על פמיניזם וקפיטליזם, או: האישה בשירות העבודה

אפתח בשאלה: מדוע נשים יצאו לעבוד? ואבהיר שהכוונה היא לעבודה ה'גברית'. במובן של הספירה שנתפשת כציבורית. מובן שנשים עבדו מאז ומעולם, כמו כל אדם, אך שאלת ההכרה בעבודתה (כלגיטימית) היא חדשה בהיסטוריה האנושית-חברתית. אם-כן, מתי, למה ואיך יצאו הנשים לדרוש הכרה בעבודה בספירה הציבורית? ומדוע לא כלל הדיון בנושא זה, ברובו, התייחסות רצינית לעבודת הבית ומקומה? שאלות נלוות הן 'מי שכנע את הנשים שכדאי להן לעבוד?', מה ההשפעות על תפקידי ההורה המסורתיים? וכיצד משנה עובדת 'היציאה-לעבודה' (או 'רכישת הקריירה') על הדינמיקה המשפחתית?

לכך ייתכנו תשובות רבות, מפרספקטיבות מגוונות. ארשה לעצמי להניח את הדעה הרווחת לפיה, נוכח מאבק על זכויותיהן לשוויון, אמנם באופנים שונים, השיגו הנשים את השחרור המיוחל (או לכל הפחות התקדמו לעברו) ובכך אפשרו לעצמן להמצא עובדות ברוב רובם של סוגי העבודות במשק, הן הפרטי, ואף הציבורי.

אנסה להראות בקצרה, שאין זה כך. מנגד, אטען ששיח הקפיטליזם שאב לתוכו כחור שחור גם את תביעותיו של הפמיניזם, ובעצם מה שארע הוא גיוס הנשים לכוח העבודה הלגיטימי – והשאיפה למימוש, דרכה.

לראיה - אציין את ההבדל בין 2-3 דורות אחורנית בזמן (כ-50 עד 75 שנים), נקודה בה נשים, מהמעמד הבינוני-גבוה והדומיננטי-הגמוני בישראל בפרט, ובמערב ה'דמוקרטי' בכלל, לא הרגישו צורך כלל 'לצאת לעבוד'. נהפוך-הוא. הן הרגישו גאווה בכך שאין הן צריכות לעבוד למחייתן, ובכך מצאו אף הסיבה או הגורם למעמדן (וכן את צידוקו הלגיטימי). בפנטזיה זו, המובנית כרגיל כנגד האחר, הנשים מהמעמד הנמוך, או ממעמד הפועלים, אכן עבדו גם עבדו.

כל זאת השתנה בזמן האחרון, בערך למן הקפיטליזם הגלובלי, עליית הליברליזם ותנועות מולטי-תרבותיות. אם נציין את 68' כשנת ה-0 של התופעות שהזכרתי, נראה כי מאז, גם נשים מהמעמד הבינוני-גבוה, דומיננטי-הגמוני, התחילו לפתח רצון, ליתר-דיוק דחף, לצאת לעבוד. זאת כדי להרחיק (ולהדחיק) אותן מנשות המעמד הנמוך, ש'פתאום' נחשבו-נתפשו כמפגרות, נחותות, בורות – זאת משום שנשארות הן בבית, ועל-כן הן חסרות קריירה. ובכן, התהפך המצב!

מלזקוף לזכותן את העובדה שמתוקף מעמדן הגבוה, אין שום היגיון בכך שיצאו לעבוד, כמו נשות המעמד הנמוך – לפתע פתאום, גם העשירות יוצאות לעבוד, כדי לא להיות חסרות קריירה, כמו נשות המעמד הנמוך.

עולה השאלה: תרגיל, או עוקץ של מי על מי קרה כאן?

זה המקום לציין, שכתנועה, היו נכון לעכשיו שלושה גלים, או ניסוחים של פמיניזם:

1. הקלאסי – ליברלי
2. הרדיקלי – (מרקססטי)
3. הפוסט-מודרני – שחור

הזרם הראשון טען שהסטייה הגברית היא בדרך היישום ולא בהוויה, וכאן חתרו לשם תיקונים שישוו את הדרך האפיסטימולוגית בעולם (בצורת פיתרון אופרטיבי כמו אפליה\העדפה מתקנת). ובקיצור – ה'סדר' (החברתי) טוב, ה'בחירות' הן שגרועות. כך המגדר נתפש כעקרון מארגן יחסים. השאיפה היתה לשוויון דרך דמיון – לגברים.

פיתרון שני יגרוס שאין מציאות אוביקטיבית כלל, ולכן יש צורך בשינוי ברמה המבנית וכינון סדר חדש-שוויוני. כאן הנוסחה היא ה'סדר' גרוע - צריך חדש. זהו עקרון מבנה ומכונן (maker). השאיפה היא לשוויון דרך שוני בסיסי.

זרם שלישי (פוסט-מודרני) ייטען לתיקון לא ברמה אוניברסלית, אלא ע"ב מיקום (פרטיקולרי) הפרט במערכת (לכל סוגי הנשים: מהגרות, דתיות וכד'). התפישה היא של זירה למאבקים מגופנים. כאן, אין הבדל בכלל, לא ביולוגי ולא נעליים, זוהי אנטי-מהותנות ואף ביטול השאיפה לאוניברסליות.

הבעיה עם שתי הגישות הראשונות הן המהותנות. הן שתיהן מבליעות בתוכן הנחות סמויות אודות איך 'אמור להיות' היחס בין גברים ונשים, וזאת על-בסיס הנחות או נטיות-מוקדמות (לא בהכרח מודעות) שמגדירות את האוביקט 'אישה' ו'גבר'.

הבעיה עם הגישה השלישית היא הדבקות ברמה הפרטיקולרית, והביטול של שאיפה לאוניברסליות. כאילו שיש הבדל (מהותי) בין בעיות הנשים בישראל ובאיראן, וכאילו שיש שוני גם בשאיפות המוחלטות שלהן. בגישה זו מתחבאת אמונה (עיוורת) בייחוד הפרטיקולריות של כל מקרה. שאין שום דרך להגדיר את היחס בין המינים, או את כל-אחד מהמינים עצמם.

עכשיו, אם נבחן את הקשר בין שלושת הגישות והטענה שפתחתי בה, נווכח באמת הדיסקורסיבית שמבנה את פעולותינו. לפי הגישה הראשונה, היה ניצול מכוון של הגברים במין הנשי, לשם רווחים על-חשבונן. רווחים אלה יכולים להיות סימבוליים, כמו תארים מסוג ראש-ממשלה וכד', או גם חומריים, מסוג אחוזות וכד'. ומכיוון שהנשים-נשללה מהן הזכות לרווחים כאלו, מוטל עליהן לדרוש זאת מחדש. לפי תפישה זו, יש צידוק ליציאה של נשים לשוק העבודה הגברי-ציבורי (רכישת קריירה), לשם השוואת המעמדות בין המינים.

הגישה השניה תדגיש שהסדר עצמו, הוא שמצמיח הזדמנויות בלתי-שוויוניות, וכך 'מעדיף' הסדר את הגבר על-פני האישה, בהתפתחות החברתית של החיים (למשל העובדה שכוח פיזי נתפש כגורם גברי, ולכן מלחמות ישוחקו ע"י גברים). מכאן, ישנו צידוק שנשים יעבדו עם רצונן שהסדר החברתי ישתנה בהתאם. הגישה השלישית, בנטייה פוסט-מודרנסטית מובהקת, תגרוס שאין כל דרך להכין מתכון לשוויון בין המינים. כך מטרתן היא לא לכונן סדר חדש, אלא לדאוג לבעיות פרטיקולריות של נשים מכל הסוגים.

אם נלביש את חוק ה-80\20 של פארטו, על-פני עקומת ההתפלגות הנורמלית של גאוס ניווכח כי, כשמדובר על מרבית האוכלוסיה, להוציא את עשרים-האחוזים הנמוכים והגבוהים ביותר - בתוך שישים האחוזים הנותרים, נראה את המגמה בשיא פריחתה. כנאמר, אם נדמיין חזרה את שנות ה-50-70 – שם תבדקו ותיכנסו לבית כלשהו, בעיקר מהמגזר הלא-חרדי בארץ, נראה תופעה מעניינת. מהחצי העליון של 'הרוב הממוצע' (30 מתוך 60 האחוזים האמצעיים בעקומת גאוס) – הנשים, ימעטו להחזיק בקריירה שמוכרת בעולם הציבורי כגברית. לדוגמא, לא נראה הרבה נשים מפתחות קריירה של עורכת דין או מרצה באוניברסיטה.

מנגד, אצל החצי התחתון של הרוב הממוצע, קרי הרבעון השלישי לערך (לפי רמת הכנסה, באופן גס), נראה שיותר נשים החזיקו במשרה חיצונית נוסף על החזקת או ליתר דיוק אחזקת הבית.

לאחר שנות ה-70, נראה היפוך בתופעות. מחד, בחצי העליון של הרוב הממוצע, הרבעון השני ברמת ההכנסה, יותר ויותר נשים יצאו ללמוד וכן לרכוש קריירה ולהחזיק במשרה חיצונית. דבר שלא מנע מהן את תפקידן ה'מסורתי' של גידול ילדים ואחזקת משק הבית. מאידך, אם התפתחויות כלכליות וחברתיות דוגמת הגלובליזציה (על סניפיה הלוקאליים, כמערכת טוטאלית שאינה ניתנת לטוטאליזציה) – הנשים שלא החזיקו בתארים מתקדמים ('אשת העולם הגדול') – לא צלחה בחיפושיה אחר עבודה מכובדת בבחינת ההון הסימבולי הנלווה לה. בקצרה, הדינמיקה היא כזו:

אצל המעמד הבינוני-גבוה (בין 80%-50% לפי רמת ההכנסה), בעבר, בשנות החמישים-שבעים למשל, הנשים לא החזיקו בקריירה בטוענה שאין זה מכבודן לעבוד – הרי הגבר לו נישאו מחזיק בקריירה מכובדת ולכן אין סיבה שיעבדו.

מנגד, אצל המעמד הבינוני-נמוך (20%-50% לפי רמת ההכנסה), גם-כן בעבר, נשמע הטענה כי הנשים צריכות לעבוד כדי לתמוך בהוצאות ההולכות וגדלות של המשפחה המודרנית (בית, טלוויזיה, מכוניות וכד').

ההיפוך מתבהר היטב כאשר מזינים לתוכו את ההסבר (של הקפיטליזם המאוחר) בגינו יוצאות נשות המעמד הבינוני-גבוה ללמוד, ולרכוש קריירה במטרה ברורה להיות 'בחורות עובדות' (מהסוג 'הטוב' אבל). פתאום משתנה הטון ונשמעים ניסוחים הכוללים מסמני-על כגון 'פיתוח ומימוש עצמי', 'עצמאות' ו'מסוגלות', 'עוצמה נשית' וכדומה. כך שהנשים שיצאו לעבוד, לשון אחר – הקריירסטיות - מרגישות שזה הכרחי להכרתן כאישה מודרנית ומפותחת – כדי שלא יגלמו את התפקיד המסורתי – וכך הנחות של אחזקת משק-הבית (ראו טבלה). מכאן קצרה הדרך לראות ולקשור מאפיינים מרקסיסטיים ולאקאיינים. כ'שהון-אנושי' פוגש את הציווי החברתי 'התענג!' – קשה למנוע את הדינמיקה שמזינה ל[א]נשים רעיונות בדבר מימוש עצמי דרך העבודה שלהן, או פיתוח הפוטנציאל הגלום בתוכה – דרך 'המוצר' או 'הידע'. האישה המודרנית מרגישה צורך מחייב לרכוש קריירה, כדי להיות חלק מהמשחק (ואף בעמדה מובילה) שאם תנצח בו – תמצא את עצמה!

בינוני-נמוך	בינוני-גבוה	מעמד  \  תקופה
עבדו-גם-עבדו, שכן המעבר לעיר המודרנית היווה גם מעבר בתפישת-עולם וציפיות ממנו.	הנשים לא עבדו, זה לא לכבודן, יש בעל במשפחה והוא המפרנס. הן ימצאו תחביבים דוגמת אופרות סבון, ומספרות.	1950-1985~
הנשים לא עובדות, שכן ברובן נשארו מודרות משוק העבודה המבוקש יותר, ולכן גם אם עובדות, זה לשם קיום ולא פיתוח\מימוש.	עובדות-גם-עובדות, שכן אם לא ימצאו את עצמן דרך הקריירה שלהן, תלכנה הנשים לאיבוד-הדעת. כ"כ אקוטית העבודה להגדרה, למימוש, ולאחזקת העצמי הנשי, שנתפש כ'משוחרר', 'חופשי', ו'שווה'.	1985-הווה ~

הצד השני של התביעה הכפולה הזו, היא כמובן הויתור המתבקש על הצד הביתי לכאורה של האישה – something has to give!. עכשיו, חשוב לזכור שאף אחד לא דיבר עם 'המין-הנשי' בדבר החלופה או איזושהי חלופה במקום העבודה הביתית. כך נוצר מצב בו גם הן מחויבות להתענג דרך העבודה, וגם דרך המשפחתיות והביתיות (וכמובן, ההורות).

הבה נסכם את המצב שנוצר: הנשים, עתה נותרו עם שני תפקידים: האחד, המסורתי – אחזקת הבית במובן הרחב שכולל הורות; והשני, המודרני – רכישת קריירה ומימוש-עצמי בשוק העבודה, קרי בחיים הציבוריים.

גם הפחדים של הנשים הקריירסטיות, שמא יזלגו למעמד הנמוך מהן, או-אף ישחקו את המשחק שלו, וכך יתפשו פרימיטיביות ולא-יוצלחות. ומי צריך יותר (פחד) כדי לצאת לעבוד?

במעמד הבינוני-נמוך, לא שונים פני הדברים. הנשים אולי עובדות, אך נראה הבדל מהותי: אין הן מסמנות עצמן דרך עבודתן. אין הן מגדירות עצמן על-פי תעסוקתן, והסטטוס הקריירסטי שלהן. מנגד, הנשים שעובדות, שצלחו להתגבר על חומות ההדרה החברתית (אתניות בפרט, ופוליטיות בכלל), תופשות את העבודה כמהות קיומית במובן הפשוט של המילה – צרכי היומיום. ולא לשם פיתוח עצמי ומימוש מסוגים שונים.

כך אולי אפשר גם להסביר תופעות כמו תנועות נגד גידול ילדים שצוברות תאוצה (והכרה), ואפילו הסברים נלווים על צפיפות אוכלוסין עולמית – כאילו שהעולם הגיע עם תווית שימוש שמגבילה את (מספר) תושביו.

אם נבין את המסגרת, היא שפמיניזם מתפתח, היסטורית, רק לאחר הקפיטליזם – כך נוכל לבחון את התופעה בהקשרה הכלכלי והאידיאולוגי (נוסף על החברתי-פוליטי-אתי). בזה הכלכלי, אתאר את הפמיניזם כתנועה שנבלעה בחור השחור של הקפיטליזם הגלובלי (לא רק במובן הגיאוגרפי, אלא גם הזהותי). בזה האידיאלוגי – כהמשך ישיר של החור השחור, יש ליצור הסבר לשינוי-המקום, הכלים, האשמים נגדם יוצאת התנועה הפמינסטית. ההסבר הזה מגיע מהכיוון הפסיכואנליטי של הדחפים, ובעיקר הדחף להתענג. כך העבודה הופכת למטרה בפני-עצמה, כסממן חברתי ליחסים בין המינים, ועוטה את הלבוש המפצל-מעמדות שלה. במילים אחרות: משהעבודה נכנסה להגדרות העצמיות של האדם, גם הנשים לא אחרו להשתמש בדרך זו, עד אשר היא החלה להשתמש בהן, והן נשאבו אליה עד שלא זכרו מהיכן באו. כנשים שואפות לקריירה כדי להרגיש מוצלחות ונחשקות, הם לכאורה משחקות במגרש הביתי של הגברים, העבודה החיצונית. שם יכולות הן בוודאי לרכוש הערכה ולהשיג פרטנר איכותי לחיים. אבל, משהכירה פרטנר כזה, המבנה לא משתנה שכן היא מחוייבת לקריירה ש'בנתה במו-ידיה', וכמו-כן נאלצת היא להתחייב לתפקיד המסורתי של הורות וביתיות.

המצב הזה לא יכול להיות חיובי שכן רק מתבקש ואף מחויב שייגמר, כמו שהתחיל, בקונפליקט. דרושה עבודה רצינית לאיסוף סטטיסטי, מן ההווה ומהעבר, לשם חיזוק התיזה שהצגתי כאן, כמו-גם פיתוח של הניסוח התיאורטי שלה. וזה יגיע, אולי ביום מן הימים, אך לכרגע אסתפק בהנחה שאין זה אדם ששיכנע את הנשים לצאת לעבוד, אלא הן עצמן. ומי שתבע (וממשיך לתבוע) את הרעיון הזה במוחן הוא השיח החברתי. ואת זה יש עוד לפתח.