Virtual SOCIOLOGY

הפילוסוף היהודי לודוויג ויטגנשטיין כתב לפני מאה שנה בערך ש"כשאנו חושבים על עתיד העולם, אנו תמיד חושבים על היכן יהיה לו המשיך לנוע בכיוון שהוא נע בו כעת; אין אנו מבחינים שהוא לא נע בקו ישר ושכיוונו תמיד משתנה". אז למרות ולאור זאת, אנסה לחשוב קצת על כיוון העתיד, שלא ממקום העבר. מקודם הצעתי שכדי להבין את תופעת הקורונה על דרך האיכות מאשר הכמות (של ספירת מתים וכד'), יש להתחקות אחר שלושה מושגים: אובר-דטרמינציה, יחסות קני-מידתית, ו-היפר-אובייקט. התחקותם מובילה לשלוש נקודות: (1) הקורונה היא אובייקט שאי אפשר לצמצם לאובייקטים אחרים, בדיוק כמו 'השפה' או 'האקולוגיה'; (2) הקורונה נגרמה ממכלול סיבות יחסיות ולא משום סיבה יחידנית; ו-(3) השפעות הקורונה נפרסות על פני מרחבי-זמן בעלי קני מידה שונים. בהמשך, כדי להבין קצת יותר מה טומן בחובו העתיד ש'אחרי-הקורונה', אני מציע עוד שלשת מושגים, שלרוב מופיעים ביחד: דחף, חזרה, שגרה. 'דחף החזרה לשגרה', המורגש בקרבנו כעת, הוא בדיוק זה—דחף. כדי להבין מהו דחף יש להבחינו ממושג אחר: האינסטינקט. שניהם גורמים (אפשרי...

To start with a confession: I did not read the recent book describing the inner workings of the Trump White House. Since the publication of Fire and Fury , the American and global reaction is that of a fiasco. We ask ourselves: “How can it be that such a man, with such characteristics, is the president of the United States, the leader of the free world, the commander in chief of the biggest, richest military on earth?" Many follow this supposed fiasco, and are bewildered by the disparity between the title and the flesh, the ideal and the real. Fire and Fury has provided a proof, or evidence to the suspicion that ‘everybody’ has held: Trump is incapable and incompetent of leading the United States and the world. This same ‘everybody’ is infatuated by this enigma called Trump, from his nomination through election and operation, the same 'everybody' that enjoys every dirty quote, misbehavior, misconduct, and wrong-doings reported in the book. The enjoyment is derived...

אומרים שפוליטיקאים עושים 'ספינים' ו-'שיפטים', ומזגזגים מימין לשמאל וחזרה. כך אמרו על ליברמן, על שרון, על בוגי ועל אחרים. אך האם אלו באמת שינויים, או שרק הכינויים בעצמם הם שמסמנים 'שינוי'? כדי לבדוק זאת יש לחזור ולבחון את ההגדרות הבסיסיות של השדה הפוליטי. באופן מסורתי צד הימין מזוהה עם הכוח וצד השמאל עם הביקורת. לכן הליכוד משווק ביטחון והשמאל משדר אופוזיציה ואלטרנטיבה. אך מה חוזקן ותוקפן של הגדרות אלו בתקופת 'הפוליטיקה החדשה', כאשר נטען שכבר אין (שניים של) ימין ושמאל, ושהכול סובב את (האחד של) המרכז? כאן יש לבחון שוב מהו כוח ומהי ביקורת. כנראה, השניים מצויים במערכת יחסים. עד כה קיימות רק שתיים וחצי הגדרות לביקורת: הבחנה והפרדה בין דעה לידע, נכון או שגוי וכדומה. הגדרה זו שרדה כאלפיים שנה, עד לניסוחה של הגדרה אחרת: הבחנה בין האפשרי לבלתי-אפשרי (משום ההכרה שהנכון והשגוי שניהם אפשריים). הגדרה נוספת מתנסחת בעת הזו סביב הגבול של הבלתי-אפשרי ותחת ההנחה שגבול זה אינסופי. את הכוח ניתן להגדיר בהמון דרכים (פיזי, מטאפיזי, אובייקטיבי או סובייקטיבי), ואנ...

בישראל נהוגה מדיניות של כיבוי שרפות, וכפי שראינו במקרה של הכרמל, גם לא מדיניות מוצלחת במיוחד. זאת אולי מפני שכיבוי שרפות אינה יכולה באמת להיחשב כמדיניות. היערכות לשרפות דווקא כן. אך היערכות כפי שנראה מצריכה תכנון מוקדם, דחיית סיפוקים, דמיון וחשיבה מאתגרת. תכונות אלה נעדרות ממשלת ישראל ומנבחרי הציבור. אלו כלואים בכלוב הברזל של הארעיות. המשבר התקופתי בבית החולים "הדסה" הוא התסמין הנוכחי. גירעון עצום המאיים בסגירה, עובדים מנוצלים, שובתים ולא משולמים, והרגלים ארגוניים מונעי-הבראה הם התופעות להן גורמת הבעיה. אבל כולם יודעים איך זה (לא-)ייגמר: הממשלה תתערב, תזרים הון מייצב, ובטרם זאת ינפיק בית המשפט צו מונע שביתת "שירותים נחוצים". בחזרה לפרדוקס העתיק של שביתת המיעוט ושאלת הלגיטימיות שלה, מוכרעת הסוגיה ברגיל לטובת הרוב, החוק והקיים – לעולם לא לטובת האפשרי. הבה נבחן זאת לעומק: לגבי המדע והטכנולוגיה, ובכלל השדה של החירות האישית, נאמר לנו תדיר שהכל אפשרי, ואנו כל יום מחדש על ספה של פריצת דרך חדשה. מהנדסים גנטיים ומאיצי חלקיקים דוחפים את הצהרות הדמיון כביכול מעבר ...

אם (בעקבות דורקהיים, מרקס, בורדייה ולאטור למשל) הסוציולוגיה היא התחקות שיטתית אחר קשרים בלתי נראים , אז פרויד כבר ציין שהלא מודע נפתח לעתים ונוטה מיד להיסגר. הוא מגיח לפרקים חולפים, כמו למשל בחלום, בפליטות הפה ובבדיחות. מכאן, אפשר לנסח ש תפקיד הסוציולוג , כשמו כן-הוא, הוא לחבר . [בגלל זה התגובה האופיינית לדברי הסוציולוג היא: "מה הקשר?!" כלומר, מה הקשר בין השאלה או הסוגיה הנבחנת, למשל עוני, לבין הטיעונים שלך על מבנה, מדינה, אידיאולוגיה ופנטזיה?!?] אנשים לא ממציאים בדיחות הם 'מגלים' אותן. כאילו הן כבר היו שם, שכובות ומוכנות לאיסוף. בדיחות והומור הם דברים חברתיים בעליל. [ברגסון כותב נפלא על הצחוק, כאנושי בלבד ומכאן חברתי]. ואפילו אם הן נאמרות על ידי הפרט, האדם היחיד "שמספר בדיחה", במובן מסוים זוהי הבדיחה שמספרת אותו, כמו שלאקאן טען בכלל על השפה. מהזוית (של) האחרת – זהו הסובייקט שהופך לאובייקט. אפילו אם בני אדם יחידים פולטים בדיחות גם החברה פולטת בדיחות, למשל ובד"כ זה קשור לפוליטיקה ומיניות: ·            כמה פוליטיקאים צר...