Virtual SOCIOLOGY

 The Ambiguous Legacy of ‘68 Forty years ago, what was revolutionized -- the world or capitalism? By Slavoj Žižek June 20, 2008 In 1968 Paris, one of the best-known graffiti messages on the city's walls was "Structures do not walk on the streets!" In other words, the massive student and workers demonstrations of '68 could not be explained in the terms of structuralism, as determined by the structural changes in society, as in Saussurean structuralism. French psychoanalyst Jacques Lacan's response was that this, precisely, is what happened in '68: structures did descend onto the streets. The visible explosive events on the streets were, ultimately, the result of a structural imbalance. There are good reasons for Lacan's skeptical view. As French scholars Luc Boltanski and Eve Chiapello noted in 1999's The New Spirit of Capitalism , from the '70s onward, a new form of capitalism emerged.  Capitalism abandoned the hierarchical For

מה הקטע הזה של 'צו השעה – חיסכון'? ולא המצאתי את זה, אלא זה לקוח ממעטפה שראיתי באוניברסיטה. אבל זה הרי בכל מקום, אנשים מעדיפים לתחוב מצרכים לתיקים ושקיות נייר או בד, או אפילו בכלל לוותר על השקית, והכל, כך מכריזים בגאווה: "למען הסביבה!". ואפשר גם לכלול את ה'חסכמים' האלו ברשימה 'הירוקה'. שימו לב לכך שצבע הכסף, גם אם במקרה - דומה לצבע האקולוגיה. קישור זה איננו טבעי, וגם אם מקרי, כל שכל דבר הנו מקרי, הוא איננו טעות. אפשר להיות ציניקן-קומיקאי כמו ג'ורג' קארלין המנוח, שהעלה היפותזה לפיה אלוהים יצר אותנו כדי שנייצר לו פלסטיק, שכן לא היה בכוחותיו לייצר זאת (סינטטי, אחרי הכל). אבל אפשר גם להביט דרך עדשות סוציולוגיות ולראות, כרגיל, מיני תופעות מעניינות. (ושימו לב, זה די מה שהסוציולוגיה עושה כן, פוקחת עיניים עייפות, למציאות מעניינת). תופעה מעניינת היא שאם נשאל את שאלת ה'מי'? כחלק מודע מה'איך'? – נראה שיש מי שמרוויח באופן א-סימטרי מובהק ביותר מאתיקה של חסכנות: והם היצרנים. אבל נתחיל בהתחלה. הדעה הרווחת היא שבני-האדם גרמו נזק לכדור-הארץ,

אפתח בשאלה: מדוע נשים יצאו לעבוד? ואבהיר שהכוונה היא לעבודה ה'גברית'. במובן של הספירה שנתפשת כציבורית. מובן שנשים עבדו מאז ומעולם, כמו כל אדם, אך שאלת ההכרה בעבודתה (כלגיטימית) היא חדשה בהיסטוריה האנושית-חברתית. אם-כן, מתי, למה ואיך יצאו הנשים לדרוש הכרה בעבודה בספירה הציבורית? ומדוע לא כלל הדיון בנושא זה, ברובו, התייחסות רצינית לעבודת הבית ומקומה? שאלות נלוות הן 'מי שכנע את הנשים שכדאי להן לעבוד?', מה ההשפעות על תפקידי ההורה המסורתיים? וכיצד משנה עובדת ' היציאה-לעבודה ' (או ' רכישת הקריירה ') על הדינמיקה המשפחתית? לכך ייתכנו תשובות רבות, מפרספקטיבות מגוונות. ארשה לעצמי להניח את הדעה הרווחת לפיה, נוכח מאבק על זכויותיהן לשוויון, אמנם באופנים שונים, השיגו הנשים את השחרור המיוחל (או לכל הפחות התקדמו לעברו) ובכך אפשרו לעצמן להמצא עובדות ברוב רובם של סוגי העבודות במשק, הן הפרטי, ואף הציבורי. אנסה להראות בקצרה, שאין זה כך. מנגד, אטען ששיח הקפיטליזם שאב לתוכו כחור שחור גם את תביעותיו של הפמיניזם, ובעצם מה שארע הוא גיוס הנשים לכוח העבודה הלגיטימי – והשאיפה למ

זהו סרט דוקומנטרי, שנעשה ב-2006, ועוסק בפילוסוף, הסוציולוג והפסיכואנליסט הסלובני – כן, ז'יז'ק, והגותו. למטה ישנו גם את ריאיון, שיכול להוות, כשלעצמו, מבוא או הקדמה קצרה לקו המחשבתי שלו. הריאיון מאוד אמריקני, ככה שהוא כולל דוגמאות פשוטות, אבל גם סתימת פיות, השטחה\השחתה של כל ניסיון לעומק, ואיך אפשר בלי גסות-רוח אמריקנית... הכל שם. הנה למשל דוגמא שקפצה לי לראש, מהסרט מטריקס, הראשון (כמובן), בסצינה בה ניאו ממתין לאורקל (הנביאה), ואיתו מספר ילדים 'מוכשרים' שעוסקים בטלקינזיס וכד'. שם, מתרחשת השיחה הבאה: Boy\Monk: “Do not try and bend the spoon, that’s imposibble; Instead only try to realize the truth.” Neo: “What truth?” Boy\Monk: “There is no spoon.” Neo: “There is no spoon?” Boy\Monk: “Then you’ll see this is not the spoon that bends, it is only yourself .”  זהו בדיוק אותו פער, parallax view, שאינו ניתו לתיווך ו\או הסבר, שבין מיני פרספקטיבות (הסובייקט) הצופה, בכל אובייקט נצפה. אך לא במובן האידיאלסטי-נומינלסטי גרידא של 'תפישה' פרופר, אלא בטוויסט מטרי

" No science can be more secure than the unconscious metaphysics which tacitly it presupposes. The individual thing is necessarily a modification of its environment, and cannot be understood in disjunction. All reasoning, apart from some metaphysical reference, is vicious."   Alfred North Whitehead "Logic is the unconscious of a society that has invented logic." Pierre Bourdieu   "All that is elaborated by the subjective construction on the scale of the signifier in its relation to the Other and which has its root in language is only there to permit the full spectrum of desire to allow us to approach, to test, this sort of forbidden jouissance which is the only valuable meaning that is offered to our life."   J. Lacan אם להשתמש בדימוי מהעולם הטופוגרפי, אחד יכול לומר שהר הידע, ממש כמו האוורסט במציאות, הוא ההר הגבוה ביותר לאדם, ואף ממשיך לגבוה, מדי שנה. אם לדמות את ההר, מבחינה גיאומטרית, לפרמידה על-בסיסה, יהיו להר 4 פאות מכל צדדיו. הצפונית, אשר

"We classify everything which stands in the way of interpretation as a resistance ." (J. Lacan, Seminar II, p.127) יש מי, והרבה מהם, שיאמרו כי לאקאן קשה להבנה. וליתר דיוק, תוך צמצום משהו של טווח הביקורת, (חוזרים) ואומרים שכתביו לא מובנים, או לפחות קשים להבנה. מי אומר? מבקרים (פייר בורדייה), חברים (ז'אק אלן-מילר), מתנגדים (אבשלום אליצור, ראו הפוסט הראשון בבלוג), קוראים (אני למשל), למעשה (כמעט) כולם. גם עליי, ו\או על כתביי, נאמרו לא פעם אותן טענות בדיוק. מי אומר? מורים, מתרגלים, חברים, משפחה, למעשה (כמעט) כולם. עכשיו, הדבר האחרון שברצוני להעלות הוא השוואה ביני ובין לאקאן. במקום, אני רוצה, כנטען בכותרת, להאריך קצת על תופעת ה'התנגדות' עצמה, השוכנת בבסיס הטענות לעיל. אם נבחן את הסוגיה באופן מבני-הבנייתי (ויחסותי), כשדה, ובו יש מיקומים שונים, בהם סובייקטים שונים, ובין כל האלמנטים הללו – מתקיימים יחסי תלות-הדדית מורכבים – אז נווכח במה שבעצם מהווה המשך ישיר לשני הפוסטים האחרונים שלי, על השפה ועל התיוג. לעניות דעתי, תופעת ה'התנגדות' מתרחשת כאשר מ

Marco polo describes a bridge, stone by stone. ‘But which is the stone that supports the bridge?’ Kublai Khan asks. ‘The bridge is not supported by one stone or another’, Marco answers, ‘but by the line of the arch that they form’. Kublai Khan remains silent, reflecting. Then he adds: ‘why do you speak to me of stones? It is only the arch that matters to me.’ Polo answers: ‘Without stones there is no arch.’ Italo Calvino, invisible cities   השפה הינה ה מבוי- ה סתום למדע הקוגנטיבי, בגלל שהיא, למן אופייה כטכנולוגיה תקשורתית, מהווה את הרמה הקוונטית בבחינת הרשתות (העצביות) הנוירוניות, וכאשר אנו מתבוננים מבחוץ (באופן כמותני כביכול) אין אנו יכולים לדייק לחלוטין ברמת הוודאות לגבי החוויה הפנימית. כך גם בתרמודינמיקה, במעבר בין החוק הראשון לשני, רמת האנטרופיה משתנה בהתאם למערכת הסגורה או הפתוחה, משמע ככל שעוברים מהרמה הסטטיסטית (הביולוגית) לזו הקוונטית (הפיזיקלית, ולצרכי הדיון, הלשונית* ( . * בבחינת אנרגיה אקוסטית, השפה כמצבור הידע, כזיכרון בלתי-נדלה של האנושות, כיצורים (או שדים, בלשונו