Virtual Sociology

על המארג האנושי

המרחב הוירטואלי לכתבים אודות האדם, החברה, העולם והיחסים ביניהם.

הנחת המוצא היא קיומו של 'מארג' שמהבר הכל לכולם - ותחתיו, או דרכו,
נסקרים תחומי-החיים (והידע) המגוונים החל מפילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה, וכלה במתמטיקה, ביולוגיה, בלשנות ועוד.

מכאן ההזמנה הכוללת, לקרוא ולכתוב, לחשוב ולהביע.

27 ביוני 2017

הניסוי שמגלה באילו תנאים לא נוכל לחיות בשקט עם הפלסטינים: תגובה לפרופ' יורם יובל


פרופ' יורם יובל כתב לאחרונה מאמר מלומד (הארץ, הניסוי שמגלה באילו תנאים נוכל לחיות בשקט עם הפלסטינים, 07.06.2017), בו ניסה לבחון את המצב העגום של ישראל-פלסטין כניסוי טבעי. אך ניתוחו וגישתו מלמדים על עצמם הרבה יותר מאשר על מושא כתיבתם: התפישה הישראלית לפיה המצב הוא טבעי וניתן לחקירה טבעית; המטאפורה המתאימה לחקירה זו היא ניסוי טבעי; הנחקרים בניסוי הם (רק) הפלסטינים המחולקים לתתי-קבוצות של יפו\חיפה, ירושלים\כפרים, ועזה\גדה; המדד הקובע את הצלחת הניסוי כשלום הוא אלימות פיזית (רק של פלסטינים); תוצאות הניסוי מעידות ש"מה שמונע מלחמה ורצח, ומה שעושה שלום, הוא תחושת שייכות, שוויון ושיתוף, ולא שילוב של סוכריות כלכליות ויד קשה". לפיכך, הפתרון המוצע הוא, כמובן, שתי-המדינות. "אין ולא יהיה פתרון אחר" הוא אומר.

בפתרונו יוצא יובל נגד מה שהוא מכנה "ללכת עם ולהרגיש בלי", כשם כולל ל"רוב היהודים שמוכנים להסדר". אך הוא אינו מבחין בכך שגם פתרונו נעוץ עמוק באותה פרדיגמה, וכאן יש לראות שהצעתו היא חלק מהבעיה ולא מהפתרון. היא מייצגת אפיסטמולוגיה (תורת-הכרה) ציונית-פרטית, ולא אנושית-כללית, כזו הנדרשת מחוקר מדעי, או מכל שוחר שלום. מפליא עוד יותר שיובל נראה כמתעלם מאחת התובנות הגדולות של תחום מחקר הנפש, וביתר דיוק הפסיכואנליזה. אביה, פרויד, וממשיכו לאקאן, הדגימו והסבירו כיצד 'פנטזיה' היא אבן הפינה של המציאות החברתית שלנו. פנטזיה היא הדרך המעשית שלנו להתייחס למציאות, לראות ולהבין אותה בדרך כלשהי ולא אחרת, לתת לה—וגם לנו—משמעות. למשל, כאשר גבר חושק רק בבלונדיניות, הוא מתייחס למציאות דרך המשמעות שהוא מוצא בפנטזיית הבלונד המושלם. שלמות זו הופכת אז למטרה-תכלית (ערכית) אליה חותרים בחזרתיות, גם על חשבון הרס המציאות הממשית (שלילת ברונטיות). לכן הפנטזיה היא לא ההפך של המציאות, אלא היא יסודה המכונן, כתנאיה החברתיים. ובדבריו של יובל נחשפת ליבת הפנטזיה הציונית: היפרדות והטהרות של העצמי (האישי והקולקטיבי) הציוני. המחשבה הבסיסית של יובל היא שעל הצד היהודי להיפרד לחלוטין מהצד הלא-יהודי, ומחשבה זו היא לא יותר מאשר פנטזיה (של טיהור היהדות בשם הציונות). אך כשם שאין בלונד מושלם, ולא משנה כמה תנסנה לצבוע, כך גם אין היפרדות מושלמת. ולכך עוד אחזור.

זה המקום להפוך את הניסוי הטבעי של יובל לניסוי חברתי. המתודה או השיטה היא להשתמש בפסיכואנליזה לניתוח האידיאולוגיה הציונית, שיובל הוא חלק ממנה. בניסוי כזה, הדבר הראשון שמתווסף למתודה הרדוקציוניסטית שהציג (פירוק שאלות גדולות לקטנות הנענות בניסויים ותצפיות), הוא מושג הרפלקסיה. משמעות הדבר היא שלוקחים בחשבון גם את עמדת החוקר תוך שהוא חוקר. למשל, אם גבר חוקר את רפואת האישה, עלול הוא לפספס תובנות חשובות לגבי מושא מחקרו, רק משום שהאפיסטמולוגיה שלו, ההכרה הגברית שלו, מונעת ממנו לשים לב לדברים מסוימים. במקרה הישראלי-פלסטיני, יובל מנתח רק את הפלסטינים, ובהכרתו כמו בניתוחו הם אובייקטים ולא סובייקטים. יובל גם לא לוקח בחשבון את הצד הישראלי כחלק מהניסוי, כאילו אין תנאים המקיימים את הניסוי. בכך הוא לא מאפשר לפלסטינים את קולם או כוחם הסובייקטיבי. למשל, זה שעולם בדוחק מגרונם כל פעם שהם מתנגדים לכינוי הפוגעני "ערבים-ישראלים". לפיהם, אין כאלה, ישנם פלסטינים שמסתירים את זהותם הפלסטינית המסוימת תחת זהותם הערבית הכללית כדי לשחק-אותה "ישראלי". כאילו שזה יעזור להם, כמו שהוא מציג לראווה את "ערביי אזרחי מדינת ישראל", אלו מחיפה. אך הפלסטינים, גם אלו בחיפה, מתנגדים לעצם החלוקה הזו לשלוש קבוצות הניסוי "הטבעי", משום שעצם החלוקה הזו מדגימה את תורת ההכרה הציונית המבטלת את האחדות והרציפות (הטריטוריאלית, המשפחתית והזהותית) של הפלסטינים.

אחרי שהעלים את ההיסטוריה, הכלכלה, הפוליטיקה והתיאולוגיה מהעניין, יובל מוצא שרק אלימות הפלסטינים היא המדד להצלחה או לכישלון של הניסוי. קבוצה אחת לא אלימה, קבוצה אחרת בינונית, וקבוצה אחרת קיצונית. כמובן, שתורת ההכרה הציונית לא יכולה לראות את האלימות השיטתית של עצמה, כשם שידע אפלטון, כי העין לא רואה את עצמה. והעין הציונית לא רואה גם את האחריות הישראלית על התקנת שלטון פלסטיני קיקיוני, שתפקודו במערכת הוא כעלה תאנה לטרור מחד ולעצמאות מאידך. הכל כדי לא לראות שעבור ההכרה הציונית, עצמאות פלסטינית היא-היא "טרור". ואז מגיע אחד הכשלים החמורים במתודולוגיה ובאפיסטמולוגיה הציונית: המחשבה שאין לתנאים הכלכליים קשר לחירות פוליטית ואישית. יובל לכאורה מדווח על תצפית, כאילו טבעית: הוא מבחין שערביי ירושלים וערביי ישראל בעלי אותו מעמד כלכלי (הוא כמובן לא משתמש במושג מעמד), אולם אלו הראשונים מבטאים גם אלימות פוליטית ופיזית גבוהה יותר, המקרבים אותם לערביי עזה והגדה. הוא מסיק מכך ששייכות תרבותית תורמת יותר להפחתת אלימות מאשר שיפור מעמד כלכלי.

כאן נחשף כשל חמור נוסף בתורת ההכרה הציונית: המחשבה שאין כלכלה אחידה בעלת היגיון דיפרנציאלי המייצרת אי שוויון מעמדי המתבטא בשייכות תרבותית נבדלת. במלים אחרות, יובל מתעלם מכך ששייכות תרבותית לא יכולה להיות נפרדת מרווחה כלכלית. להיות שייך לתרבות מסוימת, כמו שמזכירה הפסיכואנליזה, משמעו להיות שותף לדרכי ההתענגות החברתית של אותה קהילה. כלומר, להיות שותף לאותם הרגלי צריכה, לאותן פנטזיות פוליטיות ולאותם משטרי הצדקה. לכן הציונות לא יכולה לשגשג ולהיות מדינת סטארט-אפ בלי העוני שלא יתואר השורר בעזה; אין רווחה ביטחונית ללא הזנחה אתנית. מבט כלכלי-פוליטי לא מתנגד לשייכות תרבותית כפיתרון, נהפוך הוא: הוא מעצים אותה לכדי ביטוייה החומריים. יובל כושל מלראות שלא בכדי העניים ביותר הם גם האלימים ביותר. והניסיון התרבותי לשלב את העניים הוא ניסיון להכיל את האלימות הזו כדי להסתיר את אלימות המנגנון המעמדי שמייצר עוד ועוד עניים מתחלפים תחת מגוון תירוצים (גזעיים, מיניים, ביטחוניים וכד').

כדוגמא לניתוח מורכבות המצב, הפנה יובל את קוראיו לספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67". אך כדי לרדת לעומקו של המצב יש צורך בניתוח החודר אל ומכליל את ההכרה הפלסטינית כחלק מן ההכרה היהודית השוויונית, כחלק מן מחשבה על האדם כאדם ולא על האדם כמייצג קבוצה זו או אחרת. זאת יש לחפש במקום אחר. בספרו "במלכודת הקו הירוק" מראה הסוציולוג יהודה שנהב "עד כמה ההסתכלות על [הסכסוך] מנקודת המבט של מלחמת 1967 מחמיצה את המבט הפלסטיני, המופנה אל מלחמת 1948 כמלחמה שעדיין לא הסתיימה. בעמדתו של שנהב טמון כוח רב לגבי היהודים: היא מעלה שאלות נוקבות לגבי המוסריות שבפינוי התנחלויות, תובעת להכיר במשקעים התיאולוגיים הטבועים בציונות, ומפנה את המבט אל זכויות היהודים במרחב".
ואפרופו המרחב, ליובל מספיק "מבט חטוף אל מה שקורה במזרח התיכון [ה]מביא למסקנות עגומות בקשר ליכולתם של ערבים בכלל, ופלסטינים בפרט, לשלוט בעצמם בשלטון דמוקרטי ולא־אלים". לו יובל היה לוקח דוגמה מפרויד ולאקאן, שבעצמם עקבו אחרי מרקס בהמצאת מה שקרוי סימפטום, היה רואה שתפישתו מבטאת את הסימפטום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ושל המערכת הקפיטליסטית המתחזקת אותו. אם ברפואה הסימפטום מוגדר כביטוי גלוי של גורם חבוי, הפסיכואנליזה מרחיבה הגדרה זוגם לביטויים רגשיים ולא רק פיזיים. כלומר, כשאני מרגיש משהו, זהו ביטוי של גורם אחר המייצר את התחושה. יש כאן למעשה מפעל, עם כוחות ייצור ואמצעיי ייצור, עם עבודה ותוצרת, וזהו הקשר בין מרקס לפרויד: הצורה החברתית שבה מתבצעת העבודה במפעל (החלומות או הסחורות) היא הגורמת לאופן הביטוי של הסימפטום.
האמת מרחיקה לכת אפילו יותר: הסימפטום מתגלה כלא יותר מאשר התוצר של פעילות נפשית שגרתית, ולא כסטייה שלה. והסימפטום, כתוצר שגרתי של מערכת הייצור הציונית, הוא הכחשה פטישיסטית של תנאי המציאות הממשית: "אני יודע שהמשטר הישראלי אחראי לאלימות שגרתית יומיומית בצורת מחסומים, רדיפות, מעצרים וחיסולים, אך אני מתנהג כאילו אני לא יודע". כך אפשר גם לראות מדוע הסימפטום חיוני לתפקודו של האדם. בלעדיו, מתפרק היקום הערכי (הסימבולי), כרשת הפעולות, המשמעויות, הכוונות והציפיות של האדם ויחד איתו מתפרק גם העצמי. בפגישה כזו עם הממשי, שמעבר לכל סימון וסימול, נחשפת הטראומה היסודית והיא שרירותיות הקיום שלנו על הארץ הזו. נחשפת התהום שמאפשרת לנו להטביע ולהביע משמעויות חדשות ואחרות ביסוד כל עצמי חברתי שלנו. יורם יובל החליק במדרון התוכני, כאשר חיפש משמעות כלשהי בתוכן של פעולות הפלסטינים (התנגדות, השתלבות וכד'). אולם, מה שיש לבחון הוא בדיוק הצורה ולא התוכן, צורת העבודה ששותפה לייצור סחורות רבות (דרך רווח עודף) וחלומות או פנטזיות רבות (דרך התענגות עודפת, הרעיון שאילולא המפר הערבי היו הישראלים טהורים ושלמים כמו העונג הפיזי-מנטלי שלהם). בניגוד לגישתו של יובל, יש להשאיר מאחור את כל פתרונות העבר, שהן חלק מן ההווה שמונע את שינוי העתיד. תחת זאת יש לחפש בדבקות אחר צורת המחשבה (מאשר תוכנה) שהופכת אותה לסימפטום של מציאותה החברתית-פוליטית-כלכלית. כך ימצא האדם את ייעודו כחיה חברתית ופוליטית.  

הסכנה, אם לא נעשה כן, הרבה יותר חמורה ממה שמזהה יובל. נוכח העלייה בהתנחלויות היהודיות בגדה המערבית, הרעיון של מדינה פלסטינית ריבונית שם הופך מתגלה יותר ויותר כאשליה, ופנטזיית השיתוף נחשפת ככזו. מה שמחליף אותו הוא פנטזיה הרבה יותר מסוכנת, פנטזיית ההיטהרות, והיא עוד מסתמנת בגלוי בתקשורת הרווחת. קרוליין גליק, מחברת הספר "הפיתרון הישראלי: תכנית חד-מדינתית לשלום במזרח התיכון", טענה לאחרונה בטור דעה בניו-יורק טיימס ("לא צריכה להיות מדינה פלסטינית"), שאלו המציעים להכיר בפלסטין כמדינה, "יודעים שבהכרת "פלסטין" הם לא עוזרים למטרת השלום. הם מקדמים את החורבן של ישראל. לו היו מעוניינים אפילו מעט בשלום ובחירות, האירופאים היו עושים את ההפך. הם היו פועלים לחיזוק ולהרחבת ישראל, האזור היציב היחידי של חירות ושלום בסביבה. הם היו זונחים את פיתרון שתי המדינות המזויף, אשר ... הנו רק מתק שפתיים לשאיפת חורבן ישראל ולהחלפתה במדינת טרור. כשעיוורון אסטרטגי ושחיתות מוסרית משרתים כעת כקוים מנחים למדיניות האירופית ביחס לישראל, ישראל ותומכיה חייבים לומר את האמת על הדחף להכיר ב"פלסטין". לא מדובר על שלום או צדק. מדובר על שנאת ישראל ועל סיוע למי שבאופן הפעיל ביותר שואף להכחדתה". על כך כותב ז'יז'ק כי "בקיצור, מה שהיה (ועודנו) המדיניות הבינלאומית הרשמית מגונה כעת כמתכון להרס ישראל. ממש לא עמדת מיעוט קיצוני, ברור שהיא הופכת את האסטרטגיה הנוטה לקולוניזציה איטית של הגדה המערבית בעשורים האחרונים למפורשת: סדור התנחלויות חדשות (כאשר מרביתן במזרח, קרוב לגבול הירדני) מבהירה שמדינת-גדה-פלסטינית לא באה בחשבון".


במציאות הזו של אזורנו המשתנה אכן קיים פתרון אחד, אפילו אם יש ויהיו לו שמות רבים. כפי ששם זאת יובל, "אין ולא יהיה פתרון אחר". נכון. אך הפיתרון של יובל הוא לא זה, לא האחד. משום שהוא לא נוגע לעם האחד, אלא רק לחצי, החצי היהודי-בקושי. לכן זהו לא הפתרון האחד, וזהו לא פתרון צודק. דרך אחת מובילה לצדק בעבור הריבוי של כולם ולא הכוח של המיעוט. זוהי מדינה ריבונית אחת, כשם שיש כעת, אלא בלי גבולות פנימיים, בלי חוקי חירום, ובלי מסלולי אזרחות נפרדים. במובן הזה, צודק יובל באומרו שאין זו הכלכלה (האשמה בסכסוך). היא עושה את מה שמבנה כלכלי קפיטליסטי עושה באופן האוטומטי שלו: מייצר רווח עודף והתענגות עודפת. לכן הכלכלה (לא-) בסדר, זה אנו ש-"דפוקים" בכך שאנו מתירים לה לתפקד כמות שהיא. וגם כאן הפסיכואנליזה מזכירה לנו שלרוב, בני אדם יעדיפו למות ולא לשנות (את עצמם וחברתם). אנו מעדיפים להחיות את התדמית גם במחיר המתת הגוף, כי אנו יודעים שתדמיות חיות לנצח. השאלה היא איזה נצח בוחר לו "עם הנצח"? האם ייכנע לדחף-המוות, התנטוס הפרוידיאני שנועל אותו בחזרה של אלימות ונקמה? כדי להתנגד לכך לא צריך מנהיג (חיצוני, כמשיח) ראוי לשמו, כפי שמציע יובל, אלא רק להכיר ולבחור בכך שהעם, כל העם, כל יושבי הארץ שבין הים לנהר, הוא בעצמו המנהיג. יש להתנגד אם כן לחרדה הקיומית של העצמי שלנו, ששונא להשתנות, ולדבוק באומץ המכיר, מזמן ומכונן שינוי, ולשנות חיינו בהתאם. 

אין תגובות: