Virtual SOCIOLOGY

ז'יז'ק במערומיו *** דרך תקציר של אחד מספריו המרכזיים של סלבוי ז'יז'ק אציג את עיקרי הנחותיו התיאורטיות לגבי האדם, המציאות והחברה, מהן הוא גוזר את ניתוחיו ומסקנותיו הכלכליים-פוליטיים.  אפשר לפתוח ולומר שז'יז'ק משלב (או יותר נכון - לא מפריד) בין סוציולוגיה, פסיכואנליזה ופילוסופיה. הוא רואה את הלא-מודע משפיע באופן מעשי על חיינו האישיים והחברתיים, דרך מושגים כמו אידיאולוגיה ופנטזיה. וכפי שמטפל (או חבר) יכול להועיל למהפכה בראשו ודעתו של אדם, כך גם המטרה היא לשחרר את החברה מהכבלים שהמיטה על עצמה, מרצון ושלא מרצון.  ***  ובכן, אתחיל מהסוף. ז'יז'ק בספרו מציג את מחשבתו בצורה שחושפת אותו והופכת את העירום שלו לפיזי ותיאורטי כאחד. הוא מודה שכאובססיבי-נוירוטי, שוכן בו הפחד מכך שהוא "כלום שמתחזה כל-העת להיות מ[י]שהו, וצריך להיות היפר-אקטיבי כל הזמן רק כדי להדהים אנשים מספיק, כך ש[הם] לא יבחינו שיש שם כלום". לשון אחר, כמטופל הוא היה מדבר 49 מתוך 50 דקות הפגישה האנליטית, ואף היה ממציא מה להגיד, העיקר שהמטפל לא יכניס שאלה מביכה. ...

                                המילה ביקורת החלה להיות חשובה בהגות המערבית אצל היוונים. סוקרטס ואחריו אפלטון הדגישו את הערך העליון של הספק כביקורת. אמנם, אצל עמנואל קאנט משתנה המשמעות של המילה. כבר לא ההבחנה בין הנכון לשגוי או בין הטוב לרע, אלא הבחנה חדה ועקרונית (כגבול ותנאי) בין מה שאפשרי לבין מה שבלתי-אפשרי (לדעת). שינוי זה משמעותי בהדגישו את גבולות הידע, כגבולות העולם. הפילוסוף היהודי ויטגנשטיין נעץ משמעות זו סביב השפה כי לפיו גבול העולם הוא גבול השפה. עם קאנט והמסורת המודרנית, ביקורתי נסוב את שאלת התנאים לידע, וכפי שנראה זו שאלה גם של שפה. אולם בניגוד לקאנט נטען דווקא לאינסופיות המחשבה, כי אין שום דבר שאנו יודעים מראש שאיננו יכולים לדעת. ולכן במקום הנכחת סופיות הקיום בחפיפתו לסופיות המחשבה - נצעד בדרך ההפוכה - לאינסוף הכפול של שניהם - שבאמצעו אירוע. פייר בורדייה כתב בהרהוריו הפסקליאניים, שכאשר היא פשוט עושה את המוטל עליה, "הסוציולוגית ש...

בואו נתחיל מדוגמא. אני יושב במכונית שלי, נוהג לי לתומי ופונה ימינה באחת הפניות בכביש. אז, להנאתי אני מבחין שהכביש מתפנה, האופק פתוח, והדרך מזמינה. אני נענה, אלא שלגופי חודרת תמונתו של מיכאל שומאכר, אלוף העולם בכל הזמנים בפורמולה 1, ואני מוצא עצמי יושב במכונית שלו ומחזיק את ההגה קצת יותר חזק. אחר כך המבט מתחדד ואני דוחף את הגוף עמוק אל תוך המושב, תוקע דוושת המצמד ומאחדה עם רצפת המכונית תוך שיד ימין סוטה למוט ההילוכים ומחליקה תנועה חדה בין שני לשלישי. המכונית מושהית לרגע קט, רק כדי לזנק קדימה ולהפיק צלילים שרק לצ'יטה מאיימת היכולת להתחרות בהם. אני שואט קדימה אל האופק, בועט בקלאצ', השלישי כבר רביעי, והדרך הופכת לצבעים חולפים. ממש, אני הופך לשומאכר. עכשיו נכניס מונח טכני, הזדהות. ברגעים שתיארתי לעיל, הנהג מזדהה עם שומאכר, כך יוצר זהות ביניהם, ומכאן שינוי ההתנהגות כהתאמה להזדהות. זירה אחרת, פסיכואנליטית הפעם, היא המשולש האדיפלי. כפישוט, משחקים שם התינוק, האב והאם, וכן התינוק מכונה הסובייקט. מקומו של התינוק שקול לזה של הנהג. התינוק לחלופין, מזדהה עם האם מרגעי ההנקה והלאה. ...

מתי מתי נעשה משהו בקשר לזה??? אז כאמור, הפילוסוף הסלובני ז'יז'ק כתב ספר לפני כמה שנים (2009) ספר בשמו של הכותרת. הוא ניסה להסביר שם מדוע מה שמוצג לנו בכל מיני דרכים כטרגדיה, בכלל לא טרגדיה. וזאת לא כדי שנשמח לכשגילינו שזו לא טרגדיה, חמור רבות מכך, כדי שנגלה רק שיש טרגדיה גדולה, טראומטית, אנטגנוניסטית הרבה יותר שאותה בכלל לא יודעים, או יותר מדויק: לא יודעים שיודעים. בדיוק ראיתי פרסומת של ויקי כנפו, מגינת זכויות החלשים מלפני זמן לא רב כ"כ (2003) לא מככבת אלא יותר מתגמשת בפרסומת לאחת מרשתות המזון הגדולות (מגה-בול), כמובן, נגד אחת אחרת (שופרסל אני חושב). עכשיו, תחשבו רגע על מה שרשמתי למעלה. לפני כמה שנים היא הייתה סמל של מאבק עממי (שגם הוא מסומל, ע"י כמובן, מזרחייה, ואישה לא פחות!) נגד גזירות כלכליות, העלת מיסים בפרט וקושי קיומי ועוני בכלל. כמו כל תופעה מתוקשרת, סחפה אחריה ויקי כמו הוריקן (נמוך עוצמה יחסית אמנם) וכמוהו בדיוק דעכה והתפוגגה (יחד עם המאבק?) לאדי האתר. אחרי כמה שנים, נראה שמצא מישהו לנכון להעלות את הסמל ההוא, כדי לסמל כעת. הרי עם 'אם כל העני...