מות הבמאי

רולאן בארת' (1915-1980), מבקר התרבות הצרפתי, כתב בשנת 1968 את מות המחבר. זה היה בתקופה (הגועשת) שהסטרוקטורליזם היה על ערש דוויו, כך שהרעיון היה להגיד שאין באמת איזה קוד אוניברסלי אחיד וגדול המתחבא בטקסט, שאותו הטמין הכותב, ואותו יש לפענח ולחלץ (ראו למשל את ההקצנה של זה בגביע הקדוש והקונספירציות של דה-ווינצ'י). אם-כן, גם אם נבין את המחבר, לא בהכרח נבין את הטקסט, שכן אין אפשרות לאשש בוודאות את המשמעות של כל טקסט. מכאן נגזרת התפישה המתאימה לפוסט-סטרוקטורליזם, שכל טקסט יכול להכיל אינסוף פרשנויות, גם אם נדע את הביוגרפיה של המחבר – אחריות הפרשנות היא על הקורא. על זה האחרון להתעלם מההקשר שהוא חושב שבתוכו היה הסופר, ומנגד, להתחבר להקשר הנוכחי שממנו הוא קורא את הטקסט – וכך לייצר ולחלץ אינספור משמעויות.

דמיינו למשל את ויקיפדיה. מי המחבר שלה? או המחברים? יש בכלל כאלו? ואם כן, מהם היחסים ביניהם? האם למישהו יש שליטה מוחלטת על הכתוב שם? ייתכן. האמת אני לא בטוח בעצמי. אבל מה שכן בטוח, שיש ריבוי של כותבים, ונוכח הוירטואליות של הטקסטים, אין לאף אחד בעלות עליהם.

מעניין לחבר זאת לתופעה שהייתי מכנה בהמשך, מות הבמאי, ומתרחשת בנשי מוקדים לפחות – האחד, בשדה הפורנו, עם התופעה שנקראת גונזו סקס, והשני – תכניות הריאליטי למיניהן.

בפורנו הישן והטוב, מוכרת בוודאי הנרטיבה הזולה של שליח או שרברב אשר מתפקדים כיותר מרק נותני שירות. שם ישנו אקט של צנזורה שלפי זיזק קשור להתרחקות מהחיבור האמוציונאלי. הכוונה לכך שיש כאן יחסי חליפין, בין האפשרות לראות הכל, לבין האיסור להתחבר רגשית (כהגנה מפני ההשלכות, 'מה זה אומר באמת אם הם עושים את זה ואת זה? מה זה אומר שאני לא עושה את? או כן עושה?)

מעניין לציין שהייתה מגמה לא מזמן, סביב ה-70, שניסתה לשלב בין סרטי פורנו מלאים, לסרטי דרמה מלאים. והאמת, שניסיון זה, לפחות של קתרין ברייה, לא צלח. זה לא תופס את השוק הגדול.

עכשיו, ידוע שאנו חיים בעולם אחר מזה של השרברב. אם פעם אסור היה להתענג, היום זה בדיוק הציווי – ולכן, ישנה מן חובה להתענג, המתבטאת במה שמכנים 'גונזו-סקס'. זאת על שם עיתונות גונזו – שהיא עיתונות מוטמעת (באיזור הנחקר). בפורנו, זה בדיוק מחזק את הטענה למות הבמאי – שכן אין בכלל במאי! השחקנים הם עצמם הבמאים, במובן מסויים. רואים את הצלם בסרט, והשחקנית מביימת את עצמה, תוך שהיא שואלת את הקהל לעצות, והשחקן מחליף חוויות עם הצלם תוך כדי הסרט. כל זאת למען ריחוק עוד יותר גדול מעצם קיומו של נרטיב, ולו מינימלי כמו השליח. תנו לי להסביר.

הטענה היא, שאם מות המחבר מעיד על שחרור של טקסט מהקונטקסט שלו, למרחב אינסופי של פרשנות מתמדת, ע"י אינספור קוראים במיני זמנים והקשרים שונים, אשר בפועל מייצרים (ברטרואקטיביות) קונטקסטים חדשים לטקסט, כך בעצם המחבר, כשם שאמר רולאן בארת' הורג את עצמו בעצמם הכתיבה, ולא מנציח את עצמו כמו שמקובל לחשוב. בפורנו קורה אותו דבר בדיוק, כאשר הריחוק מנרטיב, מינימלי כשם שהיה בעבר, ועד נרטיב-חסר כמו שיש היום בגונזו, הוא סימפטום המעיד על החרפת התופעה של צנזורה עצמית חריפה, פחד מנרטיבה והאחריות של אחזקתו, והמשמעויות הנגזרות ממנו הנתפשות כקשות מנשוא, מחייבות, מקבעות, מקפיאות, מקטלגות. לכן ישנו ריבוי של עמדות שכזה, כמו ריבוי תפקידים, כל שחקן הוא התגלמות של הרבה דמויות שמגולמות בתוכו – והוא יראה לנו אותן, שכן הוא אינו רוצה להתצטייר ולהצטלם כשחקן סוג X או Y, אלא הוא רוצה לנוע בין זהויות, ליצור חדשות, להשאר תלוש – ובלתי-מחוייב (מזכיר משהו מחיי הרווקות העירונית בפוסט-מודרנה?).

אנו רואים כאן סימפטום מובהק של כשל הציווי האידיאולוגי בן זמננו – הוא 'התענג!'. שהרי הציווי אינו אפשרי לגמרי, ולכן חייבים למצוא דרכים להסתדר איתו, ללכת סביבו, להתחמק ממנו כשאפשר, לחייך אליו כשאי-אפשר. שחקני הפורנו רק מבטאים את הדרך של ימינו להתמודד עם הציווי הזה להתענגות (או 'מימוש-עצמי' במילים פשוטות, כן). הם מחליפים דמויות ללא הרף, בניסיון והצדקה להתחבב ולאתגר את הצופה, אך בעצם הם רק מעלימים עצמם במטרה לתת לו את מה שהם חושבים שהוא רוצה. כך, תרתי משמע, נהרג הבמאי.

דוגמא נוספת שתיטיב לדעתי להציג את זה, היא כמובן, תכניות הריאליטי. עכשיו, מה לא נאמר עליהן כבר? שהן לכאורה מיקרוקוסמוס לחברה הישראלית, שהן מבטאות את הטרנד החברתי כביכול להצלחה מהירה וכו' וכו'. אבל, אני רוצה לשים דגש על פן מסוים של התופעה, שמתקשר ישירות למות הבמאי, הוא לדעתי הסיבה הבסיסית להצלחת הז'אנר.

שימו לב, שבכל תכניות הריאיליטי, למן השרדות, ועד המשרד, דרך עקרות בית אמיתיות, האח הגדול והשאר – בכולן נמצא פן מעניין. אני קורא לו: הפרדה בין רשויות הדיבור.

מחד, ישנן את ההתנהלויות הרגילות, היומיומיות והשגרתיות של חברי השבט\בית\קומונה או לא יודע,

מנגד, ישנן השיחות האישיות, שלאחר מעשה, בבידוד מוחלט, רק השחקן והמצלמה.

לטענתי, יש כאן ניסיון להתחקות אחר שתי רשויות דיבור שבפועל הן מגובבות, דרך אידיאולוגיה, אך הם, השחקנים והעורכים כמו-גם הצופים, מנסים להפריד את שתי הרשויות, כדי לשלוט טוב יותר על כל אחת.  הכוונה היא שכאשר האדם מדבר עם זולתו, הוא יכול לשקר. אך רק כנגד מסך של אמת (אימפליקטורית), שהיא 'אני מרמה אותך'. כאן נחשפות שתי רמות או רשויות הדיבור. של האמירה ושל ההיגד. של המובן ושל המשמעות.

בפועל, אנו רואים סצינות של משחק, או וויכוח – ואז הפרדה, כל שחקן נותן דעתו בנפרד, ובנימה אישית ואינטימית ביותר: "ראיתי שהיא מתסכלת עליי, אך לא יכולתי לדבר, כי כולם היו יודעים, אז החלטתי..".

זהו מן תהליך פרשנות רטרואקטיבית, שכן תמיד מתרחשת לאחר ה'משחק' המדובר\מיוחס, שהוא גם תהליך פרפורמטיבי בפני עצמו – שכן הוא יוצר את מה שהוא מתאר בעצם תיאורו, הוא מוסיף משמעות למה שארע. גם כאן נוכל לזהות את הריחוק מהנרטיב שמאיים מחמת השלכותיו. כמו בגונזו, זה לא הסקס שמאיים, אלא המשמעויות שנלוות לו – ולכן, תוך תנועה מתמדת, מנסים להתחמק מבכלל לייצר משמעות שכזו. כך גם בריאליטי, תוך הסבר רטרואקטיבי מתמיד, השחקנים תמיד מתרצים את פועלם מול אנשים, כאשר הם בבידוד מהם, כדי שיוכלו להסביר את משוא-הפנים כביכול, את המשחק ששחקו לפני רגע, וכעת, מוכנים הם לחשוף בפנינו את האמת הנחבית.

אלא, שזו מחביאה עוד אמת וכן הלאה. כלומר השינויים לא רק מתרצים את שארע, אלא גם מסבירים את שיתרחש, בעזרת סיבות מוכנות לאירועיים עתידיים – למשל ברוקחות האסטרטגיות – אני אהיה איתך, כל עוד תהיי איתי, ואז מאחורי הקלעים, בשיחה אישית – מגוללת בפנינו השחקנים – שפועלה היה תוצר של אסטרטגיה אחרת – ובעצם היא חושבת כך וכך....

בשני התחומים, הסקס והתחרות, אין צורך בבמאי יותר. השחקנים מביימים עצמם, כדי להתרחק מביום אמיתי שיגיד משהו עליהם. שימו לב, זה בניגוד גמור למערכת הטייפקאסטינג שעושים – כי זה לא משנה את מי מביאים, הוא שם כדי להתאים לרושם ראשוני. לאחר מכן, בחושפו את צדדיו הכביכול אמיתיים, אסטרטגיים, הוא מגולל כביכול צד אחר, אינטימי יותר, ואמיתי יותר. כך שחקנית הסקס ששואלת איזו תנוחה הכי הולמת אותה, וכן שחקני הישרדות שהם עושים אסטרטגיות זה עם\נגד זה.

המתח שקשור למות המחבר הוא בין רמות האמירה וההיגד, המובן והמשמעות. שאדם אומר משהו, ברור שיש לאמירתו כוונה נלווית. ולעיתים, היא החשובה. אך כאשר הטריק הזה ידוע ונלקח במודע בחשבון, פשוט מעבירים את מה שהיה אישי, לחיצוני, וכך מסבירים לנו למה פועלים בדרך מסוימת ואומרים דברים אחרים. כאשר יודעים שיש מס גבוה על משכורת גבוה, אז מורידים משכורת ונותנים גם מכונית. כאשר ידוע שלדברים יש משמעות נלווית, אומרים את הנלווית קודם כדי לא להתעמת עם הלשכותיה.

אבל, ברור מהתיאור הזה, שאין זה אפשרי – כי רק מבליעים משמעות אחרת. במקרה הזה – של פחד מנרטיב, והשקעתו המנטלית הנדרשת. 

מכיוון שהציווי כיום הוא להתענג, אין דרך לבטא את הרצון לא להתענג, או לסבול קצת, ולכן תמיד מחפשים משמעות נחבית, לשם מכוונים, עושים אסטרטגיות, ותמיד בודקים 'איך אני נראה?'.

אנו צריכים להבין שגם מה שאנו מספרים לעצמינו, ואולי דווקא זה בעיקר, זה מסך מגן מפני משהו טראומתי. אידיאולוגיה בהתגלמותה. לכן דווקא זה רק צריך להתסיס עוד יותר את הצורך בבימוי, שנותן משמעות, נכון לא אמיתית פוזיטיבית, החלה מעל לכל ותקפה תמיד, אלא אמת יחסית, נכונה לעכשיו, לכרגע, וממשית לא פחות.

תחשבו למשל על הפוליטיקה – האם לא הגיע הזמן, באיחור כה גדול, לבמאי? האם לא מספיק ניסינו לצוף על גבי עננים שנקראים 'שוק חופשי', 'מדינת רווחה', 'ממלכתיות', 'חברה ישראלית', 'שלום'?? האם לא כדאי לכונן בלוף אמיתי? לדרוש את הבלתי-אפשרי, וזה בדיוק מערכת עם משמעות, בזמנים שמשמעות היא כמעט קללה.