Virtual Sociology

על המארג האנושי

המרחב הוירטואלי לכתבים אודות האדם, החברה, העולם והיחסים ביניהם.

הנחת המוצא היא קיומו של 'מארג' שמהבר הכל לכולם - ותחתיו, או דרכו,
נסקרים תחומי-החיים (והידע) המגוונים החל מפילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה, וכלה במתמטיקה, ביולוגיה, בלשנות ועוד.

מכאן ההזמנה הכוללת, לקרוא ולכתוב, לחשוב ולהביע.

19 ביולי 2010

על התיוג, וקצת על השפה


"What I’m trying to articulate is that what dominates [society] is the practice of language." 
"[I]t is on discourse that every determination of the subject depends." 
 (Lacan 2007, 239 & 178)


במחשבה החברתית, הרבה סוציולוגים חקרו את תופעת המיסוד, או ליתר דיוק, את התמסדות התופעות, למשל כמו ללכת לכנסיה, לבי"ס, או לעשות ברית מילה – כולן תופעות (חברתיות, לפי הגדרת ובר או דורקהיים) ממוסדות. הכוונה במושג זה כפולה, הן למיסוד כהפיכתה של הפעולה לשגרתית ואיפוא נורמטיבית, והן להקשרותה למוסד כלשהו – נאמר בי"ס או הכנסיה, הרבנות, ואם נרחיק קצת גם ה'ידע'.
ברצוני לקשור חקירת המיסוד לתורת-השיח, שמבצעת קריאה-סמפטומטית של החברה, כטקסט, עם סאב-טקסט וכן הלאה. כשם שאנליטקן מהווה כמעין בלשן המתחקה אחר השיח של המטופל, האנלטיקן החברתי יכול להתחקות אחר השיח החברתי ולזהות את הסימפטומים שלה, כמבצבצים מהפער הקבוע בין ההוויה לשפה. תורת השיח תהווה מסגרת-עבודה לניתוח של תופעת התיוג גם-כן. גם תופעה זו נחקרה רבות ע"י סוציולוגים מזוויות שונות, פונקציונלסטיות או קונפליקטואליות.
אבקש להציג דעה לפיה, השפה, כמכלול הסימנים לייצור משמעות, מבצעת תיוג 'מקפיא' שמגביל עד-מאוד תנועה-מתמדת, ותהליך יצירה מתמשך ומגוון בשיח החברתי, וכנגד עובדה זו – אין הרבה לעשות.

כך ייקשרו המיסוד, התיוג ותורת השיח לכדי כרוניקה של יצירת-כינויים אשר 'מקפיאים' את הסובייקטים, הלא הם אנחנו-כולנו, ליצירת תמונת-מצב-עניינים מעוותת כדי למלאה משמעות, שאמורה לכסות את הפער שדובר עליו, בין המדבר לדבריו, בין השפה והדיבור, בין ההוויה והזמן, הסובייקט והאחר הגדול, הממשי והסימבולי.

ניתן בהחלט לתאר את האדם כמכונת כינויים. כולנו מכנים ללא הרף, החל מעצמים כגון טלויזיה, ועד מחשבות\רגשות כמו כאב, ואפילו כינויים רפלקסיביים בשקיפות עצמית – אני אחות, או סוכנת ביטוח.
שלוקחים את תנאי-האפשרות החברתיים לכינויים כאלו בחשבון, כשם שעשה פייר בורדייה פעמים רבות, ניווכח שכינויים אכן ממלאים את ארגז הכלים השפתי-מחשבתי-תיאורי-קונספטואלי שלנו, והכוונה שאופיינו, הנרכש, אכן נרכש מסביבה מאוד מסויימת, החל מיבשת ספציפית, לדת, מין ועוד המון הגדרות או מאפיינים משתנים של האדם. כך נראה הבדל בדיבור, הן בצורה והן בתוכן, בין אמריקאי לישראלי, ובין דרומי וצפוני – בשתי המדינות. קשה להתעלם מהחיבור בין השפה למציאות, או מניסיון למהלך שכזה. הרי מובן שלאנשים שונים תודעות שונות, לעשירים ולעניים יש הבדלים בחייהם ומכאן גם הבדלים בתיאורים של חיים אלה, ומעניין לחשוב על הצגת העשיר והעני כינויים כגון רעב, קשה, רך או מספיק (וולטר בנימין תבע את האימרה לפיה 'השוויון של החוק, הוא שמאפשר לעשיר ולעני לישון מתחת לגשר', בשיוויוניות).
אז כולם מדברים, אבל בשינויים מסויימים אלה מאלה. ובדברים שנאמרים בעצם מוגדרים מצבים כאירועים בעולם, וגם אובייקטים, ואף היחס ביניהם.
אם לקשור קצת ממדעי המוח והמתמטיקה שנחלצה לעזרה – נראה שתהליכים קוגנטיביים בסיסיים ביותר הם מזעור המאמץ ומקסום הידע, אשר להם יחס הפוך, ושווה. שאחד עולה השני יורד, באופן סימטרי.
השפה, כמאגר ה'ידע' האנושי, מתפקדת בראש ובראשונה ע"י יצירת משמעות, כחיזוק, יצירה ואחזקה של רשתות אלקטרו-כימיות במוח (בשאר מערכת העצבים, כמו בלב) – והיא נקשרת לתהליך של מקסום הידע. ככל שנדע יותר על משהו, או כל דבר, נעשה פחות מאמץ להשגתו, או סוג אחר של שליטה עליו (קשור גם לצמצום של אנטרופיה).
זה המקום לדוגמא. נאמר ויש לי גחמה חזקה לטייל בהודו, ככל שאשיג יותר מידע על הטיול שם, אהיה פחות מופתע, לטובה או לרעה, מן הארועים בעתיד. המידע יהווה עוגנים ברשתות נוירולוגיות, שקשורות למושגים אחרים – כמו כרטיסי טיסה, מקומות לינה, מסלולים מומלצים וכו'. הרשת הספציפית לכל אחד מאיתנו היא שתכתיב את תפעול הגוף כמכונה רגשית גם-כן, הרי רגשות קשורות לידע בהחלט. כאשר נאמר לי להזהר משודדים סתומי-עין בהודו – כי הם רוצחים, יש לי ידע שמהווה עוגן בנושא של ביטחון בטיול המתוכנן. כך אם אראה שודד סתום-עין, אדע להזהר ולנוס מהמקום. כך חסכתי המון אנרגיה של מריבה ואף סכנת-מוות.

בשביל להיות כן לחלוטין – יש לומר שמתחבא כאן בור. איך אוכל לזהות את אותו שודד סתום-עין? גם אם יראו לי תמונה לפני-כן, ייתכן שינוי באדם, או בסביבתו, שיימנע ממני את הזיהוי. ועל-כן השאלה בעינה, כיצד אזהה? כיצד אחבר או אצמיד בין הידע השפתי-סימבולי שמתאר לי את השודד והמציאות הדינמית שמשנה אותו ומשתנה בעצמה? 
ובכן זה המקום המעניין, בבור. מדוע? מכיוון ששם, מתחת לשטח, בעלטה, נקשרים להם הכינויים והתיוגים לרגשות, ולמציאות – כבמעין גיבוב\גילום המציאות החוויתית של ההוויה המדברת, כמשטח אחיד חסר קצוות המוגדר ע"י מרכז שנעלם ממנו (אך עדיין משפיע עליו בכינונו) כחומר-אפל.

אם אני מחליט שאני מזהה סתום-עין, והוא נראה לי שודד, אין לי אפשרות לדעת בביטחון מוחלט שהוא אכן שודד-רוצח, אך שוב חשבון הידע\מאמץ ששואף לשוויון יביא להחלטה ע"ב חסכון (ע"י מזעור) במאמץ ומקסום הידע –
באם החלטתי שאכן הוא מהווה שודד-רוצח (שמיותר לציין שלצורך הדיון, הוא חזק ממני) ואני נמלט, בעצם חיזקתי את אותה רשת של ביטחון-שודד-עוד מידע על השודד שקלטתי בהתנסות-ופתרון רצוי למצב. ע"י חיזוק זה בעצם הבאתי למיסוד מסויים של התיוג, ע"י קשירתו בקשר הדוק יותר למציאות – שכולל יותר מידע, שהוא בעצמו עוד מילים וכינויים מתייגים, כמו לבוש, 'התנהגות' וכד', שאינם בלתי-תלויים בהאביטוס שלי, כמכלול הנטיות וההנחות המוקדמות שלי המגולמות בגופי.
באם החלטתי לקחת את הסיכון ולהתנגד לכינוי המתייג, אוכל לבחון את המצב בשיחה ובירור העובדות לאשורן. יכול והאיש מלך השבט של סתומי העין ובריחה ממנו, שמהווה זלזול בכבודו, גרועה ממוות, וכן תגרום להחמצתי את חגיגות יום-הולדתו בכפר. במעשה זה בעצם יצרתי והרחבתי את הרשת הקיימת של ביטחון-שודד וכד' ע"י יצירת קשרים חדשים כמו ההתנסות הספציפית, אך לא ע"י שיעתוקה למצב שהוגדר מראש, אלא כמצב הפתוח להגדרה מחדש.
זה הזמן (והמקום?) לומר שלדעתי, המטרה הקשה ביותר לאדם היא בתנועה אנטי-חברתית ואנטי-מקפיאה של התחמקות מתיוגים או כינויים – היא התנועה המתמדת.

בואו נעשה את זה פשוט, ופחות מופשט. אני עצמי סטודנט, וזהו כינוי – שבעצם מגדיר את היותי בעולם, ברמה הפרקטית שמרמז על-כך שאני רשום למוסד מסויים, לומר בכיתה מסויימת וכו'. אך אל לנו לשכוח שהרשת הרחבה של ידע אודות סטודנטים קשורה גם, בבסיסה, דרך מאגר המשמעות, לרגשות, ולאתיקה – כמו כל כינוי מושגי אחר. זה אומר לנו שהיותי סטונדט, קשורה גם לרמה רחבה יותר של שיח אודות סטודנטים בכללם, ואף למעמד התכונה של סטודנט, האם זה טוב, רצוי וכד'.
למי שבקיא בפילוסופיה של ב.ראסל, ולמי שאינו, זה יכול להזכיר את תורת הטיפוסים שלו, כאשר אמר שסוקרטס הוא אינדיבידואל, כיחידה בסיסית. אך הוא גם חכם, שזוהי תכונת היחידה הבסיסית. וחכם זהו יתרון – שזוהי משמעות התכונה (שימו לה כמה זה מזכיר את 'השילוש-טריאדה ההגליאני': אוניברסלי-פרטיקולרי-סינגולרי).
ברצוני להתמקד בתשובתו של ראסל לשאלה איך יכולים להיות טיפוסים (TYPES) שונים כאשר השפה היא אחת ורציפה, הוא אמר "שהמילים, לכשעצמן, הן כולן מאותו טיפוס". זה מזכיר את אימרתו של לאקאן ש"אין מטא-שפה". זאת אומרת שאי אפשר לדבר במטא-שפה. המתמטיקאים או הסמיוטיקאים קרובים לדעתי, אך בה-בעת רחוקים. מובן שהמילים הן מאותו טיפוס, כולן שוות – על הנייר. אך במציאות הפרקטית –  האם זונה שווה למלכה? האם חוכמה שווה לתעודת ד"ר מהאוניברסיטה? יש לבדוק!
ההגדרות הינן חברתיות, ומכאן כל הערכים נקבעים באופן חברתי. מהו 'טוב' או 'הנשגב' לאדם שנולד בעולם לבדו? או לצורך העניין לכלב שאיננו מדבר? מי שאינו מדבר חי באופן סינכרוני בעולם. כל רגע הוא מגיח כחסר היסטוריה ומגיב למצב העניינים ע"י פעילות גופנית-ביולוגית גרידא (שכוללת גם-כן מרכיבים חברתיים). ואילו החיות המדברות, אנחנו, האדם, פועל אחרת. הוא מגיב כמובן לאינסטינקטים ביולוגיים כמו רעב, שאינן דורשים כינויים שפתיים ומוכחים היטב ע"י ילדים קטנים בשלב הפרה-לינגוויסטי, טרם רכישתם את השפה. אך נוסף לצורך הביולוגי ישנה התביעה הפסיכואנליטית, שהיא אתית בעליל, נאמר התביעה לאהבה ויחס.
אם לחזור להתחלת הפסקה, היותי סטודנט, ברמתה האתית, של טוב ורע, מוגדרת חברתית - וברצוני להתמקד בכך שנוסף להגדרתה החברתית, שבעצם מהווה תנאי-אפשרות בסיסי לקיום של שפה מדוברת ומייצרת משמעות ותיאורים, חשוב להבין את הקיפאון שהתיוג גורם כבדרך של מיסוד. לקיפאון אני מתכוון שתיוגים יכולים להוציא זה את זה, או לחפוף ולכלול זה את זה, אך בכל-אופן הם שואפים אם אפשר לומר, להנצחת מצב-העניינים ככזה. העשיר לא יכול להיות גם עני. המעניין לא יכול להיות גם משמעמם. הטוב לא יכול להיות גם רע. בטח שכן יהיה מי שיגיד, והצדק חלקית עימו שכן, עשיר בכסף אך עני בחברים ייתכן בהחלט, או מעניין לנשים ומשעמם לגברים גם-כן ייתכן. אך שימו לב מה נעשה פה?
עוד תיוגים ממסדים!
כי במציאות, תיתכן האישה שמעוניינת במשעמם לנשים, או הטוב שמלווה ברע, או גובל בו, בהשקה מסויימת. לא נוכל לצאת מהשרשרת הזו של יצירת תיוגים ממסדים, שכן כל כינוי למצב, אירוע או אוביקט, יעגנו כחלק ממערך ה'ידע' שקשור לאותו מושג, ובכך ממסד את הנצחתו ככזה. כל חלוקה שנעשה תעורער ע"י המציאות הממשית.
מעניין לציין כאן שתלמידו של הרקליטוס, הפילוסוף הקדם-סוקרטי מן המאה החמישית לפני הספירה, קרליטוס, חיי את חייו בשתיקה, ורק הצביע על והביע את מה שרצה. זאת מכיוון שתפש את השפה כסטטית אל מול מציאות דינמית ללא-הרף, כך שהחריף את האפוריזם של מורו, והקצינו בטענה שאי-אפשר להכנס לאותו נהר, לא רק פעמיים, אלא אפילו פעם אחת. שכן בין צעד וצעד גם הצועד, כחלק מן המציאות המשתנה, משתנה, וכך נכנס כל פעם קצת אחר לנהר החולף.
אבל אם לעזוב את הפילוסופיה ולחזור למתמטיקה או ללוגיקה, יש להדרש לשאלה האם קבוצת הלא-מתוייגים היא תיוג בפני עצמו? ולזו הכוונה ב'שרשרת האינסופית של התיוגים', שקשורה ואף מזכירה את הפרדוקס של ראסל עצמו, על תורת הקבוצות, והתכונות העצמיות של הקבוצות.
בשאלה, קבוצת הלא-מתוייגים מתייחסת לכל מה שמתנגד לתיוג, כמסמן-ריק, שזוהי גדולתו, בעצם מתחמק מהקפאתו ע"י המשמעות שמנסה לקבעו (ככזה) ובכך חודלת מלהיות דינמית (כמובן יש לזכור שלא המשמעות חודלת, אלא המדברים אותה). התשובה אם-כן, תדרוש הגדרה מחדש של התיוג, כשלעצמו, הגדרה שתכלול את האפשרות של משמעות-ולוגיקה-דינמית, ומכאן ייצור משמעות נזיל, שאינו מקבע, או 'מקפיא'.
נאמר תפגשו אדם, לא שודד הפעם, כיצד תדעו מיהו? אז תחל מסכת התיוגים, כשם שמציגים זאת טוב מאוד בתכניות הריאליטי, 'X, סוכן לY, 25, נשוי + 5. כל הכינויים הסכמטיים הללו בעצם מגדירים את האדם שפגשתם.
אבל ברצוני לדבר על התנגדות לתיוג ממוסד, ולבחון את תנאי-האפשרות שלה (בתחילה על אדם יחיד, בהמשך, אולי אכתוב על התנגדות חברתית) והשלכותיה.
ולכן ארצה להקצין את הדוגמא. מה אם תפגשו אדם שמתנגד לתיוג? הייתכן? בתשובה לשאלה מי אתה? הייתכן אדם שיאמר שיש לו 2 או 4 ילדים? ששמו גם יניב, אך גם יוסי? שהוא גם מנכ"ל בתעשייה וגם עושה בי.איי במדע המדינה? כמובן, בדיוק בעצם היותה של השפה מחסן של משמעות ע"ב לוגיקה דינמית – התשובה לשאלתי היא כן, מצבים אלו ייתכנו בהחלט, אולי לא שגרתיים כ"כ אך הם אפשריים.
בואו נבחן דוגמא אחרת, האם אפשר שמשהו שאדם יעשה יהיה גם טוב וגם רע? שהוא יהיה גם מעניין וגם משעמם? גם עני וגם עשיר? פשוט במן מצב שבו קשה להגדיר את האדם העומד מולכם.
חלק יאמרו כך, אחרים אחרת, למישהו הוא מעניין, לאחר הוא בכלל לא.
אני חושב שבאמביוולנטיות האינהרנטית, המובנית הזו של השפה, טמון גם כוחה העצום והחשוב ביותר.
ככל שאדם פחות ינסה להכנס, ולאפשר את הכנסתו, להגדרות מקפיאות, והחלטיות, כתולדה של היגיון שמתיימר להיות רציונאלי-אובייקטיביסטי – כך יוכל אדם להיות חופשי באמת! חופשי מהכוח\ידע שעליו דיבר פוקו, חופשי מאידיאולוגיות עליהן דיבר אלתוסר, וחופשי (יחסית, במידת האפשר) מהאחר הגדול שעליו דיבר לאקאן, ויוכל לנוע בתנועה מתמדת, לכיוון ריבוי קיצוני. במקום לבחור 4 כינויים להגדרת אדם, במחיר הרציונאליות, יש לבחון 400 ועוד! יש לבחון יומיום כיצד תיוגים אלו לא באמת ממוסדים, אלא בכוח של החברה הדומיננטית-שלטת על האדם, זו הביורוקרטית, שתפקידה בעצם לייצר הגדרות ברורת, שייכנסו לתבניות לוגיות ממוחשבות של המוסד בו, ומטעמו, היא פועלת.
ז'יל דלז, הפילוסוף הצרפתי, כתב לא-מעט על הריבוי, כהכרחי לשינוי, שהוא בעצם, ע"י חזריותו מהווה את השינוי. גם הוא מכוון במשמעותו לכיוון התנועה המתמדת, זו שלא נחה לעולם, ולא נותנת יד להקפאתה ע"י השפה המתייגת והממסדת.
יהיה מעניין לחשוב על מצב שבו אף לא נצטרך הגדרות כדי להכיר אדם, אלא נעשה זאת דרך הפרקטיקות השגרתיות ביומיום. ז"א, שאין טעם לחכות לתכנית טלוויזיה שתציל משפחה בסיכון, או בכל צורה סימבולית אחרת, ודווקא לדבוק בפיתרון מעשי של חברויות הדדיות, שהינן נטויות כינויים (למרות שהן תיוג ממוסד בפני עצמו של התיוג והמוסד חברות) – שמדגישות יחסים חברתיים.
אני לא יודע לגבי בכלל, אך בימינו - פעולה אנטי-חברתית שכזו, שמתנגדת לתיוגים ממוסדים, היא בעצם חברתית בעליל, שכן מצילה היא את החברה כולה מהתיוגים שקושרים למוסדות, ואת אלו לרגשות שהופכים אט-אט, אך יום-יום, לפופוליזם של האינדיבידואל, כך מראה לחברה שהיא זו שכורתת את הענף עליה היא עצמה יושבת – ובבסיסו פרקטיקות חברתיות, מעשים בינ-אישיים.
כך אדם לא יצטרך הגדרות מהתרבות השליטה, ההגמונית, הדומיננטית בחברה שבה חי, אלא יסתמך על פרקטיקות ורגשות המלוות להן.
אנו לא נכיר אנשים ע"י התיוג של סטונדט, או רווקה, או סוכנת נדל"ן, ובמקום – כאדם מניאק, אגואיסט, או נחמד ואלטרואיסט – זאת לפי פעולותיו בעולם הפרקטי. במקום להניח שפרופסור הוא חכם, יש לבחון זאת יומיום בחדר ההרצאות, ובמקום להניח שחוכמה היא יתרון, יש לבחון זאת שעה-שעה, דרך מעשים של אנשים המתוייגים ע"י תפקידם בעיקר, כ'חכמים'.
אותם 'חכמים' שאמרו לנו להתגייס כדי שנהיה חיילים, ללמוד כדי שנהיה חכמים, להתחתן כדי שנביא ילדים וכן הלאה – יש לזנוח אמיתות אקסיומטיות כאלו, ובמקום לאמץ שיטה של תנועה-מתמדת המנכיחה ע"י התנגדותה את חולשתם של התיוגים, ואת השלדים בארון המוסד ואנשיו – שממסדים תיוגים כאלה.

למרות, ואולי דווקא בגלל, שהדיבור נתפש בעצמו כמעשה-הדיבור (SPEECH-ACT), יש לזכור שבניגוד למה שכל אם אומרת לילדיה: "עשו מה שאומרים לכם!" - כדי לשחרר האדם (במישור הפוליטי), עליו דווקא ובדיוק לא לעשות מה שנאמר לו (ונתפש כתמיד-כבר נכון), ואף לא לעשות את שאומר לעצמו - אלא דווקא לעשות (את מה שמרגיש), פשוט לעשות,.. את זה שנעשה. ייצוג המשמעות 'המתנגד' לתיוג ממסד ו'מקפיא' מתבסס על הפרקטיקות שאנשים עושים, ולא על הגדרתם לפרקטיקות אלה. צריך לעשות מעשים כאילו ולא היה קשר בין המעשה לשפה. אם יישאל אדם מה הוא רוצה להיות שיהיה גדול? יכול הוא לענות במכלול תשובות פנטזיוניות, אך מה לזה ולמעשיו? אצל ברי-המזל, החופשיים, ישנה חפיפה גדולה בין הפנטזיה למציאות הפרקטית, והם אכן חווים את הפנטזיה, כשם שהיא מוגדרת ומתוייגת - באופן רטרואקטיבי ורטרודוקטיבי, כשלאחר מעשה. אצל מי שפחות חופשי, המרווח בין הפנטזיה למציאות הוא שיגדיר את המשך שאיפתו לעבר הבלתי-אפשרי, וזהו מירוץ שאינו ראוי לרצים. אפשר לסכם ולומר, 'זהו החופשי אשר קודם עושה ואז חושב'. על החברה בעצם מוטל להדגיש את המרחק בין השפה, והמעשה, כך לייצר מסגרת פרקטית שתתמוך בריבוי ובהתנגדות לתיוג, שלא תשאב\תשאף לתיוג, אלא דווקא תאפשר דילוגים מתיוג כזה לאחר, את חפיפת תיוגים שונים ומגוונים, והכלת התיוגים כולם, כפרטיקות מקובלות, שגרתיות.