אנטי-קומוניזם מכל עבר

מאת: ג'ודי דין, 2019

המאמר טוען ארבע טענות:

1.      אנטי-קומוניזם הוא כללי ובינלאומי;

2.      אנטי-קומוניזם הוא מפעיל באידאולוגיה הקפיטליסטית;

3.      אנטי-קומוניזם הוא פוליטיקה של פחד;

4.      אנטי-קומוניזם הוא פיתוי שעל קומוניסטים לדחות.

1.      אנטי-קומוניזם הוא בינלאומי

מבט מהיר מסביב לעולם חושף את הממד הבינלאומי של האנטי-קומוניזם. נמצא אותו במסע הבחירות המוצלח של בולסנרו לנשיאות ברזיל או בנשיאות של דטרטה בפיליפינים. נראה אותו בלאומנות של מודי ראש ממשלת הודו וכן בלאומנות המועצמת של המפלגות השולטות בהונגריה ופולין. הבינלאומיות של האנטי-קומוניזם משמעותית כי היא אומרת לנו שאנטי-קומוניזם לא יכול להיות מצומצם להיסטוריות הלאומיות המסוימות שלו – השקול למהלך הלאומני. אנטי-קומוניזם הוא לא רק תגובת מדינות הגוש הסובייטי לשעבר כלפי עשורים של שליטה סובייטית. לא מדובר רק במאפיין פוליטי מכונן בארה"ב, עם נצחיות מסע ההפחדה "האדום" שלה.

למעשה, אנטי-קומוניזם מעולם לא היה רק תופעה מקומית או לאומית. ניתן להבחין באימפריאליזם האמריקני הנצחי, המבוצע כהגנת הדמוקרטיה מפני "האיום האדום". נוכל גם להבחין בניגוד בין כוחות קולוניאליים לבין מהפכות אנטי-קולוניאליות. ואולי אף נכלול את הרשתות הגלובליות של אליטות כלכליות ופוליטיות תוך איחודם והגברתם את ההתנגדות לקומוניזם, 30 שנה אחרי נפילתו המדומה.

מישהו יוכל להתנגד ולומר שאנטי-קומוניזם מסמן דברים שונים. זה דבר אחד בפולין ודבר אחר לגמרי בארה"ב או בברזיל. התנגדות זו אינה מספקת. היא לא מסבירה מדוע "דברים שונים" מסומנים על ידי אותו מסמן. אז, כן, אפשר להתייחס להבדלים היסטוריים והקשריים, אך היום, כשעלינו לבנות קומוניזם בינלאומי חדש, הכרחי לשרטט את מאפייניו הכללים של האנטי-קומוניזם. כיצד נסביר את התמדת האנטי-קומוניזם? מה מסביר את היקף האנטי-קומוניזם העכשווי?

תשובה אפשרית היא שהקומוניזם עצמו תמיד היה, ועודנו, בינלאומי. מאבקים קומוניסטיים היו בכל העולם. העובדה שישנם מאבקים משמעה שישנם יריבים, מה שאומר שיש אנטי-קומוניסטים. אולם זהו לא הסבר מניח את הדעת. הוא מניח שאנטי-קומוניזם הוא חלק במאבק אמיתי וקיים נגד מפלגות חזקות ומקובלות. במלים אחרות, ההסבר מציע סוג של בסיס אמפירי לאנטי-קומוניזם, כאילו הוא תגובה לאיום אמפירי שריר וקיים. אך זה לא מסביר את האנטי-קומוניזם הנוכחי בארה"ב, אירופה, וברזיל, היכן שאין תנועה קומוניסטית חזקה ומאורגנת. הקומוניזם מעולם לא היה חזק דיו כדי להציב איום לכוח המדינה הקפיטליסטית בארה"ב, והוא הובס בברה"מ ובאזור ההשפעה האירופי שלו.

הסבר אפשרי אחר להמשכיות האנטי-קומוניזם כמעט 30 שנה לאחר סיום מדינות הרווחה הסוציאליסטיות הוא שזהו שריד ממאבקים ישנים. אנשים שפעם באמת נלחמו בקומוניזם יכולים להמשיך "באותה אדרת", לשחק את אותו תפקיד, לדבר ברטוריקה הישנה בתקווה לעורר את רגשות העבר. הרטוריקה עובדת בלי קשר להקשר או להיסטוריה. זהו שם-מחליף לסמל, חתיכת רגש חסרת יעילות סמלית – מה שיכול לסמל כל דבר.

תשובה זו יכולה למצוא תמיכה במניפסט הקומוניסטי – מרקס ואנגלס הבחינו איך כל מני כוחות מאשימים את יריביהם בהיותם קומוניסטיים – אפילו כשהם אינם. זו כוונתם בכינוי הקומוניזם רוח הבלהות המהלכת על פני אירופה. לאידיאה הקומוניסטית יש כוח, יש עוצמה, כזו עוצמה שמפלגות נלחמות ביריביהם תוך שהן מנסות להכתימם כקומוניסטיים.

ברם, גם תגובה זו אינה מספקת – כי קומוניזם לא לגמרי ריק מתוכן, בעיקר לא אחרי שמרקס ואנגלס מילאו אותו ומאבק מהפכני קרם לו עור וגידים. קומוניזם הוא שם למאבק פוליטי של מעמד המדוכאים והפועלים, המאבק כנגד רכוש וניצול, ולמען שוויון, צדק וחירות מציווי הבוסים, בעלי-הבתים והבנקים. אנטי-קומוניזם הוא לא רק מחווה ריקה או דרך לעשות דמוניזציה ליריבם. הוא מסמן התנגדות לשוויון, דחיית הרעיון של עבודה קולקטיבית למען רווח קולקטיבי. הרטוריקה חסרת ההקשר מוחקת את התוכן הזה, את עובדת המאבקים ההיסטוריים והעכשוויים. בעשותה כך, היא שוב חוזרת על מחוות הימין, הניאו-פשיסטי וניאו-ליברלי – הרי מובן שהימין הקיצוני איננו רק אנטי-קומוניסטי. ליברלים וסוציאל-דמוקרטים מצטרפים אליו במתן לגיטימציה לאנטי-קומוניזם. אנטי-קומוניזם ליברלי ואנטי-קומוניזם פשיסטי הולכים יד-ביד. והם עושים זאת מאותן סיבות: הגנת הקפיטליזם.

2.      אנטי-קומוניזם הוא האידיאולוגיה של הקפיטליזם

כיוון שקומוניזם הוא הרעיון היחיד שמעגן עצמו סביב ביטול הרכוש הפרטי, הניצול והייצור לטובת הצבר הון, הקפיטליזם מוכרח להתנגד לו. הקומוניזם הוא האידאולוגיה הזו שתמיד ובכל מקום לצד המדוכא. כשהעבודה חזקה, כאשר מי שהיה מדוכא גזעית, מינית, אתנית וקולוניאלית הופך נראה יותר, מאורגן יותר, לוחמני יותר, האנטי-קומוניזם מתערב ומציב את הבריקדות. לפיכך, אנטי-קומוניזם משרת להבניית השדה הפוליטי על ידי כינון תחום האפשרות: מה אפשרי ומה בלתי-אפשרי, או בלתי-נחשב. שימו לב, אפילו כשהאנטי-קומוניזם טוען שקומוניזם בלתי-אפשרי, הוא מגייס כוחות חברתיים שיתנגדו לו; הוא נלחם בבלתי-אפשרי.

מרגע שהכרנו בהיקף האנטי-קומוניזם, הנמצא למעשה בכל מקום ומופיע בכל מני מערכים אמפיריים שונים, בעודו מכוון להתנגד למה שהוא טוען שבלתי-אפשרי, ניתן לראות שאנטי-קומוניזם בכלליות הוא לא תוצאת ניתוח אמפירי של כוח קומוניסטי או של הכוח הפוליטי הספציפי של קומוניסטיים ממשיים. האנטי-קומוניזם רחב יותר, מופשט יותר, רגשי, ואידאולוגי – במלים אחרות, פוליטי. אנטי-קומוניזם הוא מאפיין של תצורת הקפיטליזם הכללית – והוא היה כך מאז המאה ה-19. משמעות היות האנטי-קומוניזם מאפיין של הקפיטליזם היא שיש הבדל בין ביקורות פנימיות על הקומוניזם, אסטרטגיות שונות לבנייתו, וביקורות האסטרטגיות הללו וכד', לבין "אנטי-קומוניזם" – האחרון הוא הנטייה האידאולוגית הכללית דרכה הקפיטליזם מנסה להתחסן ולהתגונן.

אנטי-קומוניזם הכרחי לתחזוק הבדיה לפיה אין אלטרנטיבה לקפיטליזם. רטוריקות אנטי-קומוניסטיות מנהלות מלחמה בלתי-פוסקת כדי להבטיח שרווח קולקטיבי, שיתוף פעולה ותכנון אינם באים בחשבון, חשודים, בלתי-אפשריים. אלימות הקפיטליזם נעלמת כשהקומוניזם הופך למאגר היחיד של כל אלימות היסטורית. אנו רואים זאת בהווה (בהונגריה ופולין) כאשר המדיניות הקיצונית של מפלגות השואפות לשמר את הקפיטליזם מאופיינות כשארית קומוניסטית ולא מוכרות כאוטוריטריות של הימין הקיצוני; במלים אחרות, שלא מכירים בהן כאוטוריטריות קפיטליסטית, האוטוריטריות בה משתמש הימין לכפיית אי-סדר קפיטליסטי על הסדר. במקום אי-הסדר של התחרות, השווקים, החדשנות, המחירים, הנישול, הניכוס, החוב, והמלחמה האימפריאליסטית, באוטוריטריות הקפיטליסטית אי-סדר הוא חיצוני – הפליטים, המהגרים, השחורים, המוסלמים, היהודים. או שהבעיה אליה רוצים האנטי-קומוניסטים לפנות היא אי-סדר עצמו, אי-סדר בלי סיבה – נשים שלא במקומן, מין שלא במקומו, מיניות שלא במקומה, הנוער והעניים מסרבים להישאר במקומם. שינויים דרמטיים בתנאי העבודה, במאפייני הקהילות והחיים שמלווים את הטכנולוגיה המפרה והכל-יכולה, עיור וצמצום אוכלוסייה, מעברים מהתעשייה והייצור לשירותים פיננסיים, הגליית כוח העבודה של צעירים המחפשים עתיד טוב יותר, העלייה במספר הנשים בכלכלת המשכורות – כל אלו הופכים לאי-סדר עמו יש להתמודד באישוש הסדר: הכנסייה, המשטרה, המשפחה, והגזע. האנטי-קומוניזם הוא הרכיב המרכזי באישוש הזו. מאגר הנשק של האנטי-קומוניזם מאשש את הדת, המשפחה, החוק והסדר – אפילו בעודו מעודד אי-סדר ואי-חוק משלו.

התסריט האנטי-קומוניסטי חוזר על עצמו כדי לאשש, שוב ושוב, שאין אלטרנטיבה לקפיטליזם; שלא משנה מה עוד קורה, המערכת חייבת להישאר (על כנה). הקפיטליזם ייתמך ויתחזק. הוא הבסיס לחירות ולאישיות – רכוש פרטי ובחירה. סתירות הקפיטליזם נדחות, ההתרוששות העיקשת שלו מוחצנת לגופים זרים ובלתי-סדירים.

3.      אנטי-קומוניזם הוא פוליטיקה של פחד

האנטי-קומוניזם מגייס פחד וחרדה. הוא דוחס את הפחדים והחרדות האמיתיים של אלו החיים תחת הקפיטליזם ומזיח אותם לדמות הפנטסטית של האיום הקומוניסטי – רוח הבלהות המהלכת על פני אירופה. הדחיסה וההזחה הזו מעניקה הדרה מוסרית ודרמה פוליטית לשנאה. להתנגד למיעוטים גזעיים ואתניים, או לרצות לשים את הנשים במקומן זה לא רק בורות, לא עתיקות ומיזוגניות; אלא יש לזה הדרה מוסרית ופוליטית כחלק ממאבק היסטורי עולמי נגד קומוניזם. אפילו העדפה לאומית הופעת בינלאומית, שוב ראויה להערצה נוכח תפקידה במאבק נגד תופת הקומוניזם. להלן דוגמא אחת: כפי שישוהירו קטאגירי (2014) מדווח ומדגים, האנטי-קומוניזם בארה"ב היה בן בריתו ההיסטורי של ההפרדה. לאחר עידן מק'ארת'י שימועים ומשפטי ראווה באו אל קיצם, והאנטי-קומוניסטים המקצועיים פנו לדרום ארה"ב כדי להתארגן נגד אי-ההפרדה, נגד זכויות אזרח, ובעד מערכת האפרטהייד הישנה של ג'ים קרואו. הם פעלו להפצת הרעיון שתמיכה בזכויות אזרח היא תמיכה בקומוניזם. אפילו מרטין לות'ר קינג ג'וניור גונה כקומוניסט. במאמץ להיראות יותר מרק גזענים, הגנת ההפרדה השתמשה באנטי-קומוניזם כדי לשוות לעצמה לגיטימציה מוסרית. למען הסר ספק, ה"לגיטימציה" הזו הייתה מזויפת בבירור ולא-קוהרנטית – היפוך הקורבנות לפיו הלבנים הם הקורבנות, לא אפריקנים-אמריקנים שעברו לינצ'ים ושלילת זכות ההצבעה. ומעמד הקורבן החדש של הלבנים הופך בעצמו לסוג של גבורה: כגיבורים אנטי-קומוניסטיים הזכאים לכבוד והדר. בקיצור, מה שחובה לראות כאן הוא עבודת המבנה הפנטסטי הבסיסי – אנטי-קומוניזם הוא לא טיעון אמפירי כנגד תכנית מסוימת, אלא גיוס של פוליטית הפחד (Robin 2004).

דרך אחרת בה פועלת פוליטית הפחד הוא ליקוי מאורות ההווה על ידי העבר. במקום להתמודד עם בעיות בהווה (כמו שינוי האקלים ואי שוויון משווע), המאבק הפוליטי מוזח לעבר – ועל כן הדרמה סביב מצבות ומוזיאונים, הרקונסטרוקציה של זיכרון היסטורי. האנטי-קומוניזם מתייחס לפחד הקיים (בהווה) על ידי הסטת המיקוד לעבר, והענקת לגיטימציה לעצמו ביחס לעבר. כפי שסלבוי ז'יז'ק טען לפני עשרים שנה, פוליטיקת הזיכרון הזו לא מעוניינת בהנצחת המתים. זו דרך בה מנהיגים מנסים להעניק לעצמם לגיטימציה כממשיכי עבודתם של המתים. המתים הם גאולתם (Zizek 1993, 194).

אנטי-קומוניזם מגייס את פחד האובדן, הגנבה, הפחד שמה שיש לך יילקח ממך. הגיוס הזה מסתיר את העדר הרכוש, הבריאות, הביטחון התעסוקתי, ההצלחה, הריבונות, החירות. הוא מניח שיש לנו אותם תוך מיקומן כרכוש גנוב (שם, 201-205). זה כאילו שהקומוניזם הוא מה שמונע ממך להיות עשיר\ה, לעשות הרבה סקס, וכד'. כמובן, זה מסתיר את העובדה שהמציאות בקפיטליזם היא שאחוז אחד מהאנשים מחזיקים ב-82% מההון העולמי השנתי; 8 גברים בעלי ההון של חצי עולם, וכיו"ב. על ידי הנחת הקומוניזם כמקור למחסור, כאידאולוגיה המבוססת על לקיחת הרכוש שלך, האנטי-קומוניזם מחביא את העובדה שאין לך שום רכוש מלכתחילה. באותו הזמן, הוא מספק את ההרגשה המובנת לפיה הימין נותן והשמאל לוקח.

4.      אנטי-קומוניזם הוא פיתוי שעל קומוניסטים לדחות

היום, נראה שהאנטי-קומוניזם יותר מושך מהקומוניזם. אנשים מוצאים יותר עניין בחידוש הכוח של הימין הקיצוני, הלאומני והפשיסטי, מאשר באתגר של חידוש והחייאת הקומוניזם של זמננו. אנשים – מימין ומשמאל – מהופנטים על ידי בולסנרו, טראמפ ומשרתו הקודם סטיב באנון. הם עסוקים בחוסר-הליברליות המוצהר של הימין הקיצוני בפולין ובהונגריה, בכוחות הפשיסטים הצצים בגלוי בגרמניה ואיטליה. זה כאילו מה שבאמת לוכד את הדמיון הציבורי הוא החופש לשנוא, הרשות לעבור על החוק, לסרב לדרישות של אירוח, אדיבות, כבוד הדדי וסולידריות, ולתפוס מה שרק אפשר. ככל שהקשר להיטלר סביר יותר, כך האנטי-קומוניזם מושך יותר.

משיכה זו חזקה במיוחד ברשתות הרגשיות של הקפיטליזם התקשורתי, היכן ששערורייה מופצת ביתר מהירות וקלות מאשר ניתוח ארוך (ראו Dean 2010). אנשים נוטים לקרוא ולשתף יותר את מה שקצר ושערורייתי, משהו שהם חושבים כי סביר שאחרים ישתפו, מאשר את מה שהנו ארוך ומסובך (ראו Dean 2016). למי יש זמן?

אולם יש יותר בטענה הרגשית של שערוריות לאומניות. ממד אחר נוגע לדרך בה הן מבטאות את קיצוניות המערכת הקפיטליזם שהדמוקרטיה הליברלית רוצה להכחיש. לדוגמא, טראמפ הוא בעת ובעונה אחת סמן המערכת וליבתה המוכחשת – חוסר-יחס לחוקים ונורמות, ומיקוד מוחלט בהצבר ההון – זו הנקודה שלו: אין שום העמדת פנים דמוית-תרבותיות, מנהג, כבוד; למה לטרוח? עבור אלו עם מספיק עושר וכוח, אין עונש על שבירת הנורמות, שינוי החוקים (Dean 2015). טראמפ מוכיח שהמערכת גרועה ממש כמו שמבקריה השמאלניים תמיד אמרו. הוא אומר לנו מה שאנו יודעים. ההגזמות של טראמפ ואוליגרכים אחרים מאתגרות נורמות מוסכמות, נפרדות מאיזשהו ממסד, אך לא מיסודותיו הקפיטליסטיים. תחת זאת, הם מקיימים את הבטחתו, ומספקים את העודף שרבים חשבו שישיגו וחושבים שהרוויחו. העודפות של האוליגרכים האלה מכריזה שהטבות הקפיטליזם הם עבור מי שמספיק חזק לקחת אותן, עבור גברים מספיק חזקים כדי להילחם נגד מי שיגנוב את ההתענגות שלהם, המהגרים הגנבים, האחרים הגזעיים והמיניים, הקומוניסטים. עבור אנטי-קומוניסטים, המוכנות לעבור על החוקים, להיות חזק ולשים דברים במקומם, מבסס את הלגיטימציה לאי-השוויון – רק החזקים שורדים.

ז'יז'ק טוען שמשיכה חסרת-כוח מעידה על המפגש עם הממשי של ההתענגות (היכן ש"התענגות" היא הנאה-מכאב אינטנסיבית שאדם לא יכול להשיג אותה או להתחמק ממנה) (Zizek 1993, 207). האנטי-קומוניזם מצווה על התענגות מאי-שוויון, התענגות מהיררכיה, גרימת סבל. מצד אחד ישנה התעסקות האנטי-קומוניזם במוות, רעב, מחנות וספירת גופות. המספרים מספקים ארשת פנים של מוסריות ועובדתיות אפילו שהם מעוותים את ההיסטוריות עליהן הן מעידות. מצד שני, ישנה האלימות של האנטי-קומוניזם: זה מראה לנו שההתעסקות שלו בכוח ובעודף של משטרי מדינות רווחה לשעבר אינו ביקורתי – הוא קנאי. אנטי-קומוניסטים לא דוחים שימוש קיצוני בכוח מדינתי. הם חושקים בו והם מעודדים את הציבור שלהם לחשוק בו, לתבוע אותו. האנטי-קומוניזם מעניק רשות להתענג מכוח קיצוני – באותו הזמן שהשמאל העכשווי מבקר, מבכה ודוחה אותו.

במידה שביקורת שמאלנית של אנטי-קומוניזם – או לאומנות, גזענות, אוטוריטריות, וטראמפ – נותרת שבויה שלו, השמאל מושקע באותו מבנה פנטסטי של הימין. מה ש'עושה את זה' לשמאל הוא שערוריות הימין, הכוח של האחר (הגדול), וחוסר-היכולת או הפסיביות העצמית שלו. מה שהכרחי, אם כן, הוא שבירת אחיזתה של אוטוריטריות ההתענגות. כיצד?

על השמאל להיות הקומוניסטים מהם מפחד הימין. מהלך כזה של הזדהות מזמן את העבודה המעשית של בניית כוח. במקום שהכוח יהא מושאה של פנטסיה, הוא היכולת להיבנות ולהתממש. כשאנו מתמקדים ביכולת הבניה – תחזית מאתגרת – אנו מפחיתים את אחיזת הימין המושך ופונים במקום לפעילות פוליטית אמיתית. לכך יש תועלת נוספת של הסטת תשומת לבנו הרחק מהאויב השטחי – אנטי-קומוניזם – ולעבר האויב היסודי – קפיטליזם. זה מגביר את תחושת הדחיפות של עבודה מעשית, המעורר אותנו לחשוב איך בדיוק אנו בונים תנועה קומוניסטית המסוגלת לספק אלטרנטיבה משכנעת.

קל יותר להישאר בשבי הכוח הפשיסטי מאשר לעבוד על אלטרנטיבות ממשיות ולבנות את הקולקטיביות שתגרום להן לקרות. מה הפלא, אם כן, שהימין מסוגל לאסוף תמיכה בקרב כמה מפסידי הקפיטליזם הגלובלי: הוא מציע להם (לפחות באופן שטחי) סוג של הדרה או כבוד. הוא מציע להם חזון – של עבר מפואר. הוא מציע להם פתרון – השיבו את הסדר ותשיגו מה שתרצו. קשה יותר לומר עכשיו מה השמאל מציע בכל מובן בהיר וחזק, מה שאומר שהשמאל הרדיקלי (מעטים ככל שנהיה) אומר בעיקרון: נשכו את היד המאכילה אתכם; התקוממו, דחו את הקפיטליזם ו... מה? עוד מאותו דבר? ברור שהדמוקרטיה הליברלית אינה מסוגלת להתמודד עם המצב הנוכחי. עד שתהיה לנו תשובה משכנעת וברורה, האנטי-קומוניזם בכל זעמו ואלימותו יהיה יותר חזק מהקומוניזם, מה שאומר ניצחון הניצול, הדיכוי, ואי-השוויון את הייצור מבוסס הצורך, הצדק והשוויון. דבר-מה בדרך כלל מביס שום-דבר. במקומות רבים, המחלוקת היא בין עירוני וכפרי (תמה מרקסיסטית נושנה). אנשים באזורים כפריים חשים זנוחים – לעתים פשוטו כמשמעו כי קהילותיהם מצטמקות בעוד ילדיהם עוברים לערים בשביל הזדמנויות. אולם במקום שתהא סיבה לייאוש זו צריכה להיות הזדמנות – אם יהיה לנו הרצון לקחת אותה.

הפניות

Dean, Jodi. 2010. Blog Theory. London: Polity Press.

Dean, Jodi. 2015. “Donald Trump Is the Most Honest Candidate in American Politics Today”. In These Times, 12 August.

Dean, Jodi. 2016. “Faces as Commons: The Secondary Visuality of Communicative Capitalism”. Onlineopen.org, 31 December.

Katagiri, Yashuhiro. 2014. Black Freedom, White Resistance, and Red Menace: Civil Rights and Anticommunism in the Jim Crow South. Baton Rouge: Louisiana State University Press.

Robin, Corey. 2004. Fear: The History of a Political Idea. New York: Oxford University Press.

Žižek, Slavoj. 1993. Tarrying with the Negative. Durham: Duke University Press.

פורסם במקור: Dean, Jodi. 2019. „Anti-communism is all around us”. Praktyka Teoretyczna
1(31): 15–24.