מהגרי כל העולם: התאחדו! מגלובליזציה מזויפת לעולם הקומוניסטי האחד

אלן באדיו

הפילוסוף אלן באדיו בוחן את היחס שבין התזה הקומוניסטית לבין שאלת ההגירה ו"הזר", ומציע שכדי להצהיר שותפות לאותו עולם, עלינו להעריך יותר זהות-בהתהוות מאשר זהות-כהגנה

***

עלינו להתחיל מכמה הבחנות פשוטות ביותר: היום, עולם אמיתי, המכונן על ידי בני אדם החיים על כדור הארץ הזה, לא קיים.

מדוע אני אומר שלא קיים עולם של בני אדם? כי העולם הקיים, עולם הגלובליזציה, הוא רק עולם של אובייקטים וסימנים כספיים, עולם של תפוצת סחורות וזרימת הון חופשית. זה בדיוק העולם שחזה מרקס לפני מאה וחמישים שנה: עולם השוק הגלובלי. בעולם הזה ישנם רק דברים—אובייקטים ברי-מכירה—וסימנים—הכלים המופשטים של מכירה וקניה, הצורות השונות של כסף ואשראי. אך אין זה נכון שסובייקטים אנושיים מתקיימים בחופשיות בעולם הזה. ראשית, אין להם בשום אופן את הזכות היסודית לעבור ולגור היכן שיחפצו. לרובם המכריע של הגברים והנשים החיים, לכאורה, על העולם הזה של הסחורות והכסף, אין כלל גישה לעולם הזה. הם תחומים באכזריות לחוץ העולם, היכן שעבורם ישנן מעט מאוד סחורות ואין שום כסף. ה'תיחום' הזה מוחשי ביותר: בכל מקום בעולם, נבנות חומות. החומה שמפרידה את הפלסטינים מהישראלים; החומה בגבול שבין מקסיקו לארה"ב; הגדר החשמלית שבין אפריקה לספרד; ראש עיירה איטלקית הציע אפילו לבנות חומה בין העיר לפרבריה! תמיד חומות כדי לשמור על העניים תחומים בינם לבין עצמם. 

כמעט לפני שלושים שנה נפלה חומת ברלין. נפילתה הייתה סמל לאחדות העולם, אחרי חמישים שנות הפרדה. במהלך אותן חמישים שנים, היו שני עולמות: העולם הסוציאליסטי והעולם הקפיטליסטי. או, כפי שנהגו לומר, העולם הטוטליטארי והעולם הדמוקרטי. ובכן, נפילת חומת ברלין היתה נצחונו של עולם אחד ייחודי, עולם הדמוקרטיה. אך היום אנו יכולים לראות שהחומה רק הועברה למקום אחר. היא הייתה בין המזרח הטוטליטארי לבין המערב הדמוקרטי. כיום, היא בין הצפון הקפיטליסטי העשיר לבין הדרום העני וההרוס. בתוך המדינות עצמן, הסתירה הנגידה מצד אחד מעמד פועלים חזק ומאורגן, ומצד שני את הבורגנות הכוחנית ששלטה בו. היום, הנהנתנים העשירים של הסחר העולמי, והמסה הענקית של המודרים חיים זה לצד זה, אך בין השניים יש כל מני חומות והפרדות: הם לא הולכים לאותם בתי-ספר, לא דואגים להם באותה צורה, הם לא יכולים להתנועע בעצמאיות, הם אינם חיים באותם איזורים של העיר...

'המודר' הוא שמו של כל מי שאינו בתוך העולם האמיתי, כל מי שבחוץ, מאחורי החומות וגדרות התיל. עד לפני שלושים שנה, הייתה חומה אידיאולוגית, מסך-ברזל פוליטי; כעת, ישנה חומה המפרידה את התענגות העשירים מתשוקת העניים. כל זאת כאילו, כדי שיהיה רק עולם אחד ייחודי של אובייקטים וסימנים כספיים, בני אדם היו מוכרחים להיפרד באכזריות כפונקציה של המוצא והמשאבים שלהם. היום אין שום עולם כי לעולם המאוחד של הקפיטל יש את מחירו הברוטלי: ההפרדה האלימה של הקיום האנושי לשני איזורים מופרדים על ידי חומות, כלבי-משטרה, בקרים ביורוקרטיים, פטרולים ימיים, גדרות תיל, וחומרי-נפץ. 

 מדוע מה שאנו מכנים 'הגירה' הפכה, ברחבי העולם, לשאלה פוליטית יסודית? מפני שכל בני האדם החיים המגיעים למדינות שונות ומנסים לגור ולעבוד שם, הם ההוכחה שתזת האחדות הדמוקרטית של העולם שגויה לגמרי. לו הייתה נכונה, היינו מקבלים בברכה את הזרים הללו כאנשים מאותו עולם שלנו. היינו אוהבים אותם כמו שנאהב מטייל העוצר לצד הדרך סמוך לביתנו. אך זה לא מה שקורה. אנו חושבים על האנשים הללו באופן מוחץ כעל מי שבא מעולם אחר. כאן הבעיה. הם ההוכחה החיה שעולמינו הדמוקרטי, המפותח, הוא לא עולמם האחד של בני אדם. בינינו יש נשים וגברים הנחשבים כמי שבאו מעולם אחר. כסף דומה בכל מקום, הדולר והאירו הם אותו דבר בכל מקום; לא אכפת לנו לקבל את הדולרים והאירוים שהובאו על ידי הזר הזה מעולם אחר. אך היא או הוא, כאנשים, מוצאם, דרך חייהם, אנו אומרים שהם לא מעולמינו. אנו שולטים בזה: אנו אוסרים עליהם להישאר. אנו שואלים את עצמינו בחרדה, כמה יש מהם, כמה יש מאותם אנשים מעולם אחר—שאלה נוראה אם חושבים על זה. שאלה שבהכרח מובילה לרדיפה, מאסר, וגירוש המוני. שאלה המתדלקת את צדה הפלילי של הפוליטיקה. 

אפשר לומר זאת: אם אחדות העולם היא זו של אובייקטים וסימנים כספיים, אז לגופים חיים אין שום אחדות של העולם. ישנם איזורים, חומות, מסעות מיואשים, שנאה, ומוות. זו הסיבה שהשאלה הפוליטית המרכזית כיום היא בהחלט זו של העולם, שאלת קיומו של העולם. 

העולם האחד, בניגוד לעולם המזויף של השוק הגלובלי: זה מה שהקומוניסט הדגול מרקס שאף לו, ועלינו לשוב אליו. הוא טען במרץ שהעולם הוא זה המשותף (common) לכלל האנושות. הוא אמר ששחקן האמנציפציה המרכזי הנו הפרולטריון, וכן, הוא אמר: לפרולטריון אין שום מולדת אחרת חוץ ממכלול עולם החיים. וכדי שזה יהיה המצב, עלינו לשים סוף לעולם השוק הגלובלי, קרי לעולם הסחורות והכסף, עולם ההון והבעלים שלו. כדי שיהיה עולם משותף לכל, עלינו לסיים את הדיקטטורה הכלכלית של הרכוש הפרטי. 

היום, כמה אנשים טובי-כוונות מאמינים שהחזון העוצמתי הזה של מרקס יכול להיות מושג על ידי הרחבת הדמוקרטיה. עלינו להרחיב לכל העולם את הצורה הטובה של העולם, זו המתקיימת בדמוקרטיות מערביות וביפן. מה שלא טוב הוא שהדמוקרטיה הזו לא מתקיימת בכל מקום. אך לראייתי החזון הזה אבסורדי. הבסיס החומרי המוחלט של העולם המערבי הדמורקטי הוא רכוש פרטי. החוק שלו הוא ש-1% מהאנשים מחזיק ב-46% מהעושר העולמי, וש-10% מחזיקים ב-86% מהעושר העולמי. כיצד אפשר לבנות עולם מאי-שוויון אכזרי כזה? בדמוקרטיות מערביות, חופש הוא קודם כל החופש הבלתי-מוגבל להחזיק ברכוש, הזכות לנכס כל מה שהנו בעל-ערך. ואז, זהו החופש של תפוצת הסחורות והסימנים הכספיים. להמשגה זו השלכה גורלית: ההפרדה של גופים חיים על ידי ולמען ההגנה העיקשת, חסרת-הרחמים על פריוולגיות של ממון.

יתרה מזאת, הצורה המוחשית של 'הרחבת' הדמוקרטיה הזו מוכרת לנו היטב. בפשטות, זו מלחמה. המלחמה ביוגוסלביה, בעיראק, באפגניסטן, בסומליה, בלוב; וישנן תריסר התערבויות צבאיות צרפתיות באפריקה...

העובדה שכדי לומר כי אורגנו בחירות חופשיות במדינה כלשהי חייבים לתבוע מלחמות ארוכות, יש בה כדי לגרום לנו להרהר לא רק על מלחמה אלא גם על בחירות. לאיזה מושג של עולם נשואה היום הדמוקרטיה האלקטורלית? אחרי הכל, הדמוקרטיה הזו כופה את חוק המספר. כאילו עולם הסחורות המאוחד כופה את החוק הכספי של המספר. מאוד ייתכן שכפיית מספר אלקטורלית באמצעות מלחמה, כפי שקורה בבגדאד, בטריפולי, בבלגרד, ובמקו, או בקבול, מחזירה אותנו הישר לבעיתינו: אם העולם הוא זה של אובייקטים וסימנים, זהו עולם בו הכל נספר. גם בפוליטיקה, חייבים לספור. ואלו שלא סופרים, או שנספרים לרעה, אנו נכפה עליהם את החוקים המספריים שלנו באמצעות מלחמה.

מה שמוכיח כי העולם הנחשב בצורה זו לא באמת קיים, או מתקיים באופן מלאכותי, דרך אלימות. אני סבור שעלינו להפך את הבעיה: עלינו ראשית לאשר, כאקסיומה, כעיקרון, את קיומו של העולם. עלינו לבצע הצהרה פשוטה מאוד: 'ישנו עולם אחד של בני אדם חיים'. המשפט הזה איננו מסקנה אובייקטיבית. אנו יודעים שכפוף לחוק הכסף, אין שום עולם ייחודי של בני האדם. ישנה החומה המפרידה את העשירים מהעניים. המשפט הזה, 'ישנו עולם אחד', הוא ביצועי (פרפורמטיבי). מדובר כאן על הסקת ההשלכות הקשות והמפרכות של המשפט הפשוט הזה. בדיוק כמו מרקס, שיצר את אינטרנציונאל הפועלים הראשון, כזוהי הסקת ההשלכות הקשות מהצהרתו: לפרולטריון אין שום מולדת. הוא שייך לכל מדינה. הפרולטריון הוא בינלאומי. 

השלכה פשוטה מאוד נוגעת לאלו ממוצא זר החיים בינינו. אלו המכונים מהגרים. אם ישנו עולם אחד ויחיד של בני אדם חיים, אז הם מאותו עולם כמונו. זהו זה. הפועל האפריקאי הזה, שאני רואה במטבח המסעדה, המרוקאי שאני רואה חופר בור בכביש, או האישה המכוסה הזו המטפלת בילדיה בגינה—כולם מאותו עולם כמוני. זו הנקודה החשובה. בדיוק כאן, ולא בשום מקום אחר, אנו מהפכים את הרעיון השולט של אחדות העולם דרך אובייקטים, סימנים ובחירות; רעיון המוביל לרדיפה ולמלחמה. אחדות העולם היא זו של גופים חיים, פעילים, כאן, עכשיו. ועליי לשמור לחלוטין על הוכחת האחדות הזו: בפשטות, האנשים האלה שכאן, בעלי שפה שונה משלי, לבוש שונה משלי, דת, תזונה וחינוך שונים, הם קיימים באותו עולם, הם קיימים בדיוק כמוני. כיוון שהם קיימים כמוני אני יכול לדבר איתם, ואז, בדיוק כמו כולם, עלולות להיות הסכמות ואי-הסכמות. אך רק בתנאי המוחלט שהם קיימים כמוני—הווה אומר, באותו עולם. 

כאן עולה התנגדות ההבדלים בין תרבויות. 'מה? הם מאותו עולם כמוני?' תומכי פוליטיקת-הזהויות יאמרו: 'לא, לא! העולם שלנו איננו רק עוד דבר! העולם שלנו הוא קבוצת כל מי שעבורו הערכים שלנו חשובים באמת. למשל מי שדמוקרטי, מי שמכבד נשים, מי שמכבד זכויות האדם, מי שמדבר צרפתית, מי שעושה כך או כך, מי שאוכל אותו בשר, מי ששותה יין ואוכל נקניקיות... האנשים האלו מאכלסים את אותו עולם. אך בעלי תרבות שונה, נגיד מי שתומך בלה פן, הם לא באמת מהעולם שלנו. הם לא דמוקרטים, הם מדכאים נשים, יש להם מנהגים ברבריים... כיצד יכול אדם שלא שותה יין ולא אוכל חזיר להיות באותו עולם כמוני?... לא, אם הם רוצים להיכנס לעולמינו, עליהם ללמוד את ערכינו; עליהם להיות שותפים לערכים שלנו. נגרום להם להיבחן על ערכינו, כאשר שיין ובייקון הם המבחן.'

ברקע כאן, יש לנו את הדיאלקטיקה הפילוסופית הגדולה בין הזהה והאחר. בדבר ההנחה שאנו כולנו חיים באותו עולם, ניתן לאשר את הזכות להיות עצמינו, לשמר ולפתח את הזהות שלנו. אם הפועל המאלאווי קיים כמוני, הוא גם יכול לאשר שיש לו הזכות, בדיוק כמו לי, לשמר ולארגן את התכונות הקבועות שלו, של הדת שלו, של שפת האם שלו, דרכי חיים ומשחק, וכיו"ב. הוא מאשר את זהותו על ידי דחיית ההשתלבות—קרי הפירוק הטהור והפשוט של זהותו לטובת אחרת. מפני שאם הוא חושב כמוני שהוא חי באותו עולם כמוני, אין לו שום סיבה א-פריורית לחשוב ששלי טוב משלו.

המילה לכל זה היא 'שילוב'; אלו הבאים מאי-שם מוכרחים להשתלב בעולמינו. וכדי שהעולם של הפועל מאפריקה ושלנו האחרים, אדוני העולם הזה, יהיה אותו עולם—הוא, הפועל האפריקאי, חייב להפוך להיות כמונו. עליו לפעול על פי אותם הערכים ולאהוב אותם. נשיא הרפובליקה הצרפתית, ניקולא סרקוזי, אמר: "אם זרים רוצים להישאר בצרפת, עליהם לאהוב את צרפת—אם לא, עליהם ללכת". ואני אמרתי לעצמי, ובכן, אני אהיה חייב ללכת, אם כן, כי אני כלל לא אוהב את צרפת של סרקוזי. אינני שותף כלל לערכי ההשתלבות שלו. אינני משולב בתוך ההשתלבות.

במציאות, ברגע שקבעת *תנאים* כדי שהפועל האפריקאי יהיה באותו עולם כמוך, כבר הרסת וזנחת את העיקרון 'ישנו רק עולם אחד של בני אדם'. אתם תאמרו לי: "כך או כך, למדינות יש את החוקים שלהן." כמובן. אך חוק הוא דבר שונה לגמרי מתנאי. חוק תקף לכל באופן שווה. הוא פשוט כלל ארעי הקיים באיזור אחד של העולם. ואף אחד לא דורש שנאהב את החוקים—רק שנציית להם. לעולם האחד של בני אדם חיים יכולים בהחלט להיות חוקים. אך לא יכולים להיות לו תנאי-כניסה. הוא לא יכול לדרוש, למשל, שכדי לגור בתוכו חייבים להיות כמו כולם. עוד פחות כמו מיעוט מהכולם הזה, למשל כמו לבן זעיר-בוגרני מתורבת. אם ישנו רק עולם אחד, כל מי שקיימים בתוכו קיימים כמוני, אך הם לא כמותי, הם שונים. העולם האחד הוא בדיוק המקום שבו אינסוף ההבדלים מתקיים. העולם זהה כי אלו שחיים בו נבדלים. 

נהפוך הוא: אם מבקשים ממי שגר בעולם להיות דומה, אז זהו עולם שהנו סגור והופך, כעולם, להיות נבדל מעולם אחר. מה שמוביל לדרך הבלתי-נמנעת של הפרדות, חומות, מחסומים, שנאה, מוות, פשיזם, ובסופו של דבר מלחמה. ואז תשאלו: 'ההבדלים האינסופיים האלו, האם שום דבר לא מפקח עליהם? האם אין שום זהות שנכנסת לדיאלקטיקה עם ההבדלים האלו? ישנו רק עולם אחד, בסדר גמור. אך האם זה אומר שלהיות צרפתי, או להיות מרוקאי החי בצרפת, או להיות בריטון או מוסלמי במדינה בעלת מסורת נוצרית, זה חסר משמעות לעומת האחדות העצומה של עולם בני האדם?' זו שאלה טובה. כמובן, אינסוף ההבדלים הוא גם אינסוף הזהויות. הבה נבחן מעט כיצד הזהויות המובחנות האלו יכולות לשמר את עצמן, אפילו כשאנו מצהירים על קיומו של עולם אחד של כל בני-האדם החיים. 

אז ראשית כל, מהי זהות? ההגדרה הפשוטה ביותר היא: זהות היא קבוצת תכונות, מאפיינים, שבאמצעותם יחיד או חברה יכולים להיות מזוהים כ'עצמם'. אך מה זה 'עצמם'? זה מה שנותר קבוע לאורך כל המאפיינים התכונתיים של הזהות. על כן אפשר לומר שזהות היא קבוצת התכונות התומכות בקביעות. לדוגמה, הזהות 'הומוסקסואל' מורכבת מכל מה שקשור לקביעות אובייקט התשוקה האפשרי; זהותו של אמן מורכבת מכל מה שקשור לקביעות הסטייל שלו; זהותה של קהילה זרה במדינה היא זו המאפשרת לנו להכיר במי ששייך לה: שפה, מחוות, ביגוד, הרגלי-אכילה וכד'. 

כאשר מוגדרת דרך קביעויות, הזהות מתייחסת להבדל בשתי צורות: 

-          זהות היא מה שנבדל מהשאר (זהות סטטית)

-          זהות היא מה שלא הופך לנבדל (זהות דינמית)

 למרות זאת, לאישור הזהות הזה יש שני נדבכים די נבדלים, בתוך הדיאלקטיקה של הזהה והאחר. הנדבך הראשון הוא שתשוקת ההתהוות שלי תישאר פנימית לזהה. קצת כמו הממרה המפורסת של ניטשה: 'התהווה להווייתך'. זהו עניין של ההתפתחות האימננטית של זהות במצב חדש. הפועל ממאלי לא יותיר מאחור שום דבר ממה שמרכיב את זהותו היחידנית, המשפחתית, או הקולקטיבית. אך הוא מסוגל אט-אט לסגל את כל זה, ביצירתיות, למקום בעולם שבו הוא מוצא את עצמו. הוא לפיכך ימציא את מה שהוא. פועל מאלאוויי במונטריאול; או, תחת זאת, הוא ימציא את עצמו כתנועה סובייקטיבית, מהאיכר המאלאוויי לפועל החי במונטריאול. בלי ששום דבר בעצמו נשבר בהחלטיות, אלא דרך התרחבות הזהות. 

 הדרך האחרת לאשר זהות היא שלילית. משמעה להגן בעקשנות על העובדה שאני לא אחר. ולרוב זה חיוני—למשל, כשהממשלות שלנו, כולן שמרניות ומשת"פיות של הפשיזם בנקודה הזו, דורשות השתלבות אוטוריטרית ורדיפתית. הפועל המאלאוויי יאשר בכוחניות שמנהגיו ומסורתו אינם אלה של הזעיר-בורגני האירופאי. הוא אפילו יחזק את המנהגים והתכונות הדתיות הזהותיות שלו. הוא ינגיד עצמו לעולם המערבי שאת עליונותו הוא לא מקבל. וכיצד נוכל להאשים אותו על כך, אם אנו באמת חושבים שרעיון העליונות של עולם הוא אבסורד—כיוון שיש רק עולם אחד?

בסופו של דבר, ישנם שני שימושים של הבדל המעורבים בזהות. שימוש חיובי: הזהה נשמר בתוך כוחו המבדיל. זוהי יצירה. ושימוש שלילי: הזהה מגן על עצמו מפני שחיתות האחר. הוא שואף לשימור טהרתו.

כל זהות היא המשחק הדיאלקטי של תנועת יצירה ותנועת טיהור. על כן אנו רואים בבירור את היחס בין זהויות לבין העיקרון הגדול 'ישנו רק עולם אחד'. הרעיון הכללי פשוט: תחת עיקרון אחדות עולם החיים, זהויות גורמות ליצירה לגבור על הטיהור. 

מדוע פוליטיקת החומות, הרדיפות, השליטה והגירוש, היא אסון? מדוע היא מובילה לצמיחת אפשרויות פשיסטיות מסוכנות מאוד? כי, כמובן, בפועל היא יוצרת שני עולמות, מה ששקול לדחיית עצם קיומה של אנושות, ומובילה את הדרך לאינסוף מלחמות. אך מעבר לכך, היא מרקיבה עוד יותר את המצב בתוך החברות שלנו עצמן. מפני שהמרוקאים, המאלאווים, הרומנים וכל האחרים, הם כולם באים באותו האופן, במספרים גדולים. בינתיים, עבורם, הרדיפה לא תחזק את תהליך היצירה אלא את תהליך הטיהור. לאורם של סרקוזי או בלייר, הולנד ודה-וולס, הרוצים השתלבות מיידית באמצעות גירוש ורדיפה, יהיו לנו צעירים אסלאמיסטיים המוכנים להקריב עצמם על טהרת אמונתם. וזה יהפוך את החברות שלנו בהדרגה למדינות משטרה דכאניות. זה מוביל לפשיזם, שאינו אלא פוליטיקת קפיטליזם המשועבדת, דרך שיטור, לפנטזמה לאומית גסה. וזו הסיבה שאנו חייבים, בכל מחיר, להחזיק בכל מה שגורם לזהות יצירתית לגבור על זהות טהרנית, אפילו אם אנו יודעים שזו האחרונה תמיד תהא לצדנו. 

המתודה היחידה, הדרך היחידה לעשות זאת, היא להצהיר מההתחלה שישנו רק עולם אחד. ושההשלכות הפנימיות של האקסיומה הזו הן בהכרח פעולות פוליטיות הפותחות את הנדבך היצירתי של זהויות; כך שאנו יכול לדון בדיוק רב, עם פועל מרוקאי או עם אמא למשפחה ממאלי, במה אנו יכולים לעשות ביחד כדי לאשר שאנו קיימים, שנינו, באותו עולם, על אף הזהויות המובחנות-למחצה שלנו. בכל מקום עלינו לארגן את קיומו הפוליטי של עולם אחד. אנו נפגוש זה בזה, ואנו כמובן יכולים לדון בדרכינו השונות להיות באותו עולם. אך בראשית, ומעל לכל, נדרוש יחדיו את ביטול חוקי הרדיפה, חוקי בניית החומות, הריכוזים, והגירושים. חוקים שמעבירים זרים למשטרה. נתעקש בכוחניות, כמו במאבק, שהנוכחות בצרפת [או בכל מקום אחר—א.ב.] של מאות אלפי אנשים ממדינות אחרות היא כלל לא שאלה של זהות והשתלבות. 

זהו עניין של הפרולטריון, זה, שבסוף, ילמד אותנו דרך חיי הנוודות הפעילים שלו שבפוליטיקה, בפוליטיקה קומוניסטית, יש להתייחס לעולם הייחודי בני אדם חיים, ולא לעולם המזויף של מדינות מופרדות. כדי לראות זאת, מספיק הרעיון הפשוט שהם שם והם מתקיימים כמונו. מספיק להתבונן בהתקיימותם, ולדרוש שהיא תפוקח, שתחשב כחיים נורמליים, כחיים שאנו מתירים את קיומם ממש כמו כל חיים אחרים. זה מספיק, בעיקרון, לעשות את מה שכולנו עושים עבור חברינו. 

במסלול הקולקטיבי הזה, אנו נחליף זהויות, מבלי שנצטרך לזנוח שום דבר, וגם לא לשלב שום אדם. הזרים ילמדו אותנו איך, במסעם הארוך, הם חזו בפוליטיקה המזוויעה של מדינתינו וכיצד הם ישתתפו בשינויה; ואנו נלמד את הזרים כיצד ניסינו לשנותה מזה זמן רב, את הפוליטיקה הזו, ואיך אנו רואים את מקומם המהותי בעתיד המאבק. רעיונות חדשים ובלתי-צפויים יצאו מזה. וכמו-כן צורות ארגון, היכן שההבדל בין זרים למקומיים יהיה כפוף לגמרי לאמונתנו המשותפת: ישנו עולם אחד בו כולנו קיימים בשוויון, ובעולם הזה הזהויות שלנו ברות-החלפה באופן חברי, בהינתן שותפות בפעילויות פוליטיות. נוכל לסכם את מסלול המחשבה הזה בארבע נקודות:

1.      ה'עולם' של הקפיטליזם חסר המעצורים והדמוקרטיות העשירות הוא עולם מזויף. בהכרתו רק את אחדות המוצרים והסימנים הכספיים, הוא דוחה את רוב האנושות לתוך עולם 'אחר', בלתי-מוערך, שממנו הוא מפריד את עצמו עם חומות ומלחמות. במובן זה, היום, אין שום עולם. ישנן רק חומות, טביעות, שנאה, מלחמות, איזורי בזה, איזורים נטושים, איזורים שמגנים על עצמם מכל דבר, איזורים של סבל גמור—ובכאוס הזה אידיאולוגיות פליליות פורחות.

2.      על כן, לטעון ש'ישנו רק עולם אחד' זהו עיקרון של פעולה, צו פוליטי. עיקרון זה הנו גם עיקרון שוויון הקיומים בכל מקום בעולם האחד הזה.

3.      עיקרון קיומו של עולם אחד לא סותר את המשחק האינסופי של זהויות והבדלים. הוא רק מביא לידי כך שזהויות מכפיפות את המימד השלילי שלהן (ניגוד לאחרים) לזה החיובי (פיתוחו של הזהה).

4.      בכל הנוגע לקיומם של מיליוני זרים במדינותינו, ישנם שלושה יעדים: להתנגד להשתלבות רדיפתית; להגביל טיהור שמרני; לפתח זהות יצירתית. הניסוח המוחשי של שלוש היעדים הללו מגדיר את מה שהכי חשוב היום בפוליטיקה.

על הקשר האינטימי שבין פוליטיקה לשאלת הזרים, שהיום בהחלט מרכזית, ישנו טקסט מדהים של אפלטון, ואיתו אסכם. זהו סוף ספר 9 ב'רפובליקה' [או 'המדינה', או 'הפוליטיאה']. בן-שיחו הצעיר של סוקרטס אומר לו: "כל דבריך בנוגע לפוליטיקה, הכל טוב ויפה, אבל זה בלתי-אפשרי. זה לא יכול להתממש." וסוקרטס משיב: "כן, בעיר [מדינה] בה אדם נולד, זה אולי בלתי-אפשרי. אך אולי זה אפשרי בעיר [מדינה] אחרת." כך שלכאורה כל פוליטיקה אמיתית מניחה מראש גירוש, גלות, זרות. הבה נזכיר זאת לעצמינו כשאנו הולכים לעשות פוליטיקה בחברות עם סטודנטים זרים, פועלים זרים, צעירים מהשיכונים: סוקרטס צודק, העובדה שהם זרים, או שתרבותם עלולה להיות שונה, איננה מכשול. להפך! זו הזדמנות, זו אפשרות היצירה ממש כאן של צורות חדשות של בינלאומיות. 

והנה נזכיר לעצמינו מה אמר מרקס: המאפיין היסודי ביותר של הקומוניסט הוא שהוא בינלאומי. כיוון שהתממשות פוליטיקה אמיתית במקום כלשהו בעולם האחד הזה לו אנו טוענים, כדי שאפילו תהא אפשרית, זקוקה לאלו שבאים ממקום אחר באותו עולם. ראש ממשלה סוציאליסט צרפתי אמר בתחילת שנות השמונים: "מהגרים הם בעיה." עלינו להפך את האמרה הזו, ולומר: "מהגרים הם הזדמנות!" המון הפועלים הזרים וילדיהם מעידים, במדינה העייפה והישנה שלנו, על נעורי העולם, על התרחבותו, על גיוונו האינסופי. ואיתם תומצא הפוליטיקה החדשה לבוא. בלעדיהם נשקע לתוך צריכה ניהיליסטית וסדר משטרתי, ונאפשר לעצמינו להישלט על ידי התומכים הקטנים של לה פן והשוטרים שלהם. תנו לזרים ללמד אותנו לפחות איך להפוך זרים לעצמינו, להשליך את עצמינו מחוץ לעצמינו, מספיק כדי להפסיק להיות שבויי ההיסטוריה המערבית הלבנה הארוכה הזו, שגמורה. ממנה אין אנו יכולים לצפות לדבר חוץ מסטריליות ומלחמה. ובניגוד לתחזית הקטסטרופלית, הביטחונית והניהיליסטית הזו, הבה נברך לשלום קומוניזם אמיתי, שהנו החדשנות, ועל כן הזרות, של בוקר חדש. 

פורסם במקור ב:

https://www.urbanomic.com/document/badiou-false-globalisation-one-communist-world/