Virtual Sociology

על המארג האנושי

המרחב הוירטואלי לכתבים אודות האדם, החברה, העולם והיחסים ביניהם.

הנחת המוצא היא קיומו של 'מארג' שמהבר הכל לכולם - ותחתיו, או דרכו,
נסקרים תחומי-החיים (והידע) המגוונים החל מפילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה, וכלה במתמטיקה, ביולוגיה, בלשנות ועוד.

מכאן ההזמנה הכוללת, לקרוא ולכתוב, לחשוב ולהביע.

10 בפבר׳ 2011

חובה לדעת



בהמשך לפוסט על השלום והמלחמה, אני רוצה להתייחס לשתי תופעות רציניות, ולמשהו שלדעתי פשוט הכרחי לדעת ולהפיץ כמה שיותר.
כולנו בישראל שומעים בזמן האחרון, כמעט מדי חודש האשמה חדשה-ישנה בדבר שחיתות מוסרית\אתית ו\או כלכלית\אינסטרומנטלית כזו או אחרת בשלטון (המוניציפלי או הלאומי). רק להזכיר מספר מהאחרונים, הנשיא קצב, הירשנזון, הנגבי, ליברמן, אולמרט, הבנים של שרון, ג'קי מצע, מרדכי, גלנט, דרעי, ברק, ראש עריית פ"ת - ובאמת אלו רק מקצה הראש ואני מאמין שאפשר להמשיך עוד, ובכל מקרה זה רק מה שמגיע לגלי האתר והמדיה, שכן הרבה חקירות נותרות 'מאחורי דלתיים סגורות', או תחת צוי סודיות וחיסיון, מסיבות כאלו ואחרות - וחקירות אלו, לא מגיעים לציבור הרחב.


חשוב להדגיש, שאני לא מבחין כרגע בין אשם לזכאי. ונכון זו מגרעה. אבל בואו נודה בזה, עם רשימה כזו ארוכה, ופשעים כאלו חמורים, אולי לא באמת משנה אם קצב אנס אותה גם מאחור ולא רק מקדימה, סליחה על הוולגריות.


אבל, וזה מה שחובה לדעת, והוא הדגש החזק ביותר - יש לשים לב, יש להבין, שאלו הם לא סוטים. לא מפלצות, לא סרחים ולא תפוחים רקובים. הפשעים שלהם, הם לא וירוסים שמפרים את או מפריעים לעבודת המערכת התקינה. אלא, במקום, יש לראות שדווקא ובדיוק השרשרת, הרצף המתגבר של מקרים, הוא שמעניין אותנו - הדפוס, ואותו יש למקום דווקא ובדיוק בתוך, כחלק אינגרלי וטבעי של המערכת, ושל תפקודה ה'תקין'. אפשר לתאר זאת אולי דרך הדמיון שפעולתם כתובה כחלק מהאלגוריתם של הפעלת המערכת החברתית-פוליטית הטבעית והתקינה. במילים אחרות, זה לא קצב שסרח, לא תכונותיו הפסיכולוגיות הביאוהו לאנוס, אלא צירוף הנסיבות המערכתי, ריכוז הכוח והעוצמה, תחושת העליונות, הנחיתות המוסרית ועוד הרבה אחרות - הן שהביאו בסופו של דבר, לסיפור כזה או אחר להתפוצץ. עכשיו, צעד נוסף יהיה להבין שמכאן זה המיקום שקובע את התפקוד ולא השחקן לגמרי. ברור שלא כולם אנסים, גנבים או רמאים, אבל שוב, הגידול הסטטיסטי הזה, חייב להביא לתגובה. שאני אומר מיקום אני מתכוון למסלול האישי-היסטורי של אותו אדם, שהגיע לפוזיציה מסויימת, הפנים חוקי משחק מסויימים, עד לעמדה של 'מעל החוק'. אבל זה לא רק זה, חמור מכך, היא העובדה שהאלגוריתם הרגיל הוא שכולל את הפעולה והעמדה של 'מעל החוק'. אני מתכוון לכך שמבנה המערכת החברתית-פוליטית שלנו, זה המושתת על קפיטליזם גלובלי, נותן אותותיו בכל מדינה שמפעילה אותו - קרי עומדת בחוקי הבנק העולמי או ארגונים אחרים, וכך מצטרפת לחבורה. מדינה שמפעילה אותו, או פועלת על פיו, היא משולה לאלגוריתם פעולה של תוכנה כלשהי. כל מה שחובה לדעת הוא שחלק מהאלגוריתם הזה - ויש להדגיש שזה חלק אינטרגלי - הוא פעולה סרוחה. הוא ריקבון מוסרי. שחיתות ונפוטיזם. לא רק במצרים, הנה מתחת לאף בישראל 'היהודית דמוקרטית'.
כל אחד שמבין זאת, מיד חייב לחוש איבה ושנאה כלשהי כלפי אותו אלגוריתם, ובצדק. כי אם הייתי אבא של גלעד שליט שנחטף, או אמא של א. שנאנסה - והייתי מבין את מה שכתוב לעיל - לא הייתי בוכה, הייתי צוחק.
על כך שיומיום אנחנו עדיין מפעילים את אותו אלגוריתם מסריח, שקוראים לו קפיטליזם, המייצר מנהיגים כמו סרקוזי וברלוסקוני באירופה, או ביבי, ברק וקצב אלינו. כל אדם נבון או נבונה שמרגישים את התחושה המוזרה הזו, שנגרמת מההיפוך וההבנה שמתלווה לו, ההיפוך בנסיבות הכוונה, חייב\ת לרצות לשנות את האלגוריתם הזה.
נכון, לא כולנו מתכנתי מחשבים ויודעים את שפת התכנות. אבל, אל יאש! יש מי שכן, והם זה בדיוק אותו קול מושתק, נלעג אפילו שנקרא שמאל קיצוני. ובניגוד לשמו הוא אינו קיצוני כלל. הוא פשוט שפוי. כל מי שחושב שזה לא האלגוריתם, שזו לא הפעולה הטבעית של המערכת שגורם לאנשים לסרוח - בעצם מאמץ את התפישה וההסבר הפסיכולוגי, של חמדנות, סקסיזם, חולי מנטלי או השד יודע מה. הסבר שכזה גם גורר אחריו הסבר סוציאלסטי (שגוי) המניח חברה הרמונית, סדירה-תקינה, אותה מפרים ומפריעים כמה 'תפוחים רקובים' שסטו מדרך ה'ישר'.
יש מספר בעיות אם הסברים אלו. הם מניחים מראש, שקיים איזשהו 'ישר', דרך נכונה מוסרית שהיא מודל לחיקוי, בין אם מציאותי-אמפירי (אריסטו), או אידיאלי-ערכי (אפלטון) - ומנגד, את אותו 'ישר' מעקמים אותם 'סוטים', כמו קצב לדוגמא, ולכן הבעיה, המתח, הקונפליקט והאנטגוניזם הוא אינו בחברה ובסדרה, אלא בסוטה. אם הבעיה בסוטה, הסבר כזה תמיד גוזר דרך של 'חינוך' לדרך שאינה סוטה, שהיא שוב, 'ישרה', אתית ומוסרית, כביכול הדרך הנכונה. החינוך לדידם של הסברים אלו, הוא הצעה פרטיקולרית אחרת, שיכולה לפיהם להתגבר על הבעיה. אבל זו כסות והבל-הבלים שכן הבעיה היא לא פרטיקולרית, ולא בין התכנים, או ההצעות, הפרטיקולריות - אלא בין כל הצעה שכזו, כל תוכן מסוים, והאוניברסלי שהנו הסיבה\מטרה שלו. אבל רגע, צעד אחורה.
אני מוצא הסברים מן הסוג הראשון, לא (רק) שגויים, אבל מיותרים. נסו בבקשה לקרוא שוב את ההסבר המבני-מערכתי לעיל. כל הרעיון הוא, ופה אני מצטרף לזיזק שהצטרף לפרויד שהצטרף לאינשטיין - זה לא שיש סדר חברתי ישר, הרמוני, ואותו מפרים אי-אלו גורמים (סרוחים), או לפי אינשטיין, זה לא שיש מרחב-זמן ישר, שאותו החומר מקמר. זה בדיוק הפוך לגמרי.
הסדר החברתי, כדי להיות כזה, להראות כזה, חייב להיות מעוקם, וכדי להסביר את עקמומיותו, אנו מביאים אי-אלו גורמים. לשון אחר, המרחב הוא שמעוקם בעצמו, והחומר הוא הגורם שבמבט-לאחור, תמיד-כבר נמצא\מושלך כגורם לעקמומיות. כמו שכתבתי בפוסט על השלום\מלחמה, זה האנטגוניזם האוניברסלי שקודם לתכנים הפרטיקולרים - אך רק רטרואקטיבית.


במילים פשוטות, אני רוצה להגיד שהסבר מבני-דינמי - הכולל את הכשלים ('סטיות' או פשעים) בתוך אלגוריתם הפעולה הלכאורה טבעי, הרבה יותר אלגנטי ופשוט, אם רק מתגברים על ההתנגדות שבהכלתו, וכן מתנגדים לדחף להסביר פסיכולוגית ו\או סוציאלית (וכאן יש לזכור מדוע הנאצים היו נציונל-סוציאלסטים, בדיוק על רקע הנחת ההרמוניות-סולידריות חברתית, שהיא עצמה פנטזמתית וסימפטומתית).


ואם האלגוריתם כולל את הוירוסים בתוכו, איך המערכת, כמו המחשב, לא נופלת?
אז זהו, שהיא כן נופלת, מדי פעם - זוכרים את המשבר ב-2008 בארהב? זוכרים את זה שהיה באירופה עם יוון, פורטוגל, אירלנד, ספרד ואיטליה ('ה-PIIGS')? אז משברונים כאלו, הם כמו רסטרט למערכת, אלא שהפלא ופלא - ווינדוס עולה מחדש - וכן הקפיטליזם. אולי המנהיג התחלף, מידי פעם, כמו עדכוני הגרסא של ווינדוס.
הנפילות האלה אמנם רציניות, אך הן הכרחיות למערכת וזה הדבר השני שחובה להבין! בגללן היא ממשיכה לתפקד, הן משמרות אותה, מזינות אותה בדם חדש, של פועלים חרוצים חדורי מוטיבציה 'להראות להם' (מי שזה לא יהיה), או מנהלים חדשים שרוצים לבחון שיטות הניהול המתקדמות על שפנים חדשים, סליחה עובדים, או בכלל ראשי ממשלה חדשים שחושבים שבידם התשובה, כי אנשי הלובי שלהם אחרים, והכי חשוב למערכת, הוא העם החדש, כל דור ודור שמגיע ונקלט - מוזן באותו אלגוריתם מטופש ומנצל, המרוקן תוכן מהחיים שלנו, דרך ייעודים, יעדים, פציינטים, לקוחות, סלברטיאים ומה לא, עד שהכל קורס, והופכים את שעון-החול.  אותו אלגוריתם שאומר לכם לקנות בית, להתחתן, להלחם, לעבוד, להרוויח, לממש, למצות, להתענג, להנות. אלו ציוויים כחרב פיפיות, שכן הם כולם מזינים את תחושת האשמה על חוסר האפשרות להגשימם, ולכן תקועים אנו בחיים חסרי-תוכן, רווי הנאה (חסרת תוכן), כמו נוירוטים שמשנים הכל, כדי לא לשנות דבר. חייבים לשאול אבל על הגב של מי זה נעשה? של רוב הציבור, זה בדיוק שמאמין שיש להילחם, לעבוד, לממש, להתענג - אתם מבינים את הפרדוקס??? האלגוריתם אומר משהו בלתי אפשרי, אנו מנסים לבצע, לא מצליחים - והוא ממשיך כאילו כלום, ואומר 'נסו שוב', ואנו מתמכרים לניסיונות, מדי פעם מתייאשים ומקבלים זריקת עידוד מה'ביטחון הלאומי' עם איזו מלחמה מדי עשור, או מכיוון של משבר כלכלי טוטאלי מדי שניים. 


זה המקום לקשור זאת לתופעה השנייה היא הדיון סביב עליית מחירי המצרכים במשק, בין הלחם לדלק וכלה במים.

כידוע, בזמן האחרון יש דיון ארוך ונוקב, לפחות בתכניות חדשות הערב בערוצים הישראלים המובילים, 10, 22, בדבר העלייה העקבית במחירים של מיצרכי יסוד של מה שהקריינים שאליהם עוד אחזור, מכנים 'מעמד הביניים' מתבסס עליהם, כמו: דלק, תחבורה ציבורית, חלב, לחם, מים, חשמל, מיסים - וכמו שציין רה"מ ביבי רק לאחרונה "גם כל מה שנסמך על דלק חייב לעלות, כמו הובלה למשל, מה לעשות שמובילים משתמשים בדלק?". (באמת קושיה..)
אז ישנם עליות מחירים תדירות, מדי פעם, ככה בקטנה, אלא שהפעם, נראה שנשמע קול מחאה, כי לפחות תוכנית נצפית אחת, כמו לילה כלכלי והיום שהיה, מראיינים מדי פעם איזה בחור מצפון הארץ שלקח על עצמו לרכז מאבק מרוכז נגד עליות המחירים.

אז בואו תראו איך זה בדיוק אותו מבנה של מאבק מיותר פרקטית אבל נואשות הכרחי חברתית. אני מתכוון לכך שאותו בחור, כמו אותו 'מעמד ביניים' שאוכל וכואב את עליות המחירים בעצם לא רוצה לשנותם. כי הן מעידות על כך שהוא עולה ברמת החיים. כך מעידים נתוני הצריכה, שגדלה ב4.5 אחוזים בשנת 2010, וכן שבירת השיא באותה שנה, של מספר קניית הרכבים החדשים, וכן נתוני העודף התקציבי השנתי של 12 מיליון שקלים. אז מחד, כואב על עליית המחירים, מצד שני, זה כאב של מזוכיסט שנהנה מהכאב, מתענג עליו בעוד הסדיסט, שזו מערכת הקפיטל, או המעמד השליט במדינה, מתענגים על סבלם - והניסיון להצילם.
לראיה, הפרדוקס הגדול ביותר נגלה לעיננו, כאשר מיד בתום אותו 'סגמנט', פינה של הבחור המתלונן על כך שאשתו נוסעת בטרמפים כדי לחסוך דלק-כסף, ממשיכה התכנית בסגמנט אחר, בדבר סלוני יוקרה, או כוס קפה ב-90 שקלים. בדיוק כמו להרוס ביד ימין את מה שבונים בשמאל. כאילו אין כבר מעמד ביניים שקורס תחת עליו המחירים, וצורך סלונים בעשרות אלפי שקלים, תוך שתיית קפה יוקרתי וכיו"ב.


רואים את הפרדוקס? מצד אחד, מתנגדים לעליית המחירים, ורוצים 'לצאת לרחובות', 'ללכת עד הסוף'! אני לא מאמין לכך. אף אחד לא מעוניין ללכת עד הסוף - כי יש להם מה להפסיד. את המכונית וחצי לנפש, המשכורת הגבוהה, הבית במשכנתא, העבודה הנחשבת, ובסוף, בחשבון אחרון, גם את האמונה באחדות העם היהודי.


ואז כל שנותר הוא מחד להתפלא שזה קורה כל פעם מחדש, ומאידך לשאול 'איך זה קרה?' (לזה אני קורא - להרים גבה).
אני רוצה להוסיף - לא נמאס? כמה אפשר לשמוע על בכירים טפשים אם מלא כוח ביד? או בזין?
מתי נאמר עד כאן? מתי נשנה האלגוריתם?

וזה לא בהכרח מהפכה. או בריקדות וכאלה. דווקא לא. אם הניצול האידיאולוגי חודר ומבנה את יחסינו ביומיום מול זולתינו והעולם סביבינו - דווקא ובדיוק לשם צריכה ביקורת האידיאולוגיה לכוון מטרתה.  אני מתכוון ראשית כל על מיקום המתח והקונפליקט האנטגונסטי במימד האוניברסלי ולא הפרטיקולרי. אין זו בעיה ספציפית בדבר עליית המחירים או השחיתות המוסרית בשלטון. הרי הם שלובים, יחד עם המצב-היחסים החברתיים בחברה שלנו. שהיא קפיטסטית, אתנו-מעמדית, (חיה בשקר שהיא) דמוקרטיה - ועוד מאפיינים צורמים. ובדיוק שם אנו חייבים לראות את הבעיה כגורם התהוות התכנים הפרטיקולריים, בין אם ימניים, או שמאלניים, בעד שמרנות כלכלית או ליברליזם 'נאור' - כולם במתח אינסופי ביחס לשאלה האוניברסלית שהביאה להתהוותם - היא הקמת המדינה בחזות סוציאל-דמוקרטית, בעוד היא אתנו-ניאורפובליקנית.

לכן הדבר הראשון הוא הקל ביותר, להבין. את הקשרים בין כל האירועים שמתרחשים, עד מצרים ותוניס אגב, למרות השינויים במשטרים ותושביהם. כולם מנסים למצוא את הפתרון לשאלה הגלובל-קפיטלסטית, וחלקם מוצאים פיתרון דתי-לאומי, חלקם אתני ודמוקרטי. 
לכן אסור לנתק את הקשר בין עליית המחירים, לשחיתות האישית, והרי אין הראשונה ללא האחרונה - ומשם קצרה הדרך לאונס, גנבה, נפוטיזם ועוד. רק אם הראש ישאר פתוח לאפשרות שנראית 'בלתי-אפשרית', והיא שינוי קואורדינטות היסוד של המערכת עצמה, כאשר הזיהוי האנתגונסטי ממוקם שם, כלומר לנסות ולחתור לייצור מערכת שתכיל סתירות שנראות כרגע בלתי-אפשריות, כמו חברה ללא עוני, או מקום לא לסובלנות, אלא דווקא לריחוק משחרר. ולסיום אני מביא את מילותיו של זיזק בקשר לבלתי אפשרי. הוא שואל, מדוע בשיח המדע והאהבה הכל אפשרי! להגיע לנפטון או לשרשרת אורגזמות, ומצד שני, בשיח הפוליטי - רוב התגובות למה שכרגע אתם מסיימים לקרוא - יעורר פשוט תגובה - בלתי-אפשרית. אם-כן הפנטזיה (האידיאולוגית) היא שריאלית, ואם נהיה ריאלסטים עד הסוף - עלינו לדרוש את הבלתי-אפשרי!

8 בפבר׳ 2011

egyptian thoughts


In a new and revolutionary exciting book, the Israeli linguist and communication prof., Daniel Dor, totally redefines our perspective and perception of language. His proposal is first to understand the evolutionary processes of language with regard and relation to both meaning and experience, not as an isolated feature of animals. Second, he offers to understand language as a communication technology, and as such, a social one by definition and practice - “it is a know-how”, he says. Taking seriously this two yardsticks of language, we can easily refer to violent, or rather explosive, conflictual aspect of it, as been extensively done by Slavoj Zizek.

Tracing the violent characteristics of language, zizek debates and supplements the views of Benjamin and Heidegger, as he emphasizes the inherent ideological inscription onto language (the power of naming, or framing), on top its possible practice as a reciprocal or symmetric recognizing technology, described by Habermas for example, or more lately, the multi-culturalists misunderstandings, as people living in ‘different world’ (as far as they particular thus different understanding of the totality of real objects). Starting at the beginning of the 20th century with the linguistic (and pragmatic) turn of things, following Winttgenstein and Austin, the (critical) research of language started taking shapes like (CDA’s) socio-linguistics, or (Barth’s) Semiotics, until the metaphor was that men dwells in not only the prison-house, but rather the torture house of language.

With that line of thought the effects of communication are immensely ideological, as we all in the western-modern world has come to know very well with the news industry and information corporations trying to control and convey that knowledge, thus forming what Foucault has called knowledge\power. Nowadays, when what we call globalization, which is another name for global capitalism, is the basic premise of our almost-all political ajenda’s (in the form of the democratic-neoliberal state), the global discourse continues having its toll globally, especially when it comes to fantasy, on the (economically) weaker, ‘3rd world’, or ‘developing’ coutries’.

Thus, and here we can helpfully work out Bruno Latour’s actor-network-theory’s logic, in the sense that devices being mobile, like cellphones, and immutable, like ‘facebook’, are – very practically indeed – generating a work-net, where ‘action’ is being allocated, and reallocated. That action, being shaped by global discourse is twofold. On the one hand – it is violent. The spreading of knowledge could, from the administarion’s point-of-view, get ‘out-of-hand’. On the other hand, both the administration and the people use communication devices, be it humanly such as language, or technical like cellphones, on a very regular basis, as a mean of survival. In other words, communication is paradoxical, and needs management.

However, the lower the barriers of communication are, the harder management is. For example, north-korea is pretty much isolated from the global discourse mainly due to the human-technical (very) high barrier of communication technologies, and the low spread of its users. In clear contrast, in Egypt, the barriers are much lower, as many people carry cellphones, and (not as) many use facebook or other on-line networking. In that way, people are, generally speaking, to some extent and in some some way, subjected to the global discourse. If that happens empirically, we can expect that the phantasmal affects of that global discourse will occur as well, and here precisely the ideological parameter takes place. Simply put, what it means is that the Egyptian people is exposed, thus subjected, to the wishes, or ‘habits of the heart’ (after Robert bellah), of the masters of that global discourse, surely with domestic permutations.

In terms of the social conditions, there is a major rapture in Egyptian society. First, many of them work with\in\for tourism. They know all about marketing themselves globally, using the pyramids, the history of being one of the oldest dinesty’s, even prior to Islam. Yet, as many of them return home with a monthly salary of 350 us$, it is hard to match up to the myth, the stories (of their own imaginary, the way they see, or perceive themselves, from the outsider’s eye). It is hard to be a great empire with so many leaving in slums and great poverty, especially in front of the global-capitalist discourse, of modernity, development, self-fulfilment and so-on. This rapture has been ‘lying’ there, ‘under’ the Egyptian (socio-topological) surface, quietly, as long as the politicians could continue come-up with so-much convincing responses to it, for instance, Islamic fundamentalism, or more moderate ‘hatred towards the west’ propaganda (playing the exploiting west as the element that cause to the literally poor daily situation.

Following Tunisia as the catalyst, Egyptian people saw the impossible taking shape, form and realized, and having the great advantage of lower barriers of communication, meaning more people allocating-and-reallocating action, weather political or ‘just’ personal – they could get out to the streets, with such a wonder full synchronization, timing and courage of the masses. That outburst had no central leadership for weeks now, no Leviathan (in hobbes’ terms) was present, for it was an actual network out there, and as such – it has no singular canter. Instead, what we saw is that (latourian) monstrous shape of the mass of people, the collective – as the Leviathan itself. I couldn’t think of a greater example of a Leviathan in the process of becoming. The days of staying in the streets demonstrating - demonstrated exactly how fundamental communication is so to social life.



In that light, we could say that the role of communication is not as important as the role of the communicator. In Egypt I claim, the letter defined the former, so if one in the street is more in ‘receive’ mode that in ‘send’ mode in relation to the western-dominant communicator – he\she identifies with the Other’s modes of conduct and then start the self-explanation of the differences between the two experiences. This process of what Eric santner calls ‘signifying-stress’, is internal to human language and forms itself around the present state of affairs, as an attempt to cover up the ontological (experiential and hermeneutic) gap between people.

So it is the global discourse that slowly over the years trickled to the Egyptian mind and then failed to support any substantial meaning to everyday practice of Egyptians. The global discourse was carrying signifies such as ‘equality’, ‘human-rights’, ‘progress’ but also of ‘exploitation’, and in the encounter with Egyptian and Tunisian realities – it had to start comprising the actual state of affairs. Given the social rapture I described earlier, it was only a matter of the right circumstances so this raging lava of social antagonism will erupt.

From this situation, we can draw two highly important conclusions. Firstly, communication has a major role in transforming information around the globe, in many different ways, direct or indirect. It help changing reality, in the way of explaining it, interpreting it, as somewhat meaningful. Second, the outcomes of those transformations are unpredictable. That is given the ways people use and justify their actions in such an innovative way, into a socially cluster of justifications which compose reality in a way that for Egyptians – are all related to the immense socio-economic gap from the people they come in close contact with, via the global discourse. Together, when this gap was all the more hard to cover up with ideological reasoning, the Egyptian suffering has come to a ‘critical point’-of no return – at which the entire possible-not possible relation has immediately changed, and all of a sudden, as if from nowhere, millions claimed the streets.

To sum-up, it would be worth recalling that somewhat old insight of mark granoveter about the the strength of weak ties. Global discourse does not presume that all Egyptians are connected to the Internet, or use a cellphone, not at all. Nonetheless, with so many that do, the growing or cumulative effect of that global-knowledge is multiplies by the dozen. For every person that carry a cellphone, a few that do not still sees the person using it, as a more developed one, therefore acting in his steps to follow suit. For every one of those 19% of Tunisian facebook users, a few other heard about it, And so on. In relation to the barriers of communication (censorship but not only) and their height – in the form of institutionalised management – the outcome is a contingent development of what is an absolute necessity. For now, it is the downfall of the Mubarak administration, along what is symbolises and stands-for.