Virtual SOCIOLOGY

פורסם במקור ב- RT , 10.3.20 בעוד הפאניקה סביב הקורונה מתפשטת, עלינו לקבל את ההחלטה המכרעת – או שנפעל לפי ההיגיון הברוטלי של "החזק שורד" או לפי סוג כלשהו של קומוניזם מחודש עם שיתוף פעולה ותכנון בינלאומי. התקשורת שלנו צועקת מכל עבר, "בלי פאניקה!", ואז אנו מדווחים על כל הדברים שגורמים בעיקר לפאניקה. המצב הזה מזכיר לי את שנות נעוריי במדינה קומוניסטית: כשפקידי ממשל הבטיחו לציבור שאין שום סיבה לדאגה או לפאניקה, כולנו הבנו מייד שהם בעצמם בפאניקה. זה חמור מכדי לאבד זמן על פאניקה לפאניקה היגיון משלה. העובדה שבאנגליה נייר טואלט נעלם מהחנויות מזכירה לי מקרה מוזר עם נייר טואלט מחיי ביוגוסלביה הסוציאליסטית. פתאום, החלה להתסובב שמועה שאין יותר נייר טואלט בחנויות. הרשויות מיהרו לצאת בהצהרות מרגיעות שיש מספיק נייר טואלט לצריכה נורמלית, ולמרבה ההפתעה, לא רק שזה היה נכון, אלא אף אנשים האמינו שזה היה נכון. למרות זאת, צרכן ממוצע חושב כך: אני יודע שיש מספיק נייר טואלט ושהשמועה שקרית, אבל מה אם כמה אנשים ייקחו את השמועה ברצינות, ובפאניקה יתחילו לקנות סטוקים של נייר...

בבחינתנו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עלינו להיצמד לסטנדרטים קרים ואכזריים, ולהשעות את הדחף 'להבין' את המצב. סלבוי ז'יז'ק המתקפות המתמשכות על מפלגת הלייבור בגין האנטישמיות לכאורה של כמה מחבריה הבולטים אינן רק מוטות בקיצוניות ארוכת טווח, אלא הן גם מערפלות את סכנת האנטישמיות האמיתית כיום. סכנה שקריקטורה מהעיתון הוינאי Die Presse הדגימה באופן מושלם עוד ב-2008: שני אוסטרים חסונים מעין-נאצים יושבים סביב השולחן, כשאחד מהם אוחז בידיו עיתון ומעיר לחברו: "כאן אתה שוב יכול לראות איך אנטישמיות מוצדקת לגמרי משומשת בלי הצדקה כביקורת זולה על ישראל!" הבדיחה הזו מהפכת את הטיעון הרגיל כנגד מבקרי המדיניות של מדינת ישראל : כמו כל מדינה אחרת, גם את ישראל אפשר וצריך לשפוט ואף לבסוף לבקר, אך חלק מהמבקרים את ישראל משתמשים בלי הצדקה בביקורת מוצדקת של המדיניות הישראלית למטרות אנטישמיות. כשנוצרים פונדמנטליסטיים התומכים כיום במדיניות הישראלית דוחים את הביקורות השמאלניות נגדה, האין מהלך הטיעון החבוי שלהם לא דומה באופן מבעית לקריקטורה מהעיתון הוינאי? מה...

לפתירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אסור שניתקע בעבר הרחוק – עלינו לשכוח אותו. 2 מרץ 2015 מאת: סלבוי ז'יז'ק ביולי 2008, העיתון הווינאי die Presse פרסם קריקטורה של בחורים אוסטרים חסונים בעלי חזות נאצית, כשאחד מהם אוחז עיתון ומעיר לחברו: "כאן שוב אתה יכול לראות איך מבלבלים בין אנטישמיות מוצדקת לגמרי לבין ביקורת זולה על ישראל!" הבדיחה הזו מהפכת את הטיעון הרגיל כנגד מבקרי המדיניות הישראלית: כמו כל מדינה אחרת, גם את מדינת ישראל אפשר וצריך לשפוט ולבסוף לבקר, אולם מבקריה מבלבלים את הביקורת הלגיטימית של מדיניות ישראלית עם מטרות אנטישמיות. כשהפונדמנטליסטים הנוצרים בימנו, התומכים במדיניות הישראלית, דוחים את הביקורות השמאליות של מדיניות זו, האם מהלך הטיעון הסמוי שלהם לא דומה באופן תמוה לקריקטורה מהעיתון הווינאי? יש לזכור את אנדרס בריוויק , רוצח ההמונים הנורבגי שפעל נגד מהגרים: הוא היה אנטישמי, אך תומך-ישראל, כי ראה במדינת ישראל קו הגנה ראשון מפני התפשטות מוסלמית – הוא אף רצה לראות את בנייתו המחודשת של בית המקדש בירושלים. הוא ראה שיהודים הם בסדר כל עוד אין יותר מדי מהם – או...

תרגום של: סלבוי ז'יז'ק, אירוע: פילוסופיה בתנועה (Penguin, 2014), עמ' 122-136 משמעות הביטוי היפני באקוּ-שַן היא 'נערה שיכולה להיות יפה כשמביטים בה מאחור, אך איננה כשמביטים בה מלפנים' [בעברית מוכר הביטוי "מרחוק פצצה, מקרוב אחרי הפצצה"]. אחד הלקחים מההיסטוריה של הדת – ועוד יותר מחוויית הדת העכשווית – הוא שאותו ביטוי נכון גם ביחס לאל עצמו: הוא עלול להיראות נהדר כשרואים אותו מאחור וממרחק הולם, אך כשהוא מתקרב יתר על המידה ואנו נאלצים לפגוש בו פנים אל פנים, ברכה רוחנית הופכת אימַתית. הנדבך ההרסני הזה של הנשגב, התפרצות הזעם הברוטלית השלובה בברכה אכסטטית, הוא מה שלאקאן מכוון אליו באמרו שאלים שייכים לממשי [אחד משלוש המשלבים הנפשיים לפי לאקאן, וכן המשלב של האחד]. מפגש טראומטי כזה עם דבר נשגב הוא האירוע כממשי. הבעיה של היהדות היא בדיוק: כיצד נוכל לשמור על הממד הזה של שיגעון נשגב, של אלים כממשיים, במרחק? האל היהודי הוא גם האל של שיגעון ברוטלי – מה שמשתנה הוא עמדת המאמינים בנוגע לממד הזה של הנשגב: אם אנו מתקרבים אליו יותר מדי, "וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה,...

כמה שברירית צריכה להיות אמונתו של מוסלמי אם הוא חש מאוים מקריקטורה טיפשית בשבועון סאטירי, אומר הפילוסוף הסלובני. 10 ינואר 2015 כעת, כשכולנו במצב של הלם אחרי מסע ההרג במשרדי השרלי הבדו, זה הרגע הנכון לאזור את האומץ לחשוב. עלינו, כמובן, לגנות חד-משמעית את ההרג כמתקפה על עצם החירויות שלנו, ולגנותם בלי שום אזהרות חבויות (מהסוג של "שרלי הבדו בכל זאת התגרו בפרובוקטיביות והשפילו את המוסלמים יותר מדי"). אולם פאתוס כזה של סולידריות כללית אינו מספיק – עלינו לחשוב עוד. לחשיבה כזו אין שום קשר להפיכת הפשע ליחסי (המנטרה של "מי אנחנו במערב, האחראיים לרציחות נוראיות בעולם השלישי, שנגנה מעשים כאלה"). ויש לה עוד פחות קשר לפחד הפתולוגי של שמאלנים ליברלים מערביים מאשמת איסלאמופוביה. עבור השמאלנים המזויפים הללו, כל ביקורת כנגד האסלאם מוקעת כביטוי של איסלאמופוביה מערבית; הוקיעו את סלמאן רושדי בגין התגרות בלתי-הכרחית במוסלמים כך שהיה (חלקית לפחות) אחראי לפרסום הפתווה הדנה את מותו, וכיו"ב. התוצאה של עמדה כזו היא מה שניתן לצפות במקרים כאלה: ככל שהשמאלנים הליברלים-מערביים חודר...

  בימים אלה, העולם צופה מקרוב באוקראינה. חלקים בהתפתחויות האחרונות, מעל לכל הניסיונות החוזרים של הממשלה להשתמש באלימות כנגד מפגינים שלווים, מעלים חששות כבדים. אנו, נציגים של הקהילה האקדמית הבינלאומית, מוטרדים במיוחד מהעובדה שאלימות והטרדה לעתים קרובות מכוונים לנוער, לעתים קרובות מאוד לעיתונאים, לתלמידי אוניברסיטאות ולסגל זוטר. התנהגות כזו מצד הממשל האוקראיני היא הרסנית, הן לממשל עצמו והן לעתיד המדינה שהוא מייצג. בניגוד לממשלה, החברה האוקראינית הציגה בגרות אזרחית נערצת. נחישותה לשמר את מחאתה בתוך תחום החוקיות ודחיית האלימות היציבה שלה הם מופת להגנת זכויות אזרח. היום, מיידן האוקראינית מייצגת את אירופה במיטבה – מה שהוגים רבים בעבר ובהווה רואים כערכים אירופים פונדמנטליסטיים. אנו יוצאים בקריאה לממשלות שלנו ולארגונים בינלאומיים לתמוך באוקראיניים במאמציהם לשים סוף למשטר מושחת ואכזרי ולפגיע וּ ת הגיאופוליטית של מדינתם. אוקראינה צריכה תכנית מעין-מרשל שתבטיח את מעברה לדמוקרטיה מלאה ולחברה עם זכויות אזרח מובטחות. בהרחבת מדיניות חדשה לקראת אוקראינה, אנו מציעים לערוך הבחנה בין הממשלה האו...