Virtual Sociology

על המארג האנושי

המרחב הוירטואלי לכתבים אודות האדם, החברה, העולם והיחסים ביניהם.

הנחת המוצא היא קיומו של 'מארג' שמהבר הכל לכולם - ותחתיו, או דרכו,
נסקרים תחומי-החיים (והידע) המגוונים החל מפילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה, וכלה במתמטיקה, ביולוגיה, בלשנות ועוד.

מכאן ההזמנה הכוללת, לקרוא ולכתוב, לחשוב ולהביע.

16 ביולי 2011

השדה לא מאוזן מלכתחילה



אני ממשיך את אותו קו שדובק בי וכך גם בפוסטים כאן בחודשים האחרונים.
לפי אותו קו, שיכול להיות מיוצג ע"י הקריאה לאזן את השדה, בין אם הפוליטי, הכלכלי, האקדמי - יש חשיבות עליונה להדגיש שרצון לאזן הוא בעצמו חלק מהכחוניות שבאמת כבר הפרה את האיזון - ורוצה לשמר את המצב שבשבילה\מעמדתה הוא איזון. הקו המפותל שלי גם מדגיש כי חשוב ביותר גם לשים לב היכן עוברים הגבולות? בין אילו קטגוריות? אילו קבוצות? מי מכונן את הגבולות הללו? ומי מתחזק אותם?


אוקיי, תכלס, הקטע שאני רוצה לעשות פה, הוא לחבר שתי כתבות. 
האחת עוסקת בכסף ומכונות השתיה, השניה בצהל והשטחים. הקשר שאני רוצה להראות הוא שאין הצדקה - פרקטית או אתית - לטענה כי השדה בישראל אינו מאוזן וצריך לאזן אותו.


אבל תחילה ההקדמה שעל בסיסה נתווה כל העסק פה. 
היה סטודנט באוני' שבאחד השיעורים בסוציולוגיה טען, כמו שהתרגלנו לשמוע, שהאקדמיה לא מאוזנת, ובפרט מחלקת הסוצ' באוני' תל-אביב, אשר לפי הטענות נוטות חזק מדי, והרבה מדי - שמאלה. 
טענתו הייתה באשר לחומרי הקריאה ונושאי הדיון - לפיו היו חד צדדיים הם, ולא מאוזנים, כאלה המציגים את שתי העמדות של אותו נושא שעמד על הפרק. 


אני רק רוצה להדגים כמה טעה אותו סטודנט ומדוע (זו לא אשמתו). הוא פספס את המהלך המביא את הטענות כנגד האמת השקופה. הוא חשב שאנו מנסים להביא את הנושא מעמדה אובייקטיבית ומכאן להראות שיש לו שניים או יותר של צדדים אפשריים.  א' מול ב'.
בניגוד לכך, הניסיון היה להציג את האמת, ואז את המתחרות (ש)לה. ומכאן לגזור שאין ואי אפשר לדבר על עמדה אובייקטיבית כאילו יכלנו לעמוד על כתפינו אנו - או לצאת מעורינו ולראות המתרחש מעין הציפור. 
אדגיש רק כי אין אני מבטל כככל את האמת האוניברסלית כמו הפוסט-מודרניזם, אלא רק את נגישות לה. ומכאן את הוויתה. 
אך בקצרה, הוא טען שהשדה לא מאוזן כי לא מציגים את כל העמדות, בניגוד לתפישה לפיה השדה כבר איננו מאוזן - עוד טרם העמדות הפסציפיות, ולכן הכי קשה זה להראות זאת, שישנו כוח שקוף, 'אנרגיה אפלה' לפי הפיזיקאיים, שמטה את השדה ובדרך גורם לו להראות מאוזן. 



ארצה להראות שהדרישה לאיזון היא בעצם הבקשה לשמר את הכוחניות הראשונית שעצבה את השדה. 
נוכל להכנס לשדה הישראלי הכולל - דרך שני שערים: כלכלי וביטחוני, וכאמור, דרך שתי כתבות.


הכתבה הראשונה, הכלכלית, עוסקת באדם המתלונן על כך שמכונות שתיה אוטומטיות המוצבות בתוך בית החולים, יקרות יותר בשני שקלים ממכונות אחרות המוצבות עשרות מטרים משם. הוא מתחיל בתיאור האדישות למה שאותו פשוט מטריף. ממשיך בניסיון להבין מדוע נעשקים החלשים והחולים, מברר את יצרני המכונות, משווקי המשקאות ומגיע למוקדני שירות. שם הוא נתקל במענה הקולי הוא 'האויב המוכר' הוא אומר וצודק. לאחר מכן כשלא מוותר - בעובי הקורה הוא מוצא את החוק, השרירותיות של המחיר (כרדיקל חופשי), ואת התנועה הנצחית בין גופים ומערכות שונות, שלא משנות כלום ו'מעבירות את הסיכון' בלשון של היחסים הבינלאומיים מיישות זו לאחרת - כפי שהוא מציין, בשאיפה שהוא יוותר בדרך הפתלתלה והמבוכית. לבסוף הוא מסכם באומרו:
"הניחו את האצבע על האשם ותגלו שאף אחד לא אשם. האשמה נעלמת בין מענים קוליים ומכרזים עלומים. לא נותר אלא לדפוק את הראש במכונת השתייה הקרובה לביתך"

(הלינק לכתבה: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1234749.html)




הכתבה השניה, בנושא הביטחוני, מתארת בוידאו התפרעות באחד מהכפרים הערביים עסירה א-קבליה, אשר מצולמים נערים מהיישוב היהודי ייצהר, המיידים אבנים ברוגטקות על בתים פלסטינים ותושביהם, נשים, ילדים גברים כולם נפגעים מהאבנים. עד כאן, וכעת נוסיף שבמקום נוכחים חיילים קרביים חמושים של צהל, אשר ממוקמים במורד הגבעות של הנוער היהודי, ושומרים דווקא על התושבים הפלסטינים. לא ברור ממה הם שומרים עליהם, אם לא מהאבנים שמגיעות מהפסגות ליד. בכל אופן החיילים נראים כשומרי הפגנות או סדרנים של משחק כדורגל. המצב נמשך עשרות דקות, בסטטיות הזו. אבנים נזרקות, פלסטינים נפגעים, חיילים יהודים שומרים על המשך המצב התקין שלא יופרע הסדר. 


(הלינק לכתבה: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1234223.html)




עכשיו אם לחזור לאותו סטודנט שלא הבין מדוע השדה כבר איננו מאוזן - ולכן התלונן על היות הסוציולוגים חד-צדדיים המתעלמים בשיטתיות מן הצד שכנגד, תוך השתקתו כמובן - נראה, כי דווקא חוסר המעש הוא שמראה על השדה ו(חוסר-)איזונו. המצב השגרתי - בו עושקים את מי שרק אפשרי, או עומדים מנגד לאלימות יבשה פרופר, רק על בסיס חוקי - של הכלכלה, או של הצבא - הוא-הוא בדיוק המצב שעלינו לבחון כלא מאוזן, ואח"כ להסביר כיצד התהווה השדה ככזה. 
כל ניסיון להציג את השדה האקדמי כלא מאוזן - שוכח שזה שדה שניוני - שחוקר את הראשוני - היומיומי. 
חוט השני המקשר בין שתי הכתבות הוא החברתי - שכן הכלכלי והביטחוני הם חלקיו. 
וכאן נראה שוב, כי יש מי הרואים בשדה החברתי בכללותו כגוף הרמוני, מאוזן - שאותו מפרים אי אלו גורמים. 
יכולים הם להיות היהודים או הפלסטינים, יצרני המשקאות או המשווקים הישראלים, אך בכל אופן להוציא את התקלות הזמניות - המכלול הנו מאוזן מטבעו. 
אנשים המחזיקים בתפישה זו, יטיבו לשמור על החוק. הם מצדדים בו. מכאן, אסור לגנוב, אך השוק החוקי הכלכלי הנו חופשי לקבוע מחירי מוצריו (בגבולות המועצה לצרכנות וכד'). בהמשך, גם צהל אמון על חוק ישראל ושמירתם, ולכן תפקד כ'שומר החוק' נגד אלימות פרו-פלסטינית, או פעילות חבלנית מסוג כלשהו שאינה עוינת משום יהודיותה. 


מנגד, ישנה עוד דעה. שהחוק - כשלעצמו - איננו מאוזן. איננו סימטרי. כמו שכתב בנימין על החוק: "שמאפשר בשוויוניות לעשיר ולעני לישון מתחת לגשר", המציאות הממשית קובעת אחרת. גם מישל פוקו כותב ספר שנקרא ידע\כוח. לפיו "כוח הוא מלחמה". ואם כוח פועל כ'ידע\כוח' - אזי הידע הוא מלחמה. ואם הידע מעוגן בחוק - להלן החוק הוא המשך המלחמה.
מש"ל. 

אז מלחמת המעמדות נמשכת דרך קווי הטלפון וחוקי הצרכנות בהם נתקל הכותב הראשון והם שהוציאוהו מדעתו. 
העברת האחריות והאשמה היא עניין שבשגרה - ולא בכדי - באמת אף 'אחד' לא אשם. כולנו אשמים. השיטה אשמה והיא-היא אנחנו. אנו מגלמים את השיטה - מי יותר ומי פחות - אך אין 'שרשרת חסינות' מפניה.
מכאן, האדישות והתנועה הביורוקרטית גורמת לתלונות עממיות להתמוסס בדרך למעלה וכך מנציחות את השיטה - וכולנו מכירים את זה - מי מאיתנון שהתקשר פעם להתלונן על משהו וזכה לדבר אל האוטומטון עליו דיבר פסקל, הממחושב-מענה קולי, או זה האנושי-פקידותי. הם פועלים באותה דרך, אין לאף אחד כוח באמת לשנות משהו. אלא רק להעביר את זה הלאה. ודרך משפך הפוך, הרוב לא עובר סינון ומתמוסס בדרך לקובעי המדיניות או המחירים. אלו, מצידם, פועלים לפי החוק ותחתיו, אשר כמובן מיטיב עמם ועם עמדתם, שכן הם מצד הנכון שלו. של מקבלי הכספים, ההכנסות, הפרסים, המתנות, ההוקרות וההכרות.
כך פעלו גם החיילים אשר רגילים לשמור על 'ערבים', כי הם המתפרעים. יהודים זה מקרי פה ושם יש כאלו שיוצאים מכלל שליטה - אבל זו אינה התפרעות, לא לפי החוק - "איש מהנפגעים אינו מתכוון לבזבז את זמנו בהגשת תלונה, בשל הימנעותן השיטתית של הרשויות מאכיפת החוק על מתנחלים התוקפים אותם. בצלם יעביר ביום ראשון את התיעוד המלא של האירוע למשטרה ולצבא בדרישה לאתר את המתנחלים התוקפים ולחקור מדוע נמנעו החיילים מאכיפת החוק".

אם-כן, החיילים לא נמנעו מאכיפת החוק. נהפוך הוא: הם הקפידו לשמור עליו. 
הבעייתיות היא - כאמור, שהשדה אינו מאוזן מלכתחילה - החוק אינו תקף על כולם באותה צורה למרות שהוא פונה לכולם באופן שוויוני כביכול. לכן החיילים בעצם שומרים על מי שנפגע ולא אוסרים או עוצרים את הפוגעים כי הם מהצד ה'מגן' ולא ה'תוקף'. הם כמו החיילים, יהודים. לכן צבא הגנה לישראל וליהודים מסתבר שמתיר פגיעה בפלסטינים מחמת הגנה. וכך בדיוק טענו (למרבה הפלא של חוקי הקורולציה) היהודים שזרקו את האבנים ופגעו בפלסטינים, כי קודם לכן - 'הם התחילו'. 


מבלי לראות את הקשר בין הדברים, מכונות השתיה וצהל, דרך החוק והחברה - כל אחד מאיתנו ימשיך לסבול מאותו שדה שאינו מאוזן. כמובן, מי יותר ומי פחות, אבל כולנו. כי החוק כתוב, ואם אינו מאוזן, כלומר נוטה לצד הלא-נכון ולא צודק אתית, הוא מתישהו יחתוך או יצטלב עם מקומינו החברתי, כי אלו הם דינמיים. למשל כל אחד יכול להיות בצד הלא נכון של החוק כל פתע פתאום. מכאן האינטרס המשותף להפכו לחוק צודק.
תחת אור שכזה אפשר גם לבחון את חוק החרם, שגם, באופן לא מפתיע, קושר את הכלכלה לביטחון דרך הפוליטיקה. 

לכן, כל מי שטוען שהשדה האקדמי אינו מאוזן ונוטה שמאלה - פשוט מפספס את המים לדג, את מה ששקוף מעיניו, את מי ששקוף מעיניו - שכן החיילים בעצם הנציחו את האלימות במקום להפסיקה, או שמכונות השתייה הם לא המכונות אלא בעצם אנחנו - הקונים, העובדים בחברות הללו וכד', וכן, גם נותני השירות הביורוקרטי המסריח הזה. הם אלו שכבר הופכים את השדה (הכלכלי, החברתי, הביטחוני, הפוליטי) ללא מאוזן כשלעצמו - מלכתחילה. על-כן חובתינו, בעלי המוסר והאתיקה החברתית, לחשוף מנגנונים שכאלה - שגורמים לאלים ולכוחני להיות שקוף ונורמלי. זה הרבה יותר טוב ובריא מאשר תביעה אימפוטנטית ועיוורת לאיזון השדה, מה שלעולם לא ייתכן בחברות מורכבות אנושיות.