Virtual Sociology

על המארג האנושי

המרחב הוירטואלי לכתבים אודות האדם, החברה, העולם והיחסים ביניהם.

הנחת המוצא היא קיומו של 'מארג' שמהבר הכל לכולם - ותחתיו, או דרכו,
נסקרים תחומי-החיים (והידע) המגוונים החל מפילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה, וכלה במתמטיקה, ביולוגיה, בלשנות ועוד.

מכאן ההזמנה הכוללת, לקרוא ולכתוב, לחשוב ולהביע.

28 באוק׳ 2014

זו לא הכלכלה – טיפש!




עכשיו מכנים זאת מחאת המילקי. אז קראו לזה מחאת הקוטג'. אפשר לחשוב שבאמת יש משהו ייחודי במוצרי החלב שמעורר את המחאות. אבל אז נעמדים על רגליהם האחוריות "המרחיבים", לפיהם הבעיה רחבה יותר וכוללת גם את יוקר המחיה וגם את מצוקת הדיור, מעבר למחירם המאמיר של מוצרי החלב גרידא. אז גם מדברים על מכסים, ייבוא וייצוא, גזירת קופונים, תאוות הרפתנים, קמעונאים ומכולות, מספר המחלבות ומה לא. אך השאלה הבסיסית נותרת בעינה: מדוע כה יקר פה?

אנשים נוטים לחשוב ששיח מופרד מהמציאות, כאילו היה הדיבור על-המציאות. אבל זה לא נכון. שיח הוא המציאות, והמציאות היא שיחנית. שיח, כפועל ולא כשם-עצם, הוא סידור אלמנטים במרחב. כל מיני אלמנטים, בין אם לשוניים או שלא, אנושיים או שלא. צורה של בניין היא שיח (לכן יש גם בנייני-לשון). צורת לבוש היא שיח, וכן גם צורת מערכת המשפט או הבריאות. כל דבר שמבטא משמעות, ומעבירה דרכו בעצם סימולו כדבר זה ולא אחר, הוא חלק משיח מסוים.

לפיכך לא ניתן לטעון שהמציאות החברתית לא משתנה, והמחירים עדיין יקרים, על אף שהשיח השתנה. טענה זו מפרידה בין שיח למציאות ובין הדובר לדברים. נרמז בטענה שכן מתקיים שינוי תודעתי אך לא הווייתי. ואולם, ברור לכל מי שחווה והווה בישראל שאין שינוי במציאות; אז כנראה גם אין שינוי בתודעה שהיא חלק ממנה. אין ולא תיתכן הפרדה בין הצדדים. צריך הסבר אחר, שחודר מעבר לשיח וחזרתו העיקשת, ומגיע לא ל-"מציאות" (שהרי היא גם-כן שיח) כי אם ל-"מציאותי", לממשי, לאמיתי.

בניגוד ל"מרחיבים" המוסיפים עוד מאותו דבר, עוד תיאורים מאותו הסבר, ברצוני להציע (מתווה של) תשובה אחרת שכוחה הוא בכלליותה חוצת-הגבולות. הנחת המוצא היא ש"פוליטיקה הוא שם המרחק של הכלכלה מעצמה". כלומר, לא ניתן להסביר את הכלכלה עצמה באמצעים כלכליים, אלא דווקא בפוליטיים. טענתי העיקרית היא שיקר כאן בגלל שילוב גורמים הנבחר בקפידה ונאכף בקפדנות דכאנית. במלים אחרות, הכל יקר בגלל מיקום המצב הכלכלי של ישראל במערכת הכלכלה הגלובלית, ומפני שהכלכלה בישראל, דרך נשאיה, מציבה דרישות פוליטיות מסוימות המניבות עליית מחירים עקבית כבר שנים.

נדמה לנו שזו שאלה מוחשית – "מדוע כה יקר פה?" – ולכן אנו מחפשים תשובות מוחשיות. כאילו יש אשם בלעדי באיזה משרד (החקלאות, האוצר) או מועצה (החלב, התעשיינים). אבל הבעיה היא דווקא הפוכה. הבעיה היא בהפשטה: המילקי המופיע בפנינו נדמה כמוצר מוחשי, כמו ספר או בית, אבל במציאות הם כולם הפשטות. הם מופשטים, מילולית (תרתי משמע), ממערך הקשרים המכונן ומייצר אותם ככאלה. הם מנותקים מכל הטכנולוגיות הדרושות לקיום הסחורה, מכל הפרוצדורות הטכניות לייצורה, מכל הדרישות האפנתיות של התקופה ועוד. לכן, כשהיא ניצבת מולנו כאחת, הסחורה היא בעצמה הפשטה.

חיוני שלא לראות במחאה זו או בקודמתה רק התקוממות של צעירים בורגנים בני דור מפונק שויתר על החלום הציוני. מובן שחלקם היגרו-החוצה מישראל בגין שחיתות אופורטוניסטית או הדוניסטית – לפיה לכל דבר יש מחיר. אמנם, לצפות שיישארו בכל מחיר גם לא נשמע חלומי או מזמין במיוחד. הסכנה בשני הקצוות זהה: או להישאר בעיוורון על מסלול המוות והעוני, או לברוח בעיוורון לחלום רווחת החיים המושלמים שלא-קיימים. מה שמסבך עוד את התמונה הוא הדחף המחאתי המשלב – ולא מפריד – בין כלכלה לפוליטיקה.

כעת יש להגדיר את המצב הכלכלי בישראל, זה המתואר באמצעי המדיה ומומשג באמצעות כמה סוגיות יסודיות. כל מצב כשלעצמו, מבפנים, הוא ריבוי-מרובה. מבחוץ הוא מציג את עצמו לפנינו דרך ספירתו כאחד: המצב הזה ולא אחר, למשל, או הדבר הזה ולא ההוא. ספירת המצב כאחד – המצב הכלכלי בישראל לצורך העניין – מתאפשרת נוכח מיקוד בשאלה אחת השומרת על המצב ככזה: הלאמה (ריכוז ופיקוח) או הפרטה (ביזור ומיקוח)? מרבית הדיונים בנושא כלכלת המחאות הציבוריות ויוקר המחיה נעים (או זוחלים) על הציר האחד הזה, ששומר על המצב אחיד ומאפשר לכולם לדבר "על אותו דבר".

חלק טוענים שיש להפריט, כמה שיותר מהר וכמה שיותר דברים. מנגד נטען שיש דווקא לרכז, לפקח, וכך לאזן. על פניה, נדמה כי זוהי שאלה כלכלית חשובה. ברם, האם זוהי בכלל שאלה מבדילה? האם היא מייצרת הבדל המצדיק את מעמדה השליט? במקרה והשאלה היא "האם לעשות x או y?", אז מהגילוי ש-x=y יש בהכרח להסיק כי אין הבדל בין דרכי הפעולה ולפיכך השאלה עצמה אינה מבדילה, אלא היא, כמו שאומרים, לא משנה: לא מראה שוני ולא מייצרת שינוי. נכון. המציאות הנחווית (והנכווית) תומכת בהסקה שכזו. שינוי לא ניכר באופק.

אפשר לערוך במשיכת מכחול תיקוף (פריודיזציה) ולחלק את המצב הכלכלי בישראל לשתי 'תקופות' בהתאם למבנה האחדותי של חוקי (החשיבה של) המצב: 1. הלאמה ופיקוח (1948-1984) מחד; 2. הפרטה ומיקוח (היום-1984) מאידך. הווה אומר, ניסו כבר גם את x וגם את y. מאז הקמת המדינה תהליך הריכוזיות החל וצמח כמו דינוזאור, ומה לא הולאם? קרקעות, מפעלים, תעשיות, משאבים ועוד. 'הכל' היה שייך למדינה הריכוזית, שבתורה האצילה סמכויות למבצעי וקבלני משנה.

אבל אז אירע משבר כלכלי גדול ב-1984 עם גלי ריבית שהגיעו ל-412%. כתוצאה מכך, השוק 'לא עמד בזה יותר' והוא קרס. הריכוזיות הביאה להאטה רבתי בצמיחה וחוסר-התחרותיות גרם למחירים להרקיע שחקים. מאז נטען שתחרות היא הגביע הקדוש: יש להפריט הכל (מים, תקשורת, חינוך, בתי-כלא ועוד) כדי לעודד את התחרות ולנסות (לשווא) להוזיל את המחירים.

כאמור, ניסו גם את x וגם את y, והמחיר רק עלה ועלה כאילו יש לו מנוע משלו. אבל אין לו, אז חובה להמשיך ולבדוק את המצב המניב אותו. מה שעוד חסר, הוא הבדל בין שתי הגישות. לראייה, גם כשעסקים ומשאבים הולאמו מחיר תוצרתם היה גבוה מדי, וגם כאשר אלו הופרטו, כמו (תת-)המצב היום, המחירים לא 'נוחים' במיוחד או לחלופין מייצרים המון אי-נחת.

נהוג לחשוב שהלאמה וריכוזיות מניבים יציבות, לעומת ההפרטה והביזוריות שמעודדים תחרות. כאילו השניים מוציאים זה את זה. אך ה-"תחרות" לא משויכת רק לצד המפריט אלא גם לצד המלאים. גם זה האחרון טוען שביכולתו לפקח על המחירים ולעודד תחרות הוגנת דרך "כלכלה מאוזנת". וכן ה-"יציבות" לא נמצאת, כצפוי, רק בצד של המדינה המלאימה, משום שגם לתאגידים קיימת נטייה להפוך למונופולים. בפועל, גם המדינה תובעת ביזור ומיקוח, אך גם השוק החופשי (בבחינת הסקטור הפרטי ובעיקר בתקופה השניה) מבצע ריכוז ופיקוח.

במקום להבחין בין המדינה כציבורית לבין השוק כפרטי, מטעם פילוסופי אין כאן שום הבחנה בין הפרטי והציבורי. גם כוח המדינה הוא פרטי כשנתון בידי מפלגה זו או אחרת. מכאן, גם המדינה ומוסדותיה הם פרטיים מבחינה עקרונית, למרות שאמורים לשרת את הציבור. מה שמשרת את הציבור הוא הבסיס הרעיוני שישנו בכלל ציבור, כללי, שאיננו בשום צורה פרטי ומונע הן פרטיות והן רכוש פרטי. לא שיש רע בפרטיות, אלא יש ויש בהגזמתה. יש להחליפה בבסיס החושב על האדם מתוקף היותו אדם ולא מתוקף תפקידו הפרטי.

אטען שאחדות המצב הזה היא גם חלק מהסיבה לקיפאונו. הוא לא משתנה משום שאנו, החושבים עליו והפועלים בתוכו, לא משתנים. אנו חושבים (עליו) אותו דבר, ועושים (בו) אותם דברים: משלמים מיסים, לוקחים הלוואות, "מתכננים" משכנתאות, קונים בתים ומכוניות וכיוצא באלה. כולנו רוצים יותר לאחד ופחות לאחר – מי שזה לא יהיה: העסק האחר, המשפחה האחרת, המדינה האחרת ועוד. כולנו מעדיפים את עצמינו על פני אחרים. כולנו מעדיפים להיות רציונליים ולא להפסיד, כן לחסוך, ו"להתנהל כלכלית".

כדי להבין את הקיבעון הזה ואת השפעותיו האקוטיות יש להקריב את המתח הנבוב בין "תחרות" ל-"יציבות". היגיון זה אמנם נעוץ בליבת כלכלת השוק-החופשי, אולם הוא שגוי הן ברמה מושגית והן במציאותית. כבר נכתב רבות על ביטול "היד-הנעלמה", שאמורה היתה לווסת את השוק דרך כוחותיו הפנימיים, ועל החלפתה דה-פקטו ביד-המתערבת. גם כאן המציאות הנחווית תומכת בהסקה זו: תיאומי מחירים אמנם אסורים בחוק, אך זה לא מפריע לחברות המזון והתקשורת להתערב "בכוחות השוק" ולתאם בחשאי את ההבדלים ביניהם כדי לשמור במונופוליות על רמת מחירים בלתי-תחרותית בעליל.

אבל לא די בכך. מושג התחרות יכול לעבוד בסביבות מגוונות שהרי הוא עצמו מגוון. יתכנו אינסוף סוגי תחרויות ואין סיבה אמיתית להעדיף אחת על האחרת, חוץ מהמשך המצב כמות-שהוא. מתחת לשאלה "להפריט או להלאים?" ובתוך הגיונה ה"תחרותי" שוכנת סוגיה מרכזית השאובה מן המצב הכלכלי הגלובלי: ההנחה שכוחות השוק נקבעים על ידי "היצע וביקוש". לכך אוסיף כי שונות השוק מתפקדת בתוך המסגרת הדומה שקובעת המדינה בחוקיה, ועל כן היא מעצבת גם את חוקי ה"היצע והביקוש".

היצע עונה לנפוצות המוצר בשוק כלשהו. אם יש "יותר-מדי" נהוג לחשוב שמחיר המוצר ירד. הביקוש מצידו, לא עונה לצד הייצור כי אם לצד הצריכה, ומשמעו רמת הדרישה הצרכנית לאותו מוצר מיוצר. כך, אם מתקיימת דרישה גבוהה, יאמיר גם מחיר הסחורה. זהו ההיגיון הבסיסי שמרכיב את סוגיות הליבה של המצב הכלכלי בישראל. בין הפרטה להלאמה, דרך תחרות ותיאומי מחירים, היצע וביקוש אמורים להיות המצע שעליו אפשר לקיים את הדיון הזה על מחירים ומחיה.

היגיון רציונליסטי שכזה הוא בדיוק מה שעומד בינינו לבין שינוי המצב החזרתי והמדכא. מציאת ערך הסחורה ביחסי הביקוש וההיצע נשענת על ההבחנה בין ייצור וצריכה והרי אין זה מציאותי כלל ועיקר. כל ייצור הוא צריכת תנאי המשך הייצור. הפרדה בין ייצור לבין צריכה בלתי-אפשרית כמו שלא תיתכן הפרדה בין יד נעלמת לבין יד מתערבת. הצדדים תמיד משתלבים זה בזה וגבולותיהם מתעמעמים. על כן גם לא תיתכן הפרדה בין ביקוש והיצע.

הלכה למעשה, הסדר פה הפוך ושניהם שלובים זה בזה דרך מושג הסחורה. ההיצע, מצידו של היצרן, משולב מתוקף היות היצרן גם צרכן, ביחסי הביקוש של כל סחורה (כמו חומרי הגלם למשל). מערכת היחסים הכללית הזו, מתווכת ה-'כסף' כמשווה-כללי, מייצרת שרשרת-שקילויות בין כל הסחורות כולן שרק על גביה מולבש אחר-כך ההסבר הדיכוטומי של ההיצע והביקוש.

דוגמא נוספת לכישלון הרציונליסטיות העודפת של הכלכלה (המנותקת מן הפוליטיקה) נעוצה בדרישה הכללית ליעילות. כאבן פינה בהיגיון הכלכלי והניהולי של המאה ה-20, 'יעילות' חדרה גם למאה הנוכחית כמושג מרכזי להתנהלות כלכלית. אך יעילות עסקית וכלכלית ברמתה החברתית חייבת להיגמר בפיטורין, והמקרה האחרון של שביתת עובדי הדואר ממחיש (בצורה מפחידה) בדיוק נקודה זו. כדי להתייעל צריך לשנות הרגלים שעליהם נשענת הכלכלה עצמה, וזה מפחיד, אפילו טראומטי. כך גם מפעלים המבצעים מיקור-חוץ לשם התייעלות, בהכרח מביאים לפיטורי העובדים המקומיים שלהם. מכאן אפשר לנסח: יעילות רציונליסטית = פיטורין = מחאה.

לכישלון הרציונליסטיות הטהורה יש להוסיף את חוסר-יכולתה להתמודד עם המורכבות (התיאולוגית) של מושג הסחורה ביחס למחירה. כפי ששם זאת קרל מרקס במונומנט הקפיטל:



"לכאורה, סחורה היא דבר המובן מאליו, חולי חולין. אך, תוך ניתוחה רואים, שהיא דבר משונה ומסובך עד מאוד, שפע של פלפול מטאפיזי ונקרנות תיאולוגית... אלמלי ניתנה לשון לסחורות, היו טוענות כך: אפשר, כי ערך-השימוש שלנו עניין הוא לבני-אדם לענות בו. אך לנו, בחזקת עצמים, אין הוא נועד. מה שנועד לנו, כעצמים – הרי זה הערך שבנו. והא-ראיה: המגע-ומשא שלנו בחזקת עצמי-סחורות. אין לנו זיקה הדדית אלא כערכי חליפין בלבד" (פרק 1 חלק 4, "האופי הפטישיסטי של הסחורה וסודו",[1867] 2011: 58-68).

בלי להיכנס לרזי ניתוחו של מרקס או לקיתונות הביקורת לה זכה, אדגיש רק שאצל מרקס ערך הסחורה נקבע בטריאנגולציה משולשת, ולא על בסיס דיכוטומי של היצע וביקוש. במקום, הוא מניח את המשוואה: ערך סחורה = (ערך שימוש X ערך חליפין) + ערך עודף. את יחסיהם השלובים של ההיצע והביקוש החליפה מערכת הסבר משולשת ומורכבת יותר בעלת 3 חלקים: סחורה, תהליך האדרה, ערך עודף. בעוד מקובל לחשוב שערך השימוש אינהרנטי או טבוע בתוך הסחורות, מרקס מדובב אותן לומר שאין זה כך. זוהי גם הפשטה. מרקס לא נעתר לחלוקות או להפרדות דיכוטומיות בין צריכה וייצור, ביקוש והיצע, הפרטה או הלאמה, יציבות או תחרות ועוד. הוא מנסה להסביר את שאלת הערך דרך גישה משולבת ותהליכית, ומצביע על ממדיה הפנטזמטיים (מכונני הרצון) של הסחורה.

לפי גישה זו קל יותר להבין את מורכבות המצב הכלכלי בישראל. ניכר כי בין הפרטה – ביזור ומיקוח – לבין הלאמה – ריכוז ופיקוח – אין הרבה הבדל ממשי. זאת משום שלמרות ההבדל המדומה בין השיטות, הן עובדות באותה צורה ובאותם תנאים. התנאים החברתיים, כצורת העבודה, הם שקובעים (בחשבון אחרון) את מהלך התגובה של השיטות השונות. כל אימת וההיגיון הכלכלי ימשיך להתבסס על עיקרון מעורפל של תחרותיות רציונאליסטית ועל מושג מופשט של רכוש פרטי – המחאה תימשך ותתעצם.

האמצעים שבעזרתם ינסו הנהגות ישראל בשנים הקרובות להתמודד עם אי-הנחת המחאתי יהיו בעיקר ועדות, רפורמות ומענקים חד-פעמיים. הן תמשכנה להתנהל במסגרת הציר הקבוע שבין הפרטה להלאמה, בדיוק כמו שתהליך השלום מקובע על הציר שבין מדינה אחת לשתיים (ללא האינסוף שבתווך). עקב כך, רפורמות הן המכשול לשינוי כשם שתהליך השלום הוא המכשול לשלום. בגינם, הרפורמות והתהליך, שום דבר לא משנה את המצב. כנגד מסלול האמת והשינוי, עומדים תמיד פיתויים אינספור בשם היציבות, הביטחון, הרווחה, השגרה וכיוצא באלה.

בשילוב כלכלי-פוליטי נראה כי ערך הסחורה, מילקי או דירה, מורכב יותר מאשר ההנחות המקובלות, ולכן שינויים מסדר ראשון לא יועילו לשינויו של הערך. כך יוקר המחיה לא ישתנה בזמן הנראה לעין. במקום ההנחות של השכל הישר שמעקם כל פיתרון יצירתי, נראה כי הבעיה היא צורנית ולא תכנית. הצורה הכלכלית של ישראל, כמו המיקום של זו בצורה הכללית של הקפיטליזם הגלובלי – קשריה עם ארצות-הברית, האיחוד האירופי, או רוסיה למשל – קובעת את מהלכי התוכן בגבולותיה. אין הבדל בין שיטה x לבין שיטה y כמו שאין הבדל בין ראש-ממשלה x ל-y. כשמניחים כי לכל יש מחיר, לחיים או לחירות, או אז השחיתות היא מבנית, עקבית, ולכן גם חזרתית. השחיתות מונעת יחסי אמון בין אנשים ומעודדת חשדנות מתמדת.

בישראל הערך העודף נקבע לטובת היצרנים, וברמת פערים גבוהה במיוחד, דרך מיני חוקים כתובים ולא-כתובים, אמונות, מסורות ומנהגים. התירוץ לכך שהעודף אינו עודף, אלא תקין ומוצדק, הוא כפול: 1. פוליטי - בבחינת "האיומים הקיומיים" שבגינם "צריכים" לרכוש צוללות, כורים, טילים, מטוסים, טנקים וכל הבא ליד הצבא. 2. תיאולוגי – בבחינת הדרישות הייחודיות של הכלכלה הכשרה שלא יכולה להשתלב בקלות בכלכלה העולמית, או הנוצרית שאינה כשרה. בצורה זו קיימים גם מטוסים ישראלים מיוחדים בעלי הגנה מפני טילים, וגם מוצרי חלב (או מחברות נייר) כשרים למהדרין.

כבר בשנת 1547, בשעה שהיה בן פחות מ-18, כתב אטיין דה-לה בואסי על הצער שנגרם מ"לראות מליון בני אדם משועבדים בעליבות, על צווארם מונח עול [או חוב], לא משום שהדבר נכפה עליהם בידי כוח כלשהו העולה על כוחם שלהם, אלא כיוון שהם מוקסמים, ואפשר אף לומר מכושפים, על ידי שמו של אחד שאין להם כלל סיבה לפחד ממנו – שהרי אחד הוא – ואף לא לאהוב אותו – שהרי הוא נוהג בהם כולם בחוסר אנושיות ובאכזריות". למרות שהתכוון בואסי לרודן בשר ודם, אפשר להוסיף ולהרחיב זאת גם למושג ההון שמבסס באחדותו את שליטתו בהרגלינו. על כן כדאי שנפסיק להשתחוות לאלילי ההון (והשלטון) ולשם כך יש לחבר את חיינו לערך אחר ונעלה ממנו.

אם לסכם במשפט אחד אומר ש"זו לא הכלכלה – טיפש!" זה אנחנו כולנו שאידיוטים והכלכלה בסדר גמור. היא מתפקדת כראוי, אלו הם אנחנו שבעקשנות דורשים "ממנה" (ולא מאיתנו) לחולל ניסים: להוריד המחירים למינימום בעוד כולם רוצים את המקסימום. המערכת הקפיטליסטית, כפי שטענו וולטר בנימין ואחרים, היא אמנם דת, אבל דת שקרית ולא אמיתית. לכן בישראל הכל יקר, כי "צריך" לקנות ביטחון ורווחה שאי-אפשר לקנות בכסף, אבל מנסים בכל זאת. אנשים חושבים שהם רוצים הרבה חברות ועסקים כדי שתהיה תחרות, אבל מעט מפלגות וארגונים כדי שתהיה יציבות. לפי היגיון שכזה, החזון של הדמוקרטיה המערבית מתמצה בסין, בקומוניזם אוטוריטארי עם מפלגה אחת ושוק מרובה "וחופשי". ובכן, שם לפחות לא קיימת אשליית החירות.

כדי שזה לא יקרה וכדי לשמור באמת על מה שחשוב למסורת הדמוקרטית המערבית, הנס הממשי יהיה זניחת היגיון היעילות הרציונאליסטיות – התחרות והיציבות – שמנחה את חישובי הביקוש וההיצע או את שאלות ההפרטה או הלאמה. כל המסלול הזה מותיר אותנו מקובעים על רעיון הרכוש הפרטי והפרטיות עצמה. כולנו הרי רוצים עוד כסף, ואם אפשר אז לכולם. אבל לרוע המזל, מסתבר שאי אפשר. לא בצורה הנוכחית. אז חייבים לנסות בדרך אחרת, שכוללת החלפת-צורה או טרנספורמציה של רעיון ולא רק עוד רפורמה. בעייתנו מכאן איננה במציאות אלא בחלום, בפנטזיית הרכוש הפרטי שיש להחליף ברעיון חדש ומשותף. זאת לא כי ויתרנו על הרעיון הציוני, אלא כי לא נסכים לוותר על הרעיון האמיתי – שיכול להיות גם ציוני – של צדק, שוויון וחירות, לכל!




תצוגה גרפית: