Virtual SOCIOLOGY

This summary is not available. Please click here to view the post.

אני ממשיך את אותו קו שדובק בי וכך גם בפוסטים כאן בחודשים האחרונים. לפי אותו קו, שיכול להיות מיוצג ע"י הקריאה לאזן את השדה, בין אם הפוליטי, הכלכלי, האקדמי - יש חשיבות עליונה להדגיש שרצון לאזן הוא בעצמו חלק מהכחוניות שבאמת כבר הפרה את האיזון - ורוצה לשמר את המצב שבשבילה\מעמדתה הוא איזון. הקו המפותל שלי גם מדגיש כי חשוב ביותר גם לשים לב היכן עוברים הגבולות? בין אילו קטגוריות? אילו קבוצות? מי מכונן את הגבולות הללו? ומי מתחזק אותם? אוקיי, תכלס, הקטע שאני רוצה לעשות פה, הוא לחבר שתי כתבות.  האחת עוסקת בכסף ומכונות השתיה, השניה בצהל והשטחים. הקשר שאני רוצה להראות הוא שאין הצדקה - פרקטית או אתית - לטענה כי השדה בישראל אינו מאוזן וצריך לאזן אותו. אבל תחילה ההקדמה שעל בסיסה נתווה כל העסק פה.  היה סטודנט באוני' שבאחד השיעורים בסוציולוגיה טען, כמו שהתרגלנו לשמוע, שהאקדמיה לא מאוזנת, ובפרט מחלקת הסוצ' באוני' תל-אביב, אשר לפי הטענות נוטות חזק מדי, והרבה מדי - שמאלה.  טענתו הייתה באשר לחומרי הקריאה ונושאי הדיון - לפיו היו חד צדדיים הם, ולא מאוזנים, כאלה המציגים את שתי העמ

למי שקרא את הפוסטים האחרונים, אולי יהיה קל יותר להתחבר לרקע שאציג בנושא הכלכלי, בעודי שומע תכנית עם שני כלכלנים, האחד בעד הפרטה, השני בעד פיקוח. שניהם מתנצחים זה מול זה בצעקות, בטענה שדרכם תוביל לירידת מחירים. הראשון מציע תחרותיות השני מציע חקיקה.  למשל על הקוטג', אשר סביבו מתנהל מה שמכנים 'מאבק' למרות שלדעתי זה מצחיק לקרוא לזה חרם צרכנים שכן זה בקושי מדגדג את הצד השני, היצרני. למרות שבריאיון של אחד מבעלי המפעלים שמייצרים הקוטג', אמר בכנות שהוא דווקא מרגיש רע לדבר מול אנשים בתקופה שכזו, ולכך עוד אחזור. אבל בכל אופן, אחד טוען שלו הקוטג' היה מיובא, 'כמו כל מוצר אחר', או היו נותנים יותר רשיונות למחלבות, ועוד כל מיני רעיונות למען הפרטה למען תחרותיות - כך מחירו לא היה יקר כל-כך כדי להביא ל'חרם צרכנים'.  מנגד, טוען יריבו שדווקא העובדה שהוצא הקוטג' מסל מוצרי הפיקוח (לפני 6 שנים), דווקא זה המהלך שהביא לנסיקת המחיר, כאשר הפיקוח המדיני הוסר על התעשיינים הפרטיים, ולראיה ציין את מחירי הבנקים, סלולר, מים ועוד שירותים שהופרטו לאחרונה, ומחירם המריא

ובכן, לכבוד החג, אפתח בשאלה ספציפית? על מי פוסחים השנה? אני אמקד, נוכח שלט חוצות ענק המונף ברחבי כיכר העיר תל-אביב, רבין או מלכי ישראל.. מה שלא יהיה. בכל אופן, השלט, בחסות עריית תל-אביב כמובן ויותר חמור מזה - עמותת לתת. הוא מפציר לתרום פרוטות לעזרת מי שאין לו. בואו נראה מיהו זה שאין לו - לפי השלט: המוני משפחות הסובלות מאי-ביטחון תזונתי (!!!!!) מה זה??? לא יודע זה נראה ומריח מסריח, בואו נתסכל מקרוב יותר משפחות, סובלות, אי-ביטחון, תזונה אז אני רוצה לתת את דעתי על לתת, ולפתוח במשפט של, נו כן, ז'יז'ק: charity degrades and demoralises. the worst slave owners were those who were kind to their slaves. ומכאן אני רק רוצה להראות משהו שחייב לקפוץ לכל מי שמחשיב עצמו כאדם חושב, וזה - הרטוריקה, והמשמעות. למה המשפחות סובלות - למה רק המשפחות? מי נפסח פה? אנחנו! החברה כולה, אנחנו לא סובלים מעוני? בדרך זו או אחרת, כל אחד לפי מיקומו ומקומו סובל מזה - כי כולנו קשורים זה לזה, בדרכים אלו ואחרות (עסקים עד משפחה וצבא). דבר שני, אי ביטחון? על מה מדובר פה? על אוכל

מתי מתי נעשה משהו בקשר לזה??? אז כאמור, הפילוסוף הסלובני ז'יז'ק כתב ספר לפני כמה שנים (2009) ספר בשמו של הכותרת. הוא ניסה להסביר שם מדוע מה שמוצג לנו בכל מיני דרכים כטרגדיה, בכלל לא טרגדיה. וזאת לא כדי שנשמח לכשגילינו שזו לא טרגדיה, חמור רבות מכך, כדי שנגלה רק שיש טרגדיה גדולה, טראומטית, אנטגנוניסטית הרבה יותר שאותה בכלל לא יודעים, או יותר מדויק: לא יודעים שיודעים. בדיוק ראיתי פרסומת של ויקי כנפו, מגינת זכויות החלשים מלפני זמן לא רב כ"כ (2003) לא מככבת אלא יותר מתגמשת בפרסומת לאחת מרשתות המזון הגדולות (מגה-בול), כמובן, נגד אחת אחרת (שופרסל אני חושב). עכשיו, תחשבו רגע על מה שרשמתי למעלה. לפני כמה שנים היא הייתה סמל של מאבק עממי (שגם הוא מסומל, ע"י כמובן, מזרחייה, ואישה לא פחות!) נגד גזירות כלכליות, העלת מיסים בפרט וקושי קיומי ועוני בכלל. כמו כל תופעה מתוקשרת, סחפה אחריה ויקי כמו הוריקן (נמוך עוצמה יחסית אמנם) וכמוהו בדיוק דעכה והתפוגגה (יחד עם המאבק?) לאדי האתר. אחרי כמה שנים, נראה שמצא מישהו לנכון להעלות את הסמל ההוא, כדי לסמל כעת. הרי עם 'אם כל העני

בהמשך לפוסט על השלום והמלחמה, אני רוצה להתייחס לשתי תופעות רציניות, ולמשהו שלדעתי פשוט הכרחי לדעת ולהפיץ כמה שיותר. כולנו בישראל שומעים בזמן האחרון, כמעט מדי חודש האשמה חדשה-ישנה בדבר שחיתות מוסרית\אתית ו\או כלכלית\אינסטרומנטלית כזו או אחרת בשלטון (המוניציפלי או הלאומי). רק להזכיר מספר מהאחרונים, הנשיא קצב, הירשנזון, הנגבי, ליברמן, אולמרט, הבנים של שרון, ג'קי מצע, מרדכי, גלנט, דרעי, ברק, ראש עריית פ"ת - ובאמת אלו רק מקצה הראש ואני מאמין שאפשר להמשיך עוד, ובכל מקרה זה רק מה שמגיע לגלי האתר והמדיה, שכן הרבה חקירות נותרות 'מאחורי דלתיים סגורות', או תחת צוי סודיות וחיסיון, מסיבות כאלו ואחרות - וחקירות אלו, לא מגיעים לציבור הרחב. חשוב להדגיש, שאני לא מבחין כרגע בין אשם לזכאי. ונכון זו מגרעה. אבל בואו נודה בזה, עם רשימה כזו ארוכה, ופשעים כאלו חמורים, אולי לא באמת משנה אם קצב אנס אותה גם מאחור ולא רק מקדימה, סליחה על הוולגריות. אבל, וזה מה שחובה לדעת, והוא הדגש החזק ביותר - יש לשים לב, יש להבין, שאלו הם לא סוטים. לא מפלצות, לא סרחים ולא תפוחים רקובים. הפשעים שלהם, הם

In a new and revolutionary exciting book, the Israeli linguist and communication prof., Daniel Dor, totally redefines our perspective and perception of language. His proposal is first to understand the evolutionary processes of language with regard and relation to both meaning and experience, not as an isolated feature of animals. Second, he offers to understand language as a communication technology, and as such, a social one by definition and practice - “it is a know-how”, he says. Taking seriously this two yardsticks of language, we can easily refer to violent, or rather explosive, conflictual aspect of it, as been extensively done by Slavoj Zizek. Tracing the violent characteristics of language, zizek debates and supplements the views of Benjamin and Heidegger, as he emphasizes the inherent ideological inscription onto language (the power of naming, or framing), on top its possible practice as a reciprocal or symmetric recognizing technology,

בעקבות הולדת 'עצמאות', ושינויים כאלו או אחרים במפה הפוליטית בישראל, חשבתי לעצמי על הדינמיקה הפוליטית שאנחנו חלק ממנה, גם אם בתור צופים. בכל אופן, זה מה שיצא.   הרעיון הראשון שאנו צריכים לזנוח הוא שיש שני מחנות בסיסיים שנקראים ימין ושמאל. מדוע? זאת משום שהיחס פה בין הפרטיקולרי לאוניברסלי מוצג בצורה שגויה. אנו צריכים להבין ראשית כל – שישנו אנטגוניזם = בעיה חברתית, מתח, קונפליקט כשאלה מרכזית, ורק אח"כ נוצרים מחנות שמנסים להוות תשובות פרטיקולריות לשאלה, הבעיה האנטגנוסטית האוניברסלית. וכמובן בעקבותם מחנות המרכז מתהווים גם-כן. מה זה אומר? שאין שני מונחים ו\או מחנות – ימין ושמאל – ושניהם מציגים תורות נפרדות, שהמתח ביניהם, הוא ההבדל ביניהם, ולכן הוא השוני ביניהם. זה פשוט שגוי מיסודו. (כי זה מזהה את המתח בין התכנים הפרטיקולריים, ולא כמו שצריך – בין כל פרטיקולרי והאוניברסלי שלו). אם נהפוך את היוצרות, נקבל מתח שקודם להם, הבדל שהוא מכונה 'טהור', וקודם לשני המחנות. הבדל שהוא וירטואלי כשם שהוא ממשי, אך בכל זאת נעלם, נסתר, מודחק. זוהי קטגוריה פורמלית בלבד. אין זה תוכן אמורפי

רולאן בארת' (1915-1980), מבקר התרבות הצרפתי, כתב בשנת 1968 את מות המחבר. זה היה בתקופה (הגועשת) שהסטרוקטורליזם היה על ערש דוויו, כך שהרעיון היה להגיד שאין באמת איזה קוד אוניברסלי אחיד וגדול המתחבא בטקסט, שאותו הטמין הכותב, ואותו יש לפענח ולחלץ (ראו למשל את ההקצנה של זה בגביע הקדוש והקונספירציות של דה-ווינצ'י). אם-כן, גם אם נבין את המחבר, לא בהכרח נבין את הטקסט, שכן אין אפשרות לאשש בוודאות את המשמעות של כל טקסט. מכאן נגזרת התפישה המתאימה לפוסט-סטרוקטורליזם, שכל טקסט יכול להכיל אינסוף פרשנויות, גם אם נדע את הביוגרפיה של המחבר – אחריות הפרשנות היא על הקורא. על זה האחרון להתעלם מההקשר שהוא חושב שבתוכו היה הסופר, ומנגד, להתחבר להקשר הנוכחי שממנו הוא קורא את הטקסט – וכך לייצר ולחלץ אינספור משמעויות. דמיינו למשל את ויקיפדיה. מי המחבר שלה? או המחברים? יש בכלל כאלו? ואם כן, מהם היחסים ביניהם? האם למישהו יש שליטה מוחלטת על הכתוב שם? ייתכן. האמת אני לא בטוח בעצמי. אבל מה שכן בטוח, שיש ריבוי של כותבים, ונוכח הוירטואליות של הטקסטים, אין לאף אחד בעלות עליהם. מעניין לחבר זאת לתופעה שהייתי מכ

אדם חכם ומנוסה יעץ לי לקרוא את השיר, ואני ממשיך את הצעתו: כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאד מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת. אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל. לְעוֹלָם לא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג. לא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים וְלא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ. שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאד. כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ אֶל נְמֵלִים שֶׁלּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם. בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגן תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרב, פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה, וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים. עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְר