על דת, סמכות, פסיכואנליזה, ומהפכה.

בואו נתחיל מדוגמא. אני יושב במכונית שלי, נוהג לי לתומי ופונה ימינה באחת הפניות בכביש. אז, להנאתי אני מבחין שהכביש מתפנה, האופק פתוח, והדרך מזמינה. אני נענה, אלא שלגופי חודרת תמונתו של מיכאל שומאכר, אלוף העולם בכל הזמנים בפורמולה 1, ואני מוצא עצמי יושב במכונית שלו ומחזיק את ההגה קצת יותר חזק. אחר כך המבט מתחדד ואני דוחף את הגוף עמוק אל תוך המושב, תוקע דוושת המצמד ומאחדה עם רצפת המכונית תוך שיד ימין סוטה למוט ההילוכים ומחליקה תנועה חדה בין שני לשלישי. המכונית מושהית לרגע קט, רק כדי לזנק קדימה ולהפיק צלילים שרק לצ'יטה מאיימת היכולת להתחרות בהם. אני שואט קדימה אל האופק, בועט בקלאצ', השלישי כבר רביעי, והדרך הופכת לצבעים חולפים. ממש, אני הופך לשומאכר.

עכשיו נכניס מונח טכני, הזדהות. ברגעים שתיארתי לעיל, הנהג מזדהה עם שומאכר, כך יוצר זהות ביניהם, ומכאן שינוי ההתנהגות כהתאמה להזדהות. זירה אחרת, פסיכואנליטית הפעם, היא המשולש האדיפלי. כפישוט, משחקים שם התינוק, האב והאם, וכן התינוק מכונה הסובייקט. מקומו של התינוק שקול לזה של הנהג. התינוק לחלופין, מזדהה עם האם מרגעי ההנקה והלאה. לא חייבים לקחת זאת מילולית כמו שפרויד התכוון, אך לאקאן ממשיכו הצרפתי פרש זאת מבנית, כלומר מקור הזדהות יכול להיות כל דבר, לא רק אנושי. אז כאשר אנו פועלים בעולם, מעניין להתחקות אחר מקור ההזדהות שלנו. כלומר, לשאול את מי אני מדמיין שאני עושה X? נכון, לא תמיד ההזדהות חזקה ואינטנסיבית ומכאן אפקטיבית כמו בדוגמת נהג המירוצים. לעתים ההזדהות לא כל כך חזקה ולעתים אין כל כך מאוחדת. בשביל פרויד, הזדהות היא עניין חומרי של שלמות בין שני חלקים, התינוק והאם, כאשר הוא רואה אותה (שיכולה להיות גם גבר, בעמדה נשית), עבורו היא משלימתו וביחד הם השלם.

אך זה המקום לתהות אודות החלק השלישי של המשולש האדיפלי, האב. מבחינת הנהג שמזדהה עם שומאכר ונוהג כמו בפורמולה 1, חש כאילו הוא בתחרות כזו, האב הוא המתבונן בו בזמן שהוא נוהג במכונית שלו ומדמיין את שומאכר והפרארי שלו. למשל, אלוהים הוא דוגמא טובה למתבונן כזה, אותו נכנה אחר גדול, זאת בניגוד לאחר קטן איתו אנו יכולים להזדהות, שזה כל אחר קונקרטי. מעבר לגבול ההזדהות מתקיים המרחב שבלתי ניתן לזיהוי, הזדהות או זהות, לא המרחב הדימיוני אלא זה הסימבולי. 

זה קשור למבנה של אתיקה, וצורת חוויתה אצלנו, בגופנו. הפילוסוף הבריטי סיימון קריצ'לי תאר זאת כך:

THE STRUCTURE Of ETHICAL EXPERIENCE:     

      
           APPROVAL                       DEMAND

      

ETHICAL SUBJECTIVITY:

      
          SELF                                GOOD

      

שאלוהים מביט בנהג המדמיין, כנראה שהוא מרצין מבטו ומעקם אפו. ככה, בצורה בוטה כזו, הוא מפר את חוקי הנהיגה ומכפיל את מהירות הנהיגה המותרת?!? תוהה לו האל.

תוך כדי כל זה, חשוב להדגיש את הפרדוקס של חציית גבול\חוק. ההנאה המופקת מהדימיון (של שומאכר במקרה זה) מתגברת ככל שהיא מתחזקת. ככל שנחצה החוק המגביל\מסרס כך השניות נמשכות יותר זמן, וההנאה מוכפלת אקספוננטיאלית. אבל אז, איכשהו, תחושת האשמה והחרדה (מהקנס, או הגיהנום) על חציית הגבול החוקי תחדור גם היא לגופו של הנהג שעד אז היה אלוף העולם.

כעת, הוא חוטא ומכאן עליו לחזור לדרך המותר. מיד יד ימין חוזרת למוט ההילוכים, מחזירה לשלישי, והנהג נושם לרווחה אחרי המאמץ הדחוס והמעורר שחווה.

כפי שעולה מן הדוגמא, האחר הגדול, אלוהים במקרה זה או האב בזירה האדיפלית, מהווה חיתוך של הקשר המושלם והזהה בין התינוק לאם, או הנהג ושומאכר. את האמא, מקור ההזדהות של התינוק שיונק ממנה ומוגן תחת כנפיה, לוקח האבא מתי שהוא רק רוצה, בדר"כ זה מתרחש בשעות הלילה.

בעתות שלום, יחסים אלו מוסדרים לשגרתיות, בה הסמכות האבהית שוררת בשלווה, או לפחות בקבלה יחסית. אלו הרגעים שהנהג מזדהה עם האזרח, משלם מסים והולך לבחירות. כך נאמן הוא להזדהות עם האזרח, ולסמכות של החוק מהאחר הגדול שצופה בו מבצע את פעולותיו. התינוק מבחינתו, גדל לדעת שהאב והאם מצויים ביחסים שאינם כוללים אותו, או שכוללים אותו גם בהעדרו, ואם יש לו מקום להעדר של העצמי, יוכל להכיל את הסמכות האבהית.

זה היה קצת יותר מסובך, כי מעבר למונח הזדהות, הרחבנו גם במונחים סמכות, חוק, וסירוס, אפילו אלוהים השתחל לדיון. כעת ארצה לשלב גם את הדת והמהפכה. לפני כן יש לציין שההשקה בין אלוהים, לאבא, לחוק והסמכות, וכן למהפכה, אינו דבר של מה בכך. הפילוסוף הצרפתי אלן באדיו ציין לאחרונה ש"השפה היא תמיד סימפטום", כלומר היא מקפלת בתוכה ומראה בפעילות הדיבורית בעיות יסודיות ועמוקות השוכנות בה. המילה אבא, שמשחקת תפקיד מפתח כאמור בזירת המשולש האדיפלי, נכתבת באנגלית father, ומכנים בה גם כמרים, כאבות הקהילה (עלי אדמות כמובן). כפי שהאב מכונן ואוכף את חוקי הבית, הם אחראיים לאלו של הקהילה, כמכוונים אתיים של היומיום. ביהדות, מכנים את אלוהים 'השם' ואפילו מברכים בעזרתו, תרתי משמע, בקריאה "בעזרת השם". ז'אק לאקאן העביר סמינר בעייתי שנקרא "שמות-האב". חיבור שני המושגים, השם והאב, ועוד בצורת הרבים, מבטא אמת שכבר מוכרת ביהדות ולאקאן נתן לה את הפירוש והמיקום הפסיכואנליטי.

האב, או אלוהים, שניהם מהווים את קו הגבול האולטימטיבי. האדם, שום אדם חוץ מג'ורג' בוש ומחמוד אחמדיניג'אד, לא יכול להזדהות עם אלוהים. אחרי משה, אלוהים הוא המביט הנצחי ולעולם לא רק עוד מביט. הנהג שמפזז במהירות כי הוא מזדהה עם שומאכר, פועל רק ותמיד-כבר ביחס לחוק כלשהו שמתקיים ומגדיר את מרחב הפעולה. אחרת, הנהג לא יהנה, יתרגש ויתענג מחציית הגבול או עבירת החוק – כמו שלא יחרד מהסירוס, או הסנקציות בעגה האקטואלית, שנלווה להם. אלוהים\האב (החוק) קובע את הדבר ומצבו. ואולם, כפי ששם זאת צינצנדורף, מנהיג ההרנהוטים (ענף של קבוצת האחים המוראביים, קבוצה של התנועה הפיאטיסטית בגרמניה): "מי שמבקש לתפוש את האל בשכלו נהיה אתאיסט". אבל בשביל לא לדבר במונחים טרנסנדנטליים (כדי לא לדבר באוויר) – השגורים מפי הוגי האידיאליזם הגרמני – לאקאן מנסח אידיאליזם סמנטי (נראה את האוויר בדיבור). לפי המשגת "שמות-האב", ומה שמבטא הכינוי היהודי "השם", זה שמכנה, שבכוחו לכנות ולשיים, לתת שם, הוא זה היוצר יש מאין, והופך עצם לדבר. כפי שגם מצוין בשירה של זלדה 'לכל איש יש שם', ללא שם אי אפשר להתקיים. האב או האלוהים מנכיחים חוק וסדר על ידי כוחם לכנות. כפי שנכתב: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון", כי במילתם יהיה דבר.

אותו נהג שחש את עצמו נוהג במסלול המירוצים, ומרגיש את אותן רגשות של מיכאל שומאכר ביום טוב, מגביר את התענגותו וכן את סבלו ככל שממשיך את ההתנהגות החתרנית. הוא עובר על החוק, לעיני האחר הגדול, אלוהים, שמביט עליו מבצע את הנהיגה המזדהה והמדומיינת הזו, למרות שכל כולה משוקע עמוק במציאות. באם יחרד מדי ויחזור למוטב, סיפק התענגות רגעית על ידי חציית הגבול והחזרה לשטח המותר בלא להיתפס. אם נתפס, על ידי שוטר או מעקה בטיחות, מאשש הוא רק יותר כי מי שראה אותו והביט בו בעודו חוצה את הגבול והחוק תוך דימיון היותו נהג מירוצים מפורסם עומד מאחורי התוצאות העגומות. הרי זה היה ברור ואף מתבקש. כל ילד יודע שכאשר עוברים על החוק, יש לצפות לעונש. וזה בדיוק העניין, כפי שכל ילד יודע, מחמת ניסיון, כל אב העניש אותו. לכך יכולות להיות מספר השלכות. או שהענישה מספקת כדי להחזיר את הנהג למוטב, או שהנהג מתעלם מן החוק, וממשיך ומכחיש את החוק, את זה שיש לו משהו באחריות לתוצאות הנהיגה המדומיינת, שהרי כבישי תל אביב אינם האוטובאן. בשני המצבים האלו הסמכות לא מתערערת וכבודה כמו יראתה במקומו נשמר ומונח.   

אך ישנם גם עתות פחות שלומות, או עתות מלחמה, וכל מה שביניהם. כאשר הסמכות מעורערת יתר על המידה, אנו רגילים לכנות זאת כמהפכה, המכוננת סמכות חדשה או אחרת.

אפשרויות שלישית ורביעית הן לקבל את הסמכות אך לא את זו, או להכחיש שיש מי שיכול לחוקק חוק או סדר כלשהו, לכנות או ליצור, בכלל. במילים אחרות, אם בתווך שבין הקצוות – לקבל את הסמכות ולהוריד מהירות, לשחרר את האם לטובת האב, ולחזור למוטב; לבין להכחיש את המחוקק על חוקיו – שתי האפשרויות הנותרות הן להכחיש את הפועל, או את החוק המסוים והספציפי שהוחל.

המפגינים המצרים בתחריר היו שרויים טרם ינואר 2011 לשני מבטים של האחר הגדול, הלאומי והבינלאומי. הראשון היה מבטו של מובארק והמוחבארת', השליט והמשטרה החשאית שלו. כידוע, זה דרש מהם מסים וציות במערכת פוליטית חסרת אופוזיציה ומדכאת בלשון המעטה. המבט השני, הגלובלי, היה של המערכת הבינלאומית הדומיננטית, קרי זו המערבית. מבחינת החברה והכלכלה, היה מבטם של המערביים על מצרים חלק ממבט ממזרח רחב יותר. בשביל סקוט מסקוטלנד מצרים היא מדינה נחשלת, באזור נחשל ובעייתי. אזור דתי, מסורתי, שבטי, שבו כדי לשלוט על אנשים צריך להשתמש או בכוח או בכסף לא בערכים ובטח שלא צודקים ודמוקרטיים. אלו האחרונים היו מנת חלקם של המערביים וגולת הכותרת אותה הביאו כדרשה לשאר העולם. שני המבטים הללו דרשו מן הציבור והשלטון המצרי, באופן לא מפתיע, את מה שבטאו טוני בלייר והילארי קלינטון תוך כדי מהפכות האביב הערבי: "יציבות והמשכיות". תגובת הציבור המצרי היתה לשם שינוי, אחרת. הם הצליחו לשלול את מבטו של האחר הגדול, על ידי נסיגה לאיזורים בהם קשה לו להביט בציבור – כי הוא חשוף. זו הסיבה מדוע הכיכר היוותה את מוקד המפכות – לעין כולם, בשביל כולם. כאשר נדרשו המפגינים לחזור לבתיהם ולא לעשות בלגאן, היה עליהם להגיד 'לא!' באופן אקטיבי, ולא לעשות משהו אחר, אלא פשוט לדבוק בהשארות בכיכר. לכאורה הדבר הכי קל לעשות, ואולם, כפי שהוכיחה שדרת רוטשילד ב-2011 להישאר נגד כולם זה כמצופה הכי קשה. בישראל בניגוד למצרים, לא הצליחו כי אולי לא רצו בכלל לייצר חוק או מערכת וסדר חדש. לכן חזרו למוטב לאחר חציית גבול קטנה כשחרור קיטור. ואין זה כדי לבטל את החשיבות וההישגים של המאבק המעמדי-חברתי מהקיץ האחרון. לכל הפחות, הוא הסיט את המערכת לכיוון מסוים, בבחינת סדר היום שלה, וכן המשאבים שהיא מתפעלת ומקצה.

תופעה חשובה נוספת שעולה מן ההפיכות האחרונות בעולם הערבי והמחאות בעולם המערבי, היא הדרישה לדרישות ממוקדות. בכל מחאה שאלו השליטים: "מה אתם רוצים?". בישראל ענו בקול מפוצל אך בכל זאת נכנעו להגדרה כלשהי, גם אם מגוונת קלות. במצרים פשוט סרבו לענות. ושוב, דווקא הסירוב הוא הפעולה הקשה לביצוע, למרות שהיא לכאורה העדר-של-ביצוע. המפגינים במצרים דרשו בקול אחיד לנסיגתו של משטר מובארק. אין הם ציינו שהם רוצים יותר משרות, או יותר כסף לחינוך, או אפילו לא ציינו שרוצים הם מדינת שריע'ה. זאת מכיוון שהדימוי, מקור ההזדהות של המפגינים במצרים וישראל היה שונה. במצרים היה זה מקור עצמי-עצמאי. בישראל היה זה מקור מערבי ניאו-ליברלי סוציאל-דמוקרטי. בישראל רוצים לשמור על החוק, לא להפוך או להפר אותו. ההבנה עדיין לא נפלה שהחוק מאפשר את ההתענגות כל עוד היא מוגבלת והוא יכול לשלוט בה. אך תמיד הוא רוצה לשלוט בהתענגות שלנו, ולכך יש סבל רב וסימפטומים רבים שמכונים הפרעת קשב, אימפוטנציה, אוטיזם, הפרעה גבולית וכיו"ב.

המצרים פרצו את גבולות המסגרת המדומיינת של החזון הניאו-ליברלי. הם זיהו שהמבט של האחר הגדול הנו שקרי ומזויף ולא שלם או מוחלט. הכוונה במבט מוחלט היא למשל האחדות הרעיונית שיש בישראל סביב הרעיון של מדינה יהודית. דימיון זה שולט בחברה היהודית בישראל, והוא מקור ההזדהות שלה, יחד עם המיתוס התנ"כי וכד'. על ההזדהות הזו בין העם לספר ולטריטוריה כמובן מביט מלמעלה אלוהים, האחר הגדול. על הסידור הזה בישראל אין עוררין. במצרים, ולא בגלל שהם רצו לצאת נגד הדת, נהפוך הוא, הרי היא יצאה המנצחת הגדולה של האביב הערבי. אך מה שכן נפרץ מבחינתם הוא הסמכות של האחר הגדול המערבי, ודחיית הפרדיגמה והמודל המערבי של שלטון דמוקרטי קפיטליסטי שאמור להביא לרווחה ציבורית ושוויון הזדמנויות.

עד שבישראל לא יחשבו על דימויים והזדהות, או על סירוס ומהפכה, יהיה קשה להתנער מאחיזת המבט של האחר הגדול שחולש על שטחים נרחבים מהמרחב המדומיין הישראלי, ולצאת למחאה חברתית אמיתית, כלומר זו שנוגעת בממשי של הקיום המשותף שלנו כולנו במרחב הזה בין הנהר לים. זו תהיה מהפכה.