Virtual SOCIOLOGY

ברשומתו מה-13.8.15 , 'יובל נוח הררי והדת הקפיטליסטית', אורי כץ מבקר בחריפות את הררי על טענתו שקפיטליזם הוא סוג של דת. הוא טוען שהררי יכול היה לספק תיאור פשוט לתופעת הקפיטל – "בתור מערכת כלכלית המתאימה כמו כפפה ליד לערכי ההומניזם" – אך במקום זאת בחר הררי לעוות את המחקר ההיסטורי וטעה במסקנותיו. לטענתי שניהם נותרים חלקיים, ומסיבות דומות: הדת עבורם היא גורם זר ואי-רציונאלי. הררי מחבר תחילה בין כלכלה לדת כדי להראות אחר-כך שהחיבור לא טוב כמו ההפרדה שצריכה להיות; ואילו כץ מתאר את ההפרדה שלטענתו קיימת כבר בין כלכלה לדת כדי להראות שללא הדת, הכלכלה תקפה ורציונאלית ככל מדע. לעומתם, אסביר מדוע בניגוד לכץ הקפיטל  פועל  (כפי ששם זאת וולטר בנימין)  כדת, ובניגוד להררי כיצד הוא פועל לא רק כמשהו נשגב אלא גם כן יומיומי – כדת היומיום. הטענה העיקרית היא ששניהם מתבססים על הבחנה שאינה קיימת בין רציונאליות לבין אמוציונאליות, ומנסים, לשווא, כמה שיותר להפריד ביניהן כדי לצמד את הכלכלה עם הרציונאליות ואת הדת עם האמוציונאליות. הם שוכחים שהקפיטל עובד בראש ובראשונה על בסיס רגשי, של אמון. כדי לנתח

אלן באדיו פורסם במקור ב- Liberation , אתונה, 7 ביולי, 2015 הכרחי לבנאם ( internationise ) בדחיפות את מטרת העם היווני. רק מחיקתו המוחלטת של החוב תנחית את "המכה האידיאולוגית" למערכת האירופית העכשווית. 1.        משמעות ה-"לא" המאסיבי של העם היווני אינה דחייתה של אירופה. משמעותו דחייה של בנקאי אירופה, של חוב אינסופי ושל הקפיטליזם הגלובלי. 2.        האין זה נכון שחלק מבעלי-דעת הלאומנים, או אף מהימין הקיצוני, גם כן הצביע "לא" לדרישות המוסדות הכלכליים – להכתבות מצד ממשלות אירופה השמרנית? ובכן, כן, ידוע שכל הצבעה שלילית לגמרי תהיה קצת מבולבלת. תמיד הימין הקיצוני יכול לדחות דברים מסוימים שהשמאל הקיצוני גם כן דוחה. הדבר היחיד שברור הוא האישור החיובי של מה שאנו רוצים. הרי כולם יודעים שמה שסיריזה רוצה מנוגד למה שהלאומנים והפשיסטים רוצים. כך שההצבעה אינה רק הצבעה גנרית כנגד דרישות אנטי-ציבוריות של הקפיטליזם הגלובלי ומשרתיו האירופאים. היא גם, לכרגע, הצבעת אמון בממשלתו של ציפראס. 3.         העובדה שזה מתרחש ביוון ולא – כמו שצריך להיות – בכל מק

מה התרחש, בפעם הראשונה, באותו ערב של יום ראשון ה-3 במאי בלב תל-אביב? למה דווקא אז, יומיים אחרי חג הפועלים ומיד לאחר ההפגנות האלימות בבולטימור, ולמה דווקא שם ולא מול בית ראש הממשלה או שר הפנים, כמו שהיה שלושה ערבים קודם לכן? ומהי, בכלל, המשמעות של כל זה? לטעמי, אפשר להתחיל ולתאר את מה שהיה כסצנת מלחמה: סוסים ופרשים, ציי רכבים ממוגנים, מאות רימוני הלם וגז מדמיע, רכבי ה"בואשים" (תותחי נוזל מסריח), מסוקים וצוותי חדשות, מניין פצועים של למעלה מ-40, המונים בורחים, מאות של שוטרים ושוטרות. כרזות, דיונים ומכות, אלות, קסדות, אפודים, ויס"מניקים. רק ב-23 באפריל, כשבוע לפני הפגנת האתיופים, נסגרו אותם הרחובות ליד אותה כיכר כדי לחגוג את יום העצמאות למדינה שבקשה להופיע בכיכר. וגם שם, אגב, ראיתי הרבה אתיופים חוגגים עם דגלים, כובעים, וספריי-ים. אבל בערב יום ראשון נסגרו הרחובות מסיבות אחרות, לשם הופעה אחרת של מישהו אחר, וכאן כמובן, מתפצלות הדעות. אבל האמת מטבעה חייבת להיות משותפת לכולם ולכולן, לאחד ולקבץ ולא להפריד ולפצל. והאמת קושרת בין הגורם המיידי של החייל דמאס פיקדה שהוכה על ידי שני

לפתירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אסור שניתקע בעבר הרחוק – עלינו לשכוח אותו. 2 מרץ 2015 מאת: סלבוי ז'יז'ק ביולי 2008, העיתון הווינאי die Presse פרסם קריקטורה של בחורים אוסטרים חסונים בעלי חזות נאצית, כשאחד מהם אוחז עיתון ומעיר לחברו: "כאן שוב אתה יכול לראות איך מבלבלים בין אנטישמיות מוצדקת לגמרי לבין ביקורת זולה על ישראל!" הבדיחה הזו מהפכת את הטיעון הרגיל כנגד מבקרי המדיניות הישראלית: כמו כל מדינה אחרת, גם את מדינת ישראל אפשר וצריך לשפוט ולבסוף לבקר, אולם מבקריה מבלבלים את הביקורת הלגיטימית של מדיניות ישראלית עם מטרות אנטישמיות. כשהפונדמנטליסטים הנוצרים בימנו, התומכים במדיניות הישראלית, דוחים את הביקורות השמאליות של מדיניות זו, האם מהלך הטיעון הסמוי שלהם לא דומה באופן תמוה לקריקטורה מהעיתון הווינאי? יש לזכור את אנדרס בריוויק , רוצח ההמונים הנורבגי שפעל נגד מהגרים: הוא היה אנטישמי, אך תומך-ישראל, כי ראה במדינת ישראל קו הגנה ראשון מפני התפשטות מוסלמית – הוא אף רצה לראות את בנייתו המחודשת של בית המקדש בירושלים. הוא ראה שיהודים הם בסדר כל עוד אין יותר מדי מהם – או

תרגום של: סלבוי ז'יז'ק, אירוע: פילוסופיה בתנועה (Penguin, 2014), עמ' 122-136 משמעות הביטוי היפני באקוּ-שַן היא 'נערה שיכולה להיות יפה כשמביטים בה מאחור, אך איננה כשמביטים בה מלפנים' [בעברית מוכר הביטוי "מרחוק פצצה, מקרוב אחרי הפצצה"]. אחד הלקחים מההיסטוריה של הדת – ועוד יותר מחוויית הדת העכשווית – הוא שאותו ביטוי נכון גם ביחס לאל עצמו: הוא עלול להיראות נהדר כשרואים אותו מאחור וממרחק הולם, אך כשהוא מתקרב יתר על המידה ואנו נאלצים לפגוש בו פנים אל פנים, ברכה רוחנית הופכת אימַתית. הנדבך ההרסני הזה של הנשגב, התפרצות הזעם הברוטלית השלובה בברכה אכסטטית, הוא מה שלאקאן מכוון אליו באמרו שאלים שייכים לממשי [אחד משלוש המשלבים הנפשיים לפי לאקאן, וכן המשלב של האחד]. מפגש טראומטי כזה עם דבר נשגב הוא האירוע כממשי. הבעיה של היהדות היא בדיוק: כיצד נוכל לשמור על הממד הזה של שיגעון נשגב, של אלים כממשיים, במרחק? האל היהודי הוא גם האל של שיגעון ברוטלי – מה שמשתנה הוא עמדת המאמינים בנוגע לממד הזה של הנשגב: אם אנו מתקרבים אליו יותר מדי, "וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה,