Virtual Sociology

על המארג האנושי

המרחב הוירטואלי לכתבים אודות האדם, החברה, העולם והיחסים ביניהם.

הנחת המוצא היא קיומו של 'מארג' שמהבר הכל לכולם - ותחתיו, או דרכו,
נסקרים תחומי-החיים (והידע) המגוונים החל מפילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה, וכלה במתמטיקה, ביולוגיה, בלשנות ועוד.

מכאן ההזמנה הכוללת, לקרוא ולכתוב, לחשוב ולהביע.

27 ביוני 2017

הניסוי שמגלה באילו תנאים לא נוכל לחיות בשקט עם הפלסטינים: תגובה לפרופ' יורם יובל


פרופ' יורם יובל כתב לאחרונה מאמר מלומד (הארץ, הניסוי שמגלה באילו תנאים נוכל לחיות בשקט עם הפלסטינים, 07.06.2017), בו ניסה לבחון את המצב העגום של ישראל-פלסטין כניסוי טבעי. אך ניתוחו וגישתו מלמדים על עצמם הרבה יותר מאשר על מושא כתיבתם: התפישה הישראלית לפיה המצב הוא טבעי וניתן לחקירה טבעית; המטאפורה המתאימה לחקירה זו היא ניסוי טבעי; הנחקרים בניסוי הם (רק) הפלסטינים המחולקים לתתי-קבוצות של יפו\חיפה, ירושלים\כפרים, ועזה\גדה; המדד הקובע את הצלחת הניסוי כשלום הוא אלימות פיזית (רק של פלסטינים); תוצאות הניסוי מעידות ש"מה שמונע מלחמה ורצח, ומה שעושה שלום, הוא תחושת שייכות, שוויון ושיתוף, ולא שילוב של סוכריות כלכליות ויד קשה". לפיכך, הפתרון המוצע הוא, כמובן, שתי-המדינות. "אין ולא יהיה פתרון אחר" הוא אומר.

בפתרונו יוצא יובל נגד מה שהוא מכנה "ללכת עם ולהרגיש בלי", כשם כולל ל"רוב היהודים שמוכנים להסדר". אך הוא אינו מבחין בכך שגם פתרונו נעוץ עמוק באותה פרדיגמה, וכאן יש לראות שהצעתו היא חלק מהבעיה ולא מהפתרון. היא מייצגת אפיסטמולוגיה (תורת-הכרה) ציונית-פרטית, ולא אנושית-כללית, כזו הנדרשת מחוקר מדעי, או מכל שוחר שלום. מפליא עוד יותר שיובל נראה כמתעלם מאחת התובנות הגדולות של תחום מחקר הנפש, וביתר דיוק הפסיכואנליזה. אביה, פרויד, וממשיכו לאקאן, הדגימו והסבירו כיצד 'פנטזיה' היא אבן הפינה של המציאות החברתית שלנו. פנטזיה היא הדרך המעשית שלנו להתייחס למציאות, לראות ולהבין אותה בדרך כלשהי ולא אחרת, לתת לה—וגם לנו—משמעות. למשל, כאשר גבר חושק רק בבלונדיניות, הוא מתייחס למציאות דרך המשמעות שהוא מוצא בפנטזיית הבלונד המושלם. שלמות זו הופכת אז למטרה-תכלית (ערכית) אליה חותרים בחזרתיות, גם על חשבון הרס המציאות הממשית (שלילת ברונטיות). לכן הפנטזיה היא לא ההפך של המציאות, אלא היא יסודה המכונן, כתנאיה החברתיים. ובדבריו של יובל נחשפת ליבת הפנטזיה הציונית: היפרדות והטהרות של העצמי (האישי והקולקטיבי) הציוני. המחשבה הבסיסית של יובל היא שעל הצד היהודי להיפרד לחלוטין מהצד הלא-יהודי, ומחשבה זו היא לא יותר מאשר פנטזיה (של טיהור היהדות בשם הציונות). אך כשם שאין בלונד מושלם, ולא משנה כמה תנסנה לצבוע, כך גם אין היפרדות מושלמת. ולכך עוד אחזור.

זה המקום להפוך את הניסוי הטבעי של יובל לניסוי חברתי. המתודה או השיטה היא להשתמש בפסיכואנליזה לניתוח האידיאולוגיה הציונית, שיובל הוא חלק ממנה. בניסוי כזה, הדבר הראשון שמתווסף למתודה הרדוקציוניסטית שהציג (פירוק שאלות גדולות לקטנות הנענות בניסויים ותצפיות), הוא מושג הרפלקסיה. משמעות הדבר היא שלוקחים בחשבון גם את עמדת החוקר תוך שהוא חוקר. למשל, אם גבר חוקר את רפואת האישה, עלול הוא לפספס תובנות חשובות לגבי מושא מחקרו, רק משום שהאפיסטמולוגיה שלו, ההכרה הגברית שלו, מונעת ממנו לשים לב לדברים מסוימים. במקרה הישראלי-פלסטיני, יובל מנתח רק את הפלסטינים, ובהכרתו כמו בניתוחו הם אובייקטים ולא סובייקטים. יובל גם לא לוקח בחשבון את הצד הישראלי כחלק מהניסוי, כאילו אין תנאים המקיימים את הניסוי. בכך הוא לא מאפשר לפלסטינים את קולם או כוחם הסובייקטיבי. למשל, זה שעולם בדוחק מגרונם כל פעם שהם מתנגדים לכינוי הפוגעני "ערבים-ישראלים". לפיהם, אין כאלה, ישנם פלסטינים שמסתירים את זהותם הפלסטינית המסוימת תחת זהותם הערבית הכללית כדי לשחק-אותה "ישראלי". כאילו שזה יעזור להם, כמו שהוא מציג לראווה את "ערביי אזרחי מדינת ישראל", אלו מחיפה. אך הפלסטינים, גם אלו בחיפה, מתנגדים לעצם החלוקה הזו לשלוש קבוצות הניסוי "הטבעי", משום שעצם החלוקה הזו מדגימה את תורת ההכרה הציונית המבטלת את האחדות והרציפות (הטריטוריאלית, המשפחתית והזהותית) של הפלסטינים.

אחרי שהעלים את ההיסטוריה, הכלכלה, הפוליטיקה והתיאולוגיה מהעניין, יובל מוצא שרק אלימות הפלסטינים היא המדד להצלחה או לכישלון של הניסוי. קבוצה אחת לא אלימה, קבוצה אחרת בינונית, וקבוצה אחרת קיצונית. כמובן, שתורת ההכרה הציונית לא יכולה לראות את האלימות השיטתית של עצמה, כשם שידע אפלטון, כי העין לא רואה את עצמה. והעין הציונית לא רואה גם את האחריות הישראלית על התקנת שלטון פלסטיני קיקיוני, שתפקודו במערכת הוא כעלה תאנה לטרור מחד ולעצמאות מאידך. הכל כדי לא לראות שעבור ההכרה הציונית, עצמאות פלסטינית היא-היא "טרור". ואז מגיע אחד הכשלים החמורים במתודולוגיה ובאפיסטמולוגיה הציונית: המחשבה שאין לתנאים הכלכליים קשר לחירות פוליטית ואישית. יובל לכאורה מדווח על תצפית, כאילו טבעית: הוא מבחין שערביי ירושלים וערביי ישראל בעלי אותו מעמד כלכלי (הוא כמובן לא משתמש במושג מעמד), אולם אלו הראשונים מבטאים גם אלימות פוליטית ופיזית גבוהה יותר, המקרבים אותם לערביי עזה והגדה. הוא מסיק מכך ששייכות תרבותית תורמת יותר להפחתת אלימות מאשר שיפור מעמד כלכלי.

כאן נחשף כשל חמור נוסף בתורת ההכרה הציונית: המחשבה שאין כלכלה אחידה בעלת היגיון דיפרנציאלי המייצרת אי שוויון מעמדי המתבטא בשייכות תרבותית נבדלת. במלים אחרות, יובל מתעלם מכך ששייכות תרבותית לא יכולה להיות נפרדת מרווחה כלכלית. להיות שייך לתרבות מסוימת, כמו שמזכירה הפסיכואנליזה, משמעו להיות שותף לדרכי ההתענגות החברתית של אותה קהילה. כלומר, להיות שותף לאותם הרגלי צריכה, לאותן פנטזיות פוליטיות ולאותם משטרי הצדקה. לכן הציונות לא יכולה לשגשג ולהיות מדינת סטארט-אפ בלי העוני שלא יתואר השורר בעזה; אין רווחה ביטחונית ללא הזנחה אתנית. מבט כלכלי-פוליטי לא מתנגד לשייכות תרבותית כפיתרון, נהפוך הוא: הוא מעצים אותה לכדי ביטוייה החומריים. יובל כושל מלראות שלא בכדי העניים ביותר הם גם האלימים ביותר. והניסיון התרבותי לשלב את העניים הוא ניסיון להכיל את האלימות הזו כדי להסתיר את אלימות המנגנון המעמדי שמייצר עוד ועוד עניים מתחלפים תחת מגוון תירוצים (גזעיים, מיניים, ביטחוניים וכד').

כדוגמא לניתוח מורכבות המצב, הפנה יובל את קוראיו לספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67". אך כדי לרדת לעומקו של המצב יש צורך בניתוח החודר אל ומכליל את ההכרה הפלסטינית כחלק מן ההכרה היהודית השוויונית, כחלק מן מחשבה על האדם כאדם ולא על האדם כמייצג קבוצה זו או אחרת. זאת יש לחפש במקום אחר. בספרו "במלכודת הקו הירוק" מראה הסוציולוג יהודה שנהב "עד כמה ההסתכלות על [הסכסוך] מנקודת המבט של מלחמת 1967 מחמיצה את המבט הפלסטיני, המופנה אל מלחמת 1948 כמלחמה שעדיין לא הסתיימה. בעמדתו של שנהב טמון כוח רב לגבי היהודים: היא מעלה שאלות נוקבות לגבי המוסריות שבפינוי התנחלויות, תובעת להכיר במשקעים התיאולוגיים הטבועים בציונות, ומפנה את המבט אל זכויות היהודים במרחב".
ואפרופו המרחב, ליובל מספיק "מבט חטוף אל מה שקורה במזרח התיכון [ה]מביא למסקנות עגומות בקשר ליכולתם של ערבים בכלל, ופלסטינים בפרט, לשלוט בעצמם בשלטון דמוקרטי ולא־אלים". לו יובל היה לוקח דוגמה מפרויד ולאקאן, שבעצמם עקבו אחרי מרקס בהמצאת מה שקרוי סימפטום, היה רואה שתפישתו מבטאת את הסימפטום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ושל המערכת הקפיטליסטית המתחזקת אותו. אם ברפואה הסימפטום מוגדר כביטוי גלוי של גורם חבוי, הפסיכואנליזה מרחיבה הגדרה זוגם לביטויים רגשיים ולא רק פיזיים. כלומר, כשאני מרגיש משהו, זהו ביטוי של גורם אחר המייצר את התחושה. יש כאן למעשה מפעל, עם כוחות ייצור ואמצעיי ייצור, עם עבודה ותוצרת, וזהו הקשר בין מרקס לפרויד: הצורה החברתית שבה מתבצעת העבודה במפעל (החלומות או הסחורות) היא הגורמת לאופן הביטוי של הסימפטום.
האמת מרחיקה לכת אפילו יותר: הסימפטום מתגלה כלא יותר מאשר התוצר של פעילות נפשית שגרתית, ולא כסטייה שלה. והסימפטום, כתוצר שגרתי של מערכת הייצור הציונית, הוא הכחשה פטישיסטית של תנאי המציאות הממשית: "אני יודע שהמשטר הישראלי אחראי לאלימות שגרתית יומיומית בצורת מחסומים, רדיפות, מעצרים וחיסולים, אך אני מתנהג כאילו אני לא יודע". כך אפשר גם לראות מדוע הסימפטום חיוני לתפקודו של האדם. בלעדיו, מתפרק היקום הערכי (הסימבולי), כרשת הפעולות, המשמעויות, הכוונות והציפיות של האדם ויחד איתו מתפרק גם העצמי. בפגישה כזו עם הממשי, שמעבר לכל סימון וסימול, נחשפת הטראומה היסודית והיא שרירותיות הקיום שלנו על הארץ הזו. נחשפת התהום שמאפשרת לנו להטביע ולהביע משמעויות חדשות ואחרות ביסוד כל עצמי חברתי שלנו. יורם יובל החליק במדרון התוכני, כאשר חיפש משמעות כלשהי בתוכן של פעולות הפלסטינים (התנגדות, השתלבות וכד'). אולם, מה שיש לבחון הוא בדיוק הצורה ולא התוכן, צורת העבודה ששותפה לייצור סחורות רבות (דרך רווח עודף) וחלומות או פנטזיות רבות (דרך התענגות עודפת, הרעיון שאילולא המפר הערבי היו הישראלים טהורים ושלמים כמו העונג הפיזי-מנטלי שלהם). בניגוד לגישתו של יובל, יש להשאיר מאחור את כל פתרונות העבר, שהן חלק מן ההווה שמונע את שינוי העתיד. תחת זאת יש לחפש בדבקות אחר צורת המחשבה (מאשר תוכנה) שהופכת אותה לסימפטום של מציאותה החברתית-פוליטית-כלכלית. כך ימצא האדם את ייעודו כחיה חברתית ופוליטית.  

הסכנה, אם לא נעשה כן, הרבה יותר חמורה ממה שמזהה יובל. נוכח העלייה בהתנחלויות היהודיות בגדה המערבית, הרעיון של מדינה פלסטינית ריבונית שם הופך מתגלה יותר ויותר כאשליה, ופנטזיית השיתוף נחשפת ככזו. מה שמחליף אותו הוא פנטזיה הרבה יותר מסוכנת, פנטזיית ההיטהרות, והיא עוד מסתמנת בגלוי בתקשורת הרווחת. קרוליין גליק, מחברת הספר "הפיתרון הישראלי: תכנית חד-מדינתית לשלום במזרח התיכון", טענה לאחרונה בטור דעה בניו-יורק טיימס ("לא צריכה להיות מדינה פלסטינית"), שאלו המציעים להכיר בפלסטין כמדינה, "יודעים שבהכרת "פלסטין" הם לא עוזרים למטרת השלום. הם מקדמים את החורבן של ישראל. לו היו מעוניינים אפילו מעט בשלום ובחירות, האירופאים היו עושים את ההפך. הם היו פועלים לחיזוק ולהרחבת ישראל, האזור היציב היחידי של חירות ושלום בסביבה. הם היו זונחים את פיתרון שתי המדינות המזויף, אשר ... הנו רק מתק שפתיים לשאיפת חורבן ישראל ולהחלפתה במדינת טרור. כשעיוורון אסטרטגי ושחיתות מוסרית משרתים כעת כקוים מנחים למדיניות האירופית ביחס לישראל, ישראל ותומכיה חייבים לומר את האמת על הדחף להכיר ב"פלסטין". לא מדובר על שלום או צדק. מדובר על שנאת ישראל ועל סיוע למי שבאופן הפעיל ביותר שואף להכחדתה". על כך כותב ז'יז'ק כי "בקיצור, מה שהיה (ועודנו) המדיניות הבינלאומית הרשמית מגונה כעת כמתכון להרס ישראל. ממש לא עמדת מיעוט קיצוני, ברור שהיא הופכת את האסטרטגיה הנוטה לקולוניזציה איטית של הגדה המערבית בעשורים האחרונים למפורשת: סדור התנחלויות חדשות (כאשר מרביתן במזרח, קרוב לגבול הירדני) מבהירה שמדינת-גדה-פלסטינית לא באה בחשבון".


במציאות הזו של אזורנו המשתנה אכן קיים פתרון אחד, אפילו אם יש ויהיו לו שמות רבים. כפי ששם זאת יובל, "אין ולא יהיה פתרון אחר". נכון. אך הפיתרון של יובל הוא לא זה, לא האחד. משום שהוא לא נוגע לעם האחד, אלא רק לחצי, החצי היהודי-בקושי. לכן זהו לא הפתרון האחד, וזהו לא פתרון צודק. דרך אחת מובילה לצדק בעבור הריבוי של כולם ולא הכוח של המיעוט. זוהי מדינה ריבונית אחת, כשם שיש כעת, אלא בלי גבולות פנימיים, בלי חוקי חירום, ובלי מסלולי אזרחות נפרדים. במובן הזה, צודק יובל באומרו שאין זו הכלכלה (האשמה בסכסוך). היא עושה את מה שמבנה כלכלי קפיטליסטי עושה באופן האוטומטי שלו: מייצר רווח עודף והתענגות עודפת. לכן הכלכלה (לא-) בסדר, זה אנו ש-"דפוקים" בכך שאנו מתירים לה לתפקד כמות שהיא. וגם כאן הפסיכואנליזה מזכירה לנו שלרוב, בני אדם יעדיפו למות ולא לשנות (את עצמם וחברתם). אנו מעדיפים להחיות את התדמית גם במחיר המתת הגוף, כי אנו יודעים שתדמיות חיות לנצח. השאלה היא איזה נצח בוחר לו "עם הנצח"? האם ייכנע לדחף-המוות, התנטוס הפרוידיאני שנועל אותו בחזרה של אלימות ונקמה? כדי להתנגד לכך לא צריך מנהיג (חיצוני, כמשיח) ראוי לשמו, כפי שמציע יובל, אלא רק להכיר ולבחור בכך שהעם, כל העם, כל יושבי הארץ שבין הים לנהר, הוא בעצמו המנהיג. יש להתנגד אם כן לחרדה הקיומית של העצמי שלנו, ששונא להשתנות, ולדבוק באומץ המכיר, מזמן ומכונן שינוי, ולשנות חיינו בהתאם. 

8 במאי 2017

מהגרי כל העולם: התאחדו! מגלובליזציה מזויפת לעולם הקומוניסטי האחד


אלן באדיו


אפריל 2017
באדיו בוחן את היחס שבין התזה הקומוניסטית לבין שאלת ההגירה ו"הזר", ומציע שכדי לחתור לעבר ההצהרה שאנו שותפים לאותו עולם, עלינו להעריך יותר זהות-בהתהוות מאשר זהות-כהגנה.


***


עלינו להתחיל מהבחנה פשוטה למדי: היום, עולם אמיתי המכונן על ידי בני אדם החיים על כדור הארץ הזה לא קיים.
מדוע אני אומר שעולם של בני אדם לא קיים? כיוון שהעולם הקיים, עולם הגלובליזציה, הוא רק עולם של אובייקטים וסימנים כספיים, עולם של תפוצת סחורות וזרימת הון חופשית. זה בדיוק העולם שחזה מרקס לפני מאה חמישים שנה: עולם השוק הגלובלי. בעולם זה ישנם רק דברים—אובייקטים ברי-מכירה—וסימנים—הכלים המופשטים של מכירה וקניה, הצורות השונות של כסף ואשראי. אבל זה לא נכון שסובייקטים אנושיים מתקיימים בחופשיות בעולם הזה. ראשית, בשום אופן אין להם את הזכות האלמנטרית לעבור ולגור היכן שיחפצו. לרובם המכריע של הגברים והנשים החיים, לכאורה, על העולם הזה, של הסחורות והכסף, אין כלל גישה לעולם הזה. הם תחומים באכזריות לחוץ העולם, היכן שעבורם ישנן מעט מאוד סחורות ואין שום כסף. ה'תיחום' הזה מוחשי ביותר. בכל מקום בעולם, נבנות חומות. החומה שמפרידה את הפלסטינים מהישראלים; החומה בגבול שבין מקסיקו לארה"ב; הגדר החשמלית שבין אפריקה לספרד; ראש עיר של עיירה איטלקית הציע אפילו לבנות חומה בין העיר לפרבריה! תמיד חומות כדי לשמור על העניים תחומים בינם לבין עצמם.

כמעט לפני שלושים שנה נפלה חומת ברלין. נפילתה הייתה סמל לאחדות העולם, אחרי חמישים שנות הפרדה. במהלך אותן חמישים שנים, היו שני עולמות: העולם הסוציאליסטי והעולם הקפיטליסטי. או, כפי שנהגו לומר, העולם הטוטליטארי והעולם הדמוקרטי. ובכן, נפילת חומת ברלין היתה נצחונו של עולם אחד ייחודי, עולם הדמוקרטיה. אך היום אנו יכולים לראות שהחומה רק הועברה למקום אחר. היא הייתה בין המזרח הטוטליטארי לבין המערב הדמוקרטי. היום, היא בין הצפון הקפיטליסטי העשיר לבין הדרום העני וההרוס. בתוך מדינות הסתירה הנגידה מעמד פועלים חזק ומאורגן, עם הבורגנות הכוחנית ששלטה בו.
היום, הנהנתנים העשירים של הסחר העולמי והמסה הענקית של המודרים חיים זה לצד זה, אך בין השניים יש כל מני חומות והפרדות: הם לא הולכים לאותם בתי-ספר, לא דואגים להם באותה צורה, הם לא יכולים להתנועע בעצמאיות, הם אינם חיים באותם איזורים של העיר...

"המודר" הוא שמו של כל מי שאינו בתוך העולם האמיתי, כל מי שבחוץ, מאחורי החומות וגדרות התיל. עד לפני שלושים שנה, הייתה חומה אידיאולוגית, מסך ברזל פוליטי; כעת ישנה חומה המפרידה את התענגות העשירים מתשוקת העניים. כל זאת כאילו, כדי שיהיה רק עולם אחד ייחודי של אובייקטים וסימנים כספיים, בני אדם היו מוכרחים להיפרד באכזריות כפונקציה של המוצא והמשאבים שלהם. היום אין שום עולם. כיוון שלעולם המאוחד של הקפיטל יש את מחירו הברוטלי: ההפרדה האלימה של הקיום האנושי לשני איזורים מופרדים על ידי חומות, כלבי משטרה, בקרים ביורוקרטיים, פטרולים ימיים, גדרות תיל, וחומרי נפץ. 

מדוע מה שאנו מכנים 'הגירה' הפכה, ברחבי העולם, לשאלה פוליטית יסודית? מפני שכל בני האדם החיים המגיעים למדינות שונות ומנסים לגור ולעבוד שם, הם ההוכחה שתזת האחדות הדמוקרטית של העולם שגויה לגמרי. לו הייתה נכונה, היינו מקבלים בברכה את הזרים הללו כאנשים מאותו עולם שלנו. היינו אוהבים אותם כמו שאדם אוהב מטייל העוצר לצד הדרך סמוך לביתו. אך זה לא מה שקורה. באופן מוחץ אנו חושבים על האנשים הללו כעל מי שבאים מעולם אחר. כאן הבעיה. הם ההוכחה החיה שעולמינו הדמוקרטי, המפותח, הוא לא עולמם האחד של בני אדם. בינינו ישנם נשים וגברים הנחשבים כמי שבאו מעולם אחר. כסף דומה בכל מקום, הדולר והאירו הם אותו דבר בכל מקום; לא אכפת לנו לקבל את הדולרים והאירוים שהובאו על ידי הזר הזה מעולם אחר. אך היא או הוא, כאנשים, מוצאם, דרך חייהם, אנו אומרים שהם לא מעולמינו. אנו שולטים בזה: אנו אוסרים עליהם להישאר. אנו שואלים את עצמינו בחרדה, כמה יש מהם, כמה יש מאותם אנשים מעולם אחר—שאלה נוראה אם חושבים על זה. שאלה שבהכרח מובילה לרדיפה, איסור, ולגירוש המוני. שאלה המתדלקת את צדה הפלילי של הפוליטיקה.

הנה מה שאפשר לומר: אם אחדותו של העולם היא זו של אובייקטים וסימנים כספיים, אז לגופים חיים אין שום אחדות של העולם. ישנם איזורים, חומות, מסעות מיואשים, שנאה, ומוות. זו הסיבה שהשאלה הפוליטית המרכזית כיום היא בהחלט זו של העולם, שאלת קיומו של העולם.

העולם האחד, בניגוד לעולם המזויף של השוק הגלובלי: זה מה שהקומוניסט הדגול מרקס שאף לו, ועלינו לשוב אליו. הוא טען באנרגטיות שהעולם הוא זה שמשותף (common) לכל האנושות. הוא אמר ששחקן האמנציפציה המרכזי, הפרולטריון – כן, הוא אמר: לפרולטריון אין שום מולדת אחרת חוץ ממכלול עולם החיים. וכדי שזה יהיה המצב, עלינו לשים סוף לעולם של השוק הגלובלי—קרי, עולם הסחורות והכסף. עולם ההון והבעלים שלו. כדי שיהיה עולם משותף לכל, עלינו לסיים את הדיקטטורה הכלכלית של הרכוש הפרטי.

היום, כמה אנשים טובי-כוונות מאמינים שהחזון העוצמתי הזה של מרקס יכול להיות מושג על ידי הרחבת הדמוקרטיה. עלינו להרחיב לכל העולם את הצורה הטובה של העולם, זו המתקיימת בדמוקרטיות מערביות וביפן. מה שלא טוב הוא שהדמוקרטיה הזו לא מתקיימת בכל מקום. אך לראייתי החזון הזה הוא אבסורד. הבסיס החומרי המוחלט של העולם המערבי הדמורקטי הוא רכוש פרטי. החוק שלו הוא שאחוז אחד מהאנשים מחזיק ב-46% מהעושר העולמי, ושעשרה אחוזים מחזיקים ב-86% מהעושר העולמי. כיצד אפשר לבנות עולם מאי שוויון אכזרי כזה? בדמוקרטיות מערביות, חופש הוא קודם כל החופש הבלתי-מוגבל להחזיק ברכוש, הזכות לנכס כל מה שהנו בעל ערך. ואז, זהו החופש של תפוצת הסחורות והסימנים הכספיים. ההשלכה הפטאלית של ההמשגה הזו היא ההפרדה של גופים חיים על ידי ולמען ההגנה העיקשת, חסרת הרחמים על פריוולגיות של ממון.

יתרה מזאת, אנו יודעים טוב מאוד את הצורה המוחשית של ה'הרחבה' הזו של הדמוקרטיה. בפשטות: זו מלחמה. המלחמה ביוגוסלביה, בעיראק, באפגניסטן, בסומליה, בלוב; וישנם תריסר התערבויות צבאיות צרפתיות באפריקה...

העובדה שכדי לומר שאורגנו בחירות חופשיות במדינה חייבים לתבוע מלחמות ארוכות, יש בה לגרום לנו להרהר לא רק על מלחמה אלא גם על בחירות. לאיזה מושג של עולם נשואה היום הדמוקרטיה האלקטורלית? אחרי הכל, הדמוקרטיה הזו כופה את חוק המספר. כאילו עולם הסחורות המאוחד כופה את החוק הכספי של המספר. מאוד ייתכן שכפיית מספר אלקטורלית באמצעות מלחמה, כמו שקורה בבגדאד, טריפולי, בלגרד, ובמקו, או בקבול, מחזירה אותנו ישר לבעיה שלנו: אם העולם הוא זה של אובייקטים וסימנים, זהו עולם בו הכל נספר. גם בפוליטיקה, חייבים לספור. ואלו שלא סופרים, או שנספרים לרעה, אנו נכפה עליהם את חוקינו המספריים באמצעות מלחמה.

מה שמוכיח שהעולם הנחשב בצורה הזו לא באמת קיים, או מתקיים באופן מלאכותי, דרך אלימות. אני סבור שעלינו להפך את הבעיה: עלינו ראשית לאשר, כאקסיומה, כעיקרון, את קיומו של העולם. עלינו לבצע הצהרה פשוטה מאוד: 'ישנו עולם אחד של בני אדם חיים'. המשפט הזה איננו מסקנה אובייקטיבית. אנו יודעים שכפוף לחוק הכסף, אין שום עולם ייחודי של בני האדם. ישנה החומה שמפרידה את העשירים מהעניים. המשפט הזה, 'ישנו עולם אחד', הוא ביצועי (פרפורמטיבי). מדובר כאן על הסקת ההשלכות הקשות והמפרכות של המשפט הפשוט הזה. בדיוק כמו מרקס, כשיצר את אינטרנציונאל הפועלים הראשון, כזוהי הסקת ההשלכות הקשות מהצהרתו: לפרולטריון אין שום מולדת. הוא שייך לכל מדינה. הפרולטריון הוא בינלאומי.

השלכה פשוטה מאוד נוגעת לאלו ממוצא זר החיים בינינו. אלו המכונים מהגרים. אם ישנו עולם אחד ויחיד של בני אדם חיים, אז הם מאותו עולם כמונו. זהו זה. הפועל האפריקאי הזה, שאני רואה במטבח של המסעדה, המרוקאי שאני רואה חופר בור בכביש, או האישה המכוסה הזו המטפלת בילדיה בגינה—כולם מאותו עולם כמותי. זו הנקודה החשובה. בדיוק כאן, ולא בשום מקום אחר, אנו מהפכים את הרעיון השולט של אחדות העולם דרך אובייקטים, סימנים ובחירות, רעיון המוביל לרדיפה ולמלחמה. אחדות העולם היא זו של גופים חיים, פעילים, כאן, עכשיו. ועליי לשמור לחלוטין על הוכחת האחדות הזו: די בפשטות, האנשים האלה שכאן, בעלי שפה שונה משלי, לבוש שונה משלי, דת, תזונה וחינוך שונים, הם קיימים באותו עולם, הם קיימים בדיוק כמוני. כיוון שהם קיימים כמוני אני יכול לדבר איתם, ואז, בדיוק כמו כולם, עלולים להיות הסכמות ואי-הסכמות. אך רק תחת התנאי המוחלט שהם קיימים כמוני—הווה אומר, באותו עולם.

כאן עולה התנגדות ההבדלים בין תרבויות. מה? הם מאותו עולם כמוני? תומכי פוליטיקת הזהויות יאמרו: לא, לא! העולם שלנו איננו רק עוד דבר! העולם שלנו הוא הקבוצה של כל מי שעבורו הערכים שלנו חשובים באמת. למשל אלו שהנם דמוקרטים, אלו שמכבדים נשים, אלו שמכבדים את זכויות האדם, אלו שמדברים צרפתית, אלו שעושים כך או כך, אלו שאוכלים אותו בשר, אלו ששותים יין ואוכלים נקניקיות... האנשים האלו מאכלסים את אותו עולם. אך אלו שלהם תרבות שונה, נגיד אלו שתומכים בלה פן, הם לא באמת מהעולם שלנו. הם אינם דמוקרטים, הם מדכאים נשים, יש להם מנהגים ברבריים... כיצד יכול אדם שלא שותה יין ולא אוכל חזיר להיות באותו עולם כמוני?... לא, אם הם רוצים להיכנס לעולמינו, עליהם ללמוד את ערכינו; עליהם להיות שותפים לערכים שלנו. נגרום להם להיבחן על ערכינו, כשיין ובייקון הם המבחן.

המילה לכל זה היא 'אינטגרציה'; אלו הבאים מאי-שם מוכרחים להשתלב בעולמינו. וכדי שהעולם של הפועל שבא מאפריקה ושלנו האחרים, האדונים של העולם הזה, יהיה אותו עולם—הוא, הפועל האפריקאי, חייב להפוך להיות כמונו. עליו לאהוב את ולפעול על פי אותם הערכים. נשיא הרפובליקה הצרפתית, ניקולא סרקוזי, אמר: "אם זרים רוצים להישאר בצרפת, עליהם לאהוב את צרפת—אם לא, עליהם ללכת". ואני אמרתי לעצמי, ובכן, אני אהיה חייב ללכת אם כן, כי אני כלל לא אוהב את צרפת של סרקוזי. אינני שותף כלל לערכי האינטגרציה שלו. אינני משולב בתוך ההשתלבות.

במציאות, ברגע שקובעים תנאים כדי שהפועל האפריקאי יהיה באותו עולם כמוך, כבר הרסת וזנחת את העיקרון 'ישנו רק עולם אחד של בני אדם חיים'. אתם תאמרו לי: כך או כך, למדינות יש את החוקים שלהן. כמובן. אך חוק הוא דבר שונה לגמרי מתנאי. חוק תקף לכל באופן שווה. הוא פשוט כלל ארעי הקיים באיזור אחד של העולם. ואף אחד לא דורש שנאהב את החוקים—רק שנציית להם. לעולם האחד של בני אדם חיים יכולים בהחלט להיות חוקים. אך לא יכולים להיות לו תנאי כניסה. הוא לא יכול לדרוש, למשל, שכדי לגור בתוכו חייבים להיות כמו כולם. עוד פחות כמו מיעוט מהכולם הזה, למשל כמו זעיר-בוגרני מתורבת לבן. אם ישנו רק עולם אחד, כל מי שקיימים בתוכו קיימים כמוני, אך הם לא כמותי, הם שונים. העולם האחד הוא בדיוק המקום שבו אינסוף ההבדלים מתקיים. העולם זהה כי אלו שחיים בו נבדלים.

נהפוך הוא, אם מבקשים ממי שגר בעולם להיות דומה, אז זהו עולם שהנו סגור והופך, כעולם, להיות נבדל מעולם אחר. מה שמוביל לדרך הבלתי-נמנעת של הפרדות, חומות, מחסומים, שנאה, מיתות, פשיזם, ובסופו של דבר מלחמה. ואז תשאלו: ההבדלים האינסופיים האלו, האם שום דבר לא מפקח עליהם? האם אין שום זהות שנכנסת לדיאלקטיקה עם ההבדלים האלו? ישנו רק עולם אחד, בסדר גמור. אך האם זה אומר שלהיות צרפתי, או להיות מרוקאי החי בצרפת, או להיות בריטון או מוסלמי במדינה בעלת מסורת נוצרית, זה חסר משמעות לעומת האחדות העצומה של עולם בני האדם? זו שאלה טובה. כמובן, אינסוף ההבדלים הוא גם אינסוף הזהויות. הבה נבחן מעט כיצד הזהויות המובחנות האלו יכולות לשמר עצמן, אפילו כשאנו מצהירים על קיומו של עולם אחד של כל בני האדם. 

אז ראשית כל, מהי זהות? ההגדרה הפשוטה ביותר היא: זהות היא קבוצת תכונות, מאפיינים, שבאמצעותם יחיד או חברה יכולים להיות מזוהים כ'עצמם'. אך מה זה 'עצמם'? זהו מה שנותר קבוע לאורך כל המאפיינים התכונתיים של הזהות. על כן אפשר לומר שזהות היא קבוצת התכונות התומכות בקביעות. לדוגמה, הזהות 'הומוסקסואל' מורכבת מכל מה שקשור לקביעות אובייקט התשוקה האפשרי; זהותו של אמן מורכבת מכל מה שקשור לקביעות הסטייל שלו; זהותה של קהילה זרה במדינה היא זו המאפשרת לנו להכיר במי ששייך לה: שפה, מחוות, ביגוד, הרגלי אכילה וכד'.


כאשר מוגדרת דרך קביעויות, הזהות מתייחסת להבדל בשתי צורות:

-          זהות היא מה שנבדל מהשאר (זהות סטטית)
-          זהות היא מה שלא הופך לנבדל (זהות דינמית)

ברקע כאן, יש לנו את הדיאלקטיקה הפילוסופית הגדולה בין הזהה והאחר. 
בדבר ההנחה שאנו כולנו חיים באותו עולם, ניתן לאשר את הזכות להיות עצמינו, לשמר ולפתח את הזהות שלנו. אם הפועל המאלאווי קיים כמוני, הוא גם יכול לאשר שיש לו הזכות, בדיוק כמו לי, לשמר ולארגן את התכונות הקבועות שלו, של הדת שלו, של שפת האם שלו, דרכי חיים ומשחק, וכיו"ב. הוא מאשר את זהותו על ידי דחיית האינטרגציה—קרי הפירוק הטהור והפשוט של זהותו לטובת אחרת. מפני שאם הוא חושב כמוני שהוא חי באותו עולם כמוני, אין לו שום סיבה א-פריורית לחשוב ששלי טוב משלו.

למרות זאת, לאישור הזהות הזה יש שני נדבכים די נבדלים, בתוך הדיאלקטיקה של הזהה והאחר. הנדבך הראשון הוא שתשוקת ההתהוות שלי תישאר פנימית לזהה. קצת כמו הממרה המפורסת של ניטשה: 'התהווה להווייתך'. זהו עניין של ההתפתחות האימננטית של זהות במצב חדש. הפועל ממאלי לא יותיר מאחור שום דבר ממה שמרכיב את זהותו היחידנית, המשפחתית, או הקולקטיבית. אך הוא מסוגל אט-אט לסגל את כל זה, ביצירתיות, למקום בעולם שבו הוא מוצא את עצמו. הוא לפיכך ימציא את מה שהוא. פועל מאלאוויי במונטריאול; או, תחת זאת, הוא ימציא את עצמו כתנועה סובייקטיבית, מהאיכר המאלאוויי לפועל החי במונטריאול. בלי ששום דבר בעצמו נשבר בהחלטיות, אלא דרך התרחבות הזהות.

הדרך האחרת לאשר זהות היא שלילית. משמעה להגן בעקשנות על העובדה שאני לא אחר. ולרוב זה חיוני—למשל, כשהממשלות שלנו, כולן שמרניות ומשת"פיות של הפשיזם בנקודה הזו, דורשות אינטגרציה אוטוריטרית ורדיפתית. הפועל המאלאוויי יאשר בכוחניות שמנהגיו ומסורתו אינם אלה של הזעיר-בורגני האירופאי. הוא אפילו יחזק את המנהגים והתכונות הדתיות הזהותיות שלו. הוא ינגיד עצמו לעולם המערבי שאת עליונותו הוא לא מקבל. וכיצד נוכל להאשים אותו על כך, אם אנו באמת חושבים שרעיון העליונות של עולם הוא אבסורד—כיוון שיש רק עולם אחד?

בסופו של דבר, ישנם שני שימושים של הבדל המעורבים בזהות. שימוש חיובי: הזהה נשמר בתוך כוחו המבדיל. זוהי יצירה. ושימוש שלילי: הזהה מגן על עצמו מפני שחיתות האחר. הוא שואף לשימור טהרתו.
כל זהות היא המשחק הדיאלקטי של תנועת יצירה ותנועת טיהור. על כן אנו רואים בבירור את היחס בין זהויות לבין העיקרון הגדול 'ישנו רק עולם אחד'. הרעיון הכללי פשוט: תחת עיקרון אחדות עולם החיים, זהויות גורמות ליצירה לגבור על הטיהור.

מדוע פוליטיקת החומות, הרדיפות, השליטה והגירוש, היא אסון? מדוע היא מובילה לצמיחת אפשרויות פשיסטיות מסוכנות מאוד? כי, כמובן, בפועל היא יוצרת שני עולמות, מה ששקול לדחיית עצם קיומה של אנושות, ומובילה את הדרך לאינסוף מלחמות. אך מעבר לכך, היא מרקיבה עוד יותר את המצב בתוך החברות שלנו עצמן. מפני שהמרוקאים, המאלאווים, הרומנים וכל האחרים, הם כולם באים באותו האופן, במספרים גדולים. בינתיים, עבורם, הרדיפה לא תחזק את תהליך היצירה אלא את תהליך הטיהור. לאורם של סרקוזי או בלייר, הולנד ודה-וולס, הרוצים אינטגרציה מיידית באמצעות גירוש ורדיפה, יהיו לנו צעירים אסלאמיסטיים המוכנים להקריב עצמם על טהרת אמונתם. וזה יהפוך את החברות שלנו בהדרגה למדינות משטרה דכאניות. זה מוביל לפשיזם, שאינו אלא פוליטיקת קפיטליזם המשועבדת, דרך שיטור, לפנטזמה לאומית גסה. וזו הסיבה שאנו חייבים, בכל מחיר, להחזיק בכל מה שגורם לזהות יצירתית לגבור על זהות טהרנית, אפילו אם אנו יודעים שזו האחרונה תמיד תהא לצדנו.

המתודה היחידה, הדרך היחידה לעשות זאת, היא להצהיר מההתחלה שישנו רק עולם אחד. ושההשלכות הפנימיות של האקסיומה הזו הן בהכרח פעולות פוליטיות הפותחות את הנדבך היצירתי של זהויות; כך שאנו יכול להתדיין בדיוק רב, עם פועל מרוקאי או עם אמא למשפחה ממאלי, מה אנו יכולים לעשות ביחד כדי לאשר שאנו קיימים, שנינו, באותו עולם, על אף הזהויות המובחנות-למחצה שלנו. בכל מקום עלינו לארגן את קיומו הפוליטי של עולם אחד. אנו נפגוש זה בזה, ואנו כמובן יכולים להתדיין על דרכינו השונות להיות באותו עולם. אך בראשית, ומעל לכל, נדרוש יחדיו את ביטול חוקי הרדיפה, חוקי בניית החומות, הריכוזים, והגירושים. חוקים שמעבירים זרים למשטרה. נתעקש בכוחניות, כמו במאבק, שהנוכחות בצרפת [או בכל מקום אחר] של מאות אלפי אנשים ממדינות אחרות היא כלל לא שאלה של זהות ואינטגרציה.

זהו עניין של הפרולטריון, זה, שבסוף, ילמד אותנו דרך חיי הנוודות הפעילים שלו שבפוליטיקה, בפוליטיקה קומוניסטית, יש להתייחס לעולם הייחודי בני אדם חיים, ולא לעולם המזויף של מדינות מופרדות. כדי לראות כל זאת, מספיק הרעיון הפשוט שהוא שם והוא מתקיים כמונו. מספיק להתבונן בהתקיימותו, ולדרוש שהיא תהא מפוקחת, שתחשב כחיים נורמליים, כחיים שאנו מתירים להתקיים ממש כמו כל חיים אחרים. זה מספיק, בעיקרון, לעשות את מה שכולנו עושים עבור חברינו. במסלול הקולקטיבי הזה, אנו נחליף זהויות, מבלי שנצטרך לזנוח שום דבר, וגם לא לשלב שום אדם. הזרים ילמדו אותנו איך, במסעם הארוך, הם חזו בפוליטיקה המזוויעה של מדינתינו וכיצד הם ישתתפו בשינויה; ואנו נלמד את הזרים כיצד ניסינו לשנותה מזה זמן רב, את הפוליטיקה הזו, ואיך אנו רואים את מקומם המהותי בעתיד המאבק. רעיונות חדשים ובלתי-צפויים יצאו מזה. וכמו-כן צורות ארגון, היכן שההבדל בין זרים למקומיים יהיה כפוף לגמרי לאמונתנו המשותפת: ישנו עולם אחד בו כולנו קיימים בשוויון, ובעולם הזה הזהויות שלנו ברות-החלפה באופן חברי, בהינתן שותפות בפעילויות פוליטיות. נוכל לסכם את מסלול המחשבה הזה בארבע נקודות, כלהלן:

1.      ה'עולם' של הקפיטליזם חסר המעצורים והדמוקרטיות העשירות הוא עולם מזויף. בהכרתו רק את אחדות המוצרים והסימנים הכספיים, הוא דוחה את רוב האנושות לתוך עולם 'אחר', בלתי מוערך, שממנו הוא מפריד עצמו עם חומות ומלחמות. במובן זה, היום, אין שום עולם. ישנן רק חומות, טביעות, שנאה, מלחמות, איזורי בזה, איזורים נטושים, איזורים שמגנים על עצמם מכל דבר, איזורים של סבל גמור—ובכאוס הזה אידיאולוגיות פליליות פורחות.
2.      על כן, לטעון ש'ישנו רק עולם אחד' זהו עיקרון של פעולה, צו פוליטי. עיקרון זה הנו גם עיקרון שוויון הקיומים בכל מקום בעולם האחד הזה.
3.      עיקרון קיומו של עולם אחד לא סותר את המשחק האינסופי של זהויות והבדלים. הוא רק מביא לידי כך שזהויות מכפיפות את המימד השלילי שלהן (ניגוד לאחרים) לזה החיובי (פיתוחו של הזהה).
4.      בכל הנוגע לקיומם של מיליוני זרים במדינותינו, ישנם שלושה יעדים: להתנגד לאינטגרציה רדיפתית; להגביל טיהור שמרני; לפתח זהות יצירתית. הניסוח המוחשי של שלוש היעדים הללו מגדיר את מה שהכי חשוב היום בפוליטיקה.
על הקשר האינטימי שבין פוליטיקה לשאלת הזרים, שהיום בהחלט מרכזית, ישנו טקסט מדהים של אפלטון, ואיתו אסכם. זהו סוף ספר 9 ב'רפובליקה' [או 'המדינה', או 'הפוליטיאה']. בן-שיחו הצעיר של סוקרטס אומר לו: "כל דבריך בנוגע לפוליטיקה, הכל טוב ויפה, אבל זה בלתי-אפשרי. זה לא יכול להתממש." וסוקרטס משיב: "כן, בעיר [מדינה] בה אדם נולד, זה אולי בלתי-אפשרי. אך אולי זה אפשרי בעיר [מדינה] אחרת." כך שלכאורה כל פוליטיקה אמיתית מניחה מראש גירוש, גלות, זרות. הבה נזכיר זאת לעצמינו כשאנו הולכים לעשות פוליטיקה בחברות עם סטודנטים זרים, פועלים זרים, צעירים מהשיכונים: סוקרטס צודק, העובדה שהם זרים, או שתרבותם עלולה להיות שונה, איננה מכשול. ההפך! זוהי הזדמנות, זוהי אפשרות היצירה ממש כאן של צורות חדשות של בינלאומיות.

והנה נזכיר לעצמינו מה אמר מרקס: המאפיין היסודי ביותר של הקומוניסט הוא שהוא בינלאומי. כיוון שהתממשות פוליטיקה אמיתית במקום כלשהו בעולם האחד הזה לו אנו טוענים, כדי שאפילו תהא אפשרית, זקוקה לאלו שבאים ממקום אחר באותו עולם. ראש ממשלה סוציאליסט צרפתי אמר בתחילת שנות השמונים: "מהגרים הם בעיה." עלינו להפך את האמרה הזו, ולומר: "מהגרים הם הזדמנות!" המון הפועלים הזרים וילדיהם מעידים, במדינה העייפה והישנה שלנו, על נעורי העולם, על התרחבותו, על גיוונו האינסופי. ואיתם תומצא הפוליטיקה החדשה לבוא. בלעדיהם נשקע לתוך צריכה ניהיליסטית וסדר משטרתי, ונאפשר לעצמינו להישלט על ידי התומכים הקטנים של לה פן והשוטרים שלהם. תנו לזרים ללמד אותנו לפחות איך להפוך זרים לעצמינו, להשליך את עצמינו מחוץ לעצמינו, מספיק כדי להפסיק להיות שבויי ההיסטוריה המערבית הלבנה הארוכה הזו, שגמורה. ממנה אין אנו יכולים לצפות לדבר חוץ מסטריליות ומלחמה. ובניגוד לתחזית הקטסטרופלית, הביטחונית והניהיליסטית הזו, הבה נברך לשלום קומוניזם אמיתי, שהנו החדשנות, ועל כן הזרות, של בוקר חדש.



פורסם במקור ב: