Virtual Sociology

על המארג האנושי

המרחב הוירטואלי לכתבים אודות האדם, החברה, העולם והיחסים ביניהם.

הנחת המוצא היא קיומו של 'מארג' שמהבר הכל לכולם - ותחתיו, או דרכו,
נסקרים תחומי-החיים (והידע) המגוונים החל מפילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה, וכלה במתמטיקה, ביולוגיה, בלשנות ועוד.

מכאן ההזמנה הכוללת, לקרוא ולכתוב, לחשוב ולהביע.

16 ביוני 2011

על הכלכלה בישראל - והקוטג'





למי שקרא את הפוסטים האחרונים, אולי יהיה קל יותר להתחבר לרקע שאציג בנושא הכלכלי, בעודי שומע תכנית עם שני כלכלנים, האחד בעד הפרטה, השני בעד פיקוח.


שניהם מתנצחים זה מול זה בצעקות, בטענה שדרכם תוביל לירידת מחירים. הראשון מציע תחרותיות השני מציע חקיקה. 



למשל על הקוטג', אשר סביבו מתנהל מה שמכנים 'מאבק' למרות שלדעתי זה מצחיק לקרוא לזה חרם צרכנים שכן זה בקושי מדגדג את הצד השני, היצרני. למרות שבריאיון של אחד מבעלי המפעלים שמייצרים הקוטג', אמר בכנות שהוא דווקא מרגיש רע לדבר מול אנשים בתקופה שכזו, ולכך עוד אחזור.

אבל בכל אופן, אחד טוען שלו הקוטג' היה מיובא, 'כמו כל מוצר אחר', או היו נותנים יותר רשיונות למחלבות, ועוד כל מיני רעיונות למען הפרטה למען תחרותיות - כך מחירו לא היה יקר כל-כך כדי להביא ל'חרם צרכנים'. 
מנגד, טוען יריבו שדווקא העובדה שהוצא הקוטג' מסל מוצרי הפיקוח (לפני 6 שנים), דווקא זה המהלך שהביא לנסיקת המחיר, כאשר הפיקוח המדיני הוסר על התעשיינים הפרטיים, ולראיה ציין את מחירי הבנקים, סלולר, מים ועוד שירותים שהופרטו לאחרונה, ומחירם המריא לגבהים חדשים.


טוב, בקצרה, אני בסך הכל רוצה לומר ששניהם טועים למרות ששניהם צודקים. הם, כמו הרבה מאיתנו, עושים חלוקות שהורסות להם את החיים, כלומר גובות מחיר סימפטומטי, בגוף או בתיאוריה. למשל, החלוקה הבסיסית בין גבר לאישה. היכן ההרס והמחיר? יעידו כל אותם 'לא מתמיינים', מי שלא מוצא את ההגדרה מספקת, מכל סיבה שהיא. חלוקה נוספת בין אנחנו והם, ואת המחיר עליה עדיין משלמים כל החיילים בעיקר החטופים\שבויים, ולא פחות מהם (תחת סוג אחר של שבי) גם שאר האוכלוסייה, אני ואתם. בצד של ה'הם' המחיר עוד כבד יותר. חלוקה שלישית יכולה להיות בין אמת ושקר. זו חלוקה שמחלקת את העולם לטובים ורעים ובהחלט קשורה אולי לחלוקות האחרות. 
בהסתכלות קרובה, כל ההבחנות והחלוקות קשורות וחותכות זו את זו. 
ולהבחנה הרלוונטית הפעם, בין הפרטה לפיקוח. 
כבר בהצגת התכנית, תרתי משמע, כלומר במובן התיאטרלי והדרטורגי של המופע שארע מול עיניי, נראה המצב כחלוקתי, ושוויוני. היה מראיין, והיו מרואינים, שניים מהם - העורכ\ת עשו עבודתם נאמנה. כביכול, התקשורת אף נשארה אובייקטיבית, שכן הציגה את מגוון הדעות, לכאן, ולכאן.


אבל, וכאן נפגש הפוסט הזה עם קודמיו, בהיגיון הסינטזיוני והרטרואקטיבי. אני מתכוון לכך שאין ביניהם מחלוקת כלל וכלל, אלא המחלוקת היא בין כל אחד מהם, והוא עצמו מול עצמו - מול מה שהוא אמור לייצג, אותה שאלה שעליה הוא 'בא' לענות.
ובמילים אחרות, האם הפרטה בכלל היא הפרטה, וקשורה או מייצגת נאמנה את מה שהיא טוענת להפנות\לרפרר אליו?
ובנוסף, הרי בסינתיזה יש יותר מאחד, האם פיקוח באמת מפקח ומבצע כהלכה את המצופה ממנו?
כלומר, המתח הוא כבר לא בין שתי הדעות עצמן, אלא בין כל דעה או עמדה, והיא עצמה. 
עכשיו זה מסתבך עוד טיפה, שכן ה'שאלה', עליה שתי הדעות\עמדות מנסות לענות - היא אותה שאלה.
לשון אחר, שתי הדעות מנסות לכסות את הבור השואל  'כלכלה פוליטית - כיצד?'. מכסה אחד לבור הזה, או גשר מעל התהום השחורה והאינסופית הזו הוא ההפרטה. אחר הוא הפיקוח המדינתי.
אבל חשוב לזכור את המימד האוניברסלי של שתי הדעות, לא להפקירו כהרגלינו, ולשחק או להתפלסף עד אין קץ בין תכנים או תשובות או מכסים פרטיקולריים, כאילו המתח הוא ביניהם. 
כאן בדיוק הגל ודלז', שניים מגדולי הפילוסופים של המאות 19, ו20 נפגשים. הגל מדבר על היסטוריה של אוניברסליות. דלז' על הניסוח של שאלה ותשובה. 

שהגל מדבר על רעיונות, רוב האנשים חושבים או קוראים את זה במובן שהוא אידיאליסט שחושב שהרוח היא השינוי שעובר על האנושות ומשנה אותה בדרך, כלומר תפישה אידיאליסטית פשוטה. אך זוהי טעות.
אחרת מדוע כתב ש'הרוח היא עצם'? 
תפישתו הייתה כזו שבין כל רעיון אוניברסלי, נאמר צדק, שלום, אהבה או כלכלה פוליטית במקרה של הקוטג' - ותכניו הפרטיקולריים, כלומר המחיר שהיה פעם, או המחיר שהיה אתמול, וכן המחיר של היום, או לחלופין ניסוח\ביצוע הדמוקרטיה כמות שהיא באנגליה, ואז ניסוחה האמריקני, הרי כל אחד מהאמלנטים שונה מהאחר בסדרה. 
ובכן, ההיסטוריה אינה נעה במובן הליניארי הפשוט מההתחלה אל הסוף, ממחיר נמוך לגבוה, אלא בצורה רטרואקטיבית וברמה האנוברסלית, של 'מהו מחיר'? (כחלק משאלות הכלכלה הפוליטית, וסוגיית הערך בפרט).
מכאן, נבחין כי שתי העמדות שהוזכרו קודם לכן, הן בעצם מאותו מישור ולא שונות זו מזו, חוץ מהשוני הספציפי. 
מן הכוח אל הפועל, ההפרטה מחד והפיקוח מאידך מבטאות רעיון אחד, או שאלה לפי דלז', וזוהי אותה שאלה, כאמור. 
מי מפריט? המדינה. 
למי? לחברות\תאגידים פרטיים.
מהי הסמכות? החוק המדיני, והביורוקרטיה הארגונית.
מהו ההרגל? תלוי מקרה, ומקורותיו. 
מהו פיקוח? חוק מדיני מגביל (למשל סל מוצרי צריכה בסיסיים).
מי מפקח? המדינה.
על מי הפיקוח? על כל השאר, יצרנים, משווקים וכד'.


דרך שאלות אלו ראינו שלא משנה מאיזה כיוון הולכים, הרי במעגל נפגשים תמיד באותה נקודה.
כלומר, המדינה והשוק הפרטי קשורות זה לזו יותר עד מאוד, ועל זה תעיד חתונתו של תשובה הבן, ביער בן שמן או במקום ציבורי אחר, שם נכחה הפוליטיקה כמו הפוליטיקאים (וביניהם, כמובן, הפוליטי).
על תובנה כמו עובדה זו 'עלה' כבר מרקס מזמן שאמר שהמדינה היא הוועדה הפועל של הבורגנות. בשינוי או אדפטציה סמנטית, אפשר להגיד: המדינה היא חברת הברית הטובה ביותר של התאיגידים הגדולים. וזה הרי די הגיוני, הרי מנהלי המדינה רוצים השפעה וכסף לקמפיינים, אז הם מלקקים לבעלי ההון, ואלו רוצים השפעה בחקיקה, אז הם מלוקקים ומלקקים חזרה. הדדיות ליקוקים מלבבת, רק שעל חשבון מיליוני אזרחים עובדים שכל יום ויום קמים בבוקר, ועושים משהו בשביל לשאוף לבלתי אפשרי. 
אז זה לא רק שהון ושלטון קשורים יחד, אלא במובן שאין מכך דרך מוצא 'רגילה' שאינה אלימה (לא בהכרח פיזית).
הרי במילים פשוטות, מה זה חשוב האם הגנב שגנב לי את האוטו מרמת השרון או מפתח תקווה? עדיין אין לי אותו. אז הם מתווכחים ויכולים להתווכח עד מחר בין הפרטה או פיקוח. הרי משלמים להם על זה.

שנושא המים מופרט, החוקים המדינתיים עדיין שולטים בחברה הפרטית. ומנגד, החברה הפרטית המונעת מהדחף לערך העודף להגברת המחיר מנסה לעקוף את אכיפת החוק, כמו שמטיבות לעשות חברות הסלולר בחוזיהם הדרקוניים. 
מנגד, המצב בדיוק זהה כאשר ישנו פיקוח מדיני על מוצרי הצריכה. הרי גם המיסים עולים בהדרגה, וגם כאשר הסלולר היה של המדינה, קרי פלאפון ברשות בזק, אז שיחה לחול עלתה כמה שקלים לדקה. אין מוצא מתוך מעגל סגור זה, לא משנה כמה מהר נרוץ או לאיזה כיוון. 
זה המחיר של החלוקה הזו, כמו שפתחתי ואמרתי שלחלוקות יש מחיר הוא עיוורון והסתרת הבעיה אמתית היא הקשר הידוע בין הון ושלטון.

עד שהאנשים יתעשתו לפעמים כבר מאוחר מדי. וכל עוד יש אויב חיצוני, מדומיין או ממשי (או שניהם!) - לא כדאי לבנות על מרד אזרחים משמעותי בישראל. כי חייבים להשאר מאוחדים, נוכח מלחמת ה'קיום'.
אז כדאי לזכור ולהזכיר לפעמים, את הקיום האמיתי, שהוא נמצא במלחמה ולא איזה קיום מדומיין על קצה מדרון. אלה הם חיי היומיום שהם הקצה הבלתי אפשרי שעולה בחיי אדם ויותר תכוף בנפש. 
פוסט נוסף אולי יקשור את שתי התופעות יחדיו, זו הבטחונית, והאויב שצריך להשאיר מול העיניים של האוגר כדי שימשיך לרוץ על גלגל הכסף, עם זו הכלכלית-מדינית, והאופן בו הצגתי את המערכת הניאו-ליברלית וגלובל-קפיטליסטית הזו שמכתיבה את חיינו כאילו אנו רוצים בה וחושקים בה, ועוד בצורה מעגלית חסרת מוצא, בין המדינה לשוק, החברה אזרחית תמיד מופסדת (אולי אפשר להתווכח על גובה ההפסד, אבל באמת לדעתי זו שאלה למנוצחים בלבד, או לוזרס באנגלית). 
חייבים לזכור כי במקרים כאלה (כלכליים, פוליטיים, מיניים, פילוסופיים) אי אפשר להשאר נייטרלי, זה כמו שמרביצים למישהו מולכם, ומבקשים ממכם עזרה, ואתם (לא) מגיבים ואומרים - 'לא אני לא רוצה להתערב, לקחת צד'. הרי כבר לקחת בכך צד.