Virtual SOCIOLOGY

מה התרחש, בפעם הראשונה, באותו ערב של יום ראשון ה-3 במאי בלב תל-אביב? למה דווקא אז, יומיים אחרי חג הפועלים ומיד לאחר ההפגנות האלימות בבולטימור, ולמה דווקא שם ולא מול בית ראש הממשלה או שר הפנים, כמו שהיה שלושה ערבים קודם לכן? ומהי, בכלל, המשמעות של כל זה? לטעמי, אפשר להתחיל ולתאר את מה שהיה כסצנת מלחמה: סוסים ופרשים, ציי רכבים ממוגנים, מאות רימוני הלם וגז מדמיע, רכבי ה"בואשים" (תותחי נוזל מסריח), מסוקים וצוותי חדשות, מניין פצועים של למעלה מ-40, המונים בורחים, מאות של שוטרים ושוטרות. כרזות, דיונים ומכות, אלות, קסדות, אפודים, ויס"מניקים. רק ב-23 באפריל, כשבוע לפני הפגנת האתיופים, נסגרו אותם הרחובות ליד אותה כיכר כדי לחגוג את יום העצמאות למדינה שבקשה להופיע בכיכר. וגם שם, אגב, ראיתי הרבה אתיופים חוגגים עם דגלים, כובעים, וספריי-ים. אבל בערב יום ראשון נסגרו הרחובות מסיבות אחרות, לשם הופעה אחרת של מישהו אחר, וכאן כמובן, מתפצלות הדעות. אבל האמת מטבעה חייבת להיות משותפת לכולם ולכולן, לאחד ולקבץ ולא להפריד ולפצל. והאמת קושרת בין הגורם המיידי של החייל דמאס פיקדה שהוכה על ידי שני ...

נהוג לחשוב שפרופ' ישעיהו ליבוביץ מייצג זרם מחשבה קיצוני משהו. אחרי הכל, הוא ישב במעגל של דן מרגלית וקרא למרד; הישיר מבט לדן שילון והתריע מפני מנטליות יהודונצית; ולכך הוסיף וטען שהמסתערבים הם החמאס שלנו. אמירות אלה בנושאי פוליטיקה, יחד עם ניסוח מצע דתי ייחודי, מבוסס הרמב"ם, הביאו הן את החילוניים והן את הדתיים למצוא את ליבוביץ מחוץ למחנם. מוקצה, קיצוני, עז מצח ועקשן – היו רק חלק מן התכונות שייוחסו לאיש ולהגותו. אולם בניגוד למקובל, אפשר גם לומר שליבוביץ לא היה קיצוני מספיק. למעשה, הוא מבטא את הסימפטום הבולט ביותר של המערכת הישראלית למן הקמתה. הוא לא סטיה מן המקור, אלא סטיה המכוננת את המקור ושייכת לו. דרך ניתוח שתי נקודות מחסום בהגותו של ליבוביץ, נוכל לראות גם את מגבלותיו וגם את גבולות מערכת היחסים שבין היהדות לישראליות ולציונות. כאמור, בנוגע לפוליטיקה, ובפרט בנושאי מדיניות (חוץ), נחשב ליבוביץ לקיצוני. כך גם בנוגע לפרשנותו ההלכתית והשלכותיה האתיות היהודיות. אך מבט נוסף ימצא חלקים בהגותו שאינם כה קיצוניים, בלשון המעטה, עד כדי כך שהם ממש, איך אומרים, במרכז המיינסטרים. למשל, בנוגע ל...

  בימים אלה, העולם צופה מקרוב באוקראינה. חלקים בהתפתחויות האחרונות, מעל לכל הניסיונות החוזרים של הממשלה להשתמש באלימות כנגד מפגינים שלווים, מעלים חששות כבדים. אנו, נציגים של הקהילה האקדמית הבינלאומית, מוטרדים במיוחד מהעובדה שאלימות והטרדה לעתים קרובות מכוונים לנוער, לעתים קרובות מאוד לעיתונאים, לתלמידי אוניברסיטאות ולסגל זוטר. התנהגות כזו מצד הממשל האוקראיני היא הרסנית, הן לממשל עצמו והן לעתיד המדינה שהוא מייצג. בניגוד לממשלה, החברה האוקראינית הציגה בגרות אזרחית נערצת. נחישותה לשמר את מחאתה בתוך תחום החוקיות ודחיית האלימות היציבה שלה הם מופת להגנת זכויות אזרח. היום, מיידן האוקראינית מייצגת את אירופה במיטבה – מה שהוגים רבים בעבר ובהווה רואים כערכים אירופים פונדמנטליסטיים. אנו יוצאים בקריאה לממשלות שלנו ולארגונים בינלאומיים לתמוך באוקראיניים במאמציהם לשים סוף למשטר מושחת ואכזרי ולפגיע וּ ת הגיאופוליטית של מדינתם. אוקראינה צריכה תכנית מעין-מרשל שתבטיח את מעברה לדמוקרטיה מלאה ולחברה עם זכויות אזרח מובטחות. בהרחבת מדיניות חדשה לקראת אוקראינה, אנו מציעים לערוך הבחנה בין הממשלה האו...

בשבוע שעבר (ה-5.12), מיקי חימוביץ', שחזרה לשדר, שידרה בערוץ 22 את תכניתה בנושא התפשטות אוכלוסיית הדתיים בבית שמש. אך כרגיל ובצורה מאכזבת למדי, נדמה שניסיון להציל חיים צריך להיעשות עם הרבה יותר מרצון טוב. זה חשוב אך אינו מספק. דרוש גם ניתוח הפונה ליותר מאשר הרייטינג. שמא אולי לשינוי המצב, או אף לניסוח רענן של בעיה עתיקה? במקום לדבר גם על הצופה החילוני - דובר רק על הנצפה החרדי, קרי על האחר כאובייקט. באופן שגרתי לערוצים המסחריים הגדולים, נראה 'המערבי היודע' צופה על המתרחש ולעולם לא משתתף, או בוחן את עצמו בעודו מביט על כל האחרים מהר הצופים או מבמתי מרחקים. הטענות היו פשטניות למדי ושטחיות ביותר. "הם נגדנו", "הם משתלטים לנו!", "אני נולדתי כאן!", "זו זכותי!" – נשמע מוכר? לא בכדי הוא. חלוקת הצופה-נצפה, ולא רק זו שקורית נגד מסך הטלוויזיה, מכתיבה גם סדר חשיבה מסוים, ואת צורת השאלות על הדרך באותה הכתבה.    מבלי להכביר במלים, לא נאמר כלום על שהחרדים קונים דירות למשפחה ולא להשקעה - סוג והיגיון אחר לחלוטין של "התפשטות". ...

אם (בעקבות דורקהיים, מרקס, בורדייה ולאטור למשל) הסוציולוגיה היא התחקות שיטתית אחר קשרים בלתי נראים , אז פרויד כבר ציין שהלא מודע נפתח לעתים ונוטה מיד להיסגר. הוא מגיח לפרקים חולפים, כמו למשל בחלום, בפליטות הפה ובבדיחות. מכאן, אפשר לנסח ש תפקיד הסוציולוג , כשמו כן-הוא, הוא לחבר . [בגלל זה התגובה האופיינית לדברי הסוציולוג היא: "מה הקשר?!" כלומר, מה הקשר בין השאלה או הסוגיה הנבחנת, למשל עוני, לבין הטיעונים שלך על מבנה, מדינה, אידיאולוגיה ופנטזיה?!?] אנשים לא ממציאים בדיחות הם 'מגלים' אותן. כאילו הן כבר היו שם, שכובות ומוכנות לאיסוף. בדיחות והומור הם דברים חברתיים בעליל. [ברגסון כותב נפלא על הצחוק, כאנושי בלבד ומכאן חברתי]. ואפילו אם הן נאמרות על ידי הפרט, האדם היחיד "שמספר בדיחה", במובן מסוים זוהי הבדיחה שמספרת אותו, כמו שלאקאן טען בכלל על השפה. מהזוית (של) האחרת – זהו הסובייקט שהופך לאובייקט. אפילו אם בני אדם יחידים פולטים בדיחות גם החברה פולטת בדיחות, למשל ובד"כ זה קשור לפוליטיקה ומיניות: ·            כמה פוליטיקאים צר...