חובה לדעת

בהמשך לפוסט על השלום והמלחמה, אני רוצה להתייחס לשתי תופעות רציניות, ולמשהו שלדעתי פשוט הכרחי לדעת ולהפיץ כמה שיותר.
כולנו בישראל שומעים בזמן האחרון, כמעט מדי חודש האשמה חדשה-ישנה בדבר שחיתות מוסרית\אתית ו\או כלכלית\אינסטרומנטלית כזו או אחרת בשלטון (המוניציפלי או הלאומי). רק להזכיר מספר מהאחרונים, הנשיא קצב, הירשנזון, הנגבי, ליברמן, אולמרט, הבנים של שרון, ג'קי מצע, מרדכי, גלנט, דרעי, ברק, ראש עריית פ"ת - ובאמת אלו רק מקצה הראש ואני מאמין שאפשר להמשיך עוד, ובכל מקרה זה רק מה שמגיע לגלי האתר והמדיה, שכן הרבה חקירות נותרות 'מאחורי דלתיים סגורות', או תחת צוי סודיות וחיסיון, מסיבות כאלו ואחרות - וחקירות אלו, לא מגיעים לציבור הרחב.


חשוב להדגיש, שאני לא מבחין כרגע בין אשם לזכאי. ונכון זו מגרעה. אבל בואו נודה בזה, עם רשימה כזו ארוכה, ופשעים כאלו חמורים, אולי לא באמת משנה אם קצב אנס אותה גם מאחור ולא רק מקדימה, סליחה על הוולגריות.


אבל, וזה מה שחובה לדעת, והוא הדגש החזק ביותר - יש לשים לב, יש להבין, שאלו הם לא סוטים. לא מפלצות, לא סרחים ולא תפוחים רקובים. הפשעים שלהם, הם לא וירוסים שמפרים את או מפריעים לעבודת המערכת התקינה. אלא, במקום, יש לראות שדווקא ובדיוק השרשרת, הרצף המתגבר של מקרים, הוא שמעניין אותנו - הדפוס, ואותו יש למקום דווקא ובדיוק בתוך, כחלק אינגרלי וטבעי של המערכת, ושל תפקודה ה'תקין'. אפשר לתאר זאת אולי דרך הדמיון שפעולתם כתובה כחלק מהאלגוריתם של הפעלת המערכת החברתית-פוליטית הטבעית והתקינה. במילים אחרות, זה לא קצב שסרח, לא תכונותיו הפסיכולוגיות הביאוהו לאנוס, אלא צירוף הנסיבות המערכתי, ריכוז הכוח והעוצמה, תחושת העליונות, הנחיתות המוסרית ועוד הרבה אחרות - הן שהביאו בסופו של דבר, לסיפור כזה או אחר להתפוצץ. עכשיו, צעד נוסף יהיה להבין שמכאן זה המיקום שקובע את התפקוד ולא השחקן לגמרי. ברור שלא כולם אנסים, גנבים או רמאים, אבל שוב, הגידול הסטטיסטי הזה, חייב להביא לתגובה. שאני אומר מיקום אני מתכוון למסלול האישי-היסטורי של אותו אדם, שהגיע לפוזיציה מסויימת, הפנים חוקי משחק מסויימים, עד לעמדה של 'מעל החוק'. אבל זה לא רק זה, חמור מכך, היא העובדה שהאלגוריתם הרגיל הוא שכולל את הפעולה והעמדה של 'מעל החוק'. אני מתכוון לכך שמבנה המערכת החברתית-פוליטית שלנו, זה המושתת על קפיטליזם גלובלי, נותן אותותיו בכל מדינה שמפעילה אותו - קרי עומדת בחוקי הבנק העולמי או ארגונים אחרים, וכך מצטרפת לחבורה. מדינה שמפעילה אותו, או פועלת על פיו, היא משולה לאלגוריתם פעולה של תוכנה כלשהי. כל מה שחובה לדעת הוא שחלק מהאלגוריתם הזה - ויש להדגיש שזה חלק אינטרגלי - הוא פעולה סרוחה. הוא ריקבון מוסרי. שחיתות ונפוטיזם. לא רק במצרים, הנה מתחת לאף בישראל 'היהודית דמוקרטית'.
כל אחד שמבין זאת, מיד חייב לחוש איבה ושנאה כלשהי כלפי אותו אלגוריתם, ובצדק. כי אם הייתי אבא של גלעד שליט שנחטף, או אמא של א. שנאנסה - והייתי מבין את מה שכתוב לעיל - לא הייתי בוכה, הייתי צוחק.
על כך שיומיום אנחנו עדיין מפעילים את אותו אלגוריתם מסריח, שקוראים לו קפיטליזם, המייצר מנהיגים כמו סרקוזי וברלוסקוני באירופה, או ביבי, ברק וקצב אלינו. כל אדם נבון או נבונה שמרגישים את התחושה המוזרה הזו, שנגרמת מההיפוך וההבנה שמתלווה לו, ההיפוך בנסיבות הכוונה, חייב\ת לרצות לשנות את האלגוריתם הזה.
נכון, לא כולנו מתכנתי מחשבים ויודעים את שפת התכנות. אבל, אל יאש! יש מי שכן, והם זה בדיוק אותו קול מושתק, נלעג אפילו שנקרא שמאל קיצוני. ובניגוד לשמו הוא אינו קיצוני כלל. הוא פשוט שפוי. כל מי שחושב שזה לא האלגוריתם, שזו לא הפעולה הטבעית של המערכת שגורם לאנשים לסרוח - בעצם מאמץ את התפישה וההסבר הפסיכולוגי, של חמדנות, סקסיזם, חולי מנטלי או השד יודע מה. הסבר שכזה גם גורר אחריו הסבר סוציאלסטי (שגוי) המניח חברה הרמונית, סדירה-תקינה, אותה מפרים ומפריעים כמה 'תפוחים רקובים' שסטו מדרך ה'ישר'.
יש מספר בעיות אם הסברים אלו. הם מניחים מראש, שקיים איזשהו 'ישר', דרך נכונה מוסרית שהיא מודל לחיקוי, בין אם מציאותי-אמפירי (אריסטו), או אידיאלי-ערכי (אפלטון) - ומנגד, את אותו 'ישר' מעקמים אותם 'סוטים', כמו קצב לדוגמא, ולכן הבעיה, המתח, הקונפליקט והאנטגוניזם הוא אינו בחברה ובסדרה, אלא בסוטה. אם הבעיה בסוטה, הסבר כזה תמיד גוזר דרך של 'חינוך' לדרך שאינה סוטה, שהיא שוב, 'ישרה', אתית ומוסרית, כביכול הדרך הנכונה. החינוך לדידם של הסברים אלו, הוא הצעה פרטיקולרית אחרת, שיכולה לפיהם להתגבר על הבעיה. אבל זו כסות והבל-הבלים שכן הבעיה היא לא פרטיקולרית, ולא בין התכנים, או ההצעות, הפרטיקולריות - אלא בין כל הצעה שכזו, כל תוכן מסוים, והאוניברסלי שהנו הסיבה\מטרה שלו. אבל רגע, צעד אחורה.
אני מוצא הסברים מן הסוג הראשון, לא (רק) שגויים, אבל מיותרים. נסו בבקשה לקרוא שוב את ההסבר המבני-מערכתי לעיל. כל הרעיון הוא, ופה אני מצטרף לזיזק שהצטרף לפרויד שהצטרף לאינשטיין - זה לא שיש סדר חברתי ישר, הרמוני, ואותו מפרים אי-אלו גורמים (סרוחים), או לפי אינשטיין, זה לא שיש מרחב-זמן ישר, שאותו החומר מקמר. זה בדיוק הפוך לגמרי.
הסדר החברתי, כדי להיות כזה, להראות כזה, חייב להיות מעוקם, וכדי להסביר את עקמומיותו, אנו מביאים אי-אלו גורמים. לשון אחר, המרחב הוא שמעוקם בעצמו, והחומר הוא הגורם שבמבט-לאחור, תמיד-כבר נמצא\מושלך כגורם לעקמומיות. כמו שכתבתי בפוסט על השלום\מלחמה, זה האנטגוניזם האוניברסלי שקודם לתכנים הפרטיקולרים - אך רק רטרואקטיבית.


במילים פשוטות, אני רוצה להגיד שהסבר מבני-דינמי - הכולל את הכשלים ('סטיות' או פשעים) בתוך אלגוריתם הפעולה הלכאורה טבעי, הרבה יותר אלגנטי ופשוט, אם רק מתגברים על ההתנגדות שבהכלתו, וכן מתנגדים לדחף להסביר פסיכולוגית ו\או סוציאלית (וכאן יש לזכור מדוע הנאצים היו נציונל-סוציאלסטים, בדיוק על רקע הנחת ההרמוניות-סולידריות חברתית, שהיא עצמה פנטזמתית וסימפטומתית).


ואם האלגוריתם כולל את הוירוסים בתוכו, איך המערכת, כמו המחשב, לא נופלת?
אז זהו, שהיא כן נופלת, מדי פעם - זוכרים את המשבר ב-2008 בארהב? זוכרים את זה שהיה באירופה עם יוון, פורטוגל, אירלנד, ספרד ואיטליה ('ה-PIIGS')? אז משברונים כאלו, הם כמו רסטרט למערכת, אלא שהפלא ופלא - ווינדוס עולה מחדש - וכן הקפיטליזם. אולי המנהיג התחלף, מידי פעם, כמו עדכוני הגרסא של ווינדוס.
הנפילות האלה אמנם רציניות, אך הן הכרחיות למערכת וזה הדבר השני שחובה להבין! בגללן היא ממשיכה לתפקד, הן משמרות אותה, מזינות אותה בדם חדש, של פועלים חרוצים חדורי מוטיבציה 'להראות להם' (מי שזה לא יהיה), או מנהלים חדשים שרוצים לבחון שיטות הניהול המתקדמות על שפנים חדשים, סליחה עובדים, או בכלל ראשי ממשלה חדשים שחושבים שבידם התשובה, כי אנשי הלובי שלהם אחרים, והכי חשוב למערכת, הוא העם החדש, כל דור ודור שמגיע ונקלט - מוזן באותו אלגוריתם מטופש ומנצל, המרוקן תוכן מהחיים שלנו, דרך ייעודים, יעדים, פציינטים, לקוחות, סלברטיאים ומה לא, עד שהכל קורס, והופכים את שעון-החול.  אותו אלגוריתם שאומר לכם לקנות בית, להתחתן, להלחם, לעבוד, להרוויח, לממש, למצות, להתענג, להנות. אלו ציוויים כחרב פיפיות, שכן הם כולם מזינים את תחושת האשמה על חוסר האפשרות להגשימם, ולכן תקועים אנו בחיים חסרי-תוכן, רווי הנאה (חסרת תוכן), כמו נוירוטים שמשנים הכל, כדי לא לשנות דבר. חייבים לשאול אבל על הגב של מי זה נעשה? של רוב הציבור, זה בדיוק שמאמין שיש להילחם, לעבוד, לממש, להתענג - אתם מבינים את הפרדוקס??? האלגוריתם אומר משהו בלתי אפשרי, אנו מנסים לבצע, לא מצליחים - והוא ממשיך כאילו כלום, ואומר 'נסו שוב', ואנו מתמכרים לניסיונות, מדי פעם מתייאשים ומקבלים זריקת עידוד מה'ביטחון הלאומי' עם איזו מלחמה מדי עשור, או מכיוון של משבר כלכלי טוטאלי מדי שניים. 


זה המקום לקשור זאת לתופעה השנייה היא הדיון סביב עליית מחירי המצרכים במשק, בין הלחם לדלק וכלה במים.

כידוע, בזמן האחרון יש דיון ארוך ונוקב, לפחות בתכניות חדשות הערב בערוצים הישראלים המובילים, 10, 22, בדבר העלייה העקבית במחירים של מיצרכי יסוד של מה שהקריינים שאליהם עוד אחזור, מכנים 'מעמד הביניים' מתבסס עליהם, כמו: דלק, תחבורה ציבורית, חלב, לחם, מים, חשמל, מיסים - וכמו שציין רה"מ ביבי רק לאחרונה "גם כל מה שנסמך על דלק חייב לעלות, כמו הובלה למשל, מה לעשות שמובילים משתמשים בדלק?". (באמת קושיה..)
אז ישנם עליות מחירים תדירות, מדי פעם, ככה בקטנה, אלא שהפעם, נראה שנשמע קול מחאה, כי לפחות תוכנית נצפית אחת, כמו לילה כלכלי והיום שהיה, מראיינים מדי פעם איזה בחור מצפון הארץ שלקח על עצמו לרכז מאבק מרוכז נגד עליות המחירים.

אז בואו תראו איך זה בדיוק אותו מבנה של מאבק מיותר פרקטית אבל נואשות הכרחי חברתית. אני מתכוון לכך שאותו בחור, כמו אותו 'מעמד ביניים' שאוכל וכואב את עליות המחירים בעצם לא רוצה לשנותם. כי הן מעידות על כך שהוא עולה ברמת החיים. כך מעידים נתוני הצריכה, שגדלה ב4.5 אחוזים בשנת 2010, וכן שבירת השיא באותה שנה, של מספר קניית הרכבים החדשים, וכן נתוני העודף התקציבי השנתי של 12 מיליון שקלים. אז מחד, כואב על עליית המחירים, מצד שני, זה כאב של מזוכיסט שנהנה מהכאב, מתענג עליו בעוד הסדיסט, שזו מערכת הקפיטל, או המעמד השליט במדינה, מתענגים על סבלם - והניסיון להצילם.
לראיה, הפרדוקס הגדול ביותר נגלה לעיננו, כאשר מיד בתום אותו 'סגמנט', פינה של הבחור המתלונן על כך שאשתו נוסעת בטרמפים כדי לחסוך דלק-כסף, ממשיכה התכנית בסגמנט אחר, בדבר סלוני יוקרה, או כוס קפה ב-90 שקלים. בדיוק כמו להרוס ביד ימין את מה שבונים בשמאל. כאילו אין כבר מעמד ביניים שקורס תחת עליו המחירים, וצורך סלונים בעשרות אלפי שקלים, תוך שתיית קפה יוקרתי וכיו"ב.


רואים את הפרדוקס? מצד אחד, מתנגדים לעליית המחירים, ורוצים 'לצאת לרחובות', 'ללכת עד הסוף'! אני לא מאמין לכך. אף אחד לא מעוניין ללכת עד הסוף - כי יש להם מה להפסיד. את המכונית וחצי לנפש, המשכורת הגבוהה, הבית במשכנתא, העבודה הנחשבת, ובסוף, בחשבון אחרון, גם את האמונה באחדות העם היהודי.


ואז כל שנותר הוא מחד להתפלא שזה קורה כל פעם מחדש, ומאידך לשאול 'איך זה קרה?' (לזה אני קורא - להרים גבה).
אני רוצה להוסיף - לא נמאס? כמה אפשר לשמוע על בכירים טפשים אם מלא כוח ביד? או בזין?
מתי נאמר עד כאן? מתי נשנה האלגוריתם?

וזה לא בהכרח מהפכה. או בריקדות וכאלה. דווקא לא. אם הניצול האידיאולוגי חודר ומבנה את יחסינו ביומיום מול זולתינו והעולם סביבינו - דווקא ובדיוק לשם צריכה ביקורת האידיאולוגיה לכוון מטרתה.  אני מתכוון ראשית כל על מיקום המתח והקונפליקט האנטגונסטי במימד האוניברסלי ולא הפרטיקולרי. אין זו בעיה ספציפית בדבר עליית המחירים או השחיתות המוסרית בשלטון. הרי הם שלובים, יחד עם המצב-היחסים החברתיים בחברה שלנו. שהיא קפיטסטית, אתנו-מעמדית, (חיה בשקר שהיא) דמוקרטיה - ועוד מאפיינים צורמים. ובדיוק שם אנו חייבים לראות את הבעיה כגורם התהוות התכנים הפרטיקולריים, בין אם ימניים, או שמאלניים, בעד שמרנות כלכלית או ליברליזם 'נאור' - כולם במתח אינסופי ביחס לשאלה האוניברסלית שהביאה להתהוותם - היא הקמת המדינה בחזות סוציאל-דמוקרטית, בעוד היא אתנו-ניאורפובליקנית.

לכן הדבר הראשון הוא הקל ביותר, להבין. את הקשרים בין כל האירועים שמתרחשים, עד מצרים ותוניס אגב, למרות השינויים במשטרים ותושביהם. כולם מנסים למצוא את הפתרון לשאלה הגלובל-קפיטלסטית, וחלקם מוצאים פיתרון דתי-לאומי, חלקם אתני ודמוקרטי. 
לכן אסור לנתק את הקשר בין עליית המחירים, לשחיתות האישית, והרי אין הראשונה ללא האחרונה - ומשם קצרה הדרך לאונס, גנבה, נפוטיזם ועוד. רק אם הראש ישאר פתוח לאפשרות שנראית 'בלתי-אפשרית', והיא שינוי קואורדינטות היסוד של המערכת עצמה, כאשר הזיהוי האנתגונסטי ממוקם שם, כלומר לנסות ולחתור לייצור מערכת שתכיל סתירות שנראות כרגע בלתי-אפשריות, כמו חברה ללא עוני, או מקום לא לסובלנות, אלא דווקא לריחוק משחרר. ולסיום אני מביא את מילותיו של זיזק בקשר לבלתי אפשרי. הוא שואל, מדוע בשיח המדע והאהבה הכל אפשרי! להגיע לנפטון או לשרשרת אורגזמות, ומצד שני, בשיח הפוליטי - רוב התגובות למה שכרגע אתם מסיימים לקרוא - יעורר פשוט תגובה - בלתי-אפשרית. אם-כן הפנטזיה (האידיאולוגית) היא שריאלית, ואם נהיה ריאלסטים עד הסוף - עלינו לדרוש את הבלתי-אפשרי!