לרצות שלום לעשות מלחמה

בעקבות הולדת 'עצמאות', ושינויים כאלו או אחרים במפה הפוליטית בישראל, חשבתי לעצמי על הדינמיקה הפוליטית שאנחנו חלק ממנה, גם אם בתור צופים. בכל אופן, זה מה שיצא. 

הרעיון הראשון שאנו צריכים לזנוח הוא שיש שני מחנות בסיסיים שנקראים ימין ושמאל. מדוע?

זאת משום שהיחס פה בין הפרטיקולרי לאוניברסלי מוצג בצורה שגויה.

אנו צריכים להבין ראשית כל – שישנו אנטגוניזם = בעיה חברתית, מתח, קונפליקט כשאלה מרכזית, ורק אח"כ נוצרים מחנות שמנסים להוות תשובות פרטיקולריות לשאלה, הבעיה האנטגנוסטית האוניברסלית. וכמובן בעקבותם מחנות המרכז מתהווים גם-כן.

מה זה אומר?

שאין שני מונחים ו\או מחנות – ימין ושמאל – ושניהם מציגים תורות נפרדות, שהמתח ביניהם, הוא ההבדל ביניהם, ולכן הוא השוני ביניהם. זה פשוט שגוי מיסודו. (כי זה מזהה את המתח בין התכנים הפרטיקולריים, ולא כמו שצריך – בין כל פרטיקולרי והאוניברסלי שלו).

אם נהפוך את היוצרות, נקבל מתח שקודם להם, הבדל שהוא מכונה 'טהור', וקודם לשני המחנות. הבדל שהוא וירטואלי כשם שהוא ממשי, אך בכל זאת נעלם, נסתר, מודחק.

זוהי קטגוריה פורמלית בלבד. אין זה תוכן אמורפי שמפר את הסדר (החברתי), אלא זה פער מבני טהור, לחלוטין קטגוריה אנטי-מהותנית. הבדל טהור, במובן שהוא קודם למה שהוא מבדיל בין.

באופן פרדוקסלי, שני המחנות נראים רטרואקטיבית כניסיון לגשר מעל, לסתום את הפער, למלא את החסר.

כלומר, ישנה בעיה מסוימת שחרוטה בהתהוות של האירוע, או האוביקט הנחקר, למשל הפוליטיקה של החברה בישראל, שנוצרה רשמית עם הקמת המדינה, כארוע המכונן של מדינת ישראל. ובעיה זו (הפליטים, הפלסטינים) – חרוטה בעצם התהוותה של המדינה, כסוג או חלק מתנאי האפשרות, תנאי הקיום שלה. אך היא מודחקת, מה שלא הופך אותה לפחות ממשית. ומתוך המתח המודחק הזה, הקונפליקט או השסע הפנימי הזה, שהוא בעצמו ריק, מחסור – נוצרים (כראיפיקציות) נסיונות למלא את הריק, לגשר על הפער, ולפתור הקונפליקט, הן מהצד הימני והן מהצד השמאלי (כסיבות ו\או תשובות לבעיה).

הרעיון כאן הוא שהמחנות ימין ושמאל אינם מופרדים מתוך מתח שנובע מהתורות שאמורות לפחות להיות שונות זו מזו, אלא מתוך התייחסותן (או מיקומן ביחס) למתח\קונפליקט או אנטגוניזם יסודי ובסיסי יותר, הטבוע בעצם הקמת המחנות עצמם.

זה לא רק אבחנה בתוך איזה מכלול חברתי. אם ניקח בחשבון את הכוחות הפוליטיים בחברה, נוכל למפות זה ימין, זה שמאל, ואלו מרכזיים, שנוטים אנה ואנה. אלא זה שונה. אם נשאל אדם ממחנה הימין איך נראה המכלול החברתי, נקבל תשובה שונה מאוד מזו של איש מחנה השמאל, או ממרכזניק.

ימני יאמר שהחברה היא אורגנית והרמונית מיסודה, והשמאל הקיצוני הוא מסתנן חיצוני מסוכן. השמרן ירא מהרעיון שיש מתח או חוסר-איזון בחברה היסודית עצמה. לשמאלני, המאבקים הם המרכז. הנקודה היא שאין מקום נייטרלי ממנו נוכל להעריך את הימין או השמאל. כשלעצמו זהו ריק.    

אפשר לגשת לנושא או מהפרספקטיבה השמאלית, או מזו הימנית.

כך לאקאן קרא וניסח את המיניות, ואת הפונקציה של ההבדל המיני, באומרו ש'אין יחס מיני'.  הוא התכוון שהבדל מיני איננו בין זכר לנקבה (ביולוגית וכיו"ב), בתוך המין האנושי בכלליות. אלא, ההבדל קודם להיווצרות המינים, ולכן המתח הוא בין כל פרספקטיבה להבדל הטהור הזה, ולא בין שתי הפרספקטיבות עצמן, קרי בין הזכר לנקבה. הרי מכל פרספקטיבה המושג 'הבדל מיני' מנוסח, ונראה – אחרת.

שהמוח זועק לדוגמאות – לא נשאיר אותו יבש:

ניקח נושא לדוגמא, אפשר את הביטחון, אבל אולי כדאי את הכלכלה המדינית – בעצם נשלב, הכי טוב לשלב.

הימין אמור להיות שמרני ולעזור לאליטות, כמו שכינה אותם ג'ורג' בוש –כ'בסיס שלו'. אצלנו זה ביבי ושוק ההון הפרטי כביכול. השמאל מנגד אמור לייצג את החלשים, העניים ולקדם מדיניות רווחה, כזו או אחרת. ואלה הם, כביכול, ההבדלים בין המחנות בנושא שהוצג.

מהצגה שכזו, אפשר להתפלסף אד-אינפיניטום לכאן או לכאן. מנגד, הרעיון שהצגתי לעיל, בוחר בדרך אחרת. היא דרך התווך, שז'יז'ק כינה אותה parallax view. היא נכנסת למתח הדיאלקטי בין הדבר לעצמו וכך מתחקה אחר המתח היסודי שמבנה את האחד ככזה, וכך גם את האחר.

כך נאמר שהמתח הוא בקפיטליזם עצמו. משמע, יש אנטגוניזם, קונפליקט, מתח, ריק, בפורמציה או הקונסטלציה הקפיטליסטית עצמה. כדי לכסות על הפער הזה, לפתור את הקונפליקט, פרספקטיבה אחת היא השמרנות שרואה את המציאות בדרך מסוימת – שנותנת כסף לאליטות ושומרת על פערים חברתיים שכביכול הם הבסיס של החברה – זאת כנגד השלילה שלה, ויצירת או ראיית מציאות אחרת, היא השמאלית, שטוענת לניצול וניכוס של הערך, המיסים, וכן של העובדים.

שימו לב שהמסקנות הן קיצוניות. אף אחת מהפרספקטיבות לא מתייחסת לפער היסודי, אלא דווקא לאחרת שלה, זו שבתחרות איתה, המוצבת כנגדה. הליך זה מסתיר את הפער שיצר את אותה פרספקטיבה ככזו, וזה בדיוק מה שעלינו לעורר כדי לקדם דברים באמת. צריך לראות איך הניסוח של הקפיטליזם עצמו הוא זה שמייצר עניים, דרך צבירת הון (למשל מקים פייסבוק) ומה שמכונה קניין פרטי. לכן האידיאולוגיה של צדקה ותרומה לקהילה, סובלנות חברתית ותרבותית – הן רק תגובות אינהרנטיות למהלך התקין של הקפיטל, בדיוק כמו שהמשברים שמדי 25 שנה לערך פוקדים אותנו, במן 'רסטרט' מערכתי כללי, הפעלה-מחדש, שבתהליכה נוצרים עוד כמה וכמה מחוסרי בית או אוכל.

גם בנושא הביטחון נוכל לעשות מהלך דומה. הימין נחשב ריאליסטי ומטריאלסטי, השמאל אידיאולוגי ואידיאלסטי:

הימין והריאליזם מניח שיש עולם ובתוכו סובייקטים. ולעולם יש מצב טבע ואותו יש לחקור.

השמאל והקונסטרוקטיביזם, מניח שיש עולם – והסובייקט מכוננו. לכן הכינון הוא מושא המחקר.

אנשים בישראל מחלקים דעתם לשתיים – לגבי הפלסטינים, לשתי 'דעות':

א.   ריאליזם – 'הם באמת כאלה' (=נגדנו)

ב.    קונסטרוקטיביזם – 'הם נעשו כאלה' (על-ידנו או שלא) או שהם לא באמת כאלה.

אבל,

צריך לראות את האמת שבתווך הנעלם:

הם באמת נעשו כאלה. ואין זה שהם לא 'באמת' כאלה, או לא 'נעשו' כאלה, אלא, שוב, הם באמת נעשו כאלה.

(או גם: הם באמת לא-כאלה, לפי השיקול האינסופי של קאנט)

כך גם לגבי הפתרון, בהתאמה:

א.   הגנה טובה היא התקפה. כוח. הגנה-הגדרה עצמית. התנתקות.

ב.    'לעשות אחרת'. הבנה ופירוש. חינוך ותודעה.

ובמקום מציאות הקצה,

בתווך, הפתרון יהא קשור לאמת, זה הקומפוזיוניזם, וכך הוא כוח שמבין. התקרבות מרחיקה.    

גם בנושא הדמוקרטיה והמודרנה, יש הטוענים למודרניות אלטרנטיבית.

אך זוהי שטות, שכן הם שוכחים שהאנטגוניזם לא נמצא רק במודרנה המערבית, אלא ביחס והניסוח של המודרנה עצמה. ומכאן, נסיונות להחליף, או לענות על השאלה אחרת, לא יעזרו. יש מחסום, מבוי-סתום (דדלוק) במודרנה עצמה, ולכך נסיונות תשובה משתנים: 'ליברל קפיטליזם', 'פאשיסט מודרניזם', וכן הלאה, כולם מנסים לפתור הבעיה.

הדיאלקטיקה כאן היא ההיפוך של הקונסטלציה הרגילה, כך שהמאבק הוא לא ברמה הפרטיקולרית, בזמן שהאוניברסלי הוא קונטיינר ריק ונייטרלי, כך שהוא אומר איזה עקרון\נושן גדול, גלובלי ומכיל-הכל, ובתוכו נוצרים מאבקים פרטיקולריים, ימין נגד שמאל, ליברליזם נגד פאשיזם וכן הלאה. אלא המאבק הוא באוניברסלי עצמו, והתכנים הפרטיקולריים הם נסיונות לכסות את הפער, להתיר הקשר, או לפתור הבעיה. יש לזכור: המקום של האנטגוניזם הוא האוניברסלי. 

ככה עובדת גם המצאת ה'יהודי' באירופה, והאנטישמיות בכלליותה, כדי להסביר באופן דמיוני את השסעים החברתיים הבסיסיים, שבתורם מושלכים על היהודי כ'גורם'.

כמו שאינשטיין היפך את המושגים בתיאוריה הכללית והספציפית של היחסות, לגבי היחס בין החומר והחלל, העקמומיות היא בחלל עצמו - האנטגוניזם הוא באוניברסלי עצמו, ברעיון המקורי והווצרותו. החומר, הוא תוצר ראיפיקטיבי של העקמומיות הזו, והוא אינו מעקם את החלל בעצמו. כך היהודי באירופה, או הערבי בישראל, איננו תוצר חיצוני של חברה הרמונית, סדר אורגני בסיסי ושליו – נהפוך הוא: הסדר המקורי הוא גועש וקונפליקטואלי מלכתחילה, מעצם קיומו, וכדי להסביר זאת, באופן דמיוני אנו ממציאים את הסיבות הפרטיקולריות לבעיה האוניברסלית. כך קל להבין מדוע נראה על-פניו שהמתח הוא בין כל פרספקטיבה. אך חשוב להבין, שכל פרספקטיבה צומחת ביחס למתח\הבדל יסודי שמקדים אותה, ולכן היא לא בתחרות עם יריבתה, אלא מול מתח בסיסי שמהווה אותה עצמה ככזו. אולי כך נוכל להסביר קצת טוב יותר מדוע הצבא ששמו נחרט להגן, הוא אחד התוקפניים בעולם? וכן אולי אפשר לראות מדוע הפנטזיה הישראלית מציאותית יותר מתמיד כיום, כאשר כל איום מכוון אלינו, כמושאי השנאה העולמית? אולי כך נוכל להתייחס לשחיתות הגואה מכל עבר? 

אני רוצה להדגיש שבניגוד למה שלפעמים נטען, אין הדעה שהצגתי כאן פוסט-מודרנסטית בכלל. זה הבדל חשוב ואקוטי, שיש להבינו כדי להבין את הטענה בכלל, ואת הסכנה שפוסט-מודרניזם בכלל. 
הפוסט-מודרנסטים טוענים שאין אמת אובייקטיבית. שלא-ניתן להתנתק מנקודות המבט הספציפית, שהיא חלקית מעצם הגדרתה, ויחסית למקום וזמן מסויימים. מכאן הם גוזרים שאי אפשר לדבר על 'אמיתות' מוחלטות, שכן לטענתם, הן לא מחזיקות בכל מקום. 
על-פניו, שימו לב לכמה שזה נשמע טבעי בימינו, ולימינו, לחשוב כך. 
כמה זה קשור לאידיאולוגיית טיפוח העצמי האינדיבידואלי, החופשי והבוחר, ושאר האלמנטים הליברליים, פוסט-אידיאולוגיים, הרמנויטיים - אלו של הרב-תרבותיות, והבנת האחר מבפנים. 
הטעות מתחילה בטשטוש ההבדל בין יחסות ויחסיות. כל עמדה היא יחסית זה נכון, אך היא גם יחסותית, קרי ביחסים עם עמדות אחרות, ולא רק עם עצמה או המיקום שלה. באנגלית זה פשוט יותר, כי יש להם מילה ליחסות - רלטיביזם, ויחסיות - ריליישניזם. זה האחרון, מדגיש קשרים בין אובייקטים. 
טעותם ממשיכה בכך שהם ישר קופצים לגזירת הטענה שמריבוי של עמדות ספציפיות, סובייקטיביות - ניתן להסיק כי בהכרח לא קיימת אמת מוחלטת. 
עכשיו לתיקון הטעויות. ריבוי עמדות הוא מובן בימינו. כל אחד חושב אחרת במובן מסויים, ומנסח לעצמו את המציאות, את האירועים בצורה מסויימת. אבל אי אפשר להניח ניתוק מוחלט בין העמדות שכן רואים במציאות תיאורים דומים, או קרובים זה לזה, וכמובן נוכח השימוש בסמלים (השפה למשל), נוכל לטעון למקבצים של תיאורים. למשל בחברה מסויימת של כיתה מסוימת בבית-ספר מסוים, יזהו אירוע באופן די דומה, שוב, כמובן ביחסיות. אם השימוש בשפה עומד בבסיס התיאורים, שכן לא ניתן לתאר ללא השפה, הנה לנו הבסיס הוירטואלי המשותף שהוא הבסיס לאמת האוניברסלית. כל דוברי העברית יכולים לתאר דברים באופן זהה, 'הסכסוך', 'יהדות', 'ציונות', כל המושגים הללו יעברו עיבוד מילולי וקונספטואלי אצל כל אדם שישאל ותיאורו בעברית יכלול מילים שלא רחוקות (סמיוטית) זו מזו. מה שיכול להיות מאוד רחוק זה מזה, היא נימת הדברים (המבע, ההגדה). מה שמשתמע מהם. הכוונה שלהם. ואלו כולם יחסיים בהווייתם. 
כדי לחבר זאת לנאמר לעיל אפשר לומר שהמתח אינו בין העמדות השונות, כמו שטוענים הרב-תרבותיים, כך שלא יעזור להבין את האחר, שכן המתח הוא בין כל עמדה והאוניברסלי שלה, לכן האמת האוניברסלית לא יכולה להיות מבוטלת - שכן היא ממשית! לכן כינה זאת הגל 'אוניברסליות קונקרטית', וקלוד לוי-שטרואס 'הלוגיקה של הקונקרטי'. היא ממשית במובן שישנו מתח בין הדעה לעצמה, כל דעה. 
אז השלכה ראשונה היא שיש אמת מוחלטת. וירטואלית, ממשית וקונפליקטואלית. 
השלכה שניה - כמובן, ריבוי העמדות, אשר יחסיות זו לזו, וזו לעצמה. 
למשל ניקח לדוגמא את המונח 'יהדות'. 
יש שלל דיעות לגבי מהי יהדות. משיחית, לאומית, חילונית ועוד ועוד. 
הרב-תרבותיים, כמו הפוסט-מודרנסטיים, יטענו למתח בין כל עמדה. ויוסיפו, כי מתח זה לא ניתן לפירוק, ולכן חייבים להשאר נאמנים לריבוי העמדות, תוך ניסיונות הבנה חוזרים ונשנים.
בניגוד מוחלט לכך, טענתי, שמגיעה ממקום פוסט-סטרוקטורלי, ובהחלט לא פוסט-מודרנסטי - היא שהמתח הוא בין כל עמדה, לסתירה-עצמית, קונפליקט פנימי שאינהרנטי לעמדה בעצמה, וזאת ביחס לאוניברסלי שלה. למשל סביב השאלה האוניברסלית מהי יהדות, אטען שאין יהדות אוניברסלית. זה נכון. אלא, היא קיימת, וממשית לא פחות, כרקע וירטואלי (אימננטי בהחלט), מדומה, שמניח יהדות מושלמת, שאותה יש לחקות ואחריה לשאוף. כך היהדות החילונית פותרת ופוטרת את הבעיה האמפירית שאין יהדות אידיאלית כמודל לחיקוי, ולכן מגיחה בתורתה שלה כתשובה פרטיקולרית לשאלה מהי יהדות, כניסיון לסתום את החור האוניברסלי. וכך גם כל עמדה אחרת.
כדי להביא לשינויים אמיתיים עלינו להתמקד באוניברסלי, שאינו פתיר, כשלעצמו הוא ריק, ולהביא לשינויים באותו ריק וירטואלי, שמשפיע עלינו בצורה מאוד ממשית.


חלק שני

כעת לכרוניקה של האירועים שהובילו ליצירת האנטגוניזם הפרימורדיאלי, ראשוני, בסיסי. הגל תאר את המוחלט כסוביקט. כוונתו היא, שהמוחלט, כמו הסוביקט, שסוע מעצם הווייתו. 
היישות המוכנה ישראל, נולדה, נוצרה, התהוותה באופן רשמי, אל מול עיני ואוזניי העולם - כידוע - ב-1948. מה שעוד ידוע, היא אופן כינונה של היישות ישראל, זאת כנאמר, 'על החרב', או פשוטו כמשמעו - בכוח.
זה, ברמתו הבסיסית ביותר, הוא יכולת השינוי. כאשר משנים - יוצרים. 
משנוצרה ישראל, נוצר הפרטיקולרי שלה, כנגד תכנים פרטיקולריים אחרים - למשל הפלסטינים, ושאר תושבי השטח פרה 48'. כעת מהו אותו אוניברסלי? פשוט. עולם של קפיטליזם גלובלי - במסגרת לאומית.
(שגם האוניברסלי הזה הוא נולד בתנאים מסויימים ו'התחיל' כפרטיקולרי). מאז 48', היו מבחינה דמוגרפית שינויים תדירים בשטח המכונה ישראל. עליות, הגירות, גירושים, בריחות ועוד ועוד. 
מהצד היהודי, עלו יהודים רבים ממזרח, עיראק ושאר מדינות ערב, זאת בתחילת שנות ה-50. כעולים, מהגרים, הגיעו למקום בו ישנם כבר מי שהם ילידים. אלו, העולים הקודמים, של העליות הראשונות, ממקימי היישוב הציוני, התהוו מבחינה פוליטית כמפ"י. המפגלה הממלכית של בן-גוריון וחבריו. העולים הגיעו למקום בו הממסד של מפ"י שולט בכל, דרך רשת ענפה של ארגונים וקרנות, ישראליות ובינלאומיות. כשהגיעו העולים - הם נקלטו, דרך מוסדות המפלגה ואף הצביעו עבורה. נבחין כי האוכלוסיה הדתית הקימה מפגלה משלה, אגודת ישראל, וכידוע, הסכם הסטטוט קוו בינה לבין-גוריון הוא שאיחד את גורלם.
כצפוי, היו הרבה רגשי נחיתות, גם אם סמויים או מודחקים, מצד העולים כלפי המוסד הקולט. הוא היה אליטיסט, מתנשא, מזלזל ועוד ועוד.
היו הרבה ביטויים לרגשות נחיתות אלה, למשל מאורעות 'ואדי סאליב' ב-1959, ואחריו 'הפנתרים השחורים'. מפלגות ימין הוקמו והתחזקו לאורך התקופה - 'חירות', 'בני ברית' וכד'. תוך כדי הווצרות ימין חדש, על-חשבון ה'שמאל המקורי' היה בלתי-נמנע. השילוב של אנשים שונים, דעות, מנהגים, רגשות, פירושים שונים ועוד המון מאפיינים חברתיים-תרבותיים מותכים יחד זה כנגד זה - רק מבטיח קונפקליקטים. 
תוך כדי, סביב תחילת שנות ה-70 יש לציין את העלייה ה'רוסית', זאת למרות שהרבה מהם בכלל לא עלו מרוסיה, אלא מברה"מ ויחי ההבדל הקטן ביניהן. אלו הגיעו למשרדי הקליטה והאולפנים, מצויידים באידיאולוגיה 'ציונית' שהוחדרה בשנים של גלות, שם מתחזקת הדת היהודית כמובן (ע"ב הבדלות פרקטית), חזון המולדת, השיבה הביתה ועוד מגוון קלישאות מיתוסיות שאנשים מתים הגייתן.
שוב, המוסד הקולט היה מפ"י רבתי, קרי ומוסדותיה. 
עכשיו לגזירה או החיתוך. שני קבוצות העולים, של שנות ה-50, ואז של שנות ה-70, עלו לישראל במטרה אידיאולוגית לחיות בארץ היהודים. משהגיעו לארץ, ואז לקלפיות, היו מי שקיבלו פתקים ליד, או מי שהצביעו ע"פ שמות אידיאולוגיים שהביאו מארץ מוצאם - למשל 'איפה בן-גוריון? - אני איתם!'. אפילו הפלסטינים שנותרו בשטחי ישראל, לימים 'ערביי ישראל', הצביעו לאורך ה-50 למפ"י. ההגמוניה היתה בשיאה. 
אך כל שיא סופו להשבר - ובסוף שנות ה-70 - נוצר הימין בישראל, עם עלייתו של בגין לשלטון, ב-77, אחרי התחזקות משמעותית ב-74. 
עכשיו שימו לב, אמרתי הימין נוצר, שכן לפניו היתה הגמוניה, מפלגה אחת שלטה. ברור שהיו עוד, אך אחת שלטה - וזו מפ"י, וכפי שהראיתי גם על מגוון גדול של מצביעים. נוכח העובדה ש'ההסתדרות' היתה חלק ממפ"י, מההגמוניה, לא ניתן לנסח מצב של שמאל בין 48' - ל- 77'. 
כמובן, היו עוד מפלגות, חלקן אף קומונסטיות, ראו מק"י. ומפ"י בכלל היתה סוציאלסטית. אז איך לא היה שמאל???

אם-כן, ואני יודע שזה מבלבל, אבל הדרך להיגיון תמיד כזו (כי לפני שמבינים, לא מבינים, ואם ישר מבינים - אז לא מבינים) - טענתי שלא היה שמאל מכיוון שמפ"י היתה אחראית על יצירת המדינה. אם לדמות זאת לשאלת הצדק החלוקתי דרך חלוקת העוגה - אז מפ"י גם חתכה את העוגה לפרוסות, וגם בחרה ראשונה - וכידוע: זה לא פייר! או שחותכים או בוחרים, לא שניהם. אז מפ"י יצרה, ואז שלטה, תחת מתווה סוציאלסטי - וזה המקום להזכיר שאפילו הנאצים היו סוציאלסטים. אני כמובן לא משווה - אלא את המבנה האידיאולוגי של הסוציאליזם מיסודו - שמניח חברה הרמונית, סולידרית ואורגנית. מימד זה בקומוניזם איננו. ולכן, דווקא בגלל שהיו סוציאלסטים - אך תחת המטרייה הלאומית-דתית, היו מפ"י ובן-גוריון 'ימניים'. הם תמכו באליטות - היהודיות בעיקר, הנהיגו שלטון ריכוזי והיררכי, עם דגש כלכלי מובחן בין עבודות ראויות (ניהול) ולא ראויות (בניין). לעומתה היו מפ"מ, מק"י, ועוד מפלגות רבות (אולי מדי?) ובכל אופן, נוכח שליטתה הדומיננטית ביותר של מפ"י, אפשר לומר שבמבט-לאחור, לא היתה השפעתן רבה מדי, אם בכלל. עובדה היא שבאמצע שנות ה-80, וכמו שאמרתי, לאחר המהפך בו הומצא 'הימין' ה'אמיתי', הלאומני, הלוחמני - ירדתה השפעתה של מק"י עד לזניחות מוחלטת. יש לציין שבמקומה נולדה ועלתה בהתחזקות מטאורית, עד ימינו - ש"ס. כמענה לציבור דתי, מזרחי - ומקופח כפליים. 
זה המקום להדגיש כי אוכלוסיית העולים, אלו שהגיעו\נולדו בישראל אחרי 1948, כעולים, ומכאן לא ילידים, תמיד היו צריכים להוכיח את שייכות למעמד הילידי - קרי האשכנזי ההגמוני (המפ"יניקים). מה הדרך הקצרה ביותר כדי לאשר ולאשש שייכות? להלחם בעבור. מכאן, הלוחמנות המשוייכת לרוסים, עד התופעה שנראת 'ליברמן', ומהצד השני, המזרחים, שנתפסים כלהוטים וחמומי-מוח ע"י האליטות, ובכל-זאת מצביעים להם נוכח הרצון להשתייך. אם אני מגן על ישראל - אני שייך לישראלים. יפה. 
אם לסכם את מה שתואר, המפלגה המקורית שהקימה המדינה, היתה ימנית, לאחריה עלה לשלטון 'הימין האמיתי' של בגין, ונולד הליכוד עד ימינו - כ'ימין'. בנוסף, נראה את ש"ס שגם-כן מככבת באוכלוסיות העניות, וכמו שאמרתי, עוד מתקופת הסכם הסטטוס-קוו - הם יד ביד עם הימין.
אז הרוסים והמזרחים מצביעים לימין כי זה גורם להם להתשייך יותר מאשר הצבעה לעבודה, כפי שעשו רק שעלו ארצה, אז למפ"י. 
מכאן למרות רצוננו המתמיד לשלום, אין מי שינסח שלום - אלא רק מי שמבצע שלום. למה אני מתכוון? רק רייגן ביקר בסין, בגין חתם עם סאדאת', דה-גול פתר את אלגי'ר, כך רק הימין מבצע - השמאל - חושב ומנסח. אם המערכת משומנת, היא משינה רעיונות מחשבה לביצוע. 
אם לא, הימין חושב לעצמו, והשמאל מנוטרל, בצד, מושתק. 
בישראל, למן הקמתה לא שלט שמאל. העבודה היא לא שמאל. הליכוד אינו שמאל, ש"ס לא שמאל, ובטח שלא קדימה הליברלית. שכן ליברליזם הוא חלק מהימין בימינו. שמאל אמיתי, כנה - לא היה בישראל (אולי רק אנשי ברית-שלום שנעלמו), וגם כעת איננו בנמצא. 
לכן, כל הרעיונות, האפשרויות, מגוון האופציות נמוך ביותר, כמו שאנו רואים יומיום, ומרגישים 'שאין מה לעשות', שכן הם מנוסחים במוחו של יחיד - הימין. אם היה שמאל להדבר איתו, להחליף עמו רעיונות, אולי היה סיכוי לשלום.
אבל רק לרצות שלום - זה לא מספיק. בינתיים, עד לכינונו של שמאל, נותרנו, כרגיל, עם המלחמות. 
שמאל אמיתי הוא זה שמתמודד ראשית כל, מול האנטגוניזם היסודי שהביא את המצב למקומו הנוכחי - הוא דרך כינון היישות המדוברת, קרי כינון המדינה, אופן הביצוע והשלכותיו. בימינו, אין באופק דבר שכזה. כולם שקועים תחת המחשבה שדמוקרטיה ליברלית (קפיטלסטית) זה הכי טוב, או הרע במיעוטו, וזה - כמו שהראיתי בישראל - משמעו דבקות בימין הפוליטי, מאז ועד היום.
כך מבחינה זו, אין שמאל בארץ. יש מלחמות. ורצון לשלום. כאשר זה האחרון, משמש כתירוץ לזו הראשונה. למשל המלחמה בעיראק המוצגת כמעט כהתערבות הומניטרית לעזרתם (ושחרורם?) של התושבים, סליחה, 'האוכלוסייה' העיראקית. כך גם מלחמת ישראל בעולם הערבי - מוצגת בפרדוקס הגדול מכולם - צבא 'ההגנה' לישראל, כשהוא למעשה מהצבאות התוקפניים ביותר (ביחס פעילות מבצעית, לשנות קיום). כך משתלבים להם הרצון לשלום ו'הכרח' המלחמה. מהשמאל או מהימין, שניהם כאחד, מוצאים במאבק הכרח. העובדה מאז שנות ה-80 היא, ולא רק בישראל, שאין ביניהם הבדל מהותי! שכן שניהם ממקמים את המאבק במקום הפרטיקולרי, ולא בזה האוניברסלי, ומכאן מחפשים את מפתח מתחת לפנס פשוט כי יש שם אור, בעוד המפתח (לשלום), לצערי, שוכב לו הרחק בסמטה בה הוא נפל.