Virtual SOCIOLOGY

בבחינתנו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עלינו להיצמד לסטנדרטים קרים ואכזריים, ולהשעות את הדחף 'להבין' את המצב. סלבוי ז'יז'ק המתקפות המתמשכות על מפלגת הלייבור בגין האנטישמיות לכאורה של כמה מחבריה הבולטים אינן רק מוטות בקיצוניות ארוכת טווח, אלא הן גם מערפלות את סכנת האנטישמיות האמיתית כיום. סכנה שקריקטורה מהעיתון הוינאי Die Presse הדגימה באופן מושלם עוד ב-2008: שני אוסטרים חסונים מעין-נאצים יושבים סביב השולחן, כשאחד מהם אוחז בידיו עיתון ומעיר לחברו: "כאן אתה שוב יכול לראות איך אנטישמיות מוצדקת לגמרי משומשת בלי הצדקה כביקורת זולה על ישראל!" הבדיחה הזו מהפכת את הטיעון הרגיל כנגד מבקרי המדיניות של מדינת ישראל : כמו כל מדינה אחרת, גם את ישראל אפשר וצריך לשפוט ואף לבסוף לבקר, אך חלק מהמבקרים את ישראל משתמשים בלי הצדקה בביקורת מוצדקת של המדיניות הישראלית למטרות אנטישמיות. כשנוצרים פונדמנטליסטיים התומכים כיום במדיניות הישראלית דוחים את הביקורות השמאלניות נגדה, האין מהלך הטיעון החבוי שלהם לא דומה באופן מבעית לקריקטורה מהעיתון הוינאי? מה...

מה התרחש, בפעם הראשונה, באותו ערב של יום ראשון ה-3 במאי בלב תל-אביב? למה דווקא אז, יומיים אחרי חג הפועלים ומיד לאחר ההפגנות האלימות בבולטימור, ולמה דווקא שם ולא מול בית ראש הממשלה או שר הפנים, כמו שהיה שלושה ערבים קודם לכן? ומהי, בכלל, המשמעות של כל זה? לטעמי, אפשר להתחיל ולתאר את מה שהיה כסצנת מלחמה: סוסים ופרשים, ציי רכבים ממוגנים, מאות רימוני הלם וגז מדמיע, רכבי ה"בואשים" (תותחי נוזל מסריח), מסוקים וצוותי חדשות, מניין פצועים של למעלה מ-40, המונים בורחים, מאות של שוטרים ושוטרות. כרזות, דיונים ומכות, אלות, קסדות, אפודים, ויס"מניקים. רק ב-23 באפריל, כשבוע לפני הפגנת האתיופים, נסגרו אותם הרחובות ליד אותה כיכר כדי לחגוג את יום העצמאות למדינה שבקשה להופיע בכיכר. וגם שם, אגב, ראיתי הרבה אתיופים חוגגים עם דגלים, כובעים, וספריי-ים. אבל בערב יום ראשון נסגרו הרחובות מסיבות אחרות, לשם הופעה אחרת של מישהו אחר, וכאן כמובן, מתפצלות הדעות. אבל האמת מטבעה חייבת להיות משותפת לכולם ולכולן, לאחד ולקבץ ולא להפריד ולפצל. והאמת קושרת בין הגורם המיידי של החייל דמאס פיקדה שהוכה על ידי שני ...

לפתירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אסור שניתקע בעבר הרחוק – עלינו לשכוח אותו. 2 מרץ 2015 מאת: סלבוי ז'יז'ק ביולי 2008, העיתון הווינאי die Presse פרסם קריקטורה של בחורים אוסטרים חסונים בעלי חזות נאצית, כשאחד מהם אוחז עיתון ומעיר לחברו: "כאן שוב אתה יכול לראות איך מבלבלים בין אנטישמיות מוצדקת לגמרי לבין ביקורת זולה על ישראל!" הבדיחה הזו מהפכת את הטיעון הרגיל כנגד מבקרי המדיניות הישראלית: כמו כל מדינה אחרת, גם את מדינת ישראל אפשר וצריך לשפוט ולבסוף לבקר, אולם מבקריה מבלבלים את הביקורת הלגיטימית של מדיניות ישראלית עם מטרות אנטישמיות. כשהפונדמנטליסטים הנוצרים בימנו, התומכים במדיניות הישראלית, דוחים את הביקורות השמאליות של מדיניות זו, האם מהלך הטיעון הסמוי שלהם לא דומה באופן תמוה לקריקטורה מהעיתון הווינאי? יש לזכור את אנדרס בריוויק , רוצח ההמונים הנורבגי שפעל נגד מהגרים: הוא היה אנטישמי, אך תומך-ישראל, כי ראה במדינת ישראל קו הגנה ראשון מפני התפשטות מוסלמית – הוא אף רצה לראות את בנייתו המחודשת של בית המקדש בירושלים. הוא ראה שיהודים הם בסדר כל עוד אין יותר מדי מהם – או...

הגל על אנטיגונה לדעתי, זה לא מחזה שוביניסטי, אם כבר, הוא מעצים את האישה ואת העמדה הנשית. גם אין מיניות או מגדריות באנטיגונה – בדיוק בגלל שזו משפחתו של אדיפוס, הרוויה ב ה מלכתחילה . המח זה קשור לשאלת הסוכנות, והחירות מול הכפייה, דרך העמדה דיאלקטית בין הצדדים. בין המסורות הקלאסית והמודרנית, הגל רוצה להראות כמה דברים: מבנה רטרואקטיבי של משמעות פעולתנו האמיתית:   אנטי-התכוונות ( intentionalism ): לא המבצע ולא אף אחד אחר, גם לא ה', יודע מה כוונת הביצוע. הכוונה אינה קדם-מונחת או קיימת מראש. היא מתכוננת תוך הביצוע של האקט, ומתוודעת למבצע לאחר הביצוע. הגל מזהה שרק רטרואקטיבית, לאחר המעשה שלה (קבורת אחיה, פריצת החוק), הפאסאג' דה-לה אקט בלאקאנית, קרי העימות עם הממשי, רק אז הופכת אנטיגונה מודעת לחוק שבאמת הנחה אותה. דרך המעשה גלתה מאחורי האוניברסליות של ציווי האלים, שקיימת סינגולריות: רק עבור האח. "זה היה החוק שאותו כיבדתי", היא אומרת. הגל רוצה להראות שאחרי שעושים משהו, רק אז מגלים למה. אבל הגילוי הזה הוא מכונן, כי זה לא שיש מישהו\משהו ברמת מודעות אחרת (...

This book is very short, and definitely concise, which is good. Only 100 pages, 10 sections, very few footnotes - written straightforward and to-the-point. That is, the point in time which we all live in, as Hegel noted in his preface to the philosophy of right, " so philosophy also is its time apprehended in thoughts ". Thus badiou uses his philosophical tools and concepts to connect all points into a singular explanation of our time, in defense of Truth and Universalism. After putting aside some of the critique about the lack of political economy in his writings, badiou describes the intertwining of today's capitalism and marxism. Then he outlines three forms of riots: immediate, latent and historical. Badiou uses the axes of first Localisation (weak, limited, or enduring and shared), then Temporality that enters by way of extension (imitative or qualitative). Non-uniform composition and accordance with an Idea are also (intensively) crucial for ...

מחאה בתל-אביב, 23 ביוני, 2012 זה התחיל בערב, סביב 21:00, ברוטשילד. מה שאפשר לומר, כרגיל. קהל מתקהל, שוטרים פורקים מרכבים, כרזות ופוסטרים מרוססים והאווירה שנבנית לה. כמו במסיבה, אי אפשר לצמצם את האווירה למרכיביה. היא, גדולה מהם. והאווירה הייתה שאננה משהו. אז גל גדול, נחיל של מפגינים בעלי דגלים בצבעי הקשת, התאחד עם הקהל ברוטשילד. איחוד, אנו מנוסי כור ההיתוך יודעים, הוא תמיד מרגש. אז המסיבה קבלה אורחים לא צפויים אך בהחלט מוזמנים. משם כבר המרחב נתן אותותיו כי לא היה מקום לכולם. חלק, כמו מים מכיור, זרמו לכביש. קשה היה לזהות 'מרכז' למפגינים. לא היה כזה בנמצא. הגיוון של הקהל, בגיל, מין, מעמד ואתניות (למרות שהמפגינים היו ברובם כן 'חילוניים, משכילים' ולא 'מיעוטים', 'ערבים') התבטא גם בכך שרוב המפגינים היו עצמאיים ולא מטעם מפלגה או ארגון כלשהו. אלו כמובן נכחו, אך כמשתתפים ולא מארגנים. בלשונו של אלתוסר, ברוטשילד התהוותה מקהלה חסרת מנצח (תמונה 1). מצדם, השוטרים חסמו עוד כבישים כדי להכיל את האירוע, בטבעת, שורה, או טור. לצורך כך הם חסמו את הכבישים שאותם ...