Virtual SOCIOLOGY

פרופ' יורם יובל כתב לאחרונה מאמר מלומד (הארץ, הניסוי שמגלה באילו תנאים נוכל לחיות בשקט עם הפלסטינים , 07.06.2017), בו ניסה לבחון את המצב העגום של ישראל-פלסטין כניסוי טבעי. אך ניתוחו וגישתו מלמדים על עצמם הרבה יותר מאשר על מושא כתיבתם: התפישה הישראלית לפיה המצב הוא טבעי וניתן לחקירה טבעית; המטאפורה המתאימה לחקירה זו היא ניסוי טבעי; הנחקרים בניסוי הם (רק) הפלסטינים המחולקים לתתי-קבוצות של יפו\חיפה, ירושלים\כפרים, ועזה\גדה; המדד הקובע את הצלחת הניסוי כשלום הוא אלימות פיזית (רק של פלסטינים); תוצאות הניסוי מעידות ש"מה שמונע מלחמה ורצח, ומה שעושה שלום, הוא תחושת שייכות, שוויון ושיתוף, ולא שילוב של סוכריות כלכליות ויד קשה". לפיכך, הפתרון המוצע הוא, כמובן, שתי-המדינות. "אין ולא יהיה פתרון אחר" הוא אומר. בפתרונו יוצא יובל נגד מה שהוא מכנה "ללכת עם ולהרגיש בלי", כשם כולל ל"רוב היהודים שמוכנים להסדר". אך הוא אינו מבחין בכך שגם פתרונו נעוץ עמוק באותה פרדיגמה, וכאן יש לראות שהצעתו היא חלק מהבעיה ולא מהפתרון. היא מייצגת אפיסטמולוגיה (תורת-הכרה) ציו...

תרגום של: סלבוי ז'יז'ק, אירוע: פילוסופיה בתנועה (Penguin, 2014), עמ' 122-136 משמעות הביטוי היפני באקוּ-שַן היא 'נערה שיכולה להיות יפה כשמביטים בה מאחור, אך איננה כשמביטים בה מלפנים' [בעברית מוכר הביטוי "מרחוק פצצה, מקרוב אחרי הפצצה"]. אחד הלקחים מההיסטוריה של הדת – ועוד יותר מחוויית הדת העכשווית – הוא שאותו ביטוי נכון גם ביחס לאל עצמו: הוא עלול להיראות נהדר כשרואים אותו מאחור וממרחק הולם, אך כשהוא מתקרב יתר על המידה ואנו נאלצים לפגוש בו פנים אל פנים, ברכה רוחנית הופכת אימַתית. הנדבך ההרסני הזה של הנשגב, התפרצות הזעם הברוטלית השלובה בברכה אכסטטית, הוא מה שלאקאן מכוון אליו באמרו שאלים שייכים לממשי [אחד משלוש המשלבים הנפשיים לפי לאקאן, וכן המשלב של האחד]. מפגש טראומטי כזה עם דבר נשגב הוא האירוע כממשי. הבעיה של היהדות היא בדיוק: כיצד נוכל לשמור על הממד הזה של שיגעון נשגב, של אלים כממשיים, במרחק? האל היהודי הוא גם האל של שיגעון ברוטלי – מה שמשתנה הוא עמדת המאמינים בנוגע לממד הזה של הנשגב: אם אנו מתקרבים אליו יותר מדי, "וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה,...

ברור שהמתרחש בשטחים ובישראל זה דבר נורא. מלחמה, מוות, טילים והרס. נורא. אבל במקום הנטייה הטבעית כביכול לטבוע בפרטים, במספרים ובעובדות – שברובן נוחתות עלינו משידורי חירום (וכמו החוק, הופכים שגרתיים ורציפים) – אציע לשחק רגע בנדמה-לי. בואו נריץ את הדמיון לשלטון. דווקא בימים בהם מוסכם כי אין פתרון, ברצוני לבדוק, לפחות במחשבה, מה יקרה אם הבעיה המוצהרת של ישראל, הטרור, תיפטר? לטעמי, כשהבעיה תעלם בחוץ היא תופיע שוב, בפנים. נגיד ו"נזרום" עם דמיונן הרווח של שלוש קבוצות מרכזיות בפוליטיקה בישראל: הימין לגווניו, המרכז שסולד מקיצוניות, והשמאל הציוני שמסכים למטרה אך לא לדרך. אז הבה נדמיין שישראל "תלך עד הסוף", "תיתן לצה"ל לכסח" ותכבוש את עזה – כלומר תכניס כוחות צבאיים לכל הרצועה, תמוטט את חמאס, ותקים מנהל צבאי-אזרחי. יתרה מזאת, נגיד, במהלך קצת קיצוני, שלאורך זמן – כבר אין פלסטינים בעזה. בכלל. כלום, אפילו לא אחד, מעורב או לא-מעורב. מה אז? המגמה הכללית, כחלק מרצף היסטורי שהחל עוד באירופה אבל מסומן כאירוע מאז 1948, תמשך. זוהי המגמה שמאחוריה וגם לפניה ניצב...

ז'יז'ק במערומיו *** דרך תקציר של אחד מספריו המרכזיים של סלבוי ז'יז'ק אציג את עיקרי הנחותיו התיאורטיות לגבי האדם, המציאות והחברה, מהן הוא גוזר את ניתוחיו ומסקנותיו הכלכליים-פוליטיים.  אפשר לפתוח ולומר שז'יז'ק משלב (או יותר נכון - לא מפריד) בין סוציולוגיה, פסיכואנליזה ופילוסופיה. הוא רואה את הלא-מודע משפיע באופן מעשי על חיינו האישיים והחברתיים, דרך מושגים כמו אידיאולוגיה ופנטזיה. וכפי שמטפל (או חבר) יכול להועיל למהפכה בראשו ודעתו של אדם, כך גם המטרה היא לשחרר את החברה מהכבלים שהמיטה על עצמה, מרצון ושלא מרצון.  ***  ובכן, אתחיל מהסוף. ז'יז'ק בספרו מציג את מחשבתו בצורה שחושפת אותו והופכת את העירום שלו לפיזי ותיאורטי כאחד. הוא מודה שכאובססיבי-נוירוטי, שוכן בו הפחד מכך שהוא "כלום שמתחזה כל-העת להיות מ[י]שהו, וצריך להיות היפר-אקטיבי כל הזמן רק כדי להדהים אנשים מספיק, כך ש[הם] לא יבחינו שיש שם כלום". לשון אחר, כמטופל הוא היה מדבר 49 מתוך 50 דקות הפגישה האנליטית, ואף היה ממציא מה להגיד, העיקר שהמטפל לא יכניס שאלה מביכה. ...

בואו נתחיל מדוגמא. אני יושב במכונית שלי, נוהג לי לתומי ופונה ימינה באחת הפניות בכביש. אז, להנאתי אני מבחין שהכביש מתפנה, האופק פתוח, והדרך מזמינה. אני נענה, אלא שלגופי חודרת תמונתו של מיכאל שומאכר, אלוף העולם בכל הזמנים בפורמולה 1, ואני מוצא עצמי יושב במכונית שלו ומחזיק את ההגה קצת יותר חזק. אחר כך המבט מתחדד ואני דוחף את הגוף עמוק אל תוך המושב, תוקע דוושת המצמד ומאחדה עם רצפת המכונית תוך שיד ימין סוטה למוט ההילוכים ומחליקה תנועה חדה בין שני לשלישי. המכונית מושהית לרגע קט, רק כדי לזנק קדימה ולהפיק צלילים שרק לצ'יטה מאיימת היכולת להתחרות בהם. אני שואט קדימה אל האופק, בועט בקלאצ', השלישי כבר רביעי, והדרך הופכת לצבעים חולפים. ממש, אני הופך לשומאכר. עכשיו נכניס מונח טכני, הזדהות. ברגעים שתיארתי לעיל, הנהג מזדהה עם שומאכר, כך יוצר זהות ביניהם, ומכאן שינוי ההתנהגות כהתאמה להזדהות. זירה אחרת, פסיכואנליטית הפעם, היא המשולש האדיפלי. כפישוט, משחקים שם התינוק, האב והאם, וכן התינוק מכונה הסובייקט. מקומו של התינוק שקול לזה של הנהג. התינוק לחלופין, מזדהה עם האם מרגעי ההנקה והלאה. ...