יותר על השפה, ופחות על התיוג

Marco polo describes a bridge, stone by stone.

‘But which is the stone that supports the bridge?’ Kublai Khan asks.

‘The bridge is not supported by one stone or another’, Marco answers,

‘but by the line of the arch that they form’.

Kublai Khan remains silent, reflecting. Then he adds: ‘why do you

speak to me of stones? It is only the arch that matters to me.’

Polo answers: ‘Without stones there is no arch.’

Italo Calvino, invisible cities

 

השפה הינה המבוי-הסתום למדע הקוגנטיבי, בגלל שהיא, למן אופייה כטכנולוגיה תקשורתית, מהווה את הרמה הקוונטית בבחינת הרשתות (העצביות) הנוירוניות, וכאשר אנו מתבוננים מבחוץ (באופן כמותני כביכול) אין אנו יכולים לדייק לחלוטין ברמת הוודאות לגבי החוויה הפנימית. כך גם בתרמודינמיקה, במעבר בין החוק הראשון לשני, רמת האנטרופיה משתנה בהתאם למערכת הסגורה או הפתוחה, משמע ככל שעוברים מהרמה הסטטיסטית (הביולוגית) לזו הקוונטית (הפיזיקלית, ולצרכי הדיון, הלשונית*(.

*בבחינת אנרגיה אקוסטית, השפה כמצבור הידע, כזיכרון בלתי-נדלה של האנושות, כיצורים (או שדים, בלשונו של מקסוול) מדברים, המנסים לחסוך מאמץ (אנרגיה) וכך להפחית רמת האנטרופיה, תוך עליית רמת הידע, באופן שקול.

 

“There is no meta-language”             J. Lacan                                                                                                                                    

 

אם שפה הולכת (קרי מתפתחת) עם קוגניציה, ושיח אם-כן עם המדע, איך יכול המדע הקוגניטיבי להתעלם לחלוטין מאופיה החברתי של הקוגניציה? כמו שבנו של ג'ינגיס חאן התעלם מהקשר והיחס בין הצורה והתוכן, ועל-כן פספס נקודה מהותית של הקשת. זהו מבוי-סתום מבני, שנגזר עליהם מרגע פנייתם לאינדיבידואליזם המתודולוגי והמדע הפוזיטיבסטי כאבני-פינה, ומיושם לדעתי בעובדה קטנה וקריטית, לפיה נדרשים שניים כדי לדבר (מדבר\מאזין), וכך תמוה בעיניי כיצד שאפו מדעני 'המדע הקוגניטיבי' למצות את המדע של האדם (בכלל), באדם (הפרט).

דיימנו כי אדם נבדק במכשיר הדמייה מגנטי, MRI, שם נשאלת השאלה האופרטיבית 'מתי יורים הנוירונים, ואיפה?', תוך שהוא נשאל האם ביקר אצל זונה? הוא יכול לשקר כדי להראות אמין בפני המדענים ואשתו הנוכחים, ומצד שני יכול לומר את האמת, ולהחשב אדם כן ואמין.

הירייה הנוירונית שתראה ספייקים באיזורים מסויימים (שונים או דומים) לא מפרשת - רק מתארת מה ארע במוחו. ואמנם, האדם אינו חיה יחידנית, וגם לא חי בלהקה, אלא חי בחברה - וקהילה, ואלו, כולן ככולן מדברות. ומכאן, צילום המוח, ההדמייה המגנטית, מפספסת מרכיב עיקרי שאינו כלל בר-זיהוי מבחינתה, זהו החוק החברתי במערב (המודרני-הגמוני-דומיננטי), לפיו לא מקובל לבקר אצל זונה. את המרווח בין החוויה האישית, לחוק והשפה החברתית, ומשם לניסוח המילולי, אין החוקרים ימצאו בתמונות המחשב. 

 

"The logic of semantics is social, not mathematical."    Daniel Dor

או איך יסבירו הורים לילדיהם את המתח (והקשר) בין 'ישר', ו'הפוך', תוך שיט בנהר מפותל, שאמרו לילד שישר זה 'לשם', ואחרי פרסה-פיתולית בנהר אמרו לו שישר זה לכיוון ההפוך ממה שהיה 'שם' בתחילה.

ואם להישאר סביב ילדים, שתמיד היוו טרף קל למדענים, כי הם תוך-כדי תהליך רכישת השפה, ראו אליס וריבוי משמעויות לצורך הדגמה, ומנגד, בעקיצת הקוגניטיבסטים, אומר שגם הקופים תמיד היוו טרף קל למדענים, אבל מסיבות אחרות. ובכן, איך תסביר האמא לילדתה, שדוגמנית זה חלום רע? הרי לילדה אין קונספט 'עבודה', תרתי-משמע, מילולית-כרשת נוירונית, מפותח כזה של האם. אצלה מתקשר הקונספט 'עבודה' לקשה, לו"ז הדוק וכד'... אבל, מה קשה בלענטז בבגדים יפים מול המראה או חברה? (אותה פונקציה דמיונית של חיבה). או למשל נסו להסביר את פרדוקס השקרן לילד צעיר... זה יהיה מעניין.

חייבים אם-כן להבדיל, כמו שילדים לומדים להפריד וליישב בהתאמה מסוימת, בין המשמעות (כסמנטיקה, פרגמטיקה, ואימפליקטורה) הלשונית, וזו החוויתית, כדי להבין במדויק יותר את עולמם שמתגלה כחברתי, (קשור להפרדתו של ג. פרגה בין sinn ל-bedeutung), או כמו בציטוט הפותח, את שני מרכיבי הקשת.

                   

Let us imagine having been taught Frege’s calculus,
contradiction and all.

But the contradiction is not presented as a disease.

It is, rather, an accepted part of the calculus,
and we calculate with it.

 L. Wittgenstein, remarks on the foundation of mathematics

ההפרדה, או הפער, והיחסים הדיאלקטיים, בין האונטי לאונטולוגי מתגלים כאן. מעניין להזכיר את אמרתו של מרקס על המטריאליזם ההיסטורי, לדידו הוא חייב להחשב כפי שהוא – 'מדע טבעי', כי היסטוריה היא חלק מהטבע, ולא קיים בעולם מאומה, חוץ מטבע. אלא שאם 'המפנה הלשוני' היה כבר סביב 1930 באירופה עם ויטגנשטיין, שהראה לנו מהי שפה באמת (ובפועל), רק לאחר התפתחויות מהצד של מדע הקיברנטיקה שהחל ב-48 עם ספרו של א.וינר, וקצת מאוחר יותר למשל הניסוח המתמטי של fuzzy-logic ב-64, החלה תפנית כלשהי לכיוון חשיבות השפה. אלא שאז גם התחזקה המגמה החומסקיאנית בבלשנות שלא הותירה מקום ליכולת ההשתנות, הגיוון והפונקציונאליות הספציפית של השפה, כל זאת על בסיס העקשנות של חומסקי וממשיכיו בדבר ההפרדה בין דקדוק למשמעות. כך נטרלו אותה מאופיה האמיתי למען חלום (או פנטזיה) של אוניברסליות. רק מדעי החברה, אלו המכונים אונטולוגיים (המפנים ל'יש האנושי') יכולים לפרוץ את המחסום במתודה הקוגניטיבסטית בפרט, ושל הפרדיגמה הפוזיטיבסטית בכלל.

If [the word ‘calculus’] is used in a calculus,

that doesn’t make the calculus into a metacalculus;

in such a case the word is just a chessman like all the others.

Logic isn’t metamathematics either; that is, work within the logical

calculus can’t bring to light essential truths about mathematics.

 L. Wittgenstein, Philosophical Grammar

לדעתי, משנות ה-30 דבר לא השתנה באופן מהותי בשיח המדעי (בבחינת מסמני-העל שלו, קרי החיפוש אחר הוודאות). אלא שהניסיונות הקוגנטיביים מיצו עצמם (לכרגע) כאשר הטכנולוגיה סוג-של התייצבה, אחרי שנות האלפיים. משם, ודרך השפה, הבנו שנגלה לפנינו עולם שהינו חברתי. ומעניין, שלמדעי החברה שלנו, יש מה שקרוי תורת-השיח. היא לדעתי המפתח להבנה. הרי השפה, מגובבת בתוכה את האדם והחברה, שכן הוא מדבר את השיח שלה. ובמוחו של האדם, נחשפת הקוונטיקה החברתית שלנו, על גבי, ובתוך, האדם היחיד (מכאן הקוונטיות) שנמצא במציאות חברתית-דיסקורסיבית-לינגוויסטית וכפוף לחוקיה (התחביריים, דקדוקיים וכד'), דרך משמעות לשונית שצריכה להיות מותאמת למשמעות חוויתית מתגלת הרמה הסטטיסטית בפעולותיו\בחירותיו (כך שניתן לכמת תצפיות ולומר שX אחוז הם.Y..). תהליך זה מתואר גם מתמטית ע"י (תהליך שקרוי vague to crisp) לאוניד פרלובסקי שתאר את 'אינסטינקט הידע', שמהווה ניסיון נוירולוגי להתאים בין קונספטים מ'למעלה-מטה', יחד עם תחושות סנסוריות מ'למטה-מעלה' – כל זאת לשם הבניית 'ידע' ומיקסומו, כנגד (ובשקילות) האנטרופיה, המתבטאת ביוריסטיקה (שתארו טברסקי וכהאנמן) שמשלימה פערים (בידע) בשבילנו כסוג של 'טייס אוטומטי'.

במרווח בין המשמעות הלשונית, ברמת ה'קונספט' שמתהווה דרך מקבץ מסומנים חברתי-היררכי, באופן ה-fuzzy, ע"ב היגיון (reasoning & logic) רטרודוקטיבי\ספקולטיבי, בשלב ה-vague, לבין המשמעות החווייתית – 'מתגלה' הקוונטיקה (החברתית) - אשר בשלב ה-crisp, במצב ההכרה הבהיר והרהוט יותר (במידת-מה), היא נערמת בליניאריות (סטטיסטית) לרצף מסמנים, זה, בצורה הסטטסטית של הסנסורי-מוטור (מערכות תחושה-תנועה).

תחשבו על הביטוי האנגלי ‘to make sense’, וכמה מעניינת הדרך בה ניתן, או לא, לעשות היגיון? ובסופה של מחשבה זו נטועה העובדה שמיוצגת היטב מפי הבלשן דניאל דור באמרו:

  

“Knowledge of language is practical knowledge. It is a know-how.”

 

 ומכאן, זה לא 'משהו' שעושה היגיון, אלא 'מישהו', שעושה משהו – למישהו אחר – ובדרך עוטה משמעות לגיטימית. אשר להיגיון, הוא מצד אחד נגזרת של העשייה, כפועל יוצא שלה – עליהם 'הסכימו' (בקונפליקטואליות מתמדת) – שני השותפים להיגיון. ומצד שני, המיקום של ההיגיון בשיח הכללי יותר, החברתי, על כל הרמות המשתמעות מכך.

הייתי מתאר זאת בתהליך מתח-ויצירה בין הלוגי'ק של ה-sense – כפי שפרט דלז', ללוג'יק של ה-practice – כפי שהסבירו בורדייה (לא בהכרח בסדר הזה, אלא בדיאלקטיקה תמידית), שבאמצע, לאקאן עם הלא-מודע והשפה*.

"the cognitive challenges that were posed by language throughout its evolution grew and developed together with it."

כך מילולית לפי דור, המסביר את התפתחות השפה במסגרת-עבודה אבולוציונית כקשורה בת-בבד לקוגניציה (מודעות, חשיבה וכד') – החל ממצב בו לא-מדברים יצרו את השפה, וזו התפתחה ע"ב יתרון אבולוציוני – לא  של בחירה טבעית כפי שנטען בד"כ, אלא דווקא בגלל בחירות שהינן 'לא-טבעיות', ש'מחוץ-לקופסא' (הגנטית) של כל זן חי ברגע נתון, משום שכל פרט מאותו הזן, מגיב באופן פעיל (ושונה) לסביבתו המשתנה. זו, שיפרה את יתרונם של מביני-השפה (מכל הרמות) – עד למצב בו השפה היא זו שיצרה את האוכלוסיות המדברות. לזה אוסיף את הצורה הגרפית של פרלובסקי, המשתמש ב- Modeling Field Theory כדי לתאר את המערכת ההיררכית של השפה והקוגניציה - MNF, שבבסיסה תלות-הדדית (בעליון), וכמו-כן פירוט של הנעשה בתוך כ"א מהשלבים במערכת (בתחתון).

 

At each level in a hierarchy there are integrated language and cognition models. Similarities are integrated as products of language and cognition similarities. Initial models are fuzzy placeholders, so integration of language and cognition is subconscious. Association variables depend on both language and cognitive models and signals. Therefore, language model learning helps cognitive model learning and vice versa. Abstract cognitive concepts are grounded in abstract language concepts. 

At each level of a hierarchy there are models, similarity measures, and actions (including adaptation, maximizing the knowledge instinct—similarity). High levels of partial similarity measures correspond to concepts recognized at a given level. Concept activations are output signals at this level, and they become input signals to the next level, propagating knowledge up the hierarchy. The hierarchy is not strict; interactions may involve several levels. At the top of the hierarchy, there are models of meaning and purpose, related emotions of beautiful, and creative behavior.

ולדוגמא:

An evaluation (emotion of fear), understanding (concept of danger), and behavior (cry and wing sweep) - are not differentiated. Conscious and unconscious are not separated. Recognizing danger, crying, and flying away is a fused conceptemotion-behavioral synthetic form of cognition-action. Birds and apes can not control their larynx muscles voluntarily. Perception and cognition requires matching top-down signals from concept-models to bottom-up signals coming from sensory organs. Perception is required for survival. Therefore humans and high animals have an inborn drive to fit top-down and bottom-up signals, the knowledge instinct (Perlovsky, 1997, 2000, 2006a, 2007a; Perlovsky & McManus, 1991). These references discuss specific emotions related to satisfaction or dissatisfaction of the knowledge instinct. These emotions are related purely to knowledge, not to bodily needs; since Kant (1790/1914) this type of emotions are called aesthetic emotions. According to our theory of the knowledge instinct they are inseparable from every act of perception and cognition.

אנו רואים שמכל קצוות המדע, הרך והקשה, אנו נתקלים בחברה, ובשפה. בין אם בביולוגיה של מטוראנה ווראלה, או של יבלונקה ולמב, בבלשנות של בארת' או של דניאל דור, במתמטיקה של וייטהאד ופרלובסקי, ועוד ועוד... יש לציין שבסוציולוגיה כבר מזמן ירדה התובנה הזו, וכך התפתחו מושגים כגון אלימות סימבולית, או אלימות אפיסטמית, ניתוח-שיח, כמו-כן באנתרופולוגיה עם התיאור-הגדוש ולא קלוש, או גישת האמיק כלפי (השדה) הנחקר ועוד. כך ניתן להזכיר את מה שאמר אלתוסר על לאקאן ב-66 (במכתב, אחד משניים, שכתב למטפל שלו עצמו, שסלד מלאקאן): "לפחות בצרפת, חוץ מלאקאן, אין כרגע עוד אף אחד". זאת מפני המתמה המפורסמת שלו – "הלא-מודע מובנה כשפה". אבל (וכדי לפוצץ את הבועה הדתית שלפתע התנפחה), היו עוד שחברו את השפה למוח ולנפש דרך החברה והשיח, החל באלתוסר עצמו. הם פשוט עשו זאת בדרך פחות אלגנטית, מפורטת, תקפה, או שמא כשלו לחלוטין בניסיונם. קטונתי מלומר אם מישהו צלח או כשל, רק אומר שהתשובות, כרגע, ישנן, רק צריך לפעול על-פיהן, ולהבינן.

ואם לצטט שוב מאלתוסר, ש'הבין' כי: 
 

“The Freudian unconscious… is neither a material reality

(the body, the brain, the “biological”, the “psychophisological”)

nor a social reality (the social relations defined by Marx

as determining individuals independently of their consciousness),

different from “consciousness”, and thus from the psyche,

but producing or determining consciousness unwittingly.”

מעניין בכל זאת לציין כי פרויד ומרקס שניהם, ובעצמם, וכמו הטובים ביותר (למשל כמו הגל בפילוסופיה) – לא הבינו – על מה הם ישבו, או מה הם גילו - עד הסוף.

פרויד החליק במדרון הפוזיטיבסטי והאינדיבידואליסטי, וניסה 'להוכיח' את הלא-מודע, לעצמו, למטופליו (אנה או. למשל, או דורה) וכלפי חבריו המדענים (יונג לדוגמא). באשר למרקס, זה החליק לכיוון השני של דטרמיניזם חברתי, כמו שמבקריו (שבהחלט לא ירדו לסוף דעתו בעצמם), אוהבים להזכיר לגביו.

אם כן, למרות שתגליות חשובות היו ועודן נמצאות ומומצאות ללא הרף מהצד הקוגנטיבי במדע (כמו למשל מערכת המירור-נוירונס במוח), יש לברך על הפניית הזרקור האקדמי-מחקרי לשפה (היחס של מערכת נוירוני-מראה, לשפה, וכך לחברה). אם לחזור על סלבוי ז'יז'ק, שאומר לנו כי זו לא שאלה המנוסחת בבחירה בין הביולוגיה (מולד) לחברה (נרכש), אלא דווקא שהלקח מהפסיכואנליזה הוא שיש (נוסף על שתיהן, וללא הפרדה) גם משהו ביניהן! (אותו דחף שפרויד כינה 'דחף-המוות'). הן מהצד של מדעי המוח, עד למתמטיקה, וכמובן למדעי החברה, האדם והנפש, הרי הקשר ביניהם – הוא תמיד-כבר - השפה.

נ.ב.

בתשובה לשאלה מהו הלקח הכ"כ חשוב של הפסיכואנליזה, ושל לאקאן, למה שמצוי בתווך בין המולד והנרכש, הביולוגיה והחברה, בין החברה לאדם – אצטרף למאמץ של אריק לוראן (המחבר של 'Lost In Cognition', ראה אור ברסלינג) - ואעלה כאן נקודות עיקריות הרלוונטיות לדיון עד-כה:

לפי לאקאן, היחס בין השפה לדיבור, הוא היחס\הבדל שבין האוניברסלי לפרטיקולרי – אך יש להזכיר את קיר השפה (השולחת למימד האוביקטיבי) המהווה מכשול בתקשורת ישירה, כחילוף ישיר של חוויות. זהו ההכרח עקב ההנחה של הדיבור אודות סוביקט כלשהו ב'אחר', בעוד השפה מציגה את האחר גם כאוביקט המכונה על-ידה, וגם כסוביקט אליו פונה הדובר [ואניה 49]. הוא ציין את רמת ההיגד\אמירה (statement), אשר הינה בעלת ערך אינפורמטיבי, ורמת ההצהרה (enunciation), החושפת, מעבר להיגד, נוכחות של סוביקט אשר אינו יודע מה הוא אומר. כך הבחין בין המודע ללא-מודע:

המודע=מה שנאמר, הלא-מודע=מה שיכל, ו'נבחר' שלא להאמר. בין הלשון לדיבור, במקום בו נמצא השיח. המשמעות, בכתבי לאקאן, איננה קשר יציב בין מסמן למסומן אלא תהליך – התהליך שבו משחק המסמנים מייצר את אשליית המסומן ע"י שני האמצעים הלשוניים, המטונימיה והמטאפורה.

המשמעות היא מטונימית שכן תמיד מתייחסת למשמעות אחרת (גם לפי דלז' - מושג תמיד יוסבר ע"י מושגים אחרים-נוספים). היא גם מטאפורית משום שהיא כרוכה בחציית קו-השבר, ה"מעבר של המסמן לתוך המסומן". 

גם לאקאן הפריד בין משמעות למובן. המשמעות היא דמיונית והיא מחוז 'הדיבור הריק'; המובן הוא סימבולי והוא מחוז 'הדיבור המלא' (אח"כ הוא ממקם את המובן לא בסדר הסמלי, כי אם בצומת בין הסמלי והדמיוני).

סלבוי ז'יז'ק מסביר את מה שמפורט היטב על-ידי הבלשן דניאל דור, בדבר המבנה של השפה, לא במובן הדקדוקי גרידא, אלא גם הסמנטי-פרקטי שלה - זה הכולל 'זיהויים-הדדיים', 'פרוטוקול-תקשורתי', 'מוסכמות חברתיות'. אלו הם חלק ממאפיינים שפתחו את השפה למה שהיא היום, אבל ברמה הבסיסית ביותר, מבלי להכנס לה לתחתונים, אפשר להבין מהקטע הבא את מה שלאקאן תאר כ'כניסה למשלב הסימבולי', דרך ההסבר של ז'יז'ק לאלוהים והפונקציה המבנית שלו:

God is many things, but at it’s most fundamental and radical, not so much a determinant proxy, but, it‘s the very structure of having a proxy. It’s the original proxy. It is a very formal structure ('I don’t know, he knows for me'), which we can not get-over.

There is in the very structure of language (not that shit about god-gene), in the pure semantic way, from the moment we are in language, there’s a divine dimension that we presuppose it, that we practice it.

So god is the very dimension of having a proxy. And it’s original, because we never knew (or will ever know) fully of ourselves.It’s from the very beginning we have this gaps. It’s again, a sincere lie, but without an original level of fullness, no zero-level [of ‘truthness’].

 

משמעות הדבר היא, שמרגע כניסתינו למשלב הסימבולי, (בין היתר) של השפה ומכאן של החוק, ישנו פער, רווח - בין חוויתיינו האישית, ודרך ייצוגה בשפה, שעל-אף החפיפה החלקית בין החוויה וייצוגה, לעולם אין הם אחד. וכך גם נוכל להסביר את הדחף למלא את הפער הזה, ולהבין מדוע תנועת הדחף היא סיבובית ולעולם אינה נגמרת, שכן מכוונת כלפי התנועה של עצמה. ניתן לתאר זאת כשימוש בכלים לכאורה אוביקטיביים - המילים, לתיאור חוויות סוביקטיביות - רגשות; וכאן בדיוק נכנסת הפסיכואנליזה ומבארת את התיווך בין שני המחנות: אין זה שאנו משתמשים בשפה לתיאור חוויותינו, אלא זו היא שמשתמשת בנו לשם העברת מידע בין (ה)סובייקטים שלה. ומי מכוון את העברת המידע? או במילים אחרות, מהי אם-כן סיבת האיווי?
ובכן, החברה אחראית לתהליך הזה, שמשלב את הפרטים, ובעצם מבנה אותם ככאלה (באמצעים פנטזמטיים). לשון אחר, הסובייקט הופך לאינדיבידואל רק ע"י השתייכות\התמקמות בסדר הסימבולי, ולפי דילן אוונס, מחבר המילון הלאקאנייני:

"הנקודה החשובה ביותר העולה מן הנוסחה של לאקאן היא שהאיווי הוא תוצר חברתי. האיווי איננו עניין פרטי כפי שנראה במבט ראשון, אלא מכונן תמיד ביחסים דיאלקטיים עם מה שנתפס כמאוויהם של סובייקטים אחרים."  


ואם להשתמש במובאתו של ז'יז'ק:

One of the bigger [common] approaches to Psychoanalysis is that it’s only a theory of individual pathological disturbances, and that applying PSA to other cultural or social phenomena is theoretically illegitimate.

[However] It asks in what way you, as an individual, have to relate to social field, not just in the sense of other people, but in the sense of the anonymous social ‘as such’ – to exist as a person. You are [a] ‘normal individual person’ only being able to relate to some anonymous social field.

And thus everything has to interpreted, that is to say, when Freud says ‘the bad-being in culture’, he means that it’s not just that most of us are normal, we socialize ourselves normally, some idiots didn’t make it, they fall-out, and have to be normalized. But, Culture as such, in order to establish itself as normal, what appears as normal, involves a whole serious of pathological cuts, distortions, and so-on. There is, again, a kind of a bad-being (uneasiness), (as if) we are ‘out-of-joint – not at home’, in culture as-such. Which means, again, that there is no normal culture, but culture as such has to be interpreted.

ואולי כך נוכל לסכם באלגנטיות, ואף להבין באמת את האמרה הבאה:

  “We invented language, and then language changed us.”    Daniel Dor

לכעת, אפשר לסכם בניסוח מלא יותר של המונח הויטגנשטייני הכ"כ רלוונטי וממצה, הוא: משחק-השפה, אבל, כדי להבין זאת לגמרי, יש לעבור לאנגלית – ‘Language-Game’, עכשיו, יש רק להבין מהו game, ולמה הוא שונה מ-play. בהבחנה זו השתמש ג'ורג' הרברט מיד, סוציולוג מהחצי הראשון במאה ה-20, וכך ציין את ההבנייה האנושית של האחר-המוכלל. כל חיה מודעת, קרי בעלת מודעות, הינה רפלקסיבית במידת-מה, מכאן היא בעלת מידה מסוימת של מודעות-עצמית. כך-שגם חיות לכאורה נחותות מבחינות בין אוביקטים. אלא שבעוד גם חיות נחותות ממלאות תפקידים של אחרים נפרדים (מהם) דרך ה-play שלהם, אבל, רק בנ"א חייבים במילוי התפקידים של כל האחרים המשתתפים ב-game.

ובשביל לעשות היגיון, אבאר ואוסיף שהדגש הוא בתפישה של הצורה-והתוכן. בזמן שילדים קטנים, כמו גם שאר החיות (ובאופן לאקאנייני, בעלי משלב דימיוני), אינם מבדילים בינם לבין זולתם, האחר, כך הם לא מבחינים בעובדה שישנו תוכן מסוים, פרטיקולרי, שהוא שונה מהפרטיקולרי שלהם עצמם, שעד אז היה אוניברסלי – כאלה הם יחסי ההזדהות - אלא שיצורים מדברים תופשים בתודעתם גם את נקודת מבטה של ה'מערכת', היא הצורה של המשחק. כך מובנים יחסי בנ"א כ'צורה-תוכן' ולא כמו שאר החיות כ'תוכן-תוכן'. לשון אחר, האדם (כהוויה מדברת) יודע שהוא חלק מהעולם, שאותו הוא הפריד מעצמו (ומאחרים זולתו). a=a)=b) - גם זו צורה לתאר זאת.
יש להוסיף, כי לפי ז'יז'ק, תמיד תהיה שארית\עודף\חסר בין האוניברסלי לפרקטיקולי (דלז' מגדיר את האוניברסלי כשאלה, ואת התכנים הפרטיקולריים כ[נסיונות] לתשובה) והוא מדגיש כי המתח (הדיאלקטי-הגליאני) הוא לא בין הצורות הפרטיקולריות, כפי שבדד"כ נתפס, למשל בין סוגי המשטר ה'נכון'. לחלופין, המתח הוא בין כל תוכן פרטיקולרי והאוניברסלי שלו, וזהו, למעשה, הגורל האנושי:

The Particular is always deficient and\or in excess with regard to its Universal: in excess, since it eludes the Universal; since the universal – in so far as it is ‘abstract’ – cannot encompass it; deficient, since – and this is the reverse of the same predicament – there is never enough of the Particular to ‘fill out’ the Universal frame.

לודוויג ויטגנשטיין הגדיר את השפה כמשחק מפני שכמו שג'ורג' הרברט מיד התכוון ב'אחר המוכלל' (אותו social as-such של ז'יז'ק), הוא לפי לאקאן האחר-הגדול - בשביל לשחק יש לדעת את החוקים, ובשביל לדעת את החוקים יש להביא עצמך להתוועדות עימם, שהם יכירו אותך, לא אתה-אותם. באופן שמתואר כהליך של 'סובייקטיביזציה', אנו נהיים כפופים, נתינים, של החוקים, ואלא הם חוקי החברה\קהילה, כפי שנחקקו בשפה, היא חלק, מהסימבולי של לאקאן (ובורדייה), או גם ה-symbolic landscape של דניאל דור, וזהו המקום שבו מתבצע תהליך של 'הסמנה', קרי יצירת משמעות, כתהליך 'סיגניפיקציה' מתמשך המייצר משמעות והיגיון לאלו שהשתתפו ביצירתו - וזהו ההליך האנושי ביותר, מפני שהוא זה המקנה, ומבנה, את אנושיותינו.

כך ילדים הופכים בעצמם לסוביקטים מדברים, כאשר הם נכנסים למשחק-השפה, לאחר הטמעתם את עמדתה של השפה, של שאר המדברים, היא העמדה של השיח המתגלם בחברה.

רק שילד יודע לשחק את המשחק, על כל עמדותיו, הוא באמת מכיר את חוקיו, ובעל ידע על המשחק. אלא שאם המשחק הספציפי הזה הוא השפה, והיא שמבנה את האחר המוכלל, הרי רק מתקבל על הדעת ההיגיון שגם את העצמי, והאני, המצויים ביחסים עם האחר המוכלל, יהוו יחסי הבנייה שהם הדדיים, ובעלי תלות-הדדית. כך ניתן לתאר את נקוד[ו]ת ההשקה בין הפרט לחברה, הנפש והמוח, מובן ומשמעות ועוד ועוד.... ואולי, אף להבין ולתפוש את העמדה של הסובייקט (האנושי, המדבר) השסוע, עוד מעצם כניסתו למרחב-המשלב הסימבולי, של השפה והחוק.   

*                            המעבר  

רצף מסמנים ליניארי  <-->   מקבץ מסומנים חברתי-היררכי

           |                   לאקאן                     |

      סטטיסטי          היוריסטיקת               קוונטי

        (ביולוגי)            הסתברויות                    (פיזיקלי)

           |                      |                        |

  סנסורי-מוטור <--   אינסטינקט     -->     קונספט

                               הידע

           פרקטיס                                                    sense

        בורדייה-אלתוסר         פרלובסקי                    דלז'-ויטגנשטיין 

זה לא דואליזם – זו דיאלקטיקה מבנה! התהליך קורה יחד, ואין אפשרות אחרת. זוהי תלות-הדדית.