Virtual SOCIOLOGY

Eliran Bar-El This ‘natural disaster’ is not natural—if anything, it’s social However tempting and consoling it may be, to think of this pandemic as a natural occurrence entirely out of our control, this is a gross and dangerous mistake; in fact, this calamity is not only natural. Recent months have proven how much and how deep the natural world is intertwined with the social. The mere variance in death toll, different as it is between the nations, indicates that what we do, or not do, matters. It is not just that ‘nature’ invaded upon us from the outside. Rather, ‘nature’ is also within us, and we interact with it, changing it, creating and destroying it. China’s place-in-the-social-space, being the world’s factory, must be considered as part of the multiple causes that created this epidemic; and the globalisation through which the west consumes what the east produces made this into a pandemic. Therefore, to keep ignoring our interaction with nature, and its change a...

אלן באדיו לה-מונד, 26 ביולי 2018 מה יהיה עתיד המין האנושי שהולך ונקרע בין הרובוט לחיה?  באדיו שוטח את תשובתו המפתיעה ובדרך סותר רבות מהסברות הרווחות.   בימינו הפך מקובל להכריז, מסיבות שונות ומשונות, על קץ המין האנושי כפי שאנו מכירים אותו. בכיוון המשיחי הרגיל שאקולוגיה מסוימת מקדמת, העודפות הטורפת של החיה האנושית הרעה הזו בקרוב תוביל אותנו לקץ עולם החיים. בכיוון ההתפרצות הטכנולוגית מספרים לנו בבלבול על רובוטיזציה של העבודה, על דיגיטליזציה נפלאה, על אמנות אוטומטית, על הרוצח הפלסטי, ועל הסכנות באינטליגנציה על-אנושית.   כתוצאה מכך, קטגוריות מאיימות כמו טרנס-אנושי ופוסט-אנושי עולות לפני השטח; או, לחלופין, חזרה לאנימליזם (חייתיות) – תלוי אם מנבאים על בסיס יצירה טכנית או מבכים על בסיס ההתקפות על אמא-אדמה. לטענתי כל הנבואות האלו הן קשקושים אידיאולוגיים רבים, שכוונתם היא לערפל את הסכנה האמיתית שהאנושות חשופה אליה היום, קרי המחסום אליו הקפיטליזם הגלובלי מוביל אותנו. במציאות, הצורה החברתית הזו, והיא לבדה, מאשרת את הניצול ההרסני של משאבים טבעיים, וקושרת אות...

בבחינתנו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עלינו להיצמד לסטנדרטים קרים ואכזריים, ולהשעות את הדחף 'להבין' את המצב. סלבוי ז'יז'ק המתקפות המתמשכות על מפלגת הלייבור בגין האנטישמיות לכאורה של כמה מחבריה הבולטים אינן רק מוטות בקיצוניות ארוכת טווח, אלא הן גם מערפלות את סכנת האנטישמיות האמיתית כיום. סכנה שקריקטורה מהעיתון הוינאי Die Presse הדגימה באופן מושלם עוד ב-2008: שני אוסטרים חסונים מעין-נאצים יושבים סביב השולחן, כשאחד מהם אוחז בידיו עיתון ומעיר לחברו: "כאן אתה שוב יכול לראות איך אנטישמיות מוצדקת לגמרי משומשת בלי הצדקה כביקורת זולה על ישראל!" הבדיחה הזו מהפכת את הטיעון הרגיל כנגד מבקרי המדיניות של מדינת ישראל : כמו כל מדינה אחרת, גם את ישראל אפשר וצריך לשפוט ואף לבסוף לבקר, אך חלק מהמבקרים את ישראל משתמשים בלי הצדקה בביקורת מוצדקת של המדיניות הישראלית למטרות אנטישמיות. כשנוצרים פונדמנטליסטיים התומכים כיום במדיניות הישראלית דוחים את הביקורות השמאלניות נגדה, האין מהלך הטיעון החבוי שלהם לא דומה באופן מבעית לקריקטורה מהעיתון הוינאי? מה...

ברשומתו מה-13.8.15 , 'יובל נוח הררי והדת הקפיטליסטית', אורי כץ מבקר בחריפות את הררי על טענתו שקפיטליזם הוא סוג של דת. הוא טוען שהררי יכול היה לספק תיאור פשוט לתופעת הקפיטל – "בתור מערכת כלכלית המתאימה כמו כפפה ליד לערכי ההומניזם" – אך במקום זאת בחר הררי לעוות את המחקר ההיסטורי וטעה במסקנותיו. לטענתי שניהם נותרים חלקיים, ומסיבות דומות: הדת עבורם היא גורם זר ואי-רציונאלי. הררי מחבר תחילה בין כלכלה לדת כדי להראות אחר-כך שהחיבור לא טוב כמו ההפרדה שצריכה להיות; ואילו כץ מתאר את ההפרדה שלטענתו קיימת כבר בין כלכלה לדת כדי להראות שללא הדת, הכלכלה תקפה ורציונאלית ככל מדע. לעומתם, אסביר מדוע בניגוד לכץ הקפיטל  פועל  (כפי ששם זאת וולטר בנימין)  כדת, ובניגוד להררי כיצד הוא פועל לא רק כמשהו נשגב אלא גם כן יומיומי – כדת היומיום. הטענה העיקרית היא ששניהם מתבססים על הבחנה שאינה קיימת בין רציונאליות לבין אמוציונאליות, ומנסים, לשווא, כמה שיותר להפריד ביניהן כדי לצמד את הכלכלה עם הרציונאליות ואת הדת עם האמוציונאליות. הם שוכחים שהקפיטל עובד בראש ובראשונה על בסיס רגשי, של אמון. כדי לנתח...

לפתירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אסור שניתקע בעבר הרחוק – עלינו לשכוח אותו. 2 מרץ 2015 מאת: סלבוי ז'יז'ק ביולי 2008, העיתון הווינאי die Presse פרסם קריקטורה של בחורים אוסטרים חסונים בעלי חזות נאצית, כשאחד מהם אוחז עיתון ומעיר לחברו: "כאן שוב אתה יכול לראות איך מבלבלים בין אנטישמיות מוצדקת לגמרי לבין ביקורת זולה על ישראל!" הבדיחה הזו מהפכת את הטיעון הרגיל כנגד מבקרי המדיניות הישראלית: כמו כל מדינה אחרת, גם את מדינת ישראל אפשר וצריך לשפוט ולבסוף לבקר, אולם מבקריה מבלבלים את הביקורת הלגיטימית של מדיניות ישראלית עם מטרות אנטישמיות. כשהפונדמנטליסטים הנוצרים בימנו, התומכים במדיניות הישראלית, דוחים את הביקורות השמאליות של מדיניות זו, האם מהלך הטיעון הסמוי שלהם לא דומה באופן תמוה לקריקטורה מהעיתון הווינאי? יש לזכור את אנדרס בריוויק , רוצח ההמונים הנורבגי שפעל נגד מהגרים: הוא היה אנטישמי, אך תומך-ישראל, כי ראה במדינת ישראל קו הגנה ראשון מפני התפשטות מוסלמית – הוא אף רצה לראות את בנייתו המחודשת של בית המקדש בירושלים. הוא ראה שיהודים הם בסדר כל עוד אין יותר מדי מהם – או...

עכשיו מכנים זאת מחאת המילקי. אז קראו לזה מחאת הקוטג'. אפשר לחשוב שבאמת יש משהו ייחודי במוצרי החלב שמעורר את המחאות. אבל אז נעמדים על רגליהם האחוריות "המרחיבים", לפיהם הבעיה רחבה יותר וכוללת גם את יוקר המחיה וגם את מצוקת הדיור, מעבר למחירם המאמיר של מוצרי החלב גרידא. אז גם מדברים על מכסים, ייבוא וייצוא, גזירת קופונים, תאוות הרפתנים, קמעונאים ומכולות, מספר המחלבות ומה לא. אך השאלה הבסיסית נותרת בעינה: מדוע כה יקר פה? אנשים נוטים לחשוב ששיח מופרד מהמציאות, כאילו היה הדיבור על-המציאות. אבל זה לא נכון. שיח הוא המציאות, והמציאות היא שיחנית. שיח, כפועל ולא כשם-עצם, הוא סידור אלמנטים במרחב. כל מיני אלמנטים, בין אם לשוניים או שלא, אנושיים או שלא. צורה של בניין היא שיח (לכן יש גם בנייני-לשון). צורת לבוש היא שיח, וכן גם צורת מערכת המשפט או הבריאות. כל דבר שמבטא משמעות, ומעבירה דרכו בעצם סימולו כדבר זה ולא אחר, הוא חלק משיח מסוים. לפיכך לא ניתן לטעון שהמציאות החברתית לא משתנה, והמחירים עדיין יקרים, על אף שהשיח השתנה. טענה זו מפרידה בין שיח למציאות ובין הדובר לדברים. נרמז בטענה שכן...