Virtual Sociology

על המארג האנושי

המרחב הוירטואלי לכתבים אודות האדם, החברה, העולם והיחסים ביניהם.

הנחת המוצא היא קיומו של 'מארג' שמהבר הכל לכולם - ותחתיו, או דרכו,
נסקרים תחומי-החיים (והידע) המגוונים החל מפילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה, וכלה במתמטיקה, ביולוגיה, בלשנות ועוד.

מכאן ההזמנה הכוללת, לקרוא ולכתוב, לחשוב ולהביע.

27 במרץ 2013

"אירוע" מחאהבתי












באהבה הדחף קבוע אך האובייקט משתנה. גם במחאה. ומדוע לקשור אהבה ופוליטיקה? בשני המקרים, 'האירוע' הוא המפתח. כל אירוע והאמת שלו. מהתאהבות לאהבה, וממהפכנות לפוליטיקה. כברק באנטנה פוגעת האהבה במתאהבים, וכן מהפכה מתרחשת לפתע עבור שני הצדדים.



מעבר להתרחשות הספונטנית של האירוע, הוא "מטלטל" את יסודות עולמו של החווה אותו. אפילו אם איבד אדם את עבודתו ביום קודם – פתאום רוכש האובדן משמעות אם פגש למחרת את אשתו (לעתיד); וערב אחד יאמר בחיוך: "זוכרת, הייתי מבואס כשנפגשנו, בדיוק פטרו אותי מהבנק". הפגישה שנתה בדיעבד את מהלך חייו, אך מבחינתו, רק בדיעבד. האירוע אינו יכול להיות צפוי, כיוון שאז נעלמת הספונטניות. כך גם במהפכות. הן יוצרות באופן רטרואקטיבי את תנאי קיומן. האירוע מסיט הצידה אמונות נצחיות או תכליות גדולות. הוא פותח את הסדר הקיים (של האפשרי) לשינוי (בלתי-אפשרי), ומחיל 'זמן' או ספירה משלו, שמתנהל 'מאז' שהאירוע התרחש.



מאפיין נוסף שמופיע תוך כדי האירוע, מהפכנות או התאהבות, זו חרדת האבדון. משקרס עלינו עולמנו, ומה שהיה אתמול נראה היום דמיוני (חלום או סיוט), גוברת בנו החרדה שמא נאבד את 'עצמנו' לגמרי תוך כדי התאהבות. שהרי היא משנה סדרי עולם, גורמת לאיחורים, דחיות, החמצות ושינויים – היא-היא המרכז החדש, והכל ייסוב סביבה. גם במהפכה ישנה אותה חרדה ואף עוצמתית יותר כיוון שהיא קולקטיבית. זהו הפחד מאובדן 'העצמי הקולקטיבי', התפוררות 'הסדר החברתי' על ערכיו, עד לאפס ומתחת לו, לכאוס מסוכן שמתאר הובס כ'מצב הטבע'.



עוד מאפיין להתאהבות והמהפכנות הוא הנטייה להתגבר על חרדת האבדון בעזרת מה שבישראלית שגורה מכנים חזל"ש. החזרה-לשגרה מוצעת תוך תהליך ההתהוות והשתלשלות האירוע (קרי, המשך ההתאהבות והמהפכנות) כפתרון האולטימטיבי לסתימת החור ולטיפול במה (ומי) שזלג ממנו, בניסיון להחזיר את שלמות הסדר. הפיתוי לחזור לשגרה, או ליתר דיוק להחזירה, מהווה את החסם לנאמנות (fidelity) בתהליך של האירוע עצמו. כך מוצעים כל מיני פתרונות כדי לסיים את המהפכה או ההתאהבות ולומר לבת הזוג "זו לא את, זה אני" (שחייב להיות תמיד מי שאני, ואיך שאני). בזמן האירוע יאמרו למהפכנים "מה שאתם עושים מסוכן לכולם" ואף יכנו אותם חולמניים, הזויים, קיצוניים. והרי הקצה האמיתי הוא הכניעה לחרדה מסיכון יתר, זו שדבקה ב'שגרה' במקום בתהליך-האמת. זוהי ההתנהגות שאינה מתפשרת, משתנה, מתרחבת או מתכווצת. מי שרוצה לשמור על "השגרה" לא בוחל בדבר כדי להגיע לכך.



מבחוץ האירוע נתפש כמצב של התנגשות בין שני קצוות. או ש'המחאה לצדק חברתי' תצליח, או שהדבר (שמכנים 'השיטה') יחזור לקדמותו; או שהמתאהב 'על-בטוח' יתחתן, או שהוא 'פשוט התחרפן'. אך מבפנים, בתוכו, האירוע הוא המקום של החדש, הלא-מוכר, בעל נפח כשלעצמו. מתוך האירוע, המשתתפים מותחים את הגבולות הקיימים ואינם רוצים או מקבלים את קריסתם זה על\נגד זה. מי שיתפתה תמיד לחזור ל'שגרה', צפוי בחזרתיות למפלה, ומי שדבק רק במהפכנות או התאהבות לעולם לא ימצא מנוחה, רגליו ולבו לא ידעו נחת עד שיהיה מאוחר מדי לזהות את המחט מהשחת. מכאן נבחין שבתווך בין הקצוות וברווח בין הטיפות קיים מרחב פעולה פתוח, הממתין חרש לנאמנים ביותר, אלו שלא מפחדים אפילו עליו לוותר. הם הדבקים באמת, משתנים, מתהווים, חווים, ממשיים. במלותיו של המשורר הבריטי אודן:


We would rather be ruined than changed;
We would rather die in our dread
Than climb the cross of the moment
And let our illusions die.



~W. H. Auden