישומי הלא-מודע). אפשר לראות זאת בסכמה הבאה שמטרתה העיקרית היא להראות כי היחס הסימבולי (בין האחר-ימין למטה, ובין הסובייקט-שמאל למעלה) חסום תמיד במידת מה ע"י הציר הדמיוני (בין האני-שמאל למטה, ובין האחר הקטן\הכפיל\הדימוי המשתקף-ימין למעלה). מכיוון שעליו לעבור דרך 'קיר השפה' הדמיונית, השיח של האחר מגיע לסובייקט בצורה מופרעת ומהופכת.


"זה שאומרים נותר נשכח מאחורי מה שנאמר במה שנשמע"

-->
-->               זאת משום שמעשה-הדיבור מתגלה כבעל כוחות התכוונות החורגים מעבר לכוונה המודעת (ג'ון סירל מכאן, מאפיין אותו בכוחות דה-אונטולוגיים). יתרה מזאת, המסר של הדובר נתפס כמכוון לא רק לאדם אחר אלא גם לעצמו, הרי" בדיבור האנושי המוען הוא תמיד(-כבר) בה-בעת גם הנמען". מכאן נוכל להבין מדוע אותו החלק במסר של הדובר הממוען לעצמו הוא הכוונה הלא מודעת שמאחורי המסר.
               בדיאגרמות אלו, נוכל לראות ולהדגים כיצד התקשורת בין אם ותינוקה, עוברת את השלבים שתוארו, ואת תוצאתה של תקשורת שכזו.



התענגות – מנוגדת להנאה, שפועלת כגבול לעונג. האדם מנסה דרך הפרה-עצמית להפר את איסוריי התענגותו, ולהגיע אל מעבר לעיקרון ההנאה. הפרה זו מסבה במקום הנאה - דווקא כאב, ומכאן זהו סיפוק עודף וטעון לכדי כאב. בניגוד ל"עקרון ההנאה" שמנסח פרויד, שהוא עקרון ששואף לפורקן מתח ולהומאוסטאזיס, ההתענגות נמצאת מעבר לעקרון ההנאה והיא קשורה לממשי ולחזרה (דרך הפנטזמה). פרויד קרא לכך הנאה מכאב. ההתענגות היא בעיקרה פאלית והיא מתייחסת לדחף לכיבוש ולהשגה. לאקאן מוסיף בהוראתו המאוחרת התענגות שאינה פאלית, אותה הוא מייחס להתענגות הנשית. זו התענגות שנשים יכולות לחוות וגם גברים הקשורים לעמדה נשית כמו אמנים או מיסטיקאים.

-->
האדון, ושיח האדוןשאול מדיאלקטיקת האדון-עבד של הגל. מתוך המאבק האנושי להכרה או יוקרה טהורה, נאלץ אדם א' לכפות דעותיו על אדם ב'. הראשון האדון, השני העבד. בגלל ששניהם מתאווים להכרה, נוצר מאבק לחיים ולמוות, שכן רק מי שמסכן את חייו למען הכרה מוכיח שהוא אנושי באמת. אך הקרב\מאבק להכרה חייב להפסק לפני שאחד מת, הרי הכרה יכולה להנתן רק מצדו של ייצור חי. כך אחד מוותר על האיווי שלו להכרה ונכנע בפני האחר. נזכור, שחברה אנושית אפשרית רק כי חלק מסכימים להיות עבדים, מוותרים על האיווי שלהם להכרה במקום להאבק עד מוות (כך שחברת אדונים לא אפשרית). באמצעות דיאלקטיקה זו ידגים לאקאן את האיווי להכרה ע"י האחר, את האגרסיביות המאפיינת את היחסים הדמיוניים בין האני לבן דמותו, וכמו-כן המאבק על יוקרה טהורה מדגים את טבעו הבינ-סובייקטיבי של האיווי, שלפיו מה שחשוב הוא שהאיווי יזכה להכרה מצד אדם אחר. השימוש בדיאלקטיקת האדון-עבד נמצא גם ב'שיח-האדון', בו האדון הוא מסמן אדון (S1) המעביד את העבד (S2) כדי שייצר עודף (a) שאותו יוכל לנכס לעצמו. מסמן-אדון זה הוא המייצג סובייקט עבור כל שאר המסמנים; השיח של האדון הוא אפוא ניסיון לטוטליזציה, אלא שתמיד נכשל, משום שמסמן אדון לעולם לא יוכל לייצג את הסובייקט באורח מלא-תמיד ישנו עודף) ממשי) החומק מייצוג.



    דוגמא:
Thus, when the master-signifier is treated as a persons proper name, the illusion is produced that the person is a man of his word and that all the utterances that person makes point back to an identical person defined by identical intentions. Likewise,
when the master-signifier is treated as God, morality and Law are seen as firm and fixed, based on a solid foundation. Descartes and Einstein both have recourse to God in order to establish the orderliness of the laws of physics despite the appearance of perpetual anomalies (a) we encounter at the level of experience (in the case of Descartes, it is necessary to show that God is not a deceiver so that we might trust our clear and distinct ideas, while in the case of Einstein, he appeals to God as the divine orderer of the universe who does not play dice). Such would be true of Newtons conception of God as well. Even Laplace evokes the idea of a perspective outside of the universe (S1) wherein all of the causal interactions might be observed with perfect knowledge from their initial state, when famously responding to Napoleons query as to where God falls in his mechanistic system.

Likewise, when someone evokes the dictionary as an immutable authority on what words mean, the dictionary functions as a master-signifier, as an uncastrated authority, that can pin down the play of meaning despite the bewildering complexity and resourcefulness of language in creating meaning through context and surprising conjunctions of signifiers. Finally, in the Oedipal structure, the name-of-the-father (S1), creates the illusion that the opaque desire of the mother or caregiver can be named and pinned down, giving it a determinate structure.


מטאפורה ומטונימיה – המטאפורה מנוגדת למטונימיה, ובפשטות זוהי החלפת מסמן אחד באחר. זהו אפוא המעבר של המסמן אל המסומן, יצירתו של מסומן חדש. רק במטאפורה נוצרת משמעות, כי אין למסמן משמעות לבדו. כמו שאמר ז'יל דלז הפילוסוף הצרפתי: מושג אפשר להסביר רק באמצעות מושג אחר. קשור לציר החילופיות, שמאפשר החלפת מילה באחרת, כמו המטאפורה: יוליה היא השמש=יוליה יפה\מושכת\חמה כמו השמש. מנגד, המטונימיה מוגדרת כיחס דיאכרוני בין מסמן אחד למשנהו בשרשרת המסמנים. המטונימיה נוגעת אפוא לדרכים שבהן ניתן לצרף\לקשר מסמנים, בשרשרת מסמנים אחת (יחסים אופקיים), ואילו המטאפורה נוגעת לדרכים שבהן מסמן משרשרת מסמנים אחת ניתן להחלפה במסמן משרשרת מסמנים אחרת (יחסים אנכיים). שתיהן יחד מכוננות את הדרך שבה מיוצרת המשמעות, כך במערכת השפה. בנפש הן משמשות להגנה (כפיתוח של התקה והחלפה). המטונימיה עובדת בזכות הקשר, ככל שהנושא קשור יותר, כך הוא מייצג יותר. המטאפורה עובדת הפוך, ככל שההקשר רחוק יותר כך הוא ממלא טוב יותר את תפקידו. המטאפורה מחליפה מילה אחת באחרת, בעוד המטונימיה כרוכה בהעברה\התקה (החלפת-מקום) ליניארית.
 דוגמא: אני הנני מאושר. היחס בין 'אני' ל'הנני' הינו מטונימי, ואילו האפשרות להחליף את 'מאושר' ו'עצוב' תלויה ביחס המטאפורי בין שני המונחים האלו.
            ואילו לתינוק- המוצץ הוא מטונימי לאמא, ואילו האב הוא מטאפורי לה. 
ולהמחשה גרפית:


-->


-->
-->

-->
-->
סוף האנליזה - מטרת הטיפול הפסיכואנליטי היא להוביל את המטופל להכיר את האמת ביחס לאיוויו, מטרה אשר יכולה להתממש רק אם הסובייקט ינסח בעצמו את איוויו, ייתן לו שם - ובכך ייתן לו קיום. במצב שכזה, הלא-מודע עודנו מדבר, אך 'בשפה אחרת', כזו שיש לבעלו - הסובייקט - יכולת לדו-שיח איתו, שכן הוא זה שניסח את ה'שפה'. אפשר גם לראות זאת מנקודת מבטו של המטפל, האנליסט, ולומר שעבורו הלא-מודע של המטופל פשוט שותק (אינו מציג סימפטומים פתולוגיים), ולכן בסוף האנליזה המטופל מציג את העמדה  לפיה: 





קצת על התיאוריה והדינמיקה שלה:

ז'אק לאקאן (1901-1981) היה פסיכואנלטיקאי ופסיכיאטר צרפתי. הוא טיפל במשך כ-50 שנים, ולימד לכל אורך התקופה, איפה שרק יכל - נוכח מחלוקות פנימיות אינסופיות עם הממסד, בעיקר האוניברסיטאי. תפס את עצמו כממשיכו של פרויד,  אך עשה זאת בדרך ייחודית. מהצד האחד, הוא התקדם מעבר לעקרונות המציאות וההנאה (עונג), מעבר לתסביך אדיפוס ואף מעבר לקיר השפה. מהצד האחר, שימר את עקרונות היסוד ("הקונספטים הפונדמנטליים") של הפסיכואנליזה הם הלא-מודע, החזרתיות, ההעברה והדחף. הדגש בתהליך הוא על אופן פעולתו. לאקאן שינה לחלוטין את הניסוח, או הפורמליזציה של עקרונות אלו. בניגוד למקורות הפיזיקליים והביולוגיים של פרויד, לאקאן פנה למתמטיקה לשם ניסוח טהור יותר (כך למשל שינה את המודלים של פרויד, שכן בלבלו והפכו את הלא-מודע להר עם מספר שכבות, והטעו בדימוי שיצרו), במטרה ליצור ניסוח אוניברסלי חוצה זמן ומקום, כניסוח שיהא עמיד לפרשנויות אישיות, אך עם זאת, גם בה בעת יהא תלוי בהן ללא דופי (מהצד הפרטיקולרי). אציין שלא היתה זו הפניית-עורף כללית מכל וכל, נהפוך הוא, לאקאן פנה ללוגיקה ולמתמטיקה בדיוק במטרה להבין אל-מעבר לפיזיקה-כימיה-ביולוגיה, ואם לצטט את מלקולם בואי, חוקר הספרות האנגלי,  מכיוון ש"לא זו בלבד שהביולוגיה מגישה לחוקר הנפש מודלים בלתי אמינים, היא אף מוליכה אותו לעוות את תפיסת מושא חקירותיו. שהרי אם בכוונתו לחקור את מה שהוא היסוד האנושי המובהק שבנפש האדם, יהא עליו לפנות אל הכוחות והגורמים התרבותיים יותר מאשר אל אלה ה'טבעיים'; הוא יעדיף לבחון תסביכים על פני האינסטינקטים, מבנים על פני תשוקות, וכשותפים הקרובים ביותר לעבודתו הוא יבחר אנתרופולוגים וסוציולוגים, ולאו דווקא ביולוגים".
את מקורותיו שאב מהמסורת הפילוסופית הקדם-סוקרטית. מאז סוקרטס, דרך אפלטון ואריסטו, האחד נחלק לשניים. בין אם זה העולם, או האדם – הוא דואלי. בין הגוף והנפש למשל, וזוהי הבעיה הפסיכופיזית בדבר הגישור או המעבר בין שני החלקים. המשיכו דרך זו, אם-כי בדרכים אחרות, דקארט, היום קאנט ועוד. לאקאן סותר את כל זאת מכל וכל. הוא מסכים עם הפילוסופים הקדומים יותר, פרמינדס והרקליטוס, שלדידם, שוב בדרכים שונות אמנם, יש רק אחד, והוא ה'יש', ההוויה המתהוות. במילים פשוטות – אין עוד גוף ונפש. ישנו גוף, ואם זה אנושי, דהיינו מדבר, אזי לו יש נפש (חברתית הכוונה, כמובן לחיות יש נפש רגשית כלשהי גם-כן). כאשר מזהה את  (ו'מתענג' על) צלליתו או דמותו במראה, או בהשתקפות אחרת, מפתח גם משלב דמיוני. הגוף האנושי חצוי מעצם כניסתו לשפה, ומשוסע מאז שלב המראה (חצי שנה עד שנה וחצי) – אז לתינוק המפותח דיו כדי להבין ו\או לדבר (ומכאן גם לחשוב בצורה של דיבור פנימי) בשפה, ישנו משלב סימבולי. שני משלבים אלו – נוספים לממשי איתו נולד בתור יצור ביולוגי(-כימי-פיזי), ושלושתם שקולים זה לזה, ושלובים זה בזה. לאקאן האמין באנטי-מהותנות (ואף ברציונאליזם, מטריאליזם), ושוב בניגוד למסורת האריסטוטלית, תפש לאקאן את העולם כחסר תכלית (או קדמה). מכאן, בעולם האנושי המדבר, יש לכוננה דרך משמעות (וככה נוצרה שאלת ה'למה?'). תוצאה של חשיבה כזו היא שכל טיפול הינו יצירה בפני עצמה, קרי חדשה, וכך אין שניים זהים.
שהוא חוקר את השפה דרך הבלשנות, הוא מסיק שהמסמן יוצר את המסומן. זוהי מחשבה מהפכנית, תרתי משמע כי עד אז חשבו שהאדם יוצר את המשמעות, והנה לאקאן מסיק כי המשמעות, דרך מסמניה, היא שיוצרת ומכוננת את האדם ככזה, כסובייקט. מכאן לאקאן האמין שהשפה היא המפתח לחקר האנושי, וביתר דיוק (וממש כמו ל.ויטגנשטיין) מרכיב העמימות והאמביוולנטיות שבה (הוא אומר: "אנו יודעים שהשפה אף פעם לא נותנת, לא מאפשרת לנו לעשות נוסחאות של שום דבר חוץ ממה שיש לו 25,5,3 משמעויות").
הבסיס האנטי-הומנסטי של לאקאן מתגלה איפוא בתהליך זה. משום שכל אדם מכונן משמעות שהיא פרטית שלו, והוא עושה זאת דרך השפה שהיא ברשות הרבים, שייכת לכולנו – אזי הוא בעצם חי בחסר תמידי ומכאן מצבו המשוסע, קטוע של הסובייקט. באומרו ש"המילה הורגת את הדבר", כוונתו שמבוצע ניתוק\ריחוק מן המשלב הממשי ומעבר דרך הסימבולי, במעבר זה, מאבד הסובייקט משהו, ומותיר אחריו שארית. בגלל החסר המבני, ישנו דחף למלאו, ואסטרטגיות שונות למילוי זה. (כך נוצרה שאלת ה'איך?') כולן קשורות להתענגות ולפנטזמה דרך הסימפטום. אנו מתאווים למשהו, אך מדחיקים חלק מאיווי זה. הלא-מודע אינו מוותר ורושם זאת כמטאפורה בגוף. כך מתהווה הסימפטום, והמחשבה אודות הדבר המעיק שהודחק, נעלמה. הרצון שלנו להגשים את השלמות הפנטסטית שלנו – היא סוג פנטזמה, וההתענגות היא דרכנו למימושה, אלא שכרוכה בכאב, כיוון שאין זה אפשרי. הכאב מסב גם הנאה עד עצם הניסיון, אך גם אכזבה. ולכן, תוך כדי מטרת הטיפול היא להכיר בכך שאין אפשרות למלא את החסר, שכן הוא אינהרנטי לסובייקט המדבר, ומכאן ללמוד להינות מהאיווי, דרך החסר בדיוק, דרך כך שהוא מביא אותנו לתנועה מתמדת לשם מילויו. כל אימת שנכיר שהדרך (למילוי החסר) היא-היא המטרה בפני עצמה, שכן המילוי של החסר איננו אפשרי, נבחין במה שגילו לאחרונה מתמטיקאים של מדעי-המוח – שקיים שוויון בין הלמה והאיך, זוהי אף הדרך להינות מהאיווי, ומהחיים. 

חשבתי שדוגמא קטנה מחיי האישיים תעשה את כל התיאוריה להרבה יותר פשוטה. במונגוליה, נאלצתי לנסוע דרך של יותר מ-2000 ק"מ ברכב, עם יותר מ-15 שותפים לנסיעה, ברכב המיועד לכ-8. כל זאת על-מנת להגיע ליעדנו: עיר מרוחקת ביותר, ברמות הגבוהות של איזור קזאחסטן, ומשם להתחיל ב'טיול'. כפי שאפשר לנחש, נוחות לא הייתה בראש סדר העדיפויות, של אף אחד. וכך הנסיעה ערכה כחמישה ימים של נסיעה רצופה, חוץ משעתיים-שלוש של שינה - ברכב. במהלך הנסיעה כמובן אינספור תקלות והפתעות: מוודקה, דרך פנצ'רים ואיבוד הצפון ובעקבותיו גם את הדרך. הפואנטה של כל זה היא, שלפתע הבחנו במשהו מעניין, ה'טיול', כבר החל, ומזמן! אנחנו כבר מטיילים. הציפייה להתחלתו במקום יעדנו היא ששחקה כאן פנטזיה, ומי שנשבה בקסמה, בהחלט יכול היה להתאכזב מנסיעה ארוכה ומייגעת שכזו. במקום, אפשר גם לראות שזהו הטיול כלשעצמו, אין בפנטזיה שום דבר יותר מחוסר-אפשרות, והמציאות הרגעית היא-היא הממשית, ואליה כדאי להתייחס.

אני חושב שאנו עושים זאת גם בחיינו הרגילים, למשל בחיים ה'מקצועיים', תחת הפנטזיה של ביטחון כלכלי, אני מניח שהרבה אומרים לעצמם, לו-רק אני אשיג את התואר הזה, או התעודה הזו, יהיה מושלם - כי אז אני אתקבל לפה ושם, וארוויח כך-וכך. גם בחיים ה'רומנטיים', יש מי שמחכים לבואו של הפרטנר המושלם. זה שיתאים לנו בדיוק, ויענה לכל מגרעותינו. לכשיגיע, 'מן-הסתם' שנסתדר מצויין (הרי הוא שכפול, כפיל שלנו אנו) ונכנס למערכת יחסים מופלאה, אושר ועושר וכו'...
צר לי אולי לאכזב את מי שזה נשמע לו מושך, אך הסיפורים לעיל, האמיתי שלי, והממוצאים שלנו, בסה"כ ממחישים לנו שהפנטזיה אכן אימפוטנטית בכיבוש החסר, אך מצטיינת בהעלמותו\הדחקתו, וזה יכול לגרום לכאב, צער וסבל, וחבל.
מכאן, השאלה הראשונה בדרך לפתרון הסבל בחיים, היא:
על מה זה בדיוק, שאני אומר עליו - "לו רק היה........., אז יהיה מושלם!"
זה יכול להיות התעודה הנחשקת של הדוקטורט, או הבחורה החלומית שמבינה בדיוק מי אתה ומה אתה צריך, אלא שבשני המקרים האלו - נשכחת העובדה שהדרך היא חלק מהמטרה עצמה, משמע שיש לעצב את בת הזוג העתידית (את מה שאת\ה רוצה) ולצקת אותה לזו הנוכחית (למה שיש לך), בהדדיות, שכן רק כך ישנו סיכוי ממשי לפנטזיה מציאותית וברת סוג של מימוש. או לחלופין להבין שהתעודה לא מקנה עבודה, כבוד או יוקרה, כי את אלו, בסופו של דבר (וכמו כל דבר) משיגים דרך יחסים-אנושיים, בין אדם לזולתו. מכאן, ההמשך של שאלת המפתח יהיה:
נטרול ה'מושלמות' שמתקיימת בזמן העתיד הפנטזיוני, ו'הורדתו' לזמן ההווה, לזמן העכשווי (כחיבור הרצוי והמצוי)
רק כך, יוכל האדם להנות מכל החלקים, או הרגעים בחייו, גם אם הוא חולק אותם כתף לצד כתף עם הרבה יותר מדי מונגולים שיכורים.


סיכום גרפי:
ז'אק אלן מילר – מפגש של מקצועות בלתי-אפשריים

the London Society of the New Lacanian School
20th September 2008

בבסיסו של העניין, השאלה היא האם אתה מאמין או לא בקיום הלא מודע? של משהו בערך, פחות או יותר,  דומה למה שפרויד קרא לו הלא מודע.
וברור, שפוזיטיביזם, קוגניטיביזם, או האידיאולוגיה בת-זממנו בתחילת המאה ה-21, זו הדומיננטית, ומנק' מבט שונות – לא מאמינים שהלא-מודע קיים. הם מאמינים שזה קונספט ארכאי, מיושן. אשלייה ללא עתיד מהמאה הקודמת. "התגברנו על פרויד, והבסנו את הלא-מודע" [כך אומרים].
אני לא בטוח שמאמין הוא הפועל המתאים. אבל האם זה ידע על הלא-מודע?
אמונה וידע זו כותרת של ספר מפורסם של לוגיקאי בשם Jaakko Hintikka, הוא האמין שיש חלוקה\הפרדה ברורה בין ידע ואמונה. לאקאן לא היה כ"כ בטוח שיש הפרדה כ"כ ברורה, או חלוקה ביניהם.
בבסיס כל ידע יש אמונה. יש אקט של אמונה. יהיה זה האלמנט של אוקלידוס, בהתחלה צריך אקסיומה.
צריך משהו לכאורה עובדתי-עצמי שאתם לא תפקפקו בו. ומאותה נקודה עושים דדוקציות.
אבל זו ההתחלה, זה המקור, אתם חייבים לבטוח. הקרדינל ניומן כתב ספר שנקרא הדקדוק של ההסכמה (grammar of assent) ושם ניסה להראות שכדי להגיד ש2+2=4 צריך אקט של אמונה. אז (1869), זו הייתה דרכו להכניס את אלוהים לעניין.
צריך לקבל את חוקי החיבור ועוד שאר חוקים ע"ב אמת עובדתית-עצמית.
לויטגנשטיין יש בבסיס של כל ידע, פרקסיס, יש צורות-חיים (עליהן יש להסכים).
ללאקאן יש בבסיס של ידע יש הנחה-מוקדמת. הוא קרא ללא-מודע הסוביקט שמונח לידע.
ופרויד בעצמו טען שהלא-מודע הוא לא יותר מהערך של הנחה, היפותיזה. והוא ניסה להביא ממצאים תומכים ומתאימים מבלי הוכחה מתאימה. וכך נותר הלא-מודע היפותיזה שלא ניתן להפריכה. ולקארל פופר זו נותרה חולשה גדולה בפסיכואנליזה – שלא ניתן להפריך את הלא-מודע.
אבל, יש מרחק גדול בין הקיום של משהו או מישהו והוכחה.
באנליזה אנו פוגשים אנשים שטוענים, או שצריכים הוכחה לקיומם שלהם עצמם. אנו פוגשים אנשים שבסופו של דבר, לא מרגישים קיימים בכלל. וזאת על אף שהם חיים ונושמים  ועובדים ויושנים ואוהבים וכו' וכו'.
אבל אין להם הוכחה שהם קיימים. או שאנו פוגשים אני לא מרגיש שאני קיים בכלל, או קיים בשביל מישהו, או לא קיים לאחרים, או לא מרגיש קיים כאישה, למרות שהיא אישה, ולפעמים למרות שהיא גבר.
ובכן, קיום יכול להיות קשור לאיזשהו כשל של הבאת הוכחה. ולהוביל חיים מונחי הוכחה זה חיים קשים. אנו יודעים זאת, מקשיבים לזאת. להגיע לשמיעה עצמית זה קשה.. ולבסוף הולכים לאנליזה (או פסיכולוג) כדי להקשיב לעצמך.
זו תהיה דרך להציג את הפסיכואנליזה כמדע מבוסס הוכחה. אנו יכולים להנדס מחדש את האנליזה - כפסיכואנליזה מבוססת הוכחה. למען האמת הלא מודע הוא לא יישות אובייקטיבית, הוא מתקיים בפער.. ויש לנו עדויות שלו דרך פרה-פרקסיס או שינה, או דיבור, או כשל בהתנהגות.
אז אתם צריכים פער לא רק כדי לתפוש את הלא מודע אלא כדי לקבל מבט חטוף מהלא-מודע. והפער הזה יכול התמלא. לבטח הלא-מודע התקיים לפני האנליזה אבל אף אחד לא שם לב. הוא נמחק, או שומש למטרות אחרות. ופרויד אומר שהלא-מודע נפתח, ואז נסגר. הוא לא מדבר כל הזמן. הוא מדבר ואז מושתק. והאידיאולוגיה הדומיננטית כיום בתחילת המאה ה21, בדמוקרטיות ובמדינות מפותחות, זו האידי' שמנסה להשתיק את הלא-מודע. ההבטחות המופרכחות של ביטחון, הן מאמץ להשתיק את הלא-מודע.
ולדוגמא, הלא-מודע, בצידו העמוק, תלוי במאזין. אם המאזין אינו שם, איך יודעים שהלא-מודע מדבר?
לדוגמא בואו ניקח פסיכוזה פרשנית. שכאשר בהתהוות הפסיכוזה כל דבר מתחיל להיות משמעותי בעבור האדם, הסובייקט, המטופל. כל דבר מתחיל לעשות-היגיון, ובכלליות זה היגיון מבולגן. אז האדם הזה מתחיל לקרוא את הקונטינגנטיות של העולם – "זה לא במקרה שהאדם הזה עובר ברחוב"; "זה לא במקרה שהייתי נצפה ככה ע"י האדם הזה"..  "זה לא במקרה...", וכך העולם מתחיל לעשות היגיון, היגיון אשלייתי, וכך האדם קורא את העולם בצורה זו. ושהוא נברא, או מאושר לפחות.. כלום לא נשאר לקריאה. זה פשוט קורה כך כמו שזה לאדם הממוצע, הפשוט. זה [הלא-מודע] לא מדבר.
ואם פרויד למדנו לקרוא את הלא-מודע, למדנו לקרוא סימפטומים, ולראותם כטקסט, עם סאב-טקסט, וסאב-סאב-טקסט.. וכדי שהלא-מודע ידבר, צריך מישהו שמאזין, צריך 'אוזן קשבת' במובן האטימיולוגי. ואם אתם מבטלים\משטיחים את המאזין אתם משתיקים את הלא-מודע, לא מבטלים\משטיחים את הלא-מודע, נהפוך הוא. אתם מכירים בו ע"י השתקתו. ואפשר לומר שאתם מעצימים או מגזימים ומעלים את הדחפים, את דחף המוות. והחזרתיות במקום שתדובר היא מוצגת החוצה, ואנו עוזרים בזה. שהעולם אשר נלקח ע"י דחף מוות חזק בשם הביטחון והבריאות. אז, הקרקע המשותפת של האידי' של ביטחון, כמו שמקשיבים לה, היא להשתיק את הפסיכואנליזה, ומוות לה. וזה, האיווי המרכזי של הקוגניטיבסטים.
אם נראה את שיח האנליסט, נראה שלאקאן אומר שאי אפשר לשלוט בלא-מודע, שאתם באנליזה (בטיפול) אתם לא רוכשים אדונות על הלא-מודע. אין אדון ללא-מודע. אין אדון העולם, כמו שהם קוראים לעצמם הסוחרים המפורסמים. והנה אנו מוצאים עצמינו מופתעים מהלא-מודע של הכלכלה, דרך כמה פקטורים שהביאו להפתעה עולמית.
אז אתם לא בטוחים מהפתעות הלא-מודע שאתם באנליזה. אבל בואו נאמר שאתם 'נאורים' על הלא-מודע שלכם. אתם כביכול יכולים לקרוא את הלא-מודע שלכם. לקרוא את החלומות, את פליטות הפה. ובאותו הזמן בואו נאמר שזה קשה לדבר על מהו הלא-מודע של אדם לא באנליזה, הוא לא זהה ללא-מודע של אדם אחרי אנליזה. באיזשהו אופן הוא פשוט יותר, ממוצה יותר (ולא רק מפאת הגיל הגדול יותר), הוא מדבר ביתר בהירות. ואתם קוראים אותו ומקבלים מספר מסרים, 2-3 רעיונות, ואתם מאמינים שעליכם לבטוח ברעיונות אלה, ויש בהם משהו. אז אתם לא רוכשים שליטה עצמית. לא זו שמלמדים בבי"ס, זו שמוכנסת (בכוח) אליכם, שמעצימה את הדחפים. נהפוך-הוא, באנליזה מרפים ומרגיעים את התחושה של שליטה עצמית (מפסיקים לחשוב). אתם רשאים לומר מה שרוצים, וכך מה שאסור בחיים הרגילים, אכן מותר באנליזה. מזמינים אותכם לדבר על הרצונות הבלתי-מדוברים. ואם לא תעשו כן - החלומות ידברו עבורכם. וזה  אומר לקרימינולוגים, לפי פרויד, שכל אחד הוא פושע, בלא-מודע שלו, ותסביך אדיפוס אומר בדיוק את זה, כ"א נולד פושע, לא במובן החוקי כמובן, אלא האנליטי.
אז יש משהו באנליזה, מותרות באנליזה, ומבחינה זו הפסיכואנליזה היא אנטי-חברתית, היא חלק אנטי-חברתי של החברה. אז אתם לא מגיעים לשליטה עצמית באנליזה, אלא לאפשרות\יכולת לדיאלוג עם הלא-מודע שלכם, ולשים אותו לשימוש, לעבוד עם הלא-מודע שלכם. טוב, זו תהיה ההבטחה האמיתית של הפסיכואנליזה אם להשתמש במילה זו. ההבטחות המופרכות של ה'ביטחון', והביטחון הוא כיום הוא מסמן-על, מילת-על של האידיאולוגיה השלטת בתחילת המאה ה-21, אך היא לא לבדה, אלא כחלק ממקבץ של מילות-על.
במובן-מה 'ביטחון' כמסמן-על, הוא טרנספוזיציה (מעבר-מקום) של מה שהוא 'וודאות' בהיגיון המתמטי.
הנחיצות של ביטחון היא אחת עם הנחיצות של הבריאות – הם ערכים עליונים בימינו: "אנו נעשה אתכם בטוחים ובריאים". בגלל שאנו עתידים להגן על החיים, ולבסוף נעשה את חייכם לאומללים בכדי להגן עליהם, ואנו אכן נבטיח את רווחתכם,.. וזה בדיוק חלק ממה שפרויד קרא, והוא לא דיבר על חוסר-סיפוק, אלא על חוסר-הנחת בציויליזציה (תרבות). ובדיוק בגלל זה, זו הסיבה ששיח-האדון הוא: "אנו נבטיח את בריאותכם וביטחונכם". וזו ההוכחה לכותרת של פרויד. בגלל שיש אי-נחת, אז הסלוגנים הם "אנו נבטיח את רווחתכם". ומהי בריאות, ההגדרה העתיקה היא השתקת האיברים. בריאות היא שהגוף לא ידבר. זהו איווי, מנק' מבט של בריאות, זוהי בבירור מחלה, והכת הזו לבריאות וביטחון -  למען האמת  - זו הכרזת מלחמה נגד דחף המוות, שעושה אותנו-עצמינו כמו חיילים (במסע-צלב) של הרווחה.





ולמי שהגיע עד הלום, מגיע בונוס בצורת סרטון של דקה אחת, אחרונה (לבינתיים)...