Posts

Showing posts from January, 2015

הממשי: המפגש עם הדַבר

תרגום של: סלבוי ז'יז'ק, אירוע: פילוסופיה בתנועה (Penguin, 2014), עמ' 122-136 משמעות הביטוי היפני באקוּ-שַן היא 'נערה שיכולה להיות יפה כשמביטים בה מאחור, אך איננה כשמביטים בה מלפנים' [בעברית מוכר הביטוי "מרחוק פצצה, מקרוב אחרי הפצצה"]. אחד הלקחים מההיסטוריה של הדת – ועוד יותר מחוויית הדת העכשווית – הוא שאותו ביטוי נכון גם ביחס לאל עצמו: הוא עלול להיראות נהדר כשרואים אותו מאחור וממרחק הולם, אך כשהוא מתקרב יתר על המידה ואנו נאלצים לפגוש בו פנים אל פנים, ברכה רוחנית הופכת אימַתית. הנדבך ההרסני הזה של הנשגב, התפרצות הזעם הברוטלית השלובה בברכה אכסטטית, הוא מה שלאקאן מכוון אליו באמרו שאלים שייכים לממשי [אחד משלוש המשלבים הנפשיים לפי לאקאן, וכן המשלב של האחד]. מפגש טראומטי כזה עם דבר נשגב הוא האירוע כממשי. הבעיה של היהדות היא בדיוק: כיצד נוכל לשמור על הממד הזה של שיגעון נשגב, של אלים כממשיים, במרחק? האל היהודי הוא גם האל של שיגעון ברוטלי – מה שמשתנה הוא עמדת המאמינים בנוגע לממד הזה של הנשגב: אם אנו מתקרבים אליו יותר מדי, "וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה,

סלבוי ז'יז'ק על הטבח בשרלי הבדו: האם הגרועים מכל באמת חדורי עוצמה תשוקתית?

כמה שברירית צריכה להיות אמונתו של מוסלמי אם הוא חש מאוים מקריקטורה טיפשית בשבועון סאטירי, אומר הפילוסוף הסלובני. 10 ינואר 2015 כעת, כשכולנו במצב של הלם אחרי מסע ההרג במשרדי השרלי הבדו, זה הרגע הנכון לאזור את האומץ לחשוב. עלינו, כמובן, לגנות חד-משמעית את ההרג כמתקפה על עצם החירויות שלנו, ולגנותם בלי שום אזהרות חבויות (מהסוג של "שרלי הבדו בכל זאת התגרו בפרובוקטיביות והשפילו את המוסלמים יותר מדי"). אולם פאתוס כזה של סולידריות כללית אינו מספיק – עלינו לחשוב עוד. לחשיבה כזו אין שום קשר להפיכת הפשע ליחסי (המנטרה של "מי אנחנו במערב, האחראיים לרציחות נוראיות בעולם השלישי, שנגנה מעשים כאלה"). ויש לה עוד פחות קשר לפחד הפתולוגי של שמאלנים ליברלים מערביים מאשמת איסלאמופוביה. עבור השמאלנים המזויפים הללו, כל ביקורת כנגד האסלאם מוקעת כביטוי של איסלאמופוביה מערבית; הוקיעו את סלמאן רושדי בגין התגרות בלתי-הכרחית במוסלמים כך שהיה (חלקית לפחות) אחראי לפרסום הפתווה הדנה את מותו, וכיו"ב. התוצאה של עמדה כזו היא מה שניתן לצפות במקרים כאלה: ככל שהשמאלנים הליברלים-מערביים חודר

פרופ' ליבוביץ אז והיום: קיצוניות או שמרנות?

נהוג לחשוב שפרופ' ישעיהו ליבוביץ מייצג זרם מחשבה קיצוני משהו. אחרי הכל, הוא ישב במעגל של דן מרגלית וקרא למרד; הישיר מבט לדן שילון והתריע מפני מנטליות יהודונצית; ולכך הוסיף וטען שהמסתערבים הם החמאס שלנו. אמירות אלה בנושאי פוליטיקה, יחד עם ניסוח מצע דתי ייחודי, מבוסס הרמב"ם, הביאו הן את החילוניים והן את הדתיים למצוא את ליבוביץ מחוץ למחנם. מוקצה, קיצוני, עז מצח ועקשן – היו רק חלק מן התכונות שייוחסו לאיש ולהגותו. אולם בניגוד למקובל, אפשר גם לומר שליבוביץ לא היה קיצוני מספיק. למעשה, הוא מבטא את הסימפטום הבולט ביותר של המערכת הישראלית למן הקמתה. הוא לא סטיה מן המקור, אלא סטיה המכוננת את המקור ושייכת לו. דרך ניתוח שתי נקודות מחסום בהגותו של ליבוביץ, נוכל לראות גם את מגבלותיו וגם את גבולות מערכת היחסים שבין היהדות לישראליות ולציונות. כאמור, בנוגע לפוליטיקה, ובפרט בנושאי מדיניות (חוץ), נחשב ליבוביץ לקיצוני. כך גם בנוגע לפרשנותו ההלכתית והשלכותיה האתיות היהודיות. אך מבט נוסף ימצא חלקים בהגותו שאינם כה קיצוניים, בלשון המעטה, עד כדי כך שהם ממש, איך אומרים, במרכז המיינסטרים. למשל, בנוגע ל