על אקולוגיה וקפיטליזם, או: הטבע בשירות העבודה

מה הקטע הזה של 'צו השעה – חיסכון'?

ולא המצאתי את זה, אלא זה לקוח ממעטפה שראיתי באוניברסיטה. אבל זה הרי בכל מקום, אנשים מעדיפים לתחוב מצרכים לתיקים ושקיות נייר או בד, או אפילו בכלל לוותר על השקית, והכל, כך מכריזים בגאווה: "למען הסביבה!". ואפשר גם לכלול את ה'חסכמים' האלו ברשימה 'הירוקה'. שימו לב לכך שצבע הכסף, גם אם במקרה - דומה לצבע האקולוגיה. קישור זה איננו טבעי, וגם אם מקרי, כל שכל דבר הנו מקרי, הוא איננו טעות.

אפשר להיות ציניקן-קומיקאי כמו ג'ורג' קארלין המנוח, שהעלה היפותזה לפיה אלוהים יצר אותנו כדי שנייצר לו פלסטיק, שכן לא היה בכוחותיו לייצר זאת (סינטטי, אחרי הכל). אבל אפשר גם להביט דרך עדשות סוציולוגיות ולראות, כרגיל, מיני תופעות מעניינות. (ושימו לב, זה די מה שהסוציולוגיה עושה כן, פוקחת עיניים עייפות, למציאות מעניינת). תופעה מעניינת היא שאם נשאל את שאלת ה'מי'? כחלק מודע מה'איך'? – נראה שיש מי שמרוויח באופן א-סימטרי מובהק ביותר מאתיקה של חסכנות: והם היצרנים.

אבל נתחיל בהתחלה.

הדעה הרווחת היא שבני-האדם גרמו נזק לכדור-הארץ, נזק משמעותי וניכר (חור באוזון, כילוי משאבים, פגעי בריאות כמו אסטמה וכיו"ב), וצו-השעה, כיאה לצו, מחייבנו להיענות לשינויים קריטיים שחייבים להתרחש, כדי שלא נעבור את נקודת האל-חזור, והמצב יהא קטסטרופלי באמת, קרי יגמרו המשאבים, או ניצור מפלצות ביו-גנטיות וכדומה.

עוד לפני שמתחילים לבחון הנחות מסוג זה, לי תמיד נדלקת נורת-אזהרה כשאני שומע דרישה למה שהכי ברור בכינויו הצבאי – 'יישור-קו'. בצבא צוות תוקף מיישר קו כדי ליצור אש אחידה שאינה מסכנת את מי מהתוקפים שעלול להקלע לאש צולבת. אפשר גם לחזור ממש לתקופה הרומית שם כונה מבנה התקיפה בשם 'פלנקס', (הוא המלבן הצפוף של הלוחמים המוגנים בשריון מכל צדדיהם, שאינו ניתן לחדירה משום כיוון, ושועט קדימה כמגה-חייל-על אחד גדול ועצום), מבטא את אותו עיקרון שאני מוצא בו בעייתיות מסוימת. לעיתים, וקרובות ממה שנדמה, לא באמת ישנה סכנת חיים אימננטית שבגינה יש ליישר קו. אלא מה, שהצו ליישור-קו לא מגיע לבדו. בדרך-כלל קודמים לו אותות ומופתים, קרי הפחדות ואזכור סכנות שממשות לבוא. כך גם נולדת ההצדקה לעצם קיומה של הדרישה ליישור-קו.

רק אזכיר, הדרישה ליישור-קו היא הדרישה לחסוך (ולמחזר, כדי לחסוך); שצריך ממש להיות 'מחוץ לעניינים' (ולמשחק) כביכול כדי לא-למלאה – מי יותר ומי פחות.

עכשיו, מה יקרה אם לא נמחזר? הרי יותר ממחצית תושבי כדור-הארץ ,האנושיים, מעולם לא דיברו בטלפון, (הנייח, לא נייד אפילו!), או איך נוצר הנפט בכדור-הארץ? מה יקרה אם נמחזר, ואז יתפוצץ הר-געש, או תהיה רעידת אדמה (שאת שניהם יש מי שחוזה ועוקב כאילו היו רוצחים מהמאפיה)?

מה שאני באמת רוצה לשאול הוא, מה זה אומר לחסוך ולמחזר? בפרקטיס, במציאות שלנו, מה זה אומר?

אז הזכרתי את החסכמים, ואת השקיות שכבר לא נחשקות, (מי שפעם 'סחב' מהסופר שקיות-אקסטרא, היום עוזר לסביבה וקונה שקית רב-שימושית מבד). דוגמא נוספת יכולה להיות השימוש בנייר, ונקיפות המצפון שמתעוררות במי שלא מצלם\מדפיס משני צדי הדף. אלו כמובן מלוות בהוראות מנהלתיות בארגונים, חברות ומוסדות – בקשר לחשיבה חסכנית, ואף הגבלות באשר לשימוש בנייר ושאר החומרים המתכלים, עידוד שימוש חוזר – אפילו למה שבעבר נתפש כמגעיל, דוחה ולא-רצוי (לשתות מאותה כוס שוב ושוב, או להתקלח פחות פעמים ביום).

כל הדוגמאות הנ"ל היו, לא במקרה, מוגבלות לעולם המערבי-מודרני-דמוקרטי. מה שמשותף לכל ה'עולם' הזה – הוא הקפיטליזם הגלובלי. נסו את מזלכם להסביר לטימוג'ין המונגולי למה לא לקחת שקית ניילון שתעזור לסחוב, או למה פתאום עדיף לקנות את המוצר היקר יותר, וזאת (רק!) מפני שהוא 'ירוק', במובן שהוא עשוי מחומרים מתכלים\ממוחזרים. האם התשובות לכך, לא מתחילות בעצם באופי הפוסט-מודרני הליברלי-דמוקרטי שמחזיק את המקל בשני הקצוות?

אנו רוצים ייצור המוני, וסחר חופשי, חסר גבולות – פיזיים או מטא-פיזיים, אבל, מנגד אנו מנסים להוציא את השארית המזוהמת שנתפשת כמסכנת אותנו. לכן אנו עדיין משתמשים בתעשייה המונית תחת הגיון תעשייני שהינו חסכני-קמצני מעצם טבעו (ע"ח העובד כמובן) – וכעת, בגלל שמיישרים קו – אנו לא רק ממשיכים לקנות את הכל כרגיל, אלא משלמים על כך יותר כי זה ממוחזר. אנו עדיין מייצרים מיליוני מכוניות כל חודש, אבל מחזירים פחיות שתיה למיכל המחזור. אנו מנצלים כוח עבודה זול בעולם השלישי, אבל תורמים לארגוני צדקה דרך העבודה. אנו סוחטים כל משאב שנתפש יוקרתי מהטבע, בלי לקחת בחשבון את הגורמים הנלווים לאותו משאב. אנו דואגים לחור באוזון, ועדיין נוסעים כל אחד לבד, מדי יום ביומו ,לעבודה – כאילו יש מחר. 

זה המקום להבין מדוע גם מוצג כל העניין כסכנה שתצדיק את הדרישה ליישור-קו. אם לא נמחזר, הם אומרים שייגמר. אנו לא רוצים שייגמר, כי אנו צורכים את כל החפצים האלו – מחיתולים ועד מכוניות – ולכן רעיון המחזור בפרט, והאידיאולוגיה הירוקה בכלל תפסו פופולריות. הם ואנחנו כמובן מחלק את החברה לפי השאלה 'מי ממחזר?'; ומולה: 'מי רוצה שנמחזר?'.

החסכנים והממחזרים הם בעצמם מי שמודעים לרעיון של הטבע כמשאב, שיש לשמור עליו ולא לנצלו – שאנחנו חלק מהטבע ולכן חשוב לשמור עליו כשם שנשמור על עצמינו. אלו שרוצים שנמחזר, מאידך, נושאים טיעון הרבה יותר קל ופשוט. יותר זול לייצר מוצרים נחותים יותר, מחומרים נחותים יותר, בעלי חיי-מדף קצרים יותר, שרק מגדילים את כל ההכנסות, הרי אפשר גם להקפיץ את המחיר בהתאם לאופנה הירוקה. (העובד לא קשור כמובן בתהליך הייצור, הוא פשוט רגיל למשכורת מינימום...).

יש פה המשך של המוטיב המודרני עוד מתקופת 'הנאורות' אודות חקירת הטבע לשם השליטה בו, והשיח המדעי שהוא סוכן וסוכנות של הדעה הרווחת – הדומיננטית, ההגמונית, מקצר לנו את הדרך לתחשיב לפיו נוכל להימנע ממצבים קטסטרופליים רק אם נמנע מפעולות מסוימות – או ליתר דיוק, נשנה את דרך התנהגותינו. ולכן, מכיוון שישנה הדחקה פטישיסטית באשר לכמות הייצור והטיפול בפסולת האנושית, אנו בחברה המערבית מתמודדים עם זה דרך כך שאנו לא משתמשים בשקיות.

אם לכווץ את הרעיון שבלאו-הכי (מפאת חוסר הזמן שלי לפתחו) מגיע בכיווץ – אומר שמעניין להשב את תשומת הלב לכיוון התעשייני-קפיטסלטי של האידיאולוגיה הירוקה. וזאת מכמה סיבות: אין כל ראיה שאנו שולטים בטבע, אלא רק עושים בטבע, כחלק נבדל ממנו, את אשר עולה על רוחינו. מכאן, היומרה לפיה נוכל למנוע, להקטין, או אף למזער ולו במעט את הסכנה של הטבע (רעידות אדמה, מטאוריטים, צונמים וכו') באשר הוא היא מגוחכת ומעליבה במקרה הרע, ובמקרה הטוב, חלקית ומטעה. היא מבליעה בתוכה את ההנחה-המוקדמת, כפרה-דיספוזיציה, שישנו שימוש נכון בטבע, שעונה לקריטריונים ברורים – אוביקטיביים – שיביאו עלינו שנים של חיים שקטים על הכדור. וכמו-כן עוד מובלע, שבעבר בנ"א השתמשו בהפרזה הדוניסטית- טווסית בחומרי-הגלם, וכעת עלינו, ודורינו, מוטלת החובה לחסוך, למחזר ועוד אסטרטגיות יומיומיות של שליטה. 

רק מן הלשון הצינית, ומן הדברים עצמם, ניתן לזהות את מנגנוני השליטה החברתית שמשוחקים כאן. מי שממחזר הוא בעצם זה, שאם ייגמר, יסבול מהמצב ומהחוסר. מנגד, התעשיינים, שהם אחראיים על הייצור המזהם, מנצל, קטלני ופגעני – אין ביכולתם בכלל לחסוך מלהתחילה (בתים ראוותניים, גינות ומכוניות למשל) ולכן אין הכיוון האסטרטגי הזה תקף עליהם – ומכאן פנייתם המוגברת לצדקה – לשם השקטת מצפונם הגועש.

בינתיים, אם עושים חשבון, הם מוציאים פחות (על עלויות הייצור המוזלות עד מאוד – חומרים זולים יותר, מחיר גבוה יותר, תחלופה מהירה יותר)  ומכניסים יותר – ואילו אנו – שאר העם – בעצם כפוי עלינו להוציא יותר ויותר, לקנות ולהחליף את מה שמתקלקל, ובעצם רק מגביר את הפסולת האנושית, והכל עוד בנוסף לפחד שמא אם לא נמחזר – ייגמר. כאילו יש כמות מוגבלת של מים, לכמות מוגבלת (וידועה) של אנשים. ומכאן קצרה מדי הדרך להסטת המחשבה מהשאלה הקריטית: איך\למה אנו משתמשים? ולא במה או כמה משתמשים.

והנה לסיום, דקות קצרות מהתובנות של ז'יז'ק בנושא הנידון: