על החיים בת"א - חלק ב'

חשבתי שמא החלק הקודם יותיר רושם מוטעה במקצת של קיבעון. כוונתי שהמבנה (ה'שיח' או ה'האביטוס') כופה עצמו על הסובייקט, מבלי בחירה של זה, כאילו היינו אבנים שיורד עליהן גשם, והרי אין זה נכון לחשוב שאדם לא עובר שינויים, והינו מקובע. אם כבר, ההפך הוא הנכון. כוונתי בחלק זה פשוט להבהיר את השינויים והשפעתם. אציין רק שבהדבקת נתון זה מפגר המדע המדויק, התוך-מעבדתי, כמו זה הפסיכולוגסטי, את המדע החברתי שמנסה מזה עשורים לקדם את אי-אחידותה של ה'נפש' או חוסר-רציפותו\עקביותו של ה'אני' (ראו פ. ברגר, א. גופמן).

אם-כן שינויים אכן מתחוללים תדיר בחיינו, וליתר דיוק – ללא הרף.

ומה משמעותם?

אחד השינויים, מנקודת מבט חברתית, היה המעבר ל'שיח הקפיטלסטי'. תחילה הגדרה קטנה ל'שיח',

 As Alxendre Leupin nicely puts it:

What is a discourse? It is a formalizable structure that positions itself in between language and speech. It can subsist without being spoken by an individual (as in the case of an institution), but it is not the whole of a language: it inscribes itself in language as a fundamental relationship.

Located between the generality of a given language and the speech act of an individual or the extreme singularity of each human subject, discourses define social groups (Leupin 2004: 68).

אם-כן השיח מגדיר קבוצות חברתיות, ואני קושר אותו לחלק הקודם ובספציפיות לזה המדבר על ה'רצון' הכביכול חופשי והמשיכה של הרוב הצעיר של האוכלוסייה לת"א. זאת נעשה כתוצאה של 'שיח-אדון' מסויים כפי שהוסבר בחלק הקודם. חשוב לזכור את תוצאתו והיא:

מסמן-על כסוכן (השיח) החברתי, נאמר 'ת"א', מועבר למישור הדמיוני, של האחר, כזה הנשלט ע"י ה'ידע' המקובל – ש'שווה\כדאי' לגור בת"א (לפחות בתקופה מסויימת, 20-30 למשל).

שתי תוצאות של תהליך שיחי שכזה הוא הדחקת השסע האינהרנטי לנו תמיד (העובדה ששום דבר לא מושלם), ומאידך, ובאותו הזמן-ממש, שארית (a) שתרדוף אותנו לנצח, עקב חוסר-השלמות, או במילים אחרות, הרגשת האכזבה שמתוארת לעיתים כה קרובות מ'מאוכזבי העיר'.

זו הדינמיקה הכללית, אך היא איננה מנותקת משיחים בינ"ל או תקופתיים, כמו ה'שיח הקפיטלסטי' (דהיינו, במיקומם הטמפורלי והגיאוגרפי).

אז מרקס כבר במחצית הראשונה של המאה ה-19 הזהירנו מהסכנות הנלוות לשיח זה. מעניין שמבחינה זו, לאקאן מציין (בהערכה רבה) כי מרקס אכן הקדים את פרויד ב'קריאה הסימפטומטית' של החברה, ומכאן בהשפעותיו (וממשיותו, תקפותו) של הלא-מודע. ב-72' בהרצאתו באוני' מילאן מזהה לאקאן את החלשותו של שיח האדון (בשליטתו, או תקפותו בחיינו) והתעוררות של שיח (והאמת, גם יקום של שיחים אפשריים בעקבותיו) דומיננטי אחר – השיח הקפיטלסטי.

אבהיר שאין הוא מציין את שליטת הקפיטליזם ב-72' כמשהו חדש, אלא את הדומיננטיות של השיח הזה במבנה היחסים החברתיים. וליתר דיוק, זה לא אומר שלא היה שיח קפיטלסטי דומיננטי לפני-כן, אלא שלמשל בתקופתו של מרקס, הפרקטיקה והלוגיקה הקפיטלסטית היו מאורגנים ביחסים חברתיים מסוג אדון-עבד, ומכאן תקופתו של שיח האדון (בשיח או הדמיון הסוציולוגי הקלאסי תכונה תקופה זו הקפיטליזם המוקדם, או הפורדיסטי). תקצר היריעה (שלכם, לא של האינטרנט) כדי לפרט את מלוא הסיבות לשינוי, אך די להבין שכעת, אנו חיים בעידן בו היחסים החברתיים מובנים תחת שיח הקפיטליזם (זה המאוחר, הפוסט-פורדיסטי, הגלובלי), ולא שיח האדון, נוכח הערך האוניברסלי ל'ערך-עודף'.

מעבר או שינוי זה יכול להאיר רבות על ההרגשה של 'מאוכזבי העיר', ועתה רצוני לפנות ביתר שאת להרגשה המלווה את החיים היומיומיים בת"א.

הטענה היא שהשיח הקפיטלסטי כבר לא קושר בין אנשים – כשני סובייקטים - ולכן הרגשת הניכור. המבנה הוא מנכר לחלוטין, ומטבעו, בדיוק כפי שטען מרקס. גם העבד קשור לאדונו ביחסי אהבה-שנאה (שהם היחידים לקשור בין סובייקטים), בניגוד לכך, השיח הקפיטלסטי קושר בין אנשים לחפצים – כאובייקט-סובייקט - דרך ה'התענגות' העודפת, ולכן רק הגיוני שתלווה הרגשה עכורה של ניכור חברתי צורם כעשן בדרכי הנשימה. דוגמאות לא חסר. זה מתחיל באפיון האינסטרומנטלי של חיינו. כל אחד 'מקבל' לייבל, והחברה, או המבנה החברתי הוא זה שקושר חפצים לאנשים לפי לייבלים מסויימים. וכך, אין יחסים ישירים בין אנשים!

למשל בין 2 אנשים, נאמר רופא וחולה, כבר אין יחס ישיר של עזרה מצד הרופא למחלה\חולי של החולה. הרי מעצם השימוש בכינויים אלה (ואף חמורים מהם כמו הכינוי פציינט שנועד להרחיק קרבה מנטלית בין המטפל למטופל, ואילו לי נדמה שקרבה כזו רק תועיל), נסמך ה'רופא' על גוף ידע שלם ועצמאי כביכול, ולכן עוזר רק במה שביכולת ה'ידע' לעזור, לא יכולתו שלו! כך גם-אם-צריך לא תמיד יגיד את כל מה שיש לומר, או במילים אחרות, אין יבדוק הרופא את החולה, אלא את הסימפטום שלו, כאובייקט. ומכאן חוסר-הקשר, או הניכור שרבים בחברה מוצאים לנכון להרגיש, ועדיין מבלי לפקפק במבנה היחסים החברתיים. דינמיקה זו הביאה את לאקאן לאימרה הגורסת ש"כולנו פרולטרים", גם הכביכול עשירים, הינם ע[ו]בדים של המערכת הקפיטלסטית עצמה, ולכן מנוכרים ואינם חשים סיפוק או כמטונימיה נחמדה, לא יודעים שובע.
כנ"ל תקף בבי"הס, כאשר המורה כבר אינה מלמדת, אלא מעבירה ידע, מוצאים אנו יחסים קרים של תועלת קפיטלסטית "עירומה". הרי מדוע שיהיה צורך במורים פרטיים, אם ההוראה תהיה פרט[נ]ית מלכהתחילה? אז היא איננה פרטית, ולא מומצא המצב בו מורה לא מכיר\ה את שמות כל התלמידים, לא לדבר על שמות ההורים והמצב המשפחתי.

מה זה חשוב?! יטענו המודרנסטים שבויי-התרבות.. ויוסיפו שהמורה תפקידה ללמד ותו-לו. את החינוך מקבלים בבית.. ועוד הפרדות ומחיצות שרירותיות ומופרזות (הרי הילד לוקח את ביתו לבית הספר, וחזור חלילה). ומכאן,

As Lacan argues, the alienation of the subject in language renders identity precarious because there is no signifier that is capable of fixing the identity of the subject. Once again, the signifier cannot signify itself. The discourse of the master functions to artificially fix the identity of the subject and assign the subject a place within the symbolic order. Yet with the collapse of this discourse, all of this is once again called into question.

Where the pursuit of self-interest becomes the universal value, solidarity disappears and emancipatory political struggle takes the form of struggles over various particularities and their representation. In another respect, where economy becomes naturalized, the site of political contestation becomes semiotic, a struggle over cultural signifiers, rather than a struggle over material conditions.

בפשטות, כאשר היחס, או המבנה החברתי כשיח עובר נטורלזציה (טבעון) ו\או  אוביקטיביזציה (החסרת-סוכנות), אזי הסובייקטים עוברים ראיפיקציה (ה'דבר'ה) ו\או קומודיפקציה (חפצון), ומכאן התוצאה היא שהיחסים בין אנשים אינם ישירים יותר, אלא עוברים דרך מימד של 'ידע' (S2), במילים אחרות, סימנים, מסומנים, סמלים, מותגים, ולכן תווצר שארית ממשית (a) תמידית המלווה אותנו בכל אשר נלך, עד אשר יחזרו היחסים להיות ישירים, בין 2 סובייקטים, וללא תיווכו של אובייקט, או 'ידע'.

הדרך לשם היא, כמובן, חברתית, ואציינה רק במושגים מבואיים למי שחפץ בסוג של כיוון פרקטי לפיתרון ממשי. כשם שב'יקום האדונות' - זה של שיח-האדון, התקיים מבנה חברתי של שיח-האנליסט שהינו חתרני במהותו תחת מסמן-העל האדוני, ומכאן משחרר, כך, ועל אותו משקל ב'יקום הקפיטליזם' בן-זמננו, נמצא גם את שיח התיאוריה-הביקורתית, שבכוחו להתיר את הקשר הכובל אנשים לחפצים והמנטרל יחסים בינ-אישיים, ובכך, אף לפרוץ את כלוב-הברזל של תרבותינו.

ולמי שרוצה להבין קצת יותר לעומק הבעיה, הנה מוצע הסברו של 'הקוסם מלובליאנה', סלבוי ז'יז'ק, בשעה שהוא מנתח מספר נושאים (בעריכה ויזואלית יפה דווקא) בתשובות קצרות למציאות היומיומית שלנו...








 

 

 מקורות

על הסיבות מדוע כולנו פרולטרים
על שיח הקפיטליזם והשפעותיו האנליטיות