Virtual Sociology

על המארג האנושי

המרחב הוירטואלי לכתבים אודות האדם, החברה, העולם והיחסים ביניהם.

הנחת המוצא היא קיומו של 'מארג' שמהבר הכל לכולם - ותחתיו, או דרכו,
נסקרים תחומי-החיים (והידע) המגוונים החל מפילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה, וכלה במתמטיקה, ביולוגיה, בלשנות ועוד.

מכאן ההזמנה הכוללת, לקרוא ולכתוב, לחשוב ולהביע.

22 באוק׳ 2013

למה בדיחות?!?








אם (בעקבות דורקהיים, מרקס, בורדייה ולאטור למשל) הסוציולוגיה היא התחקות שיטתית אחר קשרים בלתי נראים, אז פרויד כבר ציין שהלא מודע נפתח לעתים ונוטה מיד להיסגר. הוא מגיח לפרקים חולפים, כמו למשל בחלום, בפליטות הפה ובבדיחות.
מכאן, אפשר לנסח שתפקיד הסוציולוג, כשמו כן-הוא, הוא לחבר. [בגלל זה התגובה האופיינית לדברי הסוציולוג היא: "מה הקשר?!" כלומר, מה הקשר בין השאלה או הסוגיה הנבחנת, למשל עוני, לבין הטיעונים שלך על מבנה, מדינה, אידיאולוגיה ופנטזיה?!?]
אנשים לא ממציאים בדיחות הם 'מגלים' אותן. כאילו הן כבר היו שם, שכובות ומוכנות לאיסוף.
בדיחות והומור הם דברים חברתיים בעליל. [ברגסון כותב נפלא על הצחוק, כאנושי בלבד ומכאן חברתי]. ואפילו אם הן נאמרות על ידי הפרט, האדם היחיד "שמספר בדיחה", במובן מסוים זוהי הבדיחה שמספרת אותו, כמו שלאקאן טען בכלל על השפה. מהזוית (של) האחרת – זהו הסובייקט שהופך לאובייקט.
אפילו אם בני אדם יחידים פולטים בדיחות גם החברה פולטת בדיחות, למשל ובד"כ זה קשור לפוליטיקה ומיניות:


  • ·          כמה פוליטיקאים צריך כדי לעשות עבודה ?שניים, אחד כדי להגיד לתקשורת שהם עושים את מירב המאמצים בכדי לסדר את העניין והשני בינתיים מתקשר לבעלי מקצוע שיבואו לעשות את העבודה. או, איך עושה פרה מצרית? מוווווובארק.
  • ·          איך בחורים במונטנגרו מאוננים? הם עושים חור קטן ברצפה, שוכבים, מכניסים את איברם ומחכים לרעידת אדמה. [כי הם עצלנים]
  • ·          ומרקס, ככלכלן פוליטי, בכלל מציין שהפילוסופיה (של הגל) ביחס למציאות היא מה שאוננות ביחס לסקס.

אז בדיחות הן פתח להוויה החברתית, לפער בין הנראה והבלתי נראה, בין הסימפטום והגורם, השטח והעומק. ובמקרה זה, הבדיחה היא על זוג רוסי ולוחם מונגולי בתקופת הכיבוש המונגולי את רוסיה.
הבחור הרוסי חושב שהערים על האנס המונגולי כי לכלך את אשכיו למרות הציווי לא לעשות זאת. ואולם, הוא מתעלם לחלוטין מהבעיה בכל זה שהיא האונס ולא השטויות של האבק. כך אנו נאבקים על הקוטג', לא על החירות; על הנטל ולא על הצדק וכד'.
הנקודה היא, לפי הבדיחה, שיש לחתוך את הביצים של בעלי הכוח ולא רק ללכלך אותן. כלומר לא להילחם 'סתם', על זכויות הצבעה (של נשים), על הכרה של דרכי חיים (גייז וכד') – אלא להילחם למען העיקרון שכל פעם עושה זאת (מפלה, מדכא ומנצל) עם קבוצה אחרת – כלומר לצאת נגד העיקרון המקבץ. העיקרון הזה הוא מנגנון בעל חוקים, שכבר כונו קפיטל. 
העצה אינה לא לעשות כלום – אלא לראות בדיוק שלעתים זה הדבר הכי אלים שאפשרי: להתגייס? לא לעשות. לשלם מסים? לא לעשות. לעמוד בצפירה? לא לעשות. להצביע? לא לעשות. תראו כמה קשה ואלים (סימבולית) זה לא לעשות – לעומת האלימות הפיזית שמגיעה אח"כ, כניסיון ליישר קו, על ידי צבא "הפקידים הקטנים של האורתופדיה המוסרית".

דרך שינויים קטנים, אך משמעותיים מבחינת המארג הסימבולי והחברתי, אותו 'סדר חברתי' שנטען כי סוקרטס הרס בהשחתת הנוער, ועל ידי שינויים מינוריים – א'לא הספרות המינורית של דלז' – נוכל לבצע את מה שכינה דה-טריטוריאליזציה, בדרך לאותו היום שפורצת מהפכה בכיכר או בשדרה, ולאחריה – כבר אין למנהיגים ביצים. כך מובארק יום אחד השכים בארמונו כ'וואזיר' ושכב לישון בתאו כאסיר – וזה מוכר כבר מן המהפכה הצרפתית, אז נשאל העוזר של איזה שליט: מה זה שם בחוץ? פרעות?. לא אדני, ענה העוזר, אלו מהפכות. ואז איבד המלך את ראשו.


והנה המילים לקטע הוידאו:


The Perverted Dance (Cut The Balls)
(K.Slakonja/K.Slakonja/M.Bezjak)


What's up with this music?!


I am a philosopher, I like to provoke,
we live in perverted times,
so let me tell you a perverted joke!


A famous, dirty, horrible joke,
taking place in 15th century Russia.
A farmer and his wife walk along a dusty country road. 
A Mongol warrior on a horse stops and says 
"I'm gonna rape your wife and you should hold my testicles, 
while I rape your wife, so that they will not get dusty."
When he raped his wife, the Mongol warrior went away,
the farmer started to laugh and jump with joy, his wife said
"Hey, how can you be happy?! I was just brutally raped! 
And he says: "But I got him. His balls are full of dust."



Well, in reality we only dirty with dust the balls of those in power.
And now comes the dirty conclusion - the point is to cut them off!


Now let me warn you - this isn't Macarena, not Chicken dance, 
not Aserejé, not Gangnam style and so on and so on.


We stand no chance, there's no time for romance, 
it's time to dance The Perverted Dance!


Cut the balls,
we need to cut the balls,
we need to cut the balls,
the balls of those in power!
We need to cut the balls
and our faces won't be sour!
Just cut the balls,
make them become Niagara falls.



Cut the balls,
we need to cut the balls,
we need to cut the balls,
the balls of those in power!
We need to cut the balls,
we can train with cauliflower!
Just cut the balls,
make them become Niagara falls.



Oh, my god, why am i doing this?! Singing, dancing?!
I feel like that disgusting guy from Canada, Justin Bieber...


So, the problem with capitalism is that it's in the crisis from its very beginning. 
From somewhere, I would say, late 18th century, there are prophets who claim capitalism is nearing its end. 
It's like that stupid bird Fenix, the more you, you know, it returns.
I got hungry, let's grab something to eat!
What?! No meat?! Only for vegeterians ?! 
Degenerates, degenaretes, they'll all soon turn into monkeys.



I dont say let's do nothing, 
I say sometimes doing nothing is the most violent thing to do.
So cut the balls, just cut the balls! 
And racism is also a problem,
so be like Kung Fu Panda - be white, black, asian
and cut the balls, just cut the balls!
They call me The Borat of Philosophy,
The Marx Brother and The Elvis of cultural theory.
Cut the crap and cut the balls, just cut the balls!



Hey, I am Slavoj Žižek!
No, I am Slavoj Žižek!
No, I am Slavoj Žižek,
Fuck that, whatever, let's all be Slavoj Žižek!


Grab and pull the imaginary balls from the sky,
cut through the air and say bye, bye, bye.
Let's join together, let's fall in trance,
let's dance The Perverted Dance!


Cut the balls,
we need to cut the balls,
we need to cut the balls,
the balls of those in power!
We need to cut the balls.
and then take the bloody shower!
Just cut the balls, 
make them become Niagara falls!



Cut the balls,
we need to cut the balls,
we need to cut the balls,
the balls of those in power!
We need to cut the balls,
let them face the final hour!
just cut the balls, 
make them become Niagara falls!



Cut the balls,
we need to cut the balls,
we need to cut the balls,
the balls of those in power!
We need to cut the balls,
we need to cut the balls!
Just cut the balls, 
make them become Niagara falls!



This stupid repetative mechanic music!
Stop it!


Thank you, thank you very much! 


The problem is maybe not the big act "Cut the balls", 
but you make small changes and all of a sudden, balls are no longer there. 
Those in power look down and say "Oh, where are my balls?" 
and suddenly their voices get higher and so on and so on.
I stand by my joke. The structure of the joke is that this so called progressive intelectual, 
in order to score his small narcicistic point, oh, I dusted the balls, 
totally ignores the suffering there and that's the whole point of the joke.
So cut the balls, we need to cut the balls!






  

מה הקטע הזה של אידיאולוגיה?!?







ג'ון: "אני נותן לך בחירה, או שתחבוש את המשקפיים האלו, או שתתחיל לאכול מהפח הזה."

סלבוי: אני כבר אוכל מהפח כל הזמן. השם של הפח הזה הוא אידיאולוגיה. כוחה החומרני של האידיאולוגיה גורם לי לא לראות את מה שאני אוכל בפועל. זו אינה רק המציאות שלנו שמשעבדת אותנו. הטרגדיה של המצב המציאותי שלנו, כשאנו בתוך האידיאולוגיה, היא שכשאנו חושבים שאנו בורחים ממנה לתוך חלומותינו, בנקודה הזו – אנו בתוך האידיאולוגיה. 

'הם חיים' מ- 1988 הוא ללא ספק אחד מיצירות הפאר הנשכחות של השמאל ההוליוודי. הוא מספר את הסיפור של ג'ון נאדה (זה אומר כמובן 'כלום' בספרדית) - סובייקט טהור, משולל מכל תוכן חומרי, פועל חסר-בית שבשיטוטיו באל.איי, יום אחד, נכנס לכנסיה נטושה ומוצא שם קופסא מוזרה המלאה במשקפי שמש. וכשהוא חובש זוג אחד מהם, בהלכו ברחובות אל.איי, הוא מגלה משהו תמוה. שהמשקפיים האלו מתפקדים כמו 'משקפי ביקורת האידיאולוגיה'.


הם מאפשרים לכם לראות את המסר האמיתי מתחת לכל הפרופגנדה, הפרסום והשיווק וכד'. אתם רואים שלט חוצות גדול שאומר לכם: "בואו לחופשה של חייכם!" וכשאתם חובשים את המשקפיים אתם רואים רק כיתוב שחור על הרקע הלבן.

אומרים לנו שאנו חיים בחברה פוסט-אידיאולוגית. אנו מוסבים, כלומר, מופנים על ידי הסמכות החברתית, לא כסובייקטים שצריכים לבצע את חובתם, להקריב עצמם. אלא, כסובייקטים (מושאים) של תענוגות: "ממשו את הפוטנציאל האמיתי שלכם!", "היו עצמיכם!", "חיו חיים מספקים!".

כשאתם חובשים את המשקפיים אתם רואים דיקטטורה בתוך דמוקרטיה. זהו הסדר הבלתי-נראה שמתחזק את החירות הנדמית שלכם.

ההסבר לקיומם של 'משקפי האידיאולוגיה' המוזרים הללו, הוא הסיפור המוכר של פלישת חוטפי הגופות [סרט משנת 1956]: האנושות היא כבר תחת שליטתם של חייזרים.

המוכר בדוכן: "היי, בחור, אתה מתכוון לשלם על זה או מה?!? תראה בחור, אני לא רוצה שום צרות היום...או שתשלם על זה או שתחזיר את זה."

סלבוי: לפי השכל הישר [המשותף] שלנו, אנו סבורים שאידיאולוגיה היא משהו המערפל, מבלבל את הראייה הישרה שלנו: אידיאולוגיה אמורה להיות משקפיים המעוותות את מבטנו, וביקורת האידיאולוגיה אמורה להיות ההפך, כמו שאתם מורידים את המשקפיים כדי שתוכלו לראות סוף-סוף איך הדברים הם באמת.זוהי, בדיוק, וכאן הפסימיזם של הסרט מוצדק בהחלט, זוהי בדיוק האשליה המוחלטת. אידיאולוגיה אינה פשוט נכפית על עצמינו. אידיאולוגיה היא היחסים הספונטניים שלנו לעולם החברתי שלנו - איך אנו תופסים את המשמעות שלו וכו' וכו'. אנו בדרך כשלהי מתענגים על האידיאולוגיה שלנו.לצאת מחוץ לאידיאולוגיה - זה כואב. זוהי חוויה כואבת. אתם צריכים להכריח את עצמיכם לעשות זאת. זה מוגש בדרך נפלאה בסצנה נוספת בסרט, כשג'ון נאדה מנסה להכריח את חברו הטוב ביותר, ג'ון א., גם-כן לחבוש את המשקפיים.


וזוהי הסצנה המוזרה ביותר בסרט. הקרב אורך 8 או 9 דקות. זה עלול להראות אי-רציונאלי, כי מדוע הבחור הזה דוחה כל כך באלימות את חבישת המשקפיים??? זה כאילו הוא יודע טוב מאוד שספונטנית הוא חי בשקר, שהמשקפיים יגרמו לו לראות את האמת, אך שהאמת הזו עלולה להיות כואבת, יכולה להרוס הרבה מהאשליות שלו. זהו פרדוקס שנאלץ לקבל. האלימות הקיצונית של השחרור - עליכם להיות מוכרחים להשתחרר. אם תבטחו פשוט בתחושה הספונטנית של הווייתכם או במשהו דומה – אתם לעולם לא תשתחררו. 

חירות זה דבר כואב! 

26 בספט׳ 2013

מבוא לתיאוריה הסוציואנליטית של סלבוי ז'יז'ק




ז'יז'ק במערומיו



***

דרך תקציר של אחד מספריו המרכזיים של סלבוי ז'יז'ק אציג את עיקרי הנחותיו התיאורטיות לגבי האדם, המציאות והחברה, מהן הוא גוזר את ניתוחיו ומסקנותיו הכלכליים-פוליטיים. 
אפשר לפתוח ולומר שז'יז'ק משלב (או יותר נכון - לא מפריד) בין סוציולוגיה, פסיכואנליזה ופילוסופיה. הוא רואה את הלא-מודע משפיע באופן מעשי על חיינו האישיים והחברתיים, דרך מושגים כמו אידיאולוגיה ופנטזיה. וכפי שמטפל (או חבר) יכול להועיל למהפכה בראשו ודעתו של אדם, כך גם המטרה היא לשחרר את החברה מהכבלים שהמיטה על עצמה, מרצון ושלא מרצון. 

*** 



ובכן, אתחיל מהסוף. ז'יז'ק בספרו מציג את מחשבתו בצורה שחושפת אותו והופכת את העירום שלו לפיזי ותיאורטי כאחד. הוא מודה שכאובססיבי-נוירוטי, שוכן בו הפחד מכך שהוא "כלום שמתחזה כל-העת להיות מ[י]שהו, וצריך להיות היפר-אקטיבי כל הזמן רק כדי להדהים אנשים מספיק, כך ש[הם] לא יבחינו שיש שם כלום". לשון אחר, כמטופל הוא היה מדבר 49 מתוך 50 דקות הפגישה האנליטית, ואף היה ממציא מה להגיד, העיקר שהמטפל לא יכניס שאלה מביכה. כזהו ז'יז'ק הערום.
הקשר בין אדם לעבודתו לא בכדי הוא (כפי שאמר ניטשה שכל פילוסופיה היא האוטוביוגרפיה של הפילוסוף), שכן יש לי הרושם, כי ז'יז'ק, כמו לאקאן, כותב, ומרצה-מדבר, מהעמדה של המטופל מאשר מזו של המטפל. משמע הדבר שהוא נותן (ונתון) לאיווי להוביל את ידו, ומחשבתו.

אבל, ישנו צד נוסף וחשוב יותר לעירום הזה. הוא מציג את הקו המחשבתי שלו בצורה החושפנית-נוירוטית שהיא חלק ממנו. ז'יז'ק בוחר את מלותיו בקפידה, ולכן מכנה את ספרו – PARALLAX VIEW (2009), ואף מציג את השלד הספרותי כתומך בכותרת. זאת מכיוון שהשלד הוא 3 פרקים, 3 אפיונים של אובייקט, אך אפיונים שמחוצה לו (אקס-טימיים). למשל, אם האובייקט הוא כדור-הארץ (או כל כוכב לכת אחר), אזי מאפייניו מושפעים\נקבעים ע"י שאר כוכבי הלכת (היא הקונסטלציה, או הפרלקס הכוכבי – STELLAR); ועוד ע"י השמש, כמרכז המערכת הספציפית של הקונסטלציה הספציפית (SOLAR PARALLAX); וכמו-כן גם ע"י הירחים שמסביב לכדור (LUNAR PARALLAX).
כך נוכל לאפיין את האובייקט ע"י 3 מערכות (יריית פתיחה ל'שילוש ההגליאני') שעל-פניהן, נתפשות כחיצוניות לכדור-אובייקט, אך מרכזיות ביותר בהשפעתן ועיצובן אותו כלפי פנים.
כל פרלקס כזה מהווה מעבר על-פני פער בין האובייקט הנבחן ומאפייניו המשתנים. אך אם נחזור לכותרת הספר, נראה שמדובר גם על 'מראה' הפרלקס, מכאן שישנו גם צופה, או אם לדייק, ריבוי של צופים.
טרי איגלטון מציין שז'יז'ק הוא הסיוט לכל מבקר ספרות. כי זה לא שהוא סוטה מהנושא, שכן אין ממה לסטות. ובמידה זו, הוא אמנם כותב פוסטמודרנסטי, אך בפירוש אינו הוגה כזה. כשהטרודוקסות הופכות לאורטודוקסות, ז'יז'ק נמצא משליכן כאבנים לוהטות.
כלאקאנייני קבל עם ועדה, ז'יז'ק מבחין בגרעין הקשה, המזוויע של ה'ממשי'-REAL - ונצחיותו של 'דחף-המוות' במקום העולם הרך, הפלסטי, שמתעצב בלי קץ לפי הפוסטמודרנסטים, עולם שממיר את המציאות לניתוח קוסמטי אחד גדול.
נגד הנטייה לפרטיקולריות פוסטמודרנסטית, תומך ז'יז'ק ברעיון האוניברסליות, אבל אוניברסליות כאתר של אנטגוניזם, ולא איזה תערובת של פתרון (דוגמת הסינתזה שלכאורה הגליאנית, הרי היא של פיכטה).
אז גם את ז'יז'ק מעניינת שאלת האידיאולוגיה, מקומה? אחרי פוקויאמה, שלא היה טיפש, היש עוד היסטוריה? מה עם ה"דבר הזה שמת בשנות ה-90, המטרות הגדולות, וכל זה..?" לשאלות מסוג זה הוא ניגש חמוש בהבנה הפוכה, שאין מדובר על אידיאולוגיה במובן של השקפה גדולה\טוטלית להשלכה על העולם והחברה, לא כמסכה אשליתית של מצב-העניינים האמיתי - אלא דווקא במובן של המרקם המערכתי (והפנטזמטי) היומיומי של החיים, כמכלול עצום ומרושת של דעות-קדומות מן הסוג הפוליטי-אתי-חברתי, להן אנו לא תמיד מודעים, שעדיין קובע את מהלך פעולותינו. כך שאידיאולוגיה היא עדיין משהו שמבנה את חיינו, כמו-גם את המציאות החברתית עצמה.
פער פרלקסי, הוא מושג מרכזי במערך התיאורטי של ז'יז'ק. כהגדרה, הוא מסביר, זהו הבדל נצפה, שאיננו רק סוביקטיבי, אלא מעבר אפיסטמולוגי בנקודת מבטו של הסוביקט, שתמיד-כבר מציין מעבר\שינוי (shift) אונטולוגי באוביקט עצמו. למשל, מפרספקטיבה אחת המצב האינדיבידואלי נראה כ'חופשי'. מנגד, מפרספקטיבה אחרת, הוא נראה כמוגבל\נקבע ע"י מגבלות אימננטיות (כאן הוא גם חוזר לגת'ה). יתרה מזאת, הקבילות של פרספקטיבה אחת, אינה תלויה באי-הקבילות של הפרספקטיבה השניה, ובנוסף, אין היא יכולה להוות מקור לאי-קבילות שכזה. שתיהן פשוט קיימות כ'הנחות-אמת', מופרדות ע"י פער בלתי ניתן לתיווך, גישור או מיצוע. הוא מבוי סתום בלתי-עביר.
מכאן, המשימה היא לא לפתור את האנטינומיות, שמעצם הגדרתן אינן פתירות, ואף לא לבצע סינתזה או לאזן הרמונית ביניהן, אלא פשוט לחשוב אותן\עליהן כמנוגדות-הדדית – וזה, כמבשר על התיאורטיזציה שלהן.
כל אנטינומה נתונה (ניגוד, סתירה או שלילה; אופוזיציות, דיכוטומיות או בינאריזם) מחביאה בתוכה טבע פוליפורמי יותר. המושגים עצמם הם בלתי-ניתנים-לצמצום, מה שמותיר הבדל חשוף\טהור שבלתי ניתן לרדוקציה וחשבון, אך מהותי אונטולוגית בכל מקרה – הוא הגרעין ה'ממשי'. ההבדל הזה, שמכונה 'הבדל-מינימלי', הנו uncognizable, וכאן מכניס ז'יז'ק את מה שמכונה 'אובייקט a קטנה'. זהו האובייקט הפנטזמטי שנתפש (רטרואקטיבית) לכאורה כגורם לפער הפרלקטי, שם ההבדל המינימלי משרת כרפרנט-משותף לכל השחקנים של כל המחלוקת האידיאולוגית.
ז'יז'ק מזכיר את ההגדרה הפשוטה של פרלקס כמעבר נראה בפוזיציית האובייקט ביחס לרקע כלשהו הנגרם ע"י מעבר בפוזיציית הצופה. אבל בנוסף הוא מוסיף טוויסט הגליאני: בגלל שהאובייקט והסוביקט מתווכים, הפער בין שתי הפוזיציות של האובייקט אינו רק 'אצל' חווית הסוביקט אלא גם באוביקט עצמו. כך שאם אפיסטמולוגיה ואונטולוגיה הן רמות מובחנות, אין הן מופרדות. הטוויסט ההגליאני גם עובר עיבוד שלילי: הפער הפרלקטי איננו גבול שיש להתגבר עליו, אלא הוא-הוא ה'ממשי' בהחלט. ניתן לומר שישנה עמדה או פרספקטיבה אחת, ואז שניה – ובניהן פער, ה'משוחק' ע"י צוות ענק ומתחלף\משתנה.
הפרלקס מתפקד לא רק כקונספט, אלא יותר כמסמן-על (master-signifier). זאת על רקע הטוויסט השלילי: "למסמן-על אין שום תוכן חיובי"; "הוא פשוט מוסיף מסמן שלפתע פתאום, הופך אי-סדר, למסודר." כמסמן-על, פרלקס לעולם לא מגיע יחד עם משמעות מוחלטת, או ליתר דיוק, הוא מגיע עם המון משמעויות שאף-אחת מהן לא מוחלטת. אבל בדיוק בריקנות הכללית שלו, הפרלקס מגיח ומשנה בלגאן של אשליות לניתוח עמוק. זאת נראה כאשר ננגיד את הפרלקס אל-מול 3 אסכולות מחשבה בנות-זמננו, המופיעות ברמה זו או אחרת כמעט בכל תיאוריה עדכנית. בניגוד למה שז'יז'ק מכנה 'רלטיביזם פוסט-מודרני', שלא מאפשר כלום להוציא פלורליזם של תרבויות, נרטיביים או פרפסקטיבות שאינן ניתנות לרדוקציה - ז'יז'ק מתעקש על מה שהוא מכנה 'ממשי'. אבל, שלא כמו מה שלעיתים מכונה 'ריאליזם ביקורתי', ז'יז'ק טוען שהממשי הוא לא איזו אמת בלתי-חדירה, מאחורי מסך ה'הופעות' (appearences), אלא הפער עצמו שמונע מהאדם גישה\חדירה לאמת. אם-כן, יש אמת, לא הכל יחסי, אבל זו אמת של עיוות-פרספקטיבות כשלעצמה, ולא אמת מעוותת ע"י מבט חלקי מזווית\פרספקטיבה חד-צדדית. בניגוד לדרידה או לוינס, הממשי של ז'יז'ק אינו דחוי תמידית, אלא מצוי-תמידית (אימננטי) כמרשם. כאן הוא מזכיר קצת את אדורנו והדיאלקטיקה השלילית שלו.
שלושת חלקי הספר מסודרים כך שכ"א מהם סובב צמד מושגים שמציעים הסברים טוטליים, ומתחרים, של המציאות. כך הוא סוקר את הפער בין מטריאליזם ותיאולוגיה, מוח ונפש, הספירה הכלכלית וזו הפוליטית, אידיאולוגיה ותרבות. (יש לציין שהגדולה שלו היא היכולת לרכז מגוון נושאים עצום, ומבלי להצטמצם, או לעשות רדוקציה, לאף אחד מהם).

בחלק הראשון של הספר הוא מבנה את 'עמודי היסוד של תיאולוגיה מטריאלסטית'. משם שוקל ברצינות את המטריאליזם, ולא כמו מטריאליזם בגרוש סוג 'המציאות היא חומר'. במקום, ז'יז'ק מציע שבמטריאליזם אמיתי, הסוביקט נמצא בתוך והוא חלק מהמציאות החומרית. כך שהעמדה\פרספקטיבה שלו היא לעולם לא של השלם, הכל בבת-אחת. מנגד, היא מאופיינת במעברים גבוליים של תפישה – בפערים פרלקטיים. הפערים הללו אינם רק 'נתפשים', אלא הם חלק מהמציאות החומרית עצמה. כך שמטריאליזם, בדיוק נוכח אי-השלמות שעולה מהטוטאליות שלו, מצביע אל-המעבר לעצמו: 
“Being cuts from within beings; ontological difference is not the ‘mega-difference’ between the All of beings and something more fundamental, it is always also that which makes the domain of beings itself ‘non-all.”

אזכיר קצת, שמבחינה פילוסופית, כמצופה מז'יז'ק, הוא חוזר לקאנט והגל (מוכרת הלצתו שאת מרבית הפילוסופיה שלפני קאנט ואחרי הגל אפשר לזנוח):

The Kantian distinction of negation is helpful, between negative and infinite judgment. First you negate a predicate, second you affirm a non-predicate.
Are you dead? – I: you’re not dead; II: you are undead. Or, if we examine the axiom, ‘material reality is all there is’, the first negation is that material reality is not all there is (=idealism, like there’s something else). BUT, we should affirm a non-predicator, that is to say, material reality is a non-all (=unfull).

אם לקשור את ויטגנשטיין וקאנט לרגע, לפי ויטגנשטיין המובן הוא נגזרת של צורות-החיים הנקבעות חברתית (ופרקטית), כך שהלא-מובן הוא מה שנקבע (גם) ככזה, חברתית. אבל, אם נסבך העניינים בעזרת הבחנתו של קאנט בין שיקול-דעת שלילי\שוללני (negative judgment), ושיקול-דעת אינסופי (infinite judgment) – נמצא שישנה קטגוריה שלישית, היא זו האינסופית, (כסוג של 'ערך מוחלט' לפי ויטגנשטיין), והיא שמתנגדת ללוגיקה הבוליאנית (הדיכוטומית-בינארית), או לחוק של אריסטו בדבר ה-Excluded third, שלא מתיר מקום לטענות שלא עונות ל'טבלת אמת', קרי לשיקול-דעת שלילי או חיובי. אופן הפעולה הזה מזכיר גם את ריבוע הניגודים הסמיוטי של גריימאס, שז'יז'ק משחק איתו בקשר ל-4 דמויות: המדען, האנליסט, ישו והמורה – ותכונותיהן: 'להיות X, או להחזיק ב-X'; וכמו-כן בקשר ל-4 הדעות הרווחות בין מטריאליזם לאידיאליזם (החל ממטריאליזם גס, המנוגד לאידיאליזם טהור, וכ"א מהם, רק עם טוויסט קוגנטיביסטי).
מכאן, מטריאליזם אמיתי זה להכיר בריבויים (מולטיפליסיות) שכנגד הרקע של הריק-עצמו. זה של פתיחות רדיקלית, ואי-שלמות קונטינגנטית, חוסר-וודאות ואי-עקביות. אי אפשר שלא להזכיר כאן כמה זה דומה ובעצם משלים את המדעים המדויקים, כמו פיזיקת הקוונטים, שמאששת שהמציאות כשלעצמה אינה סגורה-וודאית-נתונה, נוסף על עקרון אי- הוודאות של הייזנברג, תורתו של בוהר ומשפטי אי-השלמות ואי-העקביות של גדל.
הגל מתקשר במה שכינה אוניברסליות קונקרטית – כל מה שבאמת קיים הוא גרסאות שונות של צורות פרטיקולריות (ולא בקריאה קאנונית של הגל, בדבר האוניברסלי כרעיון מופשט, כקונטיינר כללי, כנגד תכנים פרטיקולריים המתחרים ביניהם על מילויו) – המאבק האמיתי הוא בין הפרטיקולרי והאוניברסלי, שאינו יישות מופשטת-נייטרלית, אלא מבוי-סתום. וכל תוכן פרטיקולרי הוא נסיון לפתור\לפרוץ את המבוי-הסתום. כך האוניברסלי הוא קונקרטי במובן שהוא אנטגוניסטי בפועל כלפי התוכן הפרטיקולרי. תמיד ישנו עודף (או חסר) של האוניברסלי ביחס לפרטיקולרי. רעיון זה מזכיר את דלז', שלדידו האוניברסלי הוא שאלה, והפרטיקולרי הוא (נסיונות) התשובה. (לפי לאקאן זהו היחס שבין השפה לדיבור [שבאמצעו-השיח]).

ז'יז'ק קורא את הגל כך שהוא מבאר קונטינגנטיות של הכרחיות (רטרואקטיבית) – יש לזכור את מה שאריסטו כינה Abduction, ונקרא גם רטרודוקציה, או היגיון ספקולטיבי, שאגב במתמטיקה נוסח ב-64' וקרוי Fuzzy-Logic.
הוא מתחיל בריבוי יישויות כתחום (דומיין) של קונטינגנטיות טהורה. רק אז ה'מהות' וההכרחיות בוקעות החוצה. זהו הניגוד של סגירות אונטולוגית, לפיו המציאות בעצמה לא לגמרי מכוננת (עוד אזכור לפיזיקת הקוונטים), כך גם איששו הייזנברג ובוהר – שפתיחות אונטולוגית היא בדבר שלעצמו (בתוך הנומינלי של קאנט). חוסר השלמות מדגיש ז'יז'ק, הוא במציאות עצמה. כך הוא מביא גם את אדורנו לדוגמא, שגרס כי הפער שם כבר מההתחלה, בין שתי הרמות שלכאורה מובדלות (אינדי'-סוביקטיבי – חברתי-אוביקטיבי) – ללא צורך בהנחות מוקדמות מהסוג הפנומנולוגי, בדבר רמת-אפס של מקוריות. הפער הוא העובדה החברתית הבסיסית עצמה, הוא הטבע של המציאות החברתית ככזו. לכן אני מוצא באור חיובי בהחלט את האמרה הבאה:

“People think that Either you’re a subjectivist self-responsible (as an arrogant absolute subject) or you differ to the higher authority.
The difficult position to sustain is that of the [semi-]separation between the two (options), and to accept that we are totally responsible, yet nonetheless, we are not an absolute subjects.”

לטענתו של ז'יז'ק, האירוע הוא קודם סביר אבל בלתי-אפשרי, ורק באופן רטרואקטיבי, שלאחר מעשה, הופך האירוע ממשי ואפשרי – כמקובל בהחלט. הלוגיקה איננה ליניארית: מתוך כמה אפשרויות, אחת מתממשת. אלא זהו משהו שאנו מחשיבים (לא לוגית) במרחב הסימבולי כבלתי-אפשרי (בגלל הכחשה פטישיסטית), ואז רק לאחר התרחשותו, הוא נהיה (רטרואקטיבית) אפשרי. וכמו שנאמר: "איך לא ראינו את זה מגיע???"
הוא חוזר פה להגדרתו של לאקאן את ה'אקט': כשאנו עושים משהו שנתפש בלתי-אפשרי, במבט-לאחור הוא לכאורה מייצר את תנאי-האפשרות לקיומו שלו. הדגמה לכך היא מובאתו של אנרי ברגסון על מלחמת העולם ה-I , שם הוא מתאר את התחושה המוזרה משהוכרזה, כרגע של המעבר-תנועה מה'ידע האוניברסלי' ל'קונקרטי', כשם שוויליאם ג'יימס דיבר עליו, המעניק תחושת הערצה לאמצעי (המכיל את) המעבר.
כך שהוא מסכים עם אלן באדיו (ועם הפיזיקה הקוונטית) כשהוא מנסח כקטגוריה אונטולוגית מוחלטת את הריבוי הטהור (pure multiplicity). ובמילותיו שלו:

“Reality is the multiplicity of multiplicities, which cannot be generated from, or reduced to some form of one’s as it’s elementary atomic constituents\particulars. Multiplicity isn’t of one’s, but before one [there’s no zero level]. Zero is the multiplicity, the void, without the one to guarantee their ontological consistency.”

פרדריק ג'יימסון מעיר כי ז'יז'ק הוא אחד הדיאלקטיקנים הגדולים של זמננו. על-פי הסטריאוטיפ הישן על הגל, עבודתו נעה בחיתוך פרוגרסיבי מתזה, דרך אנטיתזה, לסינתזה. זה, אומר ז'יז'ק, הוא טעות מוחלטת: אין שום סינתזה אמיתית אצל הגל, ואת המהלך הדיאלקטי יש לראות באור אחר לגמרי. ואז נוספות מספר דוגמאות. ועדיין, הסטריאוטיפ הטיפשי לא היה לגמרי שגוי. יש תנועה, או מהלך תלת-צדדי בדיאלקטיקה ההגליאנית, ולמעשה, ז'יז'ק ממשיך, הוא הרגע הדגים זאת: 

סטריאוטיפ טיפשי, או ה'הופעה'; תיקון גאוני, המציאות התחתונה או ה'מהות'; ולסיום, החזרה למציאות של ההופעה        ('appearance qua appearance'), כך שזו ההופעה שהיתה 'נכונה' אחרי הכל. במציאות, אפקט-הפרדוקס מתוכנן לבטל (undo) את הרגע השני של השנינות, זה של הייצוג ('זה נראה כך מנקודת מבטך, אבל במציאות זה מה שקורה...'): הפרדוקס הוא מהסדר המשני, כך שמה שנראה פרדוכסלי הנו במציאות לא אחר מאשר החזרה להתרשמות הראשונה עצמה. ובהגליאנית נאמר: 'essence must appear!'. (את ה'משחק' הזה אפשר להריץ גם על המושג 'תודעה כוזבת').

המהלך של ז'יז'ק (גם לפי ג'יימסון) הוא אנטי-פילוסופי (מושג של באדיו). זאת במובן של חיבור שני ההוגים הפוסט-פילוסופיים: מרקס ופרויד, כהיתוך וחיתוך של תיאוריה ופרקטיקה. הווה אומר, המרכיב הפרקטי לעולם מפר את אחדות התיאוריה, וכך מונע ממנה להפוך למערכת פילוסופית שלמה, העומדת בפני-עצמה.

בחלק השני הוא מעלה השאלה בדבר היחסים שבין מוח לנפש, וכך בין המדע הקוגניטיבי לפסיכואנליזה. הוא עובר בין תיאולוגיה ואתיקה, דרך הברמאס וג'ון-פול השני ודאגתם מהנדסה ביולוגית-גנטית, ממשיך להופעת ה'אתי' מכינון הסובייקט, היחסים בין אירוע לקיום\יישות (being-event), והרעיון הביקורתי של אמת מחוץ למשמעות. הוא מדבר גם על תומאס מתצינגר, אנטוניו דומאסיו ודניאל דנט, ובדרך כך, מציב את שאלת המדע הקוגניטיבי על שולחנם (וסדר יומם) של התיאולוגים והמדענים הפוליטיים. – ועל זה אוסיף: סוף-כל-סוף! הוא מתעלה על המוניזם של שפינוזה והפרלליזם של לייבניץ, בדרך לפרדוקס ההגליאני: Spirit is a bone. ז'יז'ק מסביר, שאין להבין זאת על דרך הפשט כך שהרוח היא עצם, אלא ע"י ההבנה (הספקולטיבית) שמתוך המבוי-הסתום (deadlock) של העצם, מופיעה הרוח. הוא משתמש בקאנט (ופיתוחיו של שלינג) כדי להסביר את הבחירה הפסיבית, היא מה שכונה 'הבחירה הפרימורדיאלית' שקובעת את אופיינו הנצחי, וקודמת לקיום הגופני שלנו. בתוך הקיום הטמפורלי-פנומנולוגי, האקט של בחירה נחווה כהכרחיות נכפית, משמע שבמודעות-העצמית הפנומנולוגית, הסובייקט אינו מודע לבחירה החופשית שמבססת את אופיו, את 'טבעו האתי'.
אם-כן ז'יז'ק מחבר בין תזת האינקורפרציה של קאנט, לפיה, תוך שאנו בוחרים בחופשיות את השרשרת הסיבתית שקובעת אותנו, אנו בוחרים (במעין רמת-על) את ההכרחיות האתית שללחציה אנו לא מסוגלים לסרב – יחד עם התוספת של שלינג אודות האופי הלא-מודע של האקט הנצחי הזה.
משם הוא מתקדם לעבר טיעון על מודעות שהינו מטריאלסטי לחלוטין, וזאת מבלי להתעסק בכל "מיני דברים של מודעות". הוא מגשר את המדע הקוגניטיבי לפסיכואנליזה, אך ללא רדוקציה לאף אחד מהם, ולא דרך הפיכתם לפרספקטיבות מקבילות-משלימות – אלא דווקא ע"י מתיחת המטריאליזם של המדע הקוגניטיבי עצמו לגבול, שם משיק הוא ופוגש בפער שסיפור פשטני על אדפטציה-לשם-שרידות אינו מחזיק מים. ז'יז'ק מכנה זאת 'לולאת-החופש' – שמבחין בין נפש-מודעת לחומר האפור (במוח). לטענתו הפער הזה נפער עקב 'דחף-המוות', אוטומטיזם (המוזכר בהגיגיו של פסקל) לפיו אנו מפרידים עצמנו מהסדר הטבעי של אדפטציה ע"י הפיכת האמצעים והסממנים של ההישרדות – כמו סקס – למטרות בפני עצמן.
כאן יש להיזכר בתיאור המרקסיסטי של המעבר (הקפיטליסטי) למערכת של 'M-C-M, שם הערך-העודף הופך למטרה בפני עצמה. (ובכלל, רעיון היפוך זה מזכיר במקצת את טיעונו של בורדייה ב'השליטה הגברית').
וזה המקום להזכיר כי, בניגוד לשטות ('פרוידו-מרקסיזם') המנטרלת חשיבתם של מרקסיסטים, ז'יז'ק מנסה לשלב בין:

“[P]sychoanalysis and Marxism by demonstrating how the Marxian concepts of commodity fetishism, surplus-value, class struggle, and base/superstructure can be superimposed with the Lacanian notions of symptom, surplus-enjoyment, drive, and the Real.
The Marxian parallax refers to the irreducible gap between Real absent cause and Symbolic totality-effect.
Unlike its determinist and structuralist predecessors, the parallaxical base/superstructure model allows for historical change to be instigated from either direction (top-down or bottom-up).

זהו בעצם המשך של הרעיון הלאקאנייני אודות המיניות: "אין יחס בין המינים". לפי ז'יז'ק, במרקסיזם פרופר, אין יחס בין הכלכלי והפוליטי, שום מטא-שפה שתאפשר לנו לתפוש את שתי הרמות מאותה נקודה טבעית. ההשלכה על המודל המרקסיסטי של מבנה-על\תשתית היא קריטית, שכן לטענתו, לא ניתן לצמצם את התהליך ה'אוביקטיבי' הסוציו-אקונומי שקורה במציאות מחד, ולא את התהליך האידיאולוגי-פוליטי מאידך. מכאן הוא שואל: "מה אם הפוליטי הוא תיאטרון צללים שלמרות זאת עודנו מכריע לשינוי המציאות?" והוא עונה: "אם-כן, למרות שהכלכלי הוא האתר ה'ממשי' והפוליטי הוא תיאטרון צללים - המאבק העיקרי מקומו בפוליטיקה והאידיאולוגיה."  
בכדי להסביר את הגורם האנושי, שנמצא בתווך בין החברה לביולוגיה, הנרכש והמולד, הוא פונה ל'דחף-המוות' (שאגב אין לו שום קשר למוות פיזי, אלא של הדחף עצמו ומכאן השם, כדי להניע את המערכת הדחפית). הדחף משחרר\מתיר את הסובייקט האנושי מהסדר של השרידות (תחת שליטת האינסטינקטים), וכך יוצר 'הבדל-מינימלי' שמכונן חופש-אנושי ומודעות עצמית. ה'ממשי' של המודעות אינו צץ לשכנע או למלא חורים בהסברים מטריאלסטיים, אלא הוא-הוא הפער, הריק, הקרע שבתוך הסדר המטריאלי עצמו.
ז'יז'ק חוזר לאלן באדיו, ואומר כי המודעות היא האירוע האולטימטיבי. כשם שאצל איינשטיין, החומר איננו מעקם את החלל-זמן, אלא הוא אפקט של עקמומיות החלל - כך האירוע אינו מעקם את חלל הישויות דרך היטמעותו בתוכו, נהפוך-הוא, האירוע (ו'המודעות' לדוגמא) הוא לא אחר מאשר העקמומיות של חלל הישויות.
כך שאין זה גורם חיצוני שגורם לשרשרת\סדר הישויות להתקמר\להתעקם, אלא העקמומיות והקימוריות שלו עצמו, הם האירוע – ששוב לפי הגל – תמיד באופן רטרואקטיבי מסבירים את סיבת קיומם, תוך שהם מחצינים גורם כלשהו, שנתפש כחיצוני (אותו אוביקטa  קטנה), שגרם כביכול לאירוע להתרחש, ואף מייצרים את תנאי אפשרותו.
הוא מסביר: כדי שמשהו יטען להכרחיותו, הוא חייב לחזור (על עצמו). המשמעות של אקט עולה רק דרך האקט עצמו. בניגוד ל'התכוונות' (intentionality), או הרמנויטיקה – אפילו השחקן עצמו לא יודע (את כל) מה שהתכוון; רק רטרואקטיבית מתבהר למה בדיוק התכוון. ומכאן אין להסיק שיש אחר (סמכות עליונה) שכן יודע – זוהי קונטינגנטיות. כך לדוגמא ההתאהבות, שלא יכולה להיות בפקודה, אלא חייבת לנבוע שלא מסמכות חיצונית, רק כרטרואקט חופשי-אוטונומי של גילוי ("כל חיי כוונו לרגע הזה..").
הפרדוקס של המורכבות הוא שככל שנסביר טוב ומלא יותר את המודעות – כך עולה השאלה באשר לצורך שנהיה מודעים לתהליך. מדוע אפוא שנצטרך להיות מודעים? העניין הוא שזה מעין סטטוס-מחובר או אופנות של המודעות דרך השפה, שאנו 'מקבלים' תודעת-עצמי רפלקסיבית. זהו השילוב בין למידה-הסתגלותית (של מערכות תנועה-חשה) ומודלים קונספטואליים א-פריוריים (של זיכרון). אוסיף שישנו גם חוקר מתמטיקאי בכיר, בשם לאוניד פרלובסקי, שהגיע לאותה מסקנה בדיוק (אפשר ללכת צעד רחוק יותר ולגזור שהתכלית שווה לסיבתיות, וזה מזכיר את עקרונו של אלתוסר אודות ה-overdetermination, והסברו ל'סיבתיות מבנית', או 'תוצאות אימננטית', וגם את הדרך בה השתמש מרקס במונח 'פרקסיס').

ההסבר של ז'יז'ק לסובייקטיביות מתחבר ישירות לניתוחו הפוליטי-כלכלי בחלקו השלישי של הספר. הוא מכנה זאת התכונה הפוסט-אדיפלית של ההווה. רוצה לומר, בניגוד לפשיזם וקומיוניזם, שדרשו\תבעו מהסובייקטים שלהם לדחות\להימנע מכל ענג למען ה'טוב החברתי', הסדר החברתי-פוליטי-כלכלי כיום הופך ענג אינדיבידואלי להכרח\חובה. “Enjoy yourself!” הוא הציווי החדש שמנפיש\מחייה (animates) את הרמות הכלכליות והפוליטיות, כמו-גם את הסובייקטים שנעים בינן ובתוכן. הבנת הציווי הזה מאירה את היחסים בין רגולציה ביו-פוליטית ודחפים נרקיסיסטיים של הגשמה עצמית – וכך בין הרמה הפוליטית, שמייצרת שליטה-עודפת, והרמה הכלכלית שמציירת ערך-עודף – מה שמביא עצמי-ים רדופי-תענוגות לשינוי נצחי תוך שאנו מכניסים ומוסיפים אלמנטים חדשים לסגנון-חיינו (אקולוגיה וכו').
גם ביו-פוליטיקה וגם נרקיסיזם הבטיחו הסבר מקיף לחיים במודרנה המאוחרת. אך שניהם (ביחד) נראים כסותרים: כיצד ייתכנו גם עודף רגולציה (כמשטור ופיקוח), וגם עודף נרקיסיסטיות (טרנסגרסיה)? כיצד יכולים גם מישל פוקו וגם כריסטופר לאש שניהם - להיות צודקים?
ז'יז'ק לא מפצל את ההבדל בין שתי הגישות, אלא מסדרן כמעבר-שינוי פרלקסי: "הם שני צדדים של אותו מטבע". והמטבע הוא ה'ממשי' של חובת ה- jouissance. נרקיסיזם מוביל אנשים לשאוף לבריאות, שמחה וחיים ארוכים – וכך לאימוץ פופולארי של משטרי (מערכות) הרגולציה, הנעים משיעורי פילאטיס, לסמינר נישואין ואף לאבטחת שדה-התעופה. נרקיסיזם מסתיים ברגולציה ביו-פוליטית. ובאותו הזמן, רגולציה ביו-פוליטית שמה לה את האושר האינדיבידואלי למטרה. מדינות הרווחה-צרכנות של המודרנה המאוחרת נובעות מכל לגיטימציה שיש להן מ'יכולתן' לעשות האזרחים בריאים, שמחים ועשירים – בין אם הם רוצים זאת ובין אם לאו. Jouissance אם-כן הנו מושג יחסי, וזהו הרעיון של הקנאה ל- jouissanceשמניב אלימות קולקטיבית, גזענות, לאומנות – ובנוסף אחראי לסינגולריות של השקעות אינדיבידואליות, וכן לבחירות ולאובססיות כאלו.
לקראת סוף הספר, הוא חושף את הדמות החלוצית, שז'יז'ק סבור כי היא האישיות הסובייקטיבית היעילה ביותר של התנגדות. הוא לא אחר מאשר ברטלבי הכתבן, מספרו של הרמן מלוויל האמריקני, ובעיקר אמרתו:“I would prefer not to”. הפרלקס של ברטלבי מצליח להימנע מלהיתפס בניגודים פסודו-הגליאניים של פרקטיקות אנטי-הגמוניות (מה שהגל כינה “negation of the negation”). אליבא דז'יז'ק, יש להיזהר וכן להימנע גם מפסודו-התנגדויות ב'העדפתנו-שלא' – כדי לא להיקלע בהתנגדות שהיא 'חלק מהמשחק', כזו שהיא חלק מהסדר ההגמוני הרחב (והחולה):

“I prefer not to eat factory-farmed, adulterated, genetically modified food; I prefer not to purchase food from an organic farming co-operative.”

מפני שלא לעשות כן, משמעו להישאר בדיאלקטיקה הישנה בדבר החזרה לאלטרנטיבות לפירוק ההגמוניה, וכך להישאר לכודים במסלולי הכוח הפוקויאניים שמסתיימים בנצח של נסיגה והטמעה-מחדש ע"י היחסים הסוציו-פוליטיים השולטים.
מאידך, ברטלבי הפרלקטי, מפר את עבודת המנגנונים האידיאולוגיים ע"י טיפוח דיספוזיציה פנימית של סירוב, עד אשר, לפי ז'יז'ק, נפתח מרווח אפשרויות שאינו (תמיד-כבר) קבוע ע"י הדיאלקטיקה.
ברטלבי אינו אומר 'אני לא רוצה', הוא אינו פשוט שולל איוויים דומיננטיים, לו עשה כן היו פעולותיו הופכות תלויות באותם איוויים דומיננטיים לשם משמעותן וכיוונן. במקום, ברטלבי מנסח העדפה אקטיבית לשלילי, איווי שמתקיים ללא הפנייה לאובייקט כלשהו. (בחלק הראשון הוא מפנה בצורה דומה ל-Odradek של קפקא).
ברטלבי לפי ז'יז'ק לא מציע סירוב טרומי, גורף; מתיאורו של ז'יז'ק, זוהי אינה הקדמה להתנגדות פוליטית פרופר. במקום, זהו התוכן השלילי של התנגדות כזו.
אפשר לסיים במבואה של ז'יז'ק בה אני מוצא את ההסבר הטוב ביותר לסיבה לשלב, בדרך פרלקטית, בין הסוציולוגיה והפסיכואנליזה – דרך ה(אנטי-)פילוסופיה:

“One of the bigger [common] approaches to Psychoanalysis is that it’s only a theory of individual pathological disturbances, and that applying PSA to other cultural or social phenomena is theoretically illegitimate.
[However,] It asks in what way you, as an individual, have to relate to social field, not just in the sense of other people, but in the sense of the anonymous social ‘as such’ – to exist as a person. You are [a] ‘normal individual person’ only being able to relate to some anonymous social field.
And thus everything has to interpreted, that is to say, when Freud says ‘the bad-being in culture’, he means that it’s not just that most of us are normal, we socialize ourselves normally, some idiots didn’t make it, they fall-out, and have to be normalized. But, Culture as such, in order to establish itself as normal, what appears as normal, involves a whole serious of pathological cuts, distortions, and so-on. There is, again, a kind of a bad-being (uneasiness), (as if) we are ‘out-of-joint – not at home’, in culture as-such. Which means, again, that there is no normal culture, but culture as such has to be interpreted.”

אם לסכם את השיטה (המטריאלית-דיאלקטית) של ז'יז'ק: במקום לבחור בין א' ל-ב', יש להיכנס למתח\תווך שבין א' (או ב') לעצמו. תוך ההגדרה של א', בשלב כלשהו, ניווכח שאנו בצידה השני של טבעת המוביוס, ועל-כן אנו כבר ב-ב' – ואת המעבר עשינו ללא צורך בקפיצה מטאפיזית. הדגש אינו על הריבוי של נקודת המבט (חיבוק הדוב של היחסות הפוסטמודרנסטית), ומעבר לעוד התקה סימפטומטית - הוא על השוני היסודי, החוסר המוחלט של יכולת ההשוואה בין התיאורים הנובעים, או התיאוריות, אודות האובייקט הנחקר. לפי שיטה זו, האובייקט בהחלט יכול להיקבע (determined), אך רק בעקיפין, דרך חיתוך משולש (טריאנגולציה) המבוסס על שוני בסיסי בין תצפיות\צופים.
כל-זאת נאמר, על-אף ההדחקה של בורדייה (למשל) בפרט, ובכלל של הסוציולוגיה כדיסיפלינה. מנגד, בהחלט חשים את השפעת הצמד היגלאקאן, לאורך כל הספר(ים) של ז'יז'ק. אך מכאן לא נותר אלא רק לשאוב אופטימיות בדבר העבודה הרבה שיש עוד לעשות בעתיד, מהכיוון הסוציולוגי כמובן.