Virtual SOCIOLOGY

עכשיו מכנים זאת מחאת המילקי. אז קראו לזה מחאת הקוטג'. אפשר לחשוב שבאמת יש משהו ייחודי במוצרי החלב שמעורר את המחאות. אבל אז נעמדים על רגליהם האחוריות "המרחיבים", לפיהם הבעיה רחבה יותר וכוללת גם את יוקר המחיה וגם את מצוקת הדיור, מעבר למחירם המאמיר של מוצרי החלב גרידא. אז גם מדברים על מכסים, ייבוא וייצוא, גזירת קופונים, תאוות הרפתנים, קמעונאים ומכולות, מספר המחלבות ומה לא. אך השאלה הבסיסית נותרת בעינה: מדוע כה יקר פה? אנשים נוטים לחשוב ששיח מופרד מהמציאות, כאילו היה הדיבור על-המציאות. אבל זה לא נכון. שיח הוא המציאות, והמציאות היא שיחנית. שיח, כפועל ולא כשם-עצם, הוא סידור אלמנטים במרחב. כל מיני אלמנטים, בין אם לשוניים או שלא, אנושיים או שלא. צורה של בניין היא שיח (לכן יש גם בנייני-לשון). צורת לבוש היא שיח, וכן גם צורת מערכת המשפט או הבריאות. כל דבר שמבטא משמעות, ומעבירה דרכו בעצם סימולו כדבר זה ולא אחר, הוא חלק משיח מסוים. לפיכך לא ניתן לטעון שהמציאות החברתית לא משתנה, והמחירים עדיין יקרים, על אף שהשיח השתנה. טענה זו מפרידה בין שיח למציאות ובין הדובר לדברים. נרמז בטענה שכן

ברור שהמתרחש בשטחים ובישראל זה דבר נורא. מלחמה, מוות, טילים והרס. נורא. אבל במקום הנטייה הטבעית כביכול לטבוע בפרטים, במספרים ובעובדות – שברובן נוחתות עלינו משידורי חירום (וכמו החוק, הופכים שגרתיים ורציפים) – אציע לשחק רגע בנדמה-לי. בואו נריץ את הדמיון לשלטון. דווקא בימים בהם מוסכם כי אין פתרון, ברצוני לבדוק, לפחות במחשבה, מה יקרה אם הבעיה המוצהרת של ישראל, הטרור, תיפטר? לטעמי, כשהבעיה תעלם בחוץ היא תופיע שוב, בפנים. נגיד ו"נזרום" עם דמיונן הרווח של שלוש קבוצות מרכזיות בפוליטיקה בישראל: הימין לגווניו, המרכז שסולד מקיצוניות, והשמאל הציוני שמסכים למטרה אך לא לדרך. אז הבה נדמיין שישראל "תלך עד הסוף", "תיתן לצה"ל לכסח" ותכבוש את עזה – כלומר תכניס כוחות צבאיים לכל הרצועה, תמוטט את חמאס, ותקים מנהל צבאי-אזרחי. יתרה מזאת, נגיד, במהלך קצת קיצוני, שלאורך זמן – כבר אין פלסטינים בעזה. בכלל. כלום, אפילו לא אחד, מעורב או לא-מעורב. מה אז? המגמה הכללית, כחלק מרצף היסטורי שהחל עוד באירופה אבל מסומן כאירוע מאז 1948, תמשך. זוהי המגמה שמאחוריה וגם לפניה ניצב

אלן באדיו Diacritics, Volume 36, Number 3-4, Fall-Winter 2006, pp. 156-157 1.     ימי הביניים הם בשום אופן לא תקופה של סטגנציה אינטלקטואלית בין העולם הקדום למודרני שיזם הרנסאנס. דמיון זה, שהוצב על ידי הנאורות והונצח על ידי הפרדיגמה המדעית של המאה ה-19, צומח מה ַ קשרים בין אידיאולוגיה רפובליקנית לבין המאבק האנטי-דתי. בפועל, ימי הביניים, במיוחד מהמאה ה-11 ואילך, הם עידן של רה-אורגניזציה מושגית יסודית. זהו הרגע שבו המונחים המגיחים מהעולם העתיק ראשית מתגלים-מחדש, ואז נרכשים-מחדש בתוך חזון כללי שונה לגמרי, כפי שהוא מרוכז בדתות מונותיאיסטיות. אך עלינו להבין שהתרכזות זו מכינה למודרניזציה, שליב ַ תה הוא פירוט הדרגתי של חזון חדש של הסובייקט. במובן זה, התנועה שמובילה לדקארט מצופה כבר מימי הביניים עם הניסיון לסינתזה בין רציונאליזם יווני לבין נטיית האמונה הנוצרית המרוכזת, לאחר פאולוס הקדוש, על החלטה אישית. בלב ימי הביניים, אם כן, מוצא הפילוסוף שני מפעלים אינטלקטואליים רמי-קומה: ה ִ שב וֹ ן טקסטואלי ופרשנות חדשה. 2.     המפעל הראשון, שהננו ה ַ עברה, הוא כמו "המצאה גדולה&q

  בימים אלה, העולם צופה מקרוב באוקראינה. חלקים בהתפתחויות האחרונות, מעל לכל הניסיונות החוזרים של הממשלה להשתמש באלימות כנגד מפגינים שלווים, מעלים חששות כבדים. אנו, נציגים של הקהילה האקדמית הבינלאומית, מוטרדים במיוחד מהעובדה שאלימות והטרדה לעתים קרובות מכוונים לנוער, לעתים קרובות מאוד לעיתונאים, לתלמידי אוניברסיטאות ולסגל זוטר. התנהגות כזו מצד הממשל האוקראיני היא הרסנית, הן לממשל עצמו והן לעתיד המדינה שהוא מייצג. בניגוד לממשלה, החברה האוקראינית הציגה בגרות אזרחית נערצת. נחישותה לשמר את מחאתה בתוך תחום החוקיות ודחיית האלימות היציבה שלה הם מופת להגנת זכויות אזרח. היום, מיידן האוקראינית מייצגת את אירופה במיטבה – מה שהוגים רבים בעבר ובהווה רואים כערכים אירופים פונדמנטליסטיים. אנו יוצאים בקריאה לממשלות שלנו ולארגונים בינלאומיים לתמוך באוקראיניים במאמציהם לשים סוף למשטר מושחת ואכזרי ולפגיע וּ ת הגיאופוליטית של מדינתם. אוקראינה צריכה תכנית מעין-מרשל שתבטיח את מעברה לדמוקרטיה מלאה ולחברה עם זכויות אזרח מובטחות. בהרחבת מדיניות חדשה לקראת אוקראינה, אנו מציעים לערוך הבחנה בין הממשלה האוקראי

אומרים שפוליטיקאים עושים 'ספינים' ו-'שיפטים', ומזגזגים מימין לשמאל וחזרה. כך אמרו על ליברמן, על שרון, על בוגי ועל אחרים. אך האם אלו באמת שינויים, או שרק הכינויים בעצמם הם שמסמנים 'שינוי'? כדי לבדוק זאת יש לחזור ולבחון את ההגדרות הבסיסיות של השדה הפוליטי. באופן מסורתי צד הימין מזוהה עם הכוח וצד השמאל עם הביקורת. לכן הליכוד משווק ביטחון והשמאל משדר אופוזיציה ואלטרנטיבה. אך מה חוזקן ותוקפן של הגדרות אלו בתקופת 'הפוליטיקה החדשה', כאשר נטען שכבר אין (שניים של) ימין ושמאל, ושהכול סובב את (האחד של) המרכז? כאן יש לבחון שוב מהו כוח ומהי ביקורת. כנראה, השניים מצויים במערכת יחסים. עד כה קיימות רק שתיים וחצי הגדרות לביקורת: הבחנה והפרדה בין דעה לידע, נכון או שגוי וכדומה. הגדרה זו שרדה כאלפיים שנה, עד לניסוחה של הגדרה אחרת: הבחנה בין האפשרי לבלתי-אפשרי (משום ההכרה שהנכון והשגוי שניהם אפשריים). הגדרה נוספת מתנסחת בעת הזו סביב הגבול של הבלתי-אפשרי ותחת ההנחה שגבול זה אינסופי. את הכוח ניתן להגדיר בהמון דרכים (פיזי, מטאפיזי, אובייקטיבי או סובייקטיבי), ואנ

בישראל נהוגה מדיניות של כיבוי שרפות, וכפי שראינו במקרה של הכרמל, גם לא מדיניות מוצלחת במיוחד. זאת אולי מפני שכיבוי שרפות אינה יכולה באמת להיחשב כמדיניות. היערכות לשרפות דווקא כן. אך היערכות כפי שנראה מצריכה תכנון מוקדם, דחיית סיפוקים, דמיון וחשיבה מאתגרת. תכונות אלה נעדרות ממשלת ישראל ומנבחרי הציבור. אלו כלואים בכלוב הברזל של הארעיות. המשבר התקופתי בבית החולים "הדסה" הוא התסמין הנוכחי. גירעון עצום המאיים בסגירה, עובדים מנוצלים, שובתים ולא משולמים, והרגלים ארגוניים מונעי-הבראה הם התופעות להן גורמת הבעיה. אבל כולם יודעים איך זה (לא-)ייגמר: הממשלה תתערב, תזרים הון מייצב, ובטרם זאת ינפיק בית המשפט צו מונע שביתת "שירותים נחוצים". בחזרה לפרדוקס העתיק של שביתת המיעוט ושאלת הלגיטימיות שלה, מוכרעת הסוגיה ברגיל לטובת הרוב, החוק והקיים – לעולם לא לטובת האפשרי. הבה נבחן זאת לעומק: לגבי המדע והטכנולוגיה, ובכלל השדה של החירות האישית, נאמר לנו תדיר שהכל אפשרי, ואנו כל יום מחדש על ספה של פריצת דרך חדשה. מהנדסים גנטיים ומאיצי חלקיקים דוחפים את הצהרות הדמיון כביכול מעבר

שיחה עם אלן באדיו, 8.1.2014 המילה ביקורת למעשה בעלת היסטוריה ארוכה מאוד. בשפה היוונית העתיקה ישנו הפועל Critien (κριτική) ומשמעות-הסימון של Critien היא לברור, להפריד משהו טוב ממשהו רע. אז ישנה תמיד מערכת יחסים בין רעיון הביקורת לבין רעיון השיפוט; השיפוט בנוגע לדברים שונים מאוד, בנוגע לאמת ולכזב, בנוגע לטוב ולרע, למה שהולם ולמה שאינו וכד'. אז הסיפור הפילוסופי המתאים של המילה ביקורת הוא גם ההיסטוריה של סוג הפעילות המנטאלית הזו, שכוללת הפרדה בין שני תחומים או שני ערכים של החברה. ואולי הדוגמה הבהירה ביותר של חקירה ביקורתית היא אצל אפלטון בהבחנה היסודית בין דעות לבין ידע, ובסופו של דבר, בין מה שהוא חסר עניין פילוסופי למה שבתוך שדה החקירה הפילוסופית. ועל כן ביקורת – וזו נקודה חשובה מאוד – אינה ברת-צמצום לפעילות שלילית טהורה. לעתים קרובות מאוד ביקורת נמצאת במערכת יחסים קרובה עם משהו כמו שליליות ולבסוף סוג של ספקנות. ספקנות במובן של מסקנות שליליות לגמרי לחקירה המנטאלית. אך זו לא בדיוק משמעות הסימון של המילה ביקורת. עלינו לומר שבביקורת יש לנו תמיד, בטבעיות, חלק שלילי שהוא הקב