על ענת קם, חירות ודמוקרטיה

חברים יקרים, למי ש(עדיין)חושב שיש כאן דמוקרטיה, מכל סוג שהוא, מומלץ שיקרא את הבדיחה הבאה,

In an old joke from the defunct German Democratic Republic:

A German worker gets a job in Siberia; aware of how all mail will be read by the censors, he tells his friends: ‘Let’s establish a code: if a letter you get from me is written in ordinary blue ink, it’s true; if it’s written in red ink, it’s false.’

After a month, his friends get the first letter, written in blue ink:

‘Everything is wonderful here: the shops are full, food is abundant, apartments are large and properly heated, cinemas show films from the West, there are many beautiful girls ready for an affair-- the only thing you can’t get is red ink.’

אם-כן:

The structure here is more refined than it might appear: although the worker is unable to signal that what he is saying is a lie in the prearranged way, he none the less succeeds in getting his message across-- how?

By inscribing the very reference to the code in the encoded message, as one of its elements…

Is this not the matrix of an efficient critique of ideology-- not only in ‘totalitarian’ conditions of censorship but, perhaps even more, in the more refined conditions of liberal censorship?

One starts by agreeing that one has all the freedoms one wants-- then one merely adds that the only thing missing is the ‘red ink’: we ‘feel free’ because we lack the very language to articulate our unfreedom (Žižek 2002b: 1-2).

אני מרגיש שבזמנים כאלה (בעיקר), זוהי ההגדרה הטובה ביותר של 'חומר למחשבה'... שהרי נדמה כי העיסוק בימינו סובב את החומרים (שעתה מסווגים) ובהחלט לא את המחשבה (שאף היא מושתקת). יתרה מזאת, אני מוצא כי אין החשיבות או הדגש העיקרי הוא על עצם שאלת חוקיותו של האקט שבצעה ענת קם, אלא דווקא על העובדה שהוא אכן נעשה והתנהל ממש מתחת לאפו של הציבור, בעלטה ומיסוך תקשורתי, שמבזים את הרצון העז להגן על אותו עיתונאי, איתי בלאו, שברח או גלה לאנגליה, ועליו יש למקם את הזרקור הביקרותי.
כיוון שבתור עיתונאי, כמו-גם עו"ד, רופא ואף שוטר, החיסיון של ה'מקור' הוא-הוא לחם חוקתם, כבסיס הטרום-חוזי שמבנה את האמון הבסיסי בין הצדדים המעורבים. 
אם נזכר בזמן התפוררות ברית-המועצות, נשמעו שתי קריאות עיקריות כריאקציה לשני עוולות עיקריים: האחת, לפרסטרויקה, בנייה-מחדש בצורת ביזור והפרטה, לידיים פרטיות ולא מפלגתיות. השניה, לגלסנוסט, לשקיפות, ליכולת פיקוח הדדית!


סבורני, שבישראל השקיפות היא אחד המחזות העגומים ביותר.
הפרה הקדושה של הביטחון, כבר דשנה כ"כ - עד שהיא מרגישה שכל המרעה שלה. כך יכול הביטחון על גורמיו השונים להפעיל את כוחו על העיתונות החוקרת - ולדחוק עיתונאים לפינות חשוכות (אישית ומקצועית), על בתי המשפט והחוק - הכפופים ל'פצצות המתקתקות' שעלולות להתפוצץ כדי לסתום פיות, וכמובן על תקשורת-ההמונים (בצווי איסור פרסום) והפוליטיקה (מקשרים אישיים\חבריים ועד מינויים רשמיים). 
ואותי בכלל למדו שעל הצבא להיות א-פוליטי.

אם-כן, אין א-פוליטי! יש את 'הפוליטי' בכל מקום, וגם, ואולי בעיקר, אם נתעלם ממנו, כך רק נחזק את הידיים המשומנות של הביטחון, למען פנטזיית הביטחון - שאינה מציאותית! 
מסוכן מאוד המצב כאשר אין כבר קול זעקה לחופש, אלא לחישה מהוססת פן יתעוררו הביטחונסטים. כך הופך ומצטמצם עולמנו למשעמם, צר-אופקים ורחב איומים וסכנות.
כי הסכנות קיימות ותתקיימנה תמיד. ואמנם, נבחין כי הרעש הגדול סביב ענת קם עלה מכמה סיבות:
- היותה אישה, ממעמד טוב, מוצא טוב, הכל טוב.
- התיוג למעשיה כאידאולוגיים.

הרעש נוצר כי התקבל הרושם כי זוהי בת טובים שסרחה, אם מתומה או דעתה. על תומה סביר עונש כך אומרים, על דעתה - שבעתיים. 

אך נראה כי אלו הם הבלי הבלים, שכן לא רק שהסכנות תמיד קיימות, וכך השפעות המסמכים אף פעם לא יעשו נזק ממשי גדול כמו זה הדמיוני. ויתרה מכך, בואו נשאל: מה באמת נלמד חדש מהמסמכים ה'גנובים'? 
נבחין כי את הרוב הגדול ביותר אנו כבר יודעים ברמת מודעות משתנה לפי המדרג הפוליטי של האדם (וכך מידת ההדחקה). אנו יודעים שצה"ל פושע בשטחים, הורס בתים, רוצח בני אדם, מפרק משפחות, זורע חמס ויראה על האוכלוסייה, משפיל את חבריה ועוד ועוד.. הכל ידוע שנים. מאז ומעולם זה היה נכון, למן הקמתו של הארגון ועוד לפני שפעל כארגונים ולא כצבא. אז על מה כל המהומה? 
חצי אמת זה יהא לומר שאין סיבה למהומה. 
השקר יהא להגיד שהמידע המסווג הוא הסיבה למהומה.
האמת המורכבת כוללת את החיתוך של כל האמור לעיל, והיא, שיטת הפצת המידע, ועצם הפרצה במערכת, שכן אנו מעודדים את טובי בנינו ובנותינו להיות חברים בארגון של צה"ל - ולקחת בו חלק פעיל ביותר, להיות קצינים, מפקדים וכיו"ב. ואמנם, מדי פעם אנו מצליחים מדי, ומערכת החינוך שבימי שגרה מלמדת מיתוס מאשר חינוך ממשי, ומחלחלת קצת דעת למי מבנותינו, ענת, שדאגתה גברה על המיתוס. העיניים ניצחו את המוח (שנשטף) תוך שימוש בלב. אז עשתה את המעשה שעשתה והחליטה לאסוף המידע. כרגיל, אקטים הם עוורים. ואין באמת כוונה מאחוריהם. לא בזמן ביצועם. לא אצלינו, לא אצל עורכי דינה, ולא אצל ענת בעצמה. הכוונה תמיד מגיעה כמו המשמעות, לאחר המעשה. כל השתלשלות הפרשה מראה את הקושי הגדול להשאר נאמן לאירוע, ולהכנע לפיתוי לותר על הנאמנות לטובת הקיצוניות. זו האחרונה, הקיצוניות, היא הרס הארוע. כך השתכנעה שעשתה טעות, נתפסה, נכלאה, והסדר נשמר. אך זהו הסדר הקיצוני שאת שמירתו אנו משלמים יומיום!! - בכסף, זמן, כוח, עצבים, ילדים, חלומות. לטובת כל אלה המוקרבים אנו מקבלים את הסדר לפיו אין ענת קם, צהל ממשיך בשלו, אנו הולכים לעבודה, מקריבים את ילדינו, עושים עוד, שוברים עוד חלום, מייצרים עוד וחזור חלילה... עד מתי?
עד אקטים כמו של ענת. אלא שכדי שיצלחו עליהם לגלות נאמנות לארוע בו התבצע האקט. זהו קושי אינסופי להיות נאמן לארוע, שכן הלחץ לותר או הפיתוי לזנוח או כבד מנשוא. לעתים זוהי הפרקליטות שלוחצת, לעיתים זהוי המשפחה, וכד'. תמיד מבחוץ, מיישרים אותנו, מכניסים אותנו, וקוראים לנו לסדר. כך נזנח הארוע, מתפוגגת הנאמנות, ואנו - הופכים מאדם לסובייקט. נתינים... של מי? של מה? אתם תענו...


כדי לא להשאר פסימי לחלוטין, סרטונים אלה מציגים השקפות שעלולות להכיל בתוכן ניצני אפשרויות לשינוי אמיתי, כתשובה לשאלה הנצחית: "אז מה כן אפשר לעשות?"




דיויד הארווי - על המשבר, הקפיטליזם ושינוי חברתי:

ועוד כמה מילים על שינוי חברתי: