על השימוש-לרעה בביקורת
בנימה רפלקסיבית אודה, שגם לדעתי, הפסיכואנליזה היא דבר טוב.
טוב למטופל – הרי נועדה לעזור לו לשאת את סבלו (ואף לרפאו?), וטובה למטפל המעמיק חקירתו המקצועית באותו מישור אימננטי שנקרא 'הטיפול'.
זאת ועוד, כל תיאוריה פסיכואנליטית, על פניה, בכוחה להאיר את ולהעיר על מצב-העניינים הטיפולי. שני המבחנים העיקריים לכך, הם בעיקר הזמן והמציאות.
אני מביא כאן את תקציר המאמר או הפרק של אליצור, ומיד אחריו את התקציר המתוקן שלדעתי, נתמך במציאות (הפרקטית). הנה אבשלום אליצור:
"האסכולה של לאקאן נעשתה דומיננטית בכמה חוגים אקדמיים ותרבותיים בישראל, אולם עד היום אין כל דיון ביקורתי עליה בעברית. האם ראויה אסכולה זו להיקרא "פסיכואנליטית"? מאמר זה מפרט שורת ספקות בשאלה זו. חסידי האסכולה טוענים כי למרות שכתביה הם מעורפלים וחידתיים, התורה שביסודם היא הגיונית ובעלת-ערך, אולם עד כה לא עמדה יומרה זו בנטל ההוכחה. טענות-היסוד של לאקאן הן בעיקר התחכמויות ניסוח שאינן ניתנות לבחינה אמפירית, קלינית או אפילו לוגית, מפני שהמנהג הלקאניאני להדביק למילים ידועות משמעויות לא-מקובלות אינו מאפשר ויכוח הגיוני. הטענה שאנליזה אינה יכולה ואינה צריכה לרפא הפרעות נפשיות מנוגדת באופן קוטבי לייעוד ולהנחות-היסוד של כל הזרמים בפסיכואנליזה. הנהלים הטיפוליים חסרי-האחריות שהנהיגה אסכולה זו הולידו אופני שׂיח קלוקלים בספרות ובאקדמיה. לפיכך, הסיסמה "חזרה אל פרויד" מסתירה למעשה סילופים חמורים של כמה מעיקרי תורתו, תוך יצירת מצג כוזב כאילו אסכולת לאקאן היא הפסיכואנליזה בהא-הידיעה."
"האסכולה של לאקאן נעשתה דומיננטית בכמה חוגים אקדמיים ותרבותיים בישראל, אולם עד היום אין כל דיון ביקורתי עליה בעברית. האם ראויה אסכולה זו להיקרא "פסיכואנליטית"? מאמר זה מפרט שורת ספקות בשאלה זו. חסידי האסכולה טוענים כי למרות שכתביה הם מעורפלים וחידתיים, התורה שביסודם היא הגיונית ובעלת-ערך, אולם עד כה לא עמדה יומרה זו בנטל ההוכחה. טענות-היסוד של לאקאן הן בעיקר התחכמויות ניסוח שאינן ניתנות לבחינה אמפירית, קלינית או אפילו לוגית, מפני שהמנהג הלקאניאני להדביק למילים ידועות משמעויות לא-מקובלות אינו מאפשר ויכוח הגיוני. הטענה שאנליזה אינה יכולה ואינה צריכה לרפא הפרעות נפשיות מנוגדת באופן קוטבי לייעוד ולהנחות-היסוד של כל הזרמים בפסיכואנליזה. הנהלים הטיפוליים חסרי-האחריות שהנהיגה אסכולה זו הולידו אופני שׂיח קלוקלים בספרות ובאקדמיה. לפיכך, הסיסמה "חזרה אל פרויד" מסתירה למעשה סילופים חמורים של כמה מעיקרי תורתו, תוך יצירת מצג כוזב כאילו אסכולת לאקאן היא הפסיכואנליזה בהא-הידיעה."
אז כדי לפתוח בהתחלה, יש לראות את ראשית דבריו של אליצור. לעומתם, יש להזכיר ולומר שהאסכולה של לאקאן (אם אי פעם היתה כזו) מעולם לא נעשתה דומיננטית. אף אחד לא מציע לסטודנטים לקרוא את לאקאן כדי להתקדם באקדמיה ואני האחרון לעשות כך. כמו כן אין שום קורס מסודר וגם אם כן הוא נמצא בספרות או בפילוסופיה ולא בפסיכולוגיה או בסוציולוגיה. אם זאת, התורה הפרקטית והלוגית של לאקאן נעשתה דומיננטית מחוץ לכותלי האוניברסיטאות או המקומות בעלי הגישה הרשמית לטיפול נפשי בבני-אנוש, כמו לדוגמא, בית הספר לפסיכולוגיה או לעבודה סוציאלית - אפילו לא ברמת תואר מוסמך. מנגד, הגישה של לאקאן בהחלט התחזקה, לא (רק) בישראל, אלא יותר מחוצה-לה, וחדרה קלות ביותר לישראל. דיון ביקורתי עליה לא חסר והיה כזה עוד למן תקופתו של לאקאן עצמו. הוא עצמו החל מתחילת עבודתו כפסיכואנליסט נזרק משני איגודים אנליטיים, ואף בעצמו פרק את השלישי. לאורך כל התקופה הוא ספג ביקות קשה מכל החזיתות. לא היה לו מקום בטוח. אולי בגלל זה החזיק בשלב מסויים 2 משפחות. העמדה שדברי לאקאן הגיוניים ובעלי-ערך עמדו ועומדים בנטל ההוכחה מדי יום ביומו. פשוט בדיוק כמו בכל תחום אחר, זה שם למי שרואה את זה. (אלא שבניגוד למתמטיקה למשל, לא כולם סובלים מבעיות גיאומטריות אך כולם סובלים מבעיות חברתיות בצורה כזו או אחרת). טענות היסוד שלו, אמנם מתחכמות אך לא בכדי. הן מיועדות להתחמק מקריאה או שמיעה, שכן היו הרצאות, כמו כל שמיעה אחרת. הוא כיוון לשמיעה\קריאה חווייתית אפשר לומר. כלומר, הדברים הם לא מובנים שכן אין להם מובן כלשעצמם - אלא בליווי חוויות אישיות. אדם שלא יזהה או ייפתח לחווייותיו האישיות - לא יוכל למצוא היגיון בדברים. לאקאן ניסה ללמד כך שלא יחזור על המלומד. הוא הרצה תוך התנגדות מודעת וערה לשמיעה אידיאולוגית של דבריו, פן אלו יסולפו לתוך המיינסטרים האקדמי והטיפולי בפריז. הוכחה אמפירית, קלינית או לוגית - אם כל הכבוד לשלושתן - הן יחסיות. למי? למטופל. והוא משתנה מכל מקום וזמן. אך השאיפה להנות מהסימפטום דרך (הזדהות) הכרתו והבאתו למודעות הנה אוניברסלית בהחלט. כולם שואפים לטוב. המנהג הלאקאייני אינו להדביק למילים משמעות לא-הגיונית, נהפוך הוא: המנהג הנו להראות כיצד משמעות בעצמה מחליקה בין המילים ומחפשת מקום בטוח שאינו קיים. מה זה אומר? הנה בדיוק עכשיו אני מחליק את המשמעות למילים אחרות שיסבירו את הקודמות להן. כל השאיפה להוכחה במובן הצר שלה, קרי האמפירי בלבד, ללא התאום הרציונאלי, קלינית ללא הפתולוגית, ולוגית ללא האי-רציונאלית - כל אלו פשוט חלקיים מיסודן. החזרה לפרויד מקומה במקום שכן אחרי פרויד החלה מלחמת דיאדוכים על המעמד והכיוון של התורה והחברה הפסיכואנליטית. לאקאן חשב שפוריד וכתביו נעלמו בדרך, בעיקר כתביו המוקדמים. לצערו של פרויד אך למזלו של לאקאן, ושלנו אנו, לאקאן והעולם ידע בלשנות שלא היתה קיימת בתקופת פרויד. גם טכנולוגיה חדשה פתחה את רעיונותיו של לאקאן שמשך לקיבירנטיקה עוד בשנות החמישים, הרבה לפני שזה הפך לתחום 'חם'. בקיצור - בואו נשמור על ראש פתוח ונראה מה יקרה...
במאמרו מציג אבשלום אליצור ביקורת מקיפה על לאקאן – האיש, התיאוריה, הטיפול – ומה שביניהם. אולם, וכפי שטען ויטגנשטיין1 ב'על הוודאות' – גם הטלת ספק צריכה לענות לקריטריונים מסוימים פן תקבל מעמד קביל של 'ספקנות'. הלכה למעשה יש להכיר את 'חוקי-המשחק' כדי להטיל ספק במהלכו, תוצאותיו וכיו"ב, אחרת יהא הספק חלול ולא ראוי.
אבקש לציין שהביקורת אינה עומדת בקריטריונים אלו, ובנוסף מסיטה וחשוב מכל – שגויה.
מדוע אם-כך? מפני שהיא מכוונת לחטא כפול: (א) כלפי הקוראים לעתיד של לאקאן ו(ב)כלפי התיאוריה עצמה. כדי להתגבר על החטא הזה, אזכיר שעסקינן ב'פסיכואנליזה הלאקאניינית'. פחות אתייחס לאסכולה והמורשת שהותיר, או להלך הרוח של 'הלאקאניניים' וגם לא לצורת כתיבתם.
את הביקורת-לביקורת זו אפשר וכדאי לדעתי לפתוח בתגובתו של תיאודור אדורנו2, מבקר התרבות והחברה, לקארל פופר, מבקר המדע: "..מושג הלוגיקה הוא בתפיסתי רחב יותר מאשר בתפיסתו"; הוא מוסיף: "..אולם אידיאל ההכרה של הסבר פשוט ככל האפשר, אלגנטי מבחינה מתמטית, נכשל במקום בו הדבר עצמו-הנפש*- אינו עוד אחיד ופשוט, וגם אינו נתון באורח נייטראלי לשרירות-הלב של עיצוב לפי סוגים, אלא שונה ממה שמצפה מראש מערכת הקטגוריות של הלוגיקה הדיסקורסיבית".
מן הכוח אל הפועל, או לטענתו של יורם יובל3 – היא שרוב חוקרי המוח, עושים זאת בצורה רדוקטיבית, וללא תיאוריה המסבירה את הסובייקטיביות. ככל הנראה עקב חפיפת היסוד האונטולוגי עם המתודולוגי שבמחקרם. כפרפראזה לדבריו של י.ליבוביץ4 שתיאר את ניסיונו של ד.כהנמן לעשות רדוקציה של הפילוסופיה לפסיכולוגיה, ועל אותו משקל, מנסה אליצור לבצע רדוקציה של האנליזה לפיזיקה. אומר בקצרה שרדוקציית האובייקטיביות לדרך הנחווה\קיים 'בחוץ' – או מחוץ לאנושי (פופר כמובן טען זאת נגד מדעי האדם ולזכות מדעי הטבע), היא-היא נקודה עמדתית סובייקטיבית בפני עצמה. ומכאן המפתח לפתרון השאלה החביבה על לאקאן: -->
"איך לעשות-כדי-ללמד את מה שלא מלמדים?"
ולכן, בתשובה לשתי השאלות, הרעיון הוא, שכדי להכיר את חוקי המשחק, יש לעבור\ללמוד אנליזה, כדי שהתובנות יגיעו מהסוביקט הלומד, ולא רק מהחומר הנלמד. אפשר לראות זאת בדרך הלימוד ומבחני כישורי הנהיגה. הלא-הם כפולים בצורת ה'תיאוריה' כבחינה עיונית וה'טסט' כמבחן מעשי. הראשונה בוחנת ידע מודע (שיכול להבחן אובייקטיבית-‘res publica’), והשניה ידע לא-מודע (קרי פנימי, שאינו יכול להבחן בצורה אובייקטיבית-‘res privata’). רק מי שצלח את שני המבחנים – רשאי לנהוג. זוהי רק דגימה שמראה כי אין הדברים רחוקים מכל אחד מאיתנו, ועד כאן לגבי גישת ההסתכלות על הדברים.
-->-->
* בציטוט המקורי כתב אדורנו במקום 'נפש', 'חברה'. הרשיתי לעצמי לערוך את השינוי משתי סיבות. האחת היא אמונתי, שאין ההחלפה פוגעת בכוונת המחבר - הלא גם הנפש-כמו החברה, אינה פשוטה, אחידה וכו'. השניה היא דעתי, שמחקר אחרי חוקיות ה'אנושי' מוביל לאותה נקודה בשתי דרכים: האחת פסיכואנליטית (ומכאן השתמשתי ב'נפש'), והשניה סוציולוגית (ככוונת המחבר במקור).
אציין שאינני מתיימר לרגע אחד להסביר במעמד זה את התיאוריה של לאקאן. ולא, לא מפאת קושיה, או אי-נהירותה. אלא משום שלא זה עניינו, ואולם יש בי תקווה שדרך הביקורת-לביקורת ישכיל מי מהאדם לראות אל-מעבר לביקורת ולתוך התיאוריה.
אליצור כותב רבות על הקשר לאקאן-פרויד. ארצה לקשור את כל התנהלותו של לאקאן לרוח התקופה והמקום בה חי שכן הדבר הכרחי כדי לקבל תמונת-מצב אמיתית ומלאה.
אפתח את התגובה בנקודת הנחה שאין לאקאן שאף להרע לאף אדם. לא לעצמו, לא למטופליו ובטח לא לתיאוריה אותה פיתח. מכאן, אמשיך ואומר, שאין חשיבות בעיני לדרך אמירת הדברים, כתיבתם, ארגונם ועריכתם. את כל ההתרעמות על חוסר ההבנה הפתולוגי איפוא של לאקאן יש להבין קודם-כל במסגרת הקשרית. מסגרת זו היא צרפת של אמצע המאה ה-20, כאשר זרמי הגות סטרוקטורליים הוצבו אל מול הפוסט-סטרוקטורליים, ואלו האחרונים אל מול הפוסט-מודרנסטיים בכלל. הלכה למעשה מה אומר הדבר? שלאקאן כתב, דיבר ולימד בתקופה מבלבלת. מי אני לומר האם יותר או פחות מכל תקופה אחרת, אך זו של החמישים-שישים-שבעים של צרפת במאה ה-20 הייתה לאנליזה מהמבלבלות שהיו. גם רק אם אקשור את דבריי לתוך תחומי צרפת ולא אזכיר זרמים אחרים (מכיוון בריטניה וארה"ב בעיקר), היו ענפים רבים לעץ האנליזה הצרפתית ולא רק זה של לאקאן. אציין שני פילוגים מרכזיים בדרכו של לאקאן לבסס מעמדו כ'פרויד הצרפתי'. התנועה הפסיכואנלטיקאית הצרפתית בתחילת שנות החמישים התפלגה לזרם אלטרנטיבי שכונה ה'חברה הפסיכואנלטיקאית הצרפתית החדשה', ועשר שנים אחר-כך גם היא 'מכרה' את לאקאן כדי לקבל הכרה בינ"ל ואת הכינוי 'FRENCH STUDY GROUP'. משם לאקאן נפלט (יחד עם שלילת מעמדו כמסמיך אנלטיקאים, 'דידקטיקן') וייסד את ה'אסכולה הפרוידיאנית של פריז'. זאת כמובן בהנגדה לכל הזרמים הצרפתים הקיימים, שלא קיבלוהו.
מדוע שיעור קצרצר בסוציו-היסטוריה? כדי שנראה שאין לנתק את הנחקר מהקשרו. ולאקאן במקרה זה לא מנותק מהמציאות. גם הוא חי את הפוליטיזציה של האקדמיה בכלל והאלניזה בפרט, כמו בכל העולם. אז האמת, לא מענייני כרגע מדוע קרא לו 'פרויד הצרפתי', או לתורתו 'החזרה לפרויד', מעבר לעובדה שניסה לבסס מעמד עצמאי משלו. ואם אינני טועה, ניסיון שכזה הינו נחלת הכלל. דוגמא יפה הינה לואי אלתוסר (אגב, חברו של לאקאן) שקרא לחזרה למרקס. אירוני למדי שאחרי שקרא את מרקס בעצמו הפך לניאו-מרקסיסט, אך אין זה מבטל ואולי אף מדגיש שכאשר חוזרים למקורות (ולאו-דווקא הדתיים) יכולים להגיע לתוצאות מדוייקות יותר. ומכאן הנטייה של 'החזרה ל..' שאגב, באופן אישי, אני מעודד! אין כמו לקרוא את כתבי המקור.
"זה שאומרים נותר נשכח מאחורי מה שנאמר במה שנשמע"
לגבי עמימות הדברים, דו-משמעותם וכד', אציין רק שבדומה להרבה כמותו, יש הרבה כותבים צרפתיים מעורפלים משהו. ז'יל דלז5 של התקופה למשל, פייר בורדייה6 כמובן ועם זאת, כל אחד מקומו ידוע, וכבודו במקומו מונח. כנראה שלאקאן משך ביקורת ואש הרבה מעבר לאמביולנטיות ספרותית גרידא. נכון, גם נעם-הליכותיו והלך רוחו נתנו אותותיהם. ובכל-זאת אטען שאין לזה ולתיאוריה הרבה מן המשותף (בצורה הרלוונטית לנו). יתרה מזאת, לאקאן לימד ופיתח את התיאוריה שלו במשך כ-30 שנים. כל עשור עסק בנושא אחר ותמיד הניב תוצאות. זהו ניסיון להראות ש'לאקאן' (כמו כל דבר) הוא תהליך, כך שלבקר באופן דיאכרוני המוצא מהקשרו - הרי זה חסר משמעות ומובן.
את שמות-האב יש להבין בהקשר של 3 המשלבים יותר מכל. ושוב, מבלי להכנס לפרטים, איני מאמין שזה נשגב מבינת האדם החושב (ובטח שלא כהגדרתו של אליצור בלתי-מובן). מדוע אם-כן מכנים החרדים את אלוהים 'השם'? כפי שלאקאן מראה זוהי הפונקציה של הפונקציות. מסמן המסמנים. שיאו של הקשר סמלי-דמיוני. תוספת הממשי היא הראיה לכך שישנה עדיין, כ-6000 שנים אחרי אפיזודת הסנה הבוער, קהילת מכניי 'השם' במספרים גדלים!
תוך הרצאתו בנושא, מסביר את התנהלות נפש אברהם במעמד העקידה כהיאבקות לבטים אדירה. מי מאיתנו לא התחבט בעצמו מפעם לפעם, וגם החילוניים\מדעיים ביותר יכניסו את אלוהים לתווך הזה.
מנקודת-מבט (פסיכו)אנליטית, באותו מעמד של עקידה, בו אברהם צולח ומשכיל 'להתגבר' על האיווי – או להתמודד איתו אחרת (בעזרת המלאך שתפס את ידו), והעיקר, בשביל היהודים, שהגיע לתוצאה סוציולוגית שונה (משאר העמים המקריבים) – והיא סימון כ'חוק' את הפונקציה ה'אבהית' ללא ההקרבה, משמע, ברית המילה.
כמובן על-פניו יכול ההסבר להשמע פנטזיוני, מומצא, ומה לא. כמובן גם אפשר לשאול האם קיים-בר-הוכחה מימד סמלי? ואיך ניתן להפריך את הקשר ממשי-סמלי-דמיוני? אנסה לענות לכך בנקיטת עמדה עקרונית ככלל על שאיפת ההוכחה\הפרכה של אליצור, והיא: מעניין שכל הוכחה או הפרכה שתהא באשר היא – תינשא במימד הסמלי, ודרכו. כך שאם הקורא יתגבר על מכשולים פרימורדיאליים יוכל להבין את השפה שמבנה את הלא-מודע, ולפרשה. זה מה שטוען לאקאן ב"לא-מודע מובנה כשפה". אבל, זה המקום לציין את התוספת הבאה של לאקאן, לגבי המתמה:
לואי אלתוסר, הניאו-מרקסיסט הצרפתי בן זמנו (וידידו) של לאקאן, מבאר זאת כך:
והנה לאקאן חוזר ומדגיש שאין לבלבל בין השפה עצמה לבין הלא-מודע:
"Properly speaking this is a redundancy because "structured" and "as a language" for me mean exactly the same thing. Structured means my speech, my lexicon, etc., which is exactly the same as a language."
"It is thus a matter of resemblance of structure between the unconscious and language; the thesis says nothing else. It in no way says that the unconscious is a language or is reducible to a language, etc."
"When I say "as a language" it is not as some special sort of language, for example, mathematical language, semiotical language, or cinematographical language. Language is language and there is only one sort of language: concrete language — English or French for instance — that people talk. The first thing to start in this context is that there is no meta-language. For it is necessary that all so called meta-languages be presented to you with language. You cannot teach a course in mathematics using only letters on the board. It is always necessary to speak an ordinary language that is understood."
ההיגיון של לאקאן כלל, אני מודה, אלמנטים רבים וחלקם עמומים בתחילה. למשל, מה שמפספס כנראה אליצור לגבי ה"מילים כרוצחות הדברים". שוב, על-פניו זה נשמע מופרך, אך הבה נבדוק וניווכח באמת. דמיינו אתכם אומרים לפרטנר שלכם לאחר שבגדתם בו ונתפסתם, תוך כדי הסבר, שאתם אוהבים אותו. כל האנטגוניזם שתייצרו אצלו יינבע מכמיהתו לדבר 'אהבה' ולא למילה אהבה, והרי אין הם אותו דבר. כאשר אני אומר את\מדבר על הדבר אינני משתמש\חווה\מרגיש בו, אלא אני מתאר אותו, ומכאן עצמתה הקריטית של השפה (בחיתוכה) לאדם. מובן לכל שאין הדבר חדל מלהתקיים, פשוט נעלם ומתאדה. מה-שכן, דרך חוויתינו את אותו דבר משתנה, והיא עוברת דרך המשלב הסמלי*. דוגמא יפה לאי-הבנת הדברים מצויה בעמ' 18 של הביקורת. אליצור מציג את עמדת לאקאן בצורה הבאה: "..משתמע מכאן שאין צורך להניח את קיומו של הלא-מודע כמשהו הקיים במציאות, שהיה קיים לפני המפגש הטיפולי או לפני שבא פרויד, אלא שהלא- מודע מתהווה במהלך הטיפול." ואז מציג את דוגמת ההתעללות, וקיומו או חסרונו של הזיכרון וכו'. זה לא שאליצור טועה, אלא צודק חלקית. מפני שהצורה המלאה בה הצגתי את הדברים היא 'האוביקטיבי – שבסוביקטיבי'. ומכאן, שבצורה אובייקטיבית, יכולה להיות או לא להיות התעללות, ויכול להיות או לא להיות זיכרון. אלא שבנוסף, הכוונה שהלא-מודע מתהווה במהלך הטיפול, מקבלת משמעות אמפירית, רק כאשר אדם שחווה התעללות, ויש לו זיכרון ממנה – אלא שסובייקטיבית הוא איננו מכיר בו (ולכן מבחינתו אין לו זיכרון שכזה) – עד הטיפול. וכך מתהווה הלא-מודע, או מתגלה (ולא באותו אופן שהיה לפני-כן אם אדייק) במהלך הטיפול. דומה לאופן בו חומר-אפל 'מתגלה' בעידוש-כבידתי (הרי החומר אפל, שכן אין בידינו היכולת-טכנולוגיה להאירו, ולכן יש לזהותו דרך העיוותים הכבידתיים שהופעתו גורמת, ומתגלים רק דרך עדשות הטלסקופים).
אבקש להראות שאין סתירה בין הדברים אלא יישוב והשלמה. לכן הכרת חוקי-המשחק האנליטי היא חשובה מאין כמוהה ואף אקוטית להבנה נאותה והולמת את מצב-העניינים האנושי.
לפני סיום, מספר מילים אודות תסביך אדיפוס. כאליצור, לא אכנס לשאלה האונטולוגית בדבר קיומו של תסביך כזה. אציין למען ההגינות, שישנן מספר דרכים מגוונות לפתרונו, והיפה שבהן מוצעת ע"י ז'יל דלז ופליקס גואטרי בספרם – 'אנטי-אדיפוס'. כמו-כן, שלמה מנדלוביץ7 מראה פתרון מבריק השואב מגיאורג זימל הסוציולוג. שם מוצג שינוי במבנה היחסים מדיאדה זוגית, לטריאדה משולשת והלאה לקבוצה. השפעה מבנית זו, היא מפתח לשינוי תפיסתי-סובייקטיבי, הנגרם משינוי מבני-אובייקטיבי, ועשוי להאיר על פתרון התסביך, גם ללא ההתעסקות המקובעת במין. כאן חשוב לציין, ששילוב חדשני ומבריק בין הסוציולוגיה לפסיכואנליזה בהחלט יכול להיות מפרה. כמו בתחילת התגובה (בדבריו של אדורנו) וגם בסופה (עם ספרו של מנדלוביץ), ניתן להבחין ששילוב זה מחזיק-מים אל מול הקשיים הרבים והשונים בהבנת האנושי על-בוריו.
אסיים בנימה אופטימית ממילותיו של אליצור: "כשאנו בוחנים תיאוריה, אנחנו שואלים, בפשטות, עד כמה היא מלמדת אותנו על מה שהיא מדברת עליו."
במקרה זה, או בכלל מדעי ה'אנושי' (חברה, רוח ושאר הבחנות מטושטשות), שאלה זו אינה כ"כ פשוטה. כפי שאמר לאקאן8 על ב.ראסל ש:"..יכול לטעות בזה, ולומר שניתן לקרוא לנקודה גיאומטרית על הלוח בשם 'ג'ון'. אנו כבר מכירים את תעלוליו של ראסל.., אך ברי כי בשום רגע אין הוא פונה בשאלה לנקודה המצוינת על הלוח בגיר, בציפייה שהנקודה תענה לו."
* הדוגמא האופיינית של לאקאן היא אודות ה'פיל'. לדידו של לאקאן, הדבר ה'חמור והגרוע' ביותר שארע לפילים באשר הם, הוא שהומצאה המילה והונכח המושג 'פיל' – הרי שמאז שיש לאדם את המילה 'פיל' - ישנם פחות פילים. יש לציין שכבר הגל התייחס לסוגיה זו של השפה, בדוגמא דומה.
אני מוסיף פסקה זו נגד עיוות-תפיסה (כסוג של מיספרספציה הגוררת מיסקונספציה) פשוט מרגיז שנובע לא רק מחוסר (רצון) בהבנה אלא גם מחוסר בסבלנות.
לאקאן בהחלט ידוע באמירות נחרצות, חריפות, ולעיתים קרובות (מדי) - פשוט חלקיות. אני תוהה אולי לחלק האחרון יש תרומה מכרעת לטעויות שנוצרו בהבנת לאקאן, ואמירותיו.
למשל דוגמא פשוטה שלא אפתח היא האמירה: "הנשים כולן מטורפות".
מה שבדר"כ לא נאמר או נכתב זה שהמשפט המלא הינו: "הנשים כולן מטורפות, כך אומרים". תסיקו את המסקנות לבד. ולמתעצלים, אומר שלאקאן היה פרקטיונר, הוא עבד בפועל כמטפל כ-30 שנים, ושאב את התיאוריות שלו, מהחברה שלו, קרי מהמטופלים שלו. ומכאן גם התשובה לביקורת הפמינסטית נגדו, כמחזק את 'השליטה הגברית' - איננה במקומה, שכן הוא שואב מהחברה בה חי, ועל-כן יש 'לבוא אליה בטענות' ולא אליו.
ומכאן לדוגמא הקריטית יותר - בדבר מה שכינה "הדת האמיתית".
-->לאקאן מתכוון איפוא לנצרות (לרומית-קתולית), אך כמו שהיא מציגה את עצמה, ובכל האמצעים שברשותה לביסוסה כאמיתית. וכך הוא עונה לכתב השואל אותו באשר לשרידות הדת: "ישנה דת אמיתית אחת, זו הדת הנוצרית. יש לדעת רק האם האמת הזו תחזיק מעמד, כלומר האם תהיה מסוגלת להפריש פשר באופן שנטבע בתוכו כליל באמת. היא תצליח, זה בטוח, כי יש לה אמצעים. תחבולות רבות נערכות כבר לשם כך. היא תפרש את האפוקליפסה של יוחנן הקדוש. לא מעט אנשים כבר מנסים את זה. היא תמצא תואם לכל דבר עם הכל. זו אפילו הפונקציה שלה". מדברים אלה, קשה לחשוב שהוא באמת מאמין שזוהי דת האמת. בטח שלא אם מבינים את המשמעות של לאקאן לערך 'אמת'. ואולי ההבדל דווקא יצוף בשאלה אחרת, אודות פעולת הווידוי ויחסה לטיפול האנליטי, כאשר נשאל לאקאן האם גם לפסיכואנלטיקאי הולכים כדי להתוודות: "אבל בכלל לא! זה לא קשור בכלל. באנליזה, פותחים בלהסביר לאנשים שהם אינם פה על-מנת להתוודות. זו ראשית חוכמה. הם שם בכדי להגיד - להגיד לא משנה מה". לאקאן בהחלט ידוע באמירות נחרצות, חריפות, ולעיתים קרובות (מדי) - פשוט חלקיות. אני תוהה אולי לחלק האחרון יש תרומה מכרעת לטעויות שנוצרו בהבנת לאקאן, ואמירותיו.
למשל דוגמא פשוטה שלא אפתח היא האמירה: "הנשים כולן מטורפות".
מה שבדר"כ לא נאמר או נכתב זה שהמשפט המלא הינו: "הנשים כולן מטורפות, כך אומרים". תסיקו את המסקנות לבד. ולמתעצלים, אומר שלאקאן היה פרקטיונר, הוא עבד בפועל כמטפל כ-30 שנים, ושאב את התיאוריות שלו, מהחברה שלו, קרי מהמטופלים שלו. ומכאן גם התשובה לביקורת הפמינסטית נגדו, כמחזק את 'השליטה הגברית' - איננה במקומה, שכן הוא שואב מהחברה בה חי, ועל-כן יש 'לבוא אליה בטענות' ולא אליו.
ומכאן לדוגמא הקריטית יותר - בדבר מה שכינה "הדת האמיתית".
Notes & References
-->
- המונח 'אוביקטיבי-שבסוביקטיבי' מוזכר ע"י ד"ר שלמה מנדלוביץ בספרו "על הסדר החברתי של העצמי-ים המרובים". בחרתי שלא לקשר ביניהם באופן ישיר מפני שנושא כתיבתם הוא שונה. אציין שעבורי לפחות, זהו שילוב מעניין ופורה בין שתי דיסיפלינות שאיפוא מנוגדות על-פניהן, אך כאשר מבוצע הוא כהלכה, בהחלט בכוחו לתרום להבנה והפיתוח של שתיהן לחוד, ויחדיו.
- בקצרה, אומר שיש לא מעט שיקולים נאמר פוליטיים בדבר המשך דרכה של התיאוריה הלאקאניינית. הרבה בגלל האיש, ממשיכו\חתנו, ז'אק-אלן מילר, שאולי מטעמים שיווקיים העדיף את החזקה על כל כתבי לאקאן, ואף הרחיק לכת ודעת והעדיפם מעורפלים. יכול ונימה זו הושרשה לאסכולה שהותיר. מה לכל זה ולתיאוריה עצמה? קטונתי.
- יתכן שיימצאו הדים של דואליזם מסויים בדבריי. בין אם קרטזיאני-אינטראקציוני או תכונתי-הסברי. אציין שלא מצאתי לנכון לכלול הרחבה בנושא זה כדי לא לסטות מהנושא העיקרי. יחד-עם-זאת, אני סבור שלאחר חלוקה התחלתית זו, ולמרות שהדיון בלאקאן תוחם את הבעיה הפסיכופיזית, הייתי רוצה להאמין שמאמר זה, השאוב מכל קצוות המדע העדכני, מאותת על הגיענו לגבול שבהחלט לדעתי הינו נזיל בהגדרתו, ושם הדואליזם התכונתי-הסברי משיק לאפיפנומנליזם המטריאלי-השוללני, אך בה-בעת מגדיר מחדש את כל הקרקע עליה מתנסחת הבעיה הפסיכופיזית.
מיני-מאמר זה נכתב כתגובה למאמר וחצי של אבשלום אליצור: 'על השימוש לרעה בשם האב: עיון ביקורתי בתיאוריה של לאקאן'.למאמר המקורי
1.
-->לודויג ויטגנשטיין – 'על הוודאות'. בהוצאת כתר, ירושלים 1986, עמוד 64.
2.
-->תיאודור אדורנו – 'תגובה לקארל פופר' בתוך: 'ת.אדורנו ומ.הורקהיימר – אסכולת פרנקפורט (מבחר)'. בהוצאת ספרית הפועלים 1993, עמוד 117-118.
3.
-->יורם יובל בתוך: י.ליבוביץ: 'נפש ומוח' – יסודות הבעיה הפסיכופיסית. הוצאת מכון ון ליר\הקיבוץ המאוחד תל-אביב 2005, עמוד 118.
4.
-->ישעיהו ליבוביץ: 'נפש ומוח'–יסודות הבעיה הפסיכופיסית. מכון ון ליר\הקיבוץ המאוחד 2005, עמוד 74.
5.
-->פילוסוף צרפתי, וזוהי התזה המרכזית מספרו 'Difference And Repetition' (1968):That identity not be first, that it exist as a principle but as a second principle, as a principle become; that it revolve around the Different: such would be the nature of a Copernican revolution which opens up the possibility of difference having its own concept, rather than being maintained under the domination of a concept in general already understood as identical.. אניח לקורא לשפוט בעצמו את עמימותה-בהירותה.
6.
-->כריסטופר ג'נקס, לאחר שקרא את 'הומו-אקדמיקוס' של בורדייה, הסוציולוג הצרפתי (שאגב סלד מלאקאן), כתב: "אולי יואיל מישהו להשאיל לפרופסור בורדייה עותק של יסודות הסגנון". מתוך הקדמה מאת סאשה וייטמן בתוך: פייר בורדייה - 'סקיצה לאנליזה עצמית'. בהוצאת הקיבוץ המאוחר 2007 עמוד 2.
7.
-->שלמה מנדלוביץ – 'על הסדר החברתי של העצמי-ים המרובים', בהוצאת רסלינג 2009.
8.
-->ז'אק לאקאן – 'על שמות האב'. בהוצאת רסלינג תל-אביב 2006, עמוד 88. Of Strucure as the Inmixing of an Otherness Prerequisite to Any Subject Whatever9. ז'אק לאקאן - הרצאה באוניברסיטת ג'ון-הופקינס, 1966.
10. לואי אלתוסר\ג'פרי מלמן - 'כתבים על פסיכואנליזה, פרויד ולאקאן', עמ' 65.
-->
Comments