Virtual Sociology

על המארג האנושי

המרחב הוירטואלי לכתבים אודות האדם, החברה, העולם והיחסים ביניהם.

הנחת המוצא היא קיומו של 'מארג' שמהבר הכל לכולם - ותחתיו, או דרכו,
נסקרים תחומי-החיים (והידע) המגוונים החל מפילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה, וכלה במתמטיקה, ביולוגיה, בלשנות ועוד.

מכאן ההזמנה הכוללת, לקרוא ולכתוב, לחשוב ולהביע.

17 באוק׳ 2011

ניו יורק - קהיר - ניו יורק


אלו דבריו של הפילוסוף והסוציולוג הסלובני סלבוי ז'יז'ק שהגיע לניו-יורק, לדבר לקהל המפגינים.. שהיום נראים כחלק מתופעה גלובלית שהחלה (לצורך הדיון) אולי במזרח התיכון וצפון אפריקה.. ונוכחת גם באירופה, ארה"ב ואפילו הגיעה לארצינו הקטנה...  הנכונות של דבריו והרלוונטיות שלהם לכל הלוקיישנים שהזכרתי, רק מחזקים את הקשר בין האירועים, המדינות והחברות השונות..






Transcript: [They are saying] we are all losers, but the true losers are down there on Wall Street. They were bailed out by billions of our money. We are called socialists, but here there is already socialism — for the rich. They say we don't respect private property. But in the 2008 financial crash-down more hard-earned private property was destroyed than if all of us here were to be destroying it night and day for weeks. They tell you we are dreamers; the true dreamers are those who think things can go on indefinitely the way they are. We are not dreamers; we are the awakening from the dream that is turning into a nightmare. We are not destroying anything; we are only witnessing how the system is destroying itself. We all know the classic scene from cartoons. The cartoon cat reaches a precipice, but it goes on walking, ignoring the fact that there is nothing beneath its ground. Only when it looks down and notices it he falls down. This is what we are doing here. We are telling the guys there on Wall Street, 'Hey! Look down!'

[inaudible] "... In April 2011, the Chinese government prohibited on TV, films, and in novels all stories that contain alternate reality or time travel. This is a good sign for China; it means people still dream about alternatives, so we have to prohibited this dreaming. Here we don't think of prohibition because the ruling history has even oppressed our capacity to dream. Look at the movies that we see all the time. It's easy to imagine the end of the world — an asteroid destroying all of life, and so on — but we cannot imagine the end of capitalism. So what are we doing here? Let me tell you a wonderful old joke from Communist times. A guy was sent to work in East Germany from Siberia. He knew his mail would be read by censors, so he told his friends, 'Let's establish a code. If a letter you get from me is written in blue ink, it is true what I say; if it is written in red ink, it is false.' After a month, his friends get a first letter. Everything is in blue. It says, this letter: 'Everything is wonderful here. The stores are full of good food, movie theatres show good films from the West, apartments are large and luxurious. The only thing you cannot buy is red ink.' This is how we live. We have all the freedoms we want, but what we are missing is red ink: the language to articulate our non-freedom. The way we are taught to speak about freedom, 'war on terror,' and so on, falsifies freedom. And this is what you are doing here: You are giving all of us red ink.


"There is a danger: Don't fall in love with yourselves. We have a nice time here. But remember: Carnivals come cheap. What matters is the day after when we will have to return to normal life. Will there be any changes then? I don't want you to remember these days, you know, like, 'Oh, we were young, it was beautiful...' Remember that our basic message is, 'We are allowed to think about alternatives.' A taboo is broken. We do not live in the best possible world. But there is a long road ahead. There are truly difficult questions that confront us. We know what we do not want, but what do we want? What social organization can replace capitalism? What type of new leaders do we want? Remember: The problem is not corruption or greed; the problem is the system which pushes you to be corrupt. Beware not only of the enemies, but also of false friends who are already working to dilute this process in the same way you get coffee without caffeine, beer without alcohol, ice cream without fat. They will try to make this into a harmless moral protest, a decaffeinated protest. But the reason we are here is that we have had enough of the world where to recycle Coke cans to give a couple of dollars to charity, or to buy a Starbucks cappuccino where one percent goes to Third World starving children is enough to make us feel good. After outsourcing work and torture, after immense agencies are outsourcing even our love life... MIC CHECK!... We can see that for a long time, we allowed our political engagement also to be outsourced. We want it back.
[part 2] But the reason we are here is that we have had enough of the world where to recycle Coke cans to give a couple of dollars to charity, or to buy a Starbucks cappuccino where one percent goes to Third World starving children is enough to make us feel good. After outsourcing work and torture, after immense agencies are outsourcing even our love life... MIC CHECK!... We can see that for a long time, we allowed our political engagement also to be outsourced. We want it back.

"We are not Communists, if Communism means the system which collapsed in 1990. Remember that today those Communists are the most efficient, ruthless capitalists. In China today we have a capitalism which is even more dynamic than your American capitalism but doesn't need democracy, which means, when you criticize capitalism, don't allow yourselves to be blackmailed that you are 'against democracy.' The marriage between democracy and capitalism is over. A change is possible.

"Now, what we consider today possible? Just follow the media. On the one hand, in technology and sexuality — everything seems to be possible. You can travel to the moon, you can become immortal by biogenetics, you can have sex with animals or whatever. But look at the field of society and economy — there, almost everything is considered impossible. You want to raise taxes a little bit for the rich, they tell you it's impossible. We lose competitivity. You want more money for healthcare, they tell you, 'Impossible! This means a totalitarian state.' Is there something wrong with the world where you are promised to be immortal but they cannot spend a little more for healthcare? Maybe we have to set our priorities straight. We don't want higher standards of living; we want better standards of living! The only sense in which we are Communists is that we care for the commons: the commons of nature, the commons of what is privatized by intellectual property, the commons of biogenetics. For this, and only for this, we should fight. Communism failed absolutely, but the problems of the commons are here. They are telling you we are not American here, but the conservative fundamentalists who claim they are 'really' Americans have to be reminded of something: What is Christianity? It's the Holy Spirit. What is the Holy Spirit? It's an egalitarian community of believers who are linked by love for each other and who only have their own freedom and responsibility to do it. In this sense the Holy Spirit is here now, and down there on Wall Street there are pagans who are worshiping blasphemous idols. So all we need is patience.

"The only thing I'm afraid of is that we will someday just go home, and then we will meet once a year, drinking beer and nostalgically remembering what a nice time we had here. Promise ourselves that this will not be the case. You know that people often desire something but do not really want it. Don't be afraid to really want what you desire. Thank you very much!"

16 ביולי 2011

השדה לא מאוזן מלכתחילה



אני ממשיך את אותו קו שדובק בי וכך גם בפוסטים כאן בחודשים האחרונים.
לפי אותו קו, שיכול להיות מיוצג ע"י הקריאה לאזן את השדה, בין אם הפוליטי, הכלכלי, האקדמי - יש חשיבות עליונה להדגיש שרצון לאזן הוא בעצמו חלק מהכחוניות שבאמת כבר הפרה את האיזון - ורוצה לשמר את המצב שבשבילה\מעמדתה הוא איזון. הקו המפותל שלי גם מדגיש כי חשוב ביותר גם לשים לב היכן עוברים הגבולות? בין אילו קטגוריות? אילו קבוצות? מי מכונן את הגבולות הללו? ומי מתחזק אותם?


אוקיי, תכלס, הקטע שאני רוצה לעשות פה, הוא לחבר שתי כתבות. 
האחת עוסקת בכסף ומכונות השתיה, השניה בצהל והשטחים. הקשר שאני רוצה להראות הוא שאין הצדקה - פרקטית או אתית - לטענה כי השדה בישראל אינו מאוזן וצריך לאזן אותו.


אבל תחילה ההקדמה שעל בסיסה נתווה כל העסק פה. 
היה סטודנט באוני' שבאחד השיעורים בסוציולוגיה טען, כמו שהתרגלנו לשמוע, שהאקדמיה לא מאוזנת, ובפרט מחלקת הסוצ' באוני' תל-אביב, אשר לפי הטענות נוטות חזק מדי, והרבה מדי - שמאלה. 
טענתו הייתה באשר לחומרי הקריאה ונושאי הדיון - לפיו היו חד צדדיים הם, ולא מאוזנים, כאלה המציגים את שתי העמדות של אותו נושא שעמד על הפרק. 


אני רק רוצה להדגים כמה טעה אותו סטודנט ומדוע (זו לא אשמתו). הוא פספס את המהלך המביא את הטענות כנגד האמת השקופה. הוא חשב שאנו מנסים להביא את הנושא מעמדה אובייקטיבית ומכאן להראות שיש לו שניים או יותר של צדדים אפשריים.  א' מול ב'.
בניגוד לכך, הניסיון היה להציג את האמת, ואז את המתחרות (ש)לה. ומכאן לגזור שאין ואי אפשר לדבר על עמדה אובייקטיבית כאילו יכלנו לעמוד על כתפינו אנו - או לצאת מעורינו ולראות המתרחש מעין הציפור. 
אדגיש רק כי אין אני מבטל כככל את האמת האוניברסלית כמו הפוסט-מודרניזם, אלא רק את נגישות לה. ומכאן את הוויתה. 
אך בקצרה, הוא טען שהשדה לא מאוזן כי לא מציגים את כל העמדות, בניגוד לתפישה לפיה השדה כבר איננו מאוזן - עוד טרם העמדות הפסציפיות, ולכן הכי קשה זה להראות זאת, שישנו כוח שקוף, 'אנרגיה אפלה' לפי הפיזיקאיים, שמטה את השדה ובדרך גורם לו להראות מאוזן. 



ארצה להראות שהדרישה לאיזון היא בעצם הבקשה לשמר את הכוחניות הראשונית שעצבה את השדה. 
נוכל להכנס לשדה הישראלי הכולל - דרך שני שערים: כלכלי וביטחוני, וכאמור, דרך שתי כתבות.


הכתבה הראשונה, הכלכלית, עוסקת באדם המתלונן על כך שמכונות שתיה אוטומטיות המוצבות בתוך בית החולים, יקרות יותר בשני שקלים ממכונות אחרות המוצבות עשרות מטרים משם. הוא מתחיל בתיאור האדישות למה שאותו פשוט מטריף. ממשיך בניסיון להבין מדוע נעשקים החלשים והחולים, מברר את יצרני המכונות, משווקי המשקאות ומגיע למוקדני שירות. שם הוא נתקל במענה הקולי הוא 'האויב המוכר' הוא אומר וצודק. לאחר מכן כשלא מוותר - בעובי הקורה הוא מוצא את החוק, השרירותיות של המחיר (כרדיקל חופשי), ואת התנועה הנצחית בין גופים ומערכות שונות, שלא משנות כלום ו'מעבירות את הסיכון' בלשון של היחסים הבינלאומיים מיישות זו לאחרת - כפי שהוא מציין, בשאיפה שהוא יוותר בדרך הפתלתלה והמבוכית. לבסוף הוא מסכם באומרו:
"הניחו את האצבע על האשם ותגלו שאף אחד לא אשם. האשמה נעלמת בין מענים קוליים ומכרזים עלומים. לא נותר אלא לדפוק את הראש במכונת השתייה הקרובה לביתך"

(הלינק לכתבה: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1234749.html)




הכתבה השניה, בנושא הביטחוני, מתארת בוידאו התפרעות באחד מהכפרים הערביים עסירה א-קבליה, אשר מצולמים נערים מהיישוב היהודי ייצהר, המיידים אבנים ברוגטקות על בתים פלסטינים ותושביהם, נשים, ילדים גברים כולם נפגעים מהאבנים. עד כאן, וכעת נוסיף שבמקום נוכחים חיילים קרביים חמושים של צהל, אשר ממוקמים במורד הגבעות של הנוער היהודי, ושומרים דווקא על התושבים הפלסטינים. לא ברור ממה הם שומרים עליהם, אם לא מהאבנים שמגיעות מהפסגות ליד. בכל אופן החיילים נראים כשומרי הפגנות או סדרנים של משחק כדורגל. המצב נמשך עשרות דקות, בסטטיות הזו. אבנים נזרקות, פלסטינים נפגעים, חיילים יהודים שומרים על המשך המצב התקין שלא יופרע הסדר. 


(הלינק לכתבה: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1234223.html)




עכשיו אם לחזור לאותו סטודנט שלא הבין מדוע השדה כבר איננו מאוזן - ולכן התלונן על היות הסוציולוגים חד-צדדיים המתעלמים בשיטתיות מן הצד שכנגד, תוך השתקתו כמובן - נראה, כי דווקא חוסר המעש הוא שמראה על השדה ו(חוסר-)איזונו. המצב השגרתי - בו עושקים את מי שרק אפשרי, או עומדים מנגד לאלימות יבשה פרופר, רק על בסיס חוקי - של הכלכלה, או של הצבא - הוא-הוא בדיוק המצב שעלינו לבחון כלא מאוזן, ואח"כ להסביר כיצד התהווה השדה ככזה. 
כל ניסיון להציג את השדה האקדמי כלא מאוזן - שוכח שזה שדה שניוני - שחוקר את הראשוני - היומיומי. 
חוט השני המקשר בין שתי הכתבות הוא החברתי - שכן הכלכלי והביטחוני הם חלקיו. 
וכאן נראה שוב, כי יש מי הרואים בשדה החברתי בכללותו כגוף הרמוני, מאוזן - שאותו מפרים אי אלו גורמים. 
יכולים הם להיות היהודים או הפלסטינים, יצרני המשקאות או המשווקים הישראלים, אך בכל אופן להוציא את התקלות הזמניות - המכלול הנו מאוזן מטבעו. 
אנשים המחזיקים בתפישה זו, יטיבו לשמור על החוק. הם מצדדים בו. מכאן, אסור לגנוב, אך השוק החוקי הכלכלי הנו חופשי לקבוע מחירי מוצריו (בגבולות המועצה לצרכנות וכד'). בהמשך, גם צהל אמון על חוק ישראל ושמירתם, ולכן תפקד כ'שומר החוק' נגד אלימות פרו-פלסטינית, או פעילות חבלנית מסוג כלשהו שאינה עוינת משום יהודיותה. 


מנגד, ישנה עוד דעה. שהחוק - כשלעצמו - איננו מאוזן. איננו סימטרי. כמו שכתב בנימין על החוק: "שמאפשר בשוויוניות לעשיר ולעני לישון מתחת לגשר", המציאות הממשית קובעת אחרת. גם מישל פוקו כותב ספר שנקרא ידע\כוח. לפיו "כוח הוא מלחמה". ואם כוח פועל כ'ידע\כוח' - אזי הידע הוא מלחמה. ואם הידע מעוגן בחוק - להלן החוק הוא המשך המלחמה.
מש"ל. 

אז מלחמת המעמדות נמשכת דרך קווי הטלפון וחוקי הצרכנות בהם נתקל הכותב הראשון והם שהוציאוהו מדעתו. 
העברת האחריות והאשמה היא עניין שבשגרה - ולא בכדי - באמת אף 'אחד' לא אשם. כולנו אשמים. השיטה אשמה והיא-היא אנחנו. אנו מגלמים את השיטה - מי יותר ומי פחות - אך אין 'שרשרת חסינות' מפניה.
מכאן, האדישות והתנועה הביורוקרטית גורמת לתלונות עממיות להתמוסס בדרך למעלה וכך מנציחות את השיטה - וכולנו מכירים את זה - מי מאיתנון שהתקשר פעם להתלונן על משהו וזכה לדבר אל האוטומטון עליו דיבר פסקל, הממחושב-מענה קולי, או זה האנושי-פקידותי. הם פועלים באותה דרך, אין לאף אחד כוח באמת לשנות משהו. אלא רק להעביר את זה הלאה. ודרך משפך הפוך, הרוב לא עובר סינון ומתמוסס בדרך לקובעי המדיניות או המחירים. אלו, מצידם, פועלים לפי החוק ותחתיו, אשר כמובן מיטיב עמם ועם עמדתם, שכן הם מצד הנכון שלו. של מקבלי הכספים, ההכנסות, הפרסים, המתנות, ההוקרות וההכרות.
כך פעלו גם החיילים אשר רגילים לשמור על 'ערבים', כי הם המתפרעים. יהודים זה מקרי פה ושם יש כאלו שיוצאים מכלל שליטה - אבל זו אינה התפרעות, לא לפי החוק - "איש מהנפגעים אינו מתכוון לבזבז את זמנו בהגשת תלונה, בשל הימנעותן השיטתית של הרשויות מאכיפת החוק על מתנחלים התוקפים אותם. בצלם יעביר ביום ראשון את התיעוד המלא של האירוע למשטרה ולצבא בדרישה לאתר את המתנחלים התוקפים ולחקור מדוע נמנעו החיילים מאכיפת החוק".

אם-כן, החיילים לא נמנעו מאכיפת החוק. נהפוך הוא: הם הקפידו לשמור עליו. 
הבעייתיות היא - כאמור, שהשדה אינו מאוזן מלכתחילה - החוק אינו תקף על כולם באותה צורה למרות שהוא פונה לכולם באופן שוויוני כביכול. לכן החיילים בעצם שומרים על מי שנפגע ולא אוסרים או עוצרים את הפוגעים כי הם מהצד ה'מגן' ולא ה'תוקף'. הם כמו החיילים, יהודים. לכן צבא הגנה לישראל וליהודים מסתבר שמתיר פגיעה בפלסטינים מחמת הגנה. וכך בדיוק טענו (למרבה הפלא של חוקי הקורולציה) היהודים שזרקו את האבנים ופגעו בפלסטינים, כי קודם לכן - 'הם התחילו'. 


מבלי לראות את הקשר בין הדברים, מכונות השתיה וצהל, דרך החוק והחברה - כל אחד מאיתנו ימשיך לסבול מאותו שדה שאינו מאוזן. כמובן, מי יותר ומי פחות, אבל כולנו. כי החוק כתוב, ואם אינו מאוזן, כלומר נוטה לצד הלא-נכון ולא צודק אתית, הוא מתישהו יחתוך או יצטלב עם מקומינו החברתי, כי אלו הם דינמיים. למשל כל אחד יכול להיות בצד הלא נכון של החוק כל פתע פתאום. מכאן האינטרס המשותף להפכו לחוק צודק.
תחת אור שכזה אפשר גם לבחון את חוק החרם, שגם, באופן לא מפתיע, קושר את הכלכלה לביטחון דרך הפוליטיקה. 

לכן, כל מי שטוען שהשדה האקדמי אינו מאוזן ונוטה שמאלה - פשוט מפספס את המים לדג, את מה ששקוף מעיניו, את מי ששקוף מעיניו - שכן החיילים בעצם הנציחו את האלימות במקום להפסיקה, או שמכונות השתייה הם לא המכונות אלא בעצם אנחנו - הקונים, העובדים בחברות הללו וכד', וכן, גם נותני השירות הביורוקרטי המסריח הזה. הם אלו שכבר הופכים את השדה (הכלכלי, החברתי, הביטחוני, הפוליטי) ללא מאוזן כשלעצמו - מלכתחילה. על-כן חובתינו, בעלי המוסר והאתיקה החברתית, לחשוף מנגנונים שכאלה - שגורמים לאלים ולכוחני להיות שקוף ונורמלי. זה הרבה יותר טוב ובריא מאשר תביעה אימפוטנטית ועיוורת לאיזון השדה, מה שלעולם לא ייתכן בחברות מורכבות אנושיות.








16 ביוני 2011

על הכלכלה בישראל - והקוטג'





למי שקרא את הפוסטים האחרונים, אולי יהיה קל יותר להתחבר לרקע שאציג בנושא הכלכלי, בעודי שומע תכנית עם שני כלכלנים, האחד בעד הפרטה, השני בעד פיקוח.


שניהם מתנצחים זה מול זה בצעקות, בטענה שדרכם תוביל לירידת מחירים. הראשון מציע תחרותיות השני מציע חקיקה. 



למשל על הקוטג', אשר סביבו מתנהל מה שמכנים 'מאבק' למרות שלדעתי זה מצחיק לקרוא לזה חרם צרכנים שכן זה בקושי מדגדג את הצד השני, היצרני. למרות שבריאיון של אחד מבעלי המפעלים שמייצרים הקוטג', אמר בכנות שהוא דווקא מרגיש רע לדבר מול אנשים בתקופה שכזו, ולכך עוד אחזור.

אבל בכל אופן, אחד טוען שלו הקוטג' היה מיובא, 'כמו כל מוצר אחר', או היו נותנים יותר רשיונות למחלבות, ועוד כל מיני רעיונות למען הפרטה למען תחרותיות - כך מחירו לא היה יקר כל-כך כדי להביא ל'חרם צרכנים'. 
מנגד, טוען יריבו שדווקא העובדה שהוצא הקוטג' מסל מוצרי הפיקוח (לפני 6 שנים), דווקא זה המהלך שהביא לנסיקת המחיר, כאשר הפיקוח המדיני הוסר על התעשיינים הפרטיים, ולראיה ציין את מחירי הבנקים, סלולר, מים ועוד שירותים שהופרטו לאחרונה, ומחירם המריא לגבהים חדשים.


טוב, בקצרה, אני בסך הכל רוצה לומר ששניהם טועים למרות ששניהם צודקים. הם, כמו הרבה מאיתנו, עושים חלוקות שהורסות להם את החיים, כלומר גובות מחיר סימפטומטי, בגוף או בתיאוריה. למשל, החלוקה הבסיסית בין גבר לאישה. היכן ההרס והמחיר? יעידו כל אותם 'לא מתמיינים', מי שלא מוצא את ההגדרה מספקת, מכל סיבה שהיא. חלוקה נוספת בין אנחנו והם, ואת המחיר עליה עדיין משלמים כל החיילים בעיקר החטופים\שבויים, ולא פחות מהם (תחת סוג אחר של שבי) גם שאר האוכלוסייה, אני ואתם. בצד של ה'הם' המחיר עוד כבד יותר. חלוקה שלישית יכולה להיות בין אמת ושקר. זו חלוקה שמחלקת את העולם לטובים ורעים ובהחלט קשורה אולי לחלוקות האחרות. 
בהסתכלות קרובה, כל ההבחנות והחלוקות קשורות וחותכות זו את זו. 
ולהבחנה הרלוונטית הפעם, בין הפרטה לפיקוח. 
כבר בהצגת התכנית, תרתי משמע, כלומר במובן התיאטרלי והדרטורגי של המופע שארע מול עיניי, נראה המצב כחלוקתי, ושוויוני. היה מראיין, והיו מרואינים, שניים מהם - העורכ\ת עשו עבודתם נאמנה. כביכול, התקשורת אף נשארה אובייקטיבית, שכן הציגה את מגוון הדעות, לכאן, ולכאן.


אבל, וכאן נפגש הפוסט הזה עם קודמיו, בהיגיון הסינטזיוני והרטרואקטיבי. אני מתכוון לכך שאין ביניהם מחלוקת כלל וכלל, אלא המחלוקת היא בין כל אחד מהם, והוא עצמו מול עצמו - מול מה שהוא אמור לייצג, אותה שאלה שעליה הוא 'בא' לענות.
ובמילים אחרות, האם הפרטה בכלל היא הפרטה, וקשורה או מייצגת נאמנה את מה שהיא טוענת להפנות\לרפרר אליו?
ובנוסף, הרי בסינתיזה יש יותר מאחד, האם פיקוח באמת מפקח ומבצע כהלכה את המצופה ממנו?
כלומר, המתח הוא כבר לא בין שתי הדעות עצמן, אלא בין כל דעה או עמדה, והיא עצמה. 
עכשיו זה מסתבך עוד טיפה, שכן ה'שאלה', עליה שתי הדעות\עמדות מנסות לענות - היא אותה שאלה.
לשון אחר, שתי הדעות מנסות לכסות את הבור השואל  'כלכלה פוליטית - כיצד?'. מכסה אחד לבור הזה, או גשר מעל התהום השחורה והאינסופית הזו הוא ההפרטה. אחר הוא הפיקוח המדינתי.
אבל חשוב לזכור את המימד האוניברסלי של שתי הדעות, לא להפקירו כהרגלינו, ולשחק או להתפלסף עד אין קץ בין תכנים או תשובות או מכסים פרטיקולריים, כאילו המתח הוא ביניהם. 
כאן בדיוק הגל ודלז', שניים מגדולי הפילוסופים של המאות 19, ו20 נפגשים. הגל מדבר על היסטוריה של אוניברסליות. דלז' על הניסוח של שאלה ותשובה. 

שהגל מדבר על רעיונות, רוב האנשים חושבים או קוראים את זה במובן שהוא אידיאליסט שחושב שהרוח היא השינוי שעובר על האנושות ומשנה אותה בדרך, כלומר תפישה אידיאליסטית פשוטה. אך זוהי טעות.
אחרת מדוע כתב ש'הרוח היא עצם'? 
תפישתו הייתה כזו שבין כל רעיון אוניברסלי, נאמר צדק, שלום, אהבה או כלכלה פוליטית במקרה של הקוטג' - ותכניו הפרטיקולריים, כלומר המחיר שהיה פעם, או המחיר שהיה אתמול, וכן המחיר של היום, או לחלופין ניסוח\ביצוע הדמוקרטיה כמות שהיא באנגליה, ואז ניסוחה האמריקני, הרי כל אחד מהאמלנטים שונה מהאחר בסדרה. 
ובכן, ההיסטוריה אינה נעה במובן הליניארי הפשוט מההתחלה אל הסוף, ממחיר נמוך לגבוה, אלא בצורה רטרואקטיבית וברמה האנוברסלית, של 'מהו מחיר'? (כחלק משאלות הכלכלה הפוליטית, וסוגיית הערך בפרט).
מכאן, נבחין כי שתי העמדות שהוזכרו קודם לכן, הן בעצם מאותו מישור ולא שונות זו מזו, חוץ מהשוני הספציפי. 
מן הכוח אל הפועל, ההפרטה מחד והפיקוח מאידך מבטאות רעיון אחד, או שאלה לפי דלז', וזוהי אותה שאלה, כאמור. 
מי מפריט? המדינה. 
למי? לחברות\תאגידים פרטיים.
מהי הסמכות? החוק המדיני, והביורוקרטיה הארגונית.
מהו ההרגל? תלוי מקרה, ומקורותיו. 
מהו פיקוח? חוק מדיני מגביל (למשל סל מוצרי צריכה בסיסיים).
מי מפקח? המדינה.
על מי הפיקוח? על כל השאר, יצרנים, משווקים וכד'.


דרך שאלות אלו ראינו שלא משנה מאיזה כיוון הולכים, הרי במעגל נפגשים תמיד באותה נקודה.
כלומר, המדינה והשוק הפרטי קשורות זה לזו יותר עד מאוד, ועל זה תעיד חתונתו של תשובה הבן, ביער בן שמן או במקום ציבורי אחר, שם נכחה הפוליטיקה כמו הפוליטיקאים (וביניהם, כמובן, הפוליטי).
על תובנה כמו עובדה זו 'עלה' כבר מרקס מזמן שאמר שהמדינה היא הוועדה הפועל של הבורגנות. בשינוי או אדפטציה סמנטית, אפשר להגיד: המדינה היא חברת הברית הטובה ביותר של התאיגידים הגדולים. וזה הרי די הגיוני, הרי מנהלי המדינה רוצים השפעה וכסף לקמפיינים, אז הם מלקקים לבעלי ההון, ואלו רוצים השפעה בחקיקה, אז הם מלוקקים ומלקקים חזרה. הדדיות ליקוקים מלבבת, רק שעל חשבון מיליוני אזרחים עובדים שכל יום ויום קמים בבוקר, ועושים משהו בשביל לשאוף לבלתי אפשרי. 
אז זה לא רק שהון ושלטון קשורים יחד, אלא במובן שאין מכך דרך מוצא 'רגילה' שאינה אלימה (לא בהכרח פיזית).
הרי במילים פשוטות, מה זה חשוב האם הגנב שגנב לי את האוטו מרמת השרון או מפתח תקווה? עדיין אין לי אותו. אז הם מתווכחים ויכולים להתווכח עד מחר בין הפרטה או פיקוח. הרי משלמים להם על זה.

שנושא המים מופרט, החוקים המדינתיים עדיין שולטים בחברה הפרטית. ומנגד, החברה הפרטית המונעת מהדחף לערך העודף להגברת המחיר מנסה לעקוף את אכיפת החוק, כמו שמטיבות לעשות חברות הסלולר בחוזיהם הדרקוניים. 
מנגד, המצב בדיוק זהה כאשר ישנו פיקוח מדיני על מוצרי הצריכה. הרי גם המיסים עולים בהדרגה, וגם כאשר הסלולר היה של המדינה, קרי פלאפון ברשות בזק, אז שיחה לחול עלתה כמה שקלים לדקה. אין מוצא מתוך מעגל סגור זה, לא משנה כמה מהר נרוץ או לאיזה כיוון. 
זה המחיר של החלוקה הזו, כמו שפתחתי ואמרתי שלחלוקות יש מחיר הוא עיוורון והסתרת הבעיה אמתית היא הקשר הידוע בין הון ושלטון.

עד שהאנשים יתעשתו לפעמים כבר מאוחר מדי. וכל עוד יש אויב חיצוני, מדומיין או ממשי (או שניהם!) - לא כדאי לבנות על מרד אזרחים משמעותי בישראל. כי חייבים להשאר מאוחדים, נוכח מלחמת ה'קיום'.
אז כדאי לזכור ולהזכיר לפעמים, את הקיום האמיתי, שהוא נמצא במלחמה ולא איזה קיום מדומיין על קצה מדרון. אלה הם חיי היומיום שהם הקצה הבלתי אפשרי שעולה בחיי אדם ויותר תכוף בנפש. 
פוסט נוסף אולי יקשור את שתי התופעות יחדיו, זו הבטחונית, והאויב שצריך להשאיר מול העיניים של האוגר כדי שימשיך לרוץ על גלגל הכסף, עם זו הכלכלית-מדינית, והאופן בו הצגתי את המערכת הניאו-ליברלית וגלובל-קפיטליסטית הזו שמכתיבה את חיינו כאילו אנו רוצים בה וחושקים בה, ועוד בצורה מעגלית חסרת מוצא, בין המדינה לשוק, החברה אזרחית תמיד מופסדת (אולי אפשר להתווכח על גובה ההפסד, אבל באמת לדעתי זו שאלה למנוצחים בלבד, או לוזרס באנגלית). 
חייבים לזכור כי במקרים כאלה (כלכליים, פוליטיים, מיניים, פילוסופיים) אי אפשר להשאר נייטרלי, זה כמו שמרביצים למישהו מולכם, ומבקשים ממכם עזרה, ואתם (לא) מגיבים ואומרים - 'לא אני לא רוצה להתערב, לקחת צד'. הרי כבר לקחת בכך צד. 

15 באפר׳ 2011

לכבוד חג הפסח


ובכן, לכבוד החג, אפתח בשאלה ספציפית?



על מי פוסחים השנה?



אני אמקד, נוכח שלט חוצות ענק המונף ברחבי כיכר העיר תל-אביב, רבין או מלכי ישראל.. מה שלא יהיה.


בכל אופן, השלט, בחסות עריית תל-אביב כמובן ויותר חמור מזה - עמותת לתת.
הוא מפציר לתרום פרוטות לעזרת מי שאין לו.


בואו נראה מיהו זה שאין לו - לפי השלט:


המוני משפחות הסובלות מאי-ביטחון תזונתי (!!!!!)


מה זה???
לא יודע זה נראה ומריח מסריח, בואו נתסכל מקרוב יותר


משפחות, סובלות, אי-ביטחון, תזונה


אז אני רוצה לתת את דעתי על לתת, ולפתוח במשפט של, נו כן, ז'יז'ק:


charity degrades and demoralises.
the worst slave owners were those who were kind to their slaves.


ומכאן אני רק רוצה להראות משהו שחייב לקפוץ לכל מי שמחשיב עצמו כאדם חושב, וזה - הרטוריקה, והמשמעות.
למה המשפחות סובלות - למה רק המשפחות? מי נפסח פה? אנחנו! החברה כולה, אנחנו לא סובלים מעוני? בדרך זו או אחרת, כל אחד לפי מיקומו ומקומו סובל מזה - כי כולנו קשורים זה לזה, בדרכים אלו ואחרות (עסקים עד משפחה וצבא).
דבר שני, אי ביטחון? על מה מדובר פה? על אוכל! אז זה נחשב חלק מהביטחון הקיומי שלהם.
פשוט מצחיק להגיד שהם באי-ביטחון מאשר פשוטו כמשמעו - הם רעבים!
במדינה שכל שיחה ביטחון, אין זה מפתיע, אלא מעציב.
הרי לכולנו כביכול חסר ביטחון, כזה או אחר. ותמיד מזכירים לנו את זה. שחסר.
כך משמרים את המערכת רצה, סביב הזנב של עצמה, במרדף מדומיין אחרי הביטחון המושלם שאינו קיים. כאילו מתישהו יהיה מספיק ביטחון. ואז נכבה את הפסיכוזות הביטחוניות? יש רף? מדד פלוצקר לביטחון או משהו? אהה כן יש דרגות חירום של המדינה. אלא שאנו במצב חירום כמעט רצוף כבר 60 שנים. מה זה אומר על רף הביטחון? שחסר תמיד! אז צריך עוד!
עכשיו לגבי התזונה. למה לא לדבר על אוכל? הם רעבים אמרנו כבר למעלה, למה הם רעבים? לאוכל!!!
שוב נפסח ההיגיון הבריא לטובת החולה, זה שהולך לשיח המדעי\רפואי כדי להרגיש טוב עם עצמו - זה הרופאים אמרו. ואפילו לא הם, בלשונם הנצחית של הרופאים: 'הדוח אמר'... כאילו יש לו פה.. אבל שזה נוגע לאחריות, פתאום, יש לו פה.
וכך נוצר מצב מסולף אידיאולוגי ושפל, שעוד משפיל את שאר החברה.
במקום שנאמר את האמת הפשוטה - וכך נסתכל למציאות, ולנו עצמינו בפנים בצורת: יש המוני רעבים בישראל! - אנו ממציאים פנטזיות 'ריאלסטיות' המוכחות ע"י כלכלים ומדדי צמיחה שטותיים. איפה המדד ואיפה הרעב? איפה שכר הבכירים שיכול לקנות מדינה לכל רעבי הארץ? ולא רק להם אם נרחיב היריעה ללא-יהודים. יש עוני בארץ והרבה ממנו.
מצד שני, עדיין בחדשות-הלילה כל ערב מציגים את הפנטהאוז היקר במדינה. כאילו השרים מריצים את התקשורת שתעשה עבורה סקרים.. מצחיק.
פחות מצחיק שזה מזכיר את הייפוי הלשוני המבדח: אל תגיד מפגר, תאמר מאותגר שכלית!
ועל אותו לשון, על תגיד רעב-עני-מסכן-נדפק שעלול למות מרעב כי יש אנשים שמרוויחים יותר ממיליון שח לחודש, ומצדיקים את זה בכל סיבה מצפונית שהיא. וזו הרי פנטזיונית וריאלסטית באותה עת: הרי תירוצו של המליאנ-מניאק הוא מריטוקרטיה ושוק חופשי: "הצלחתי כי אני טוב והיה לי מזל". חרא! 
באנגלית יש פתגם יפה (מעולם הבייסבול) על העשירים שטוענים כך: הם נולדו לבסיס 3 ומרגישים כאילו הם רצו הקפה שלמה. 
 כך לפיהם, פשוט תאמר 'סובל מאי-ביטחון תזונתי'. כאילו זה מה שמדאיג אותו! האי-ביטחון תזונתי. הוא פשוט רעב!
אבל ככה זה שהשיווק והאידיאולוגיה נפגשו, התחתנו והולידו ילדים. מקבלים אנשים שלא יכולים להסתכל למציאות בעיניים ואף פוסחים עליה מכל וכל - וחמור מכך, הם שוכחים שהנטל הוא משותף, האחריות היא אישית!
או שעוזרים באמת ומתחלקים בנטל באמת (כלומר, פעולה חברתית-ממסדית-מדינית ולא ספורדית מטעם טוב ליבם של מספר מועט מדי של אנשים) - או שסובלים אידיאולוגית מסימפטומים קשים כמו אי-חיי משפחה, או חיי משפחה גרועים, עד גירושין רבים, וחוסר סיפוק ותאווה מיניים, הרי המוח עסוק בדברים אחרים, וכלה בבגידות מצפוניות וגם נאיפות שכן הכוח מאפשר, ועל המחיר - פוסחים.

28 במרץ 2011

תחילה כטרגדיה - אז כפארסה

מתי מתי נעשה משהו בקשר לזה???




אז כאמור, הפילוסוף הסלובני ז'יז'ק כתב ספר לפני כמה שנים (2009) ספר בשמו של הכותרת. הוא ניסה להסביר שם מדוע מה שמוצג לנו בכל מיני דרכים כטרגדיה, בכלל לא טרגדיה. וזאת לא כדי שנשמח לכשגילינו שזו לא טרגדיה, חמור רבות מכך, כדי שנגלה רק שיש טרגדיה גדולה, טראומטית, אנטגנוניסטית הרבה יותר שאותה בכלל לא יודעים, או יותר מדויק: לא יודעים שיודעים.


בדיוק ראיתי פרסומת של ויקי כנפו, מגינת זכויות החלשים מלפני זמן לא רב כ"כ (2003) לא מככבת אלא יותר מתגמשת בפרסומת לאחת מרשתות המזון הגדולות (מגה-בול), כמובן, נגד אחת אחרת (שופרסל אני חושב). עכשיו, תחשבו רגע על מה שרשמתי למעלה.


לפני כמה שנים היא הייתה סמל של מאבק עממי (שגם הוא מסומל, ע"י כמובן, מזרחייה, ואישה לא פחות!) נגד גזירות כלכליות, העלת מיסים בפרט וקושי קיומי ועוני בכלל. כמו כל תופעה מתוקשרת, סחפה אחריה ויקי כמו הוריקן (נמוך עוצמה יחסית אמנם) וכמוהו בדיוק דעכה והתפוגגה (יחד עם המאבק?) לאדי האתר.


אחרי כמה שנים, נראה שמצא מישהו לנכון להעלות את הסמל ההוא, כדי לסמל כעת. הרי עם 'אם כל העניים' יודעת איפה זול - הרי שנאמין לה! עכשיו מי מנצח פה? מי ניצח אז? זה לא פשוט. תמיד ניצח הקפיטל זה כן אבל. אז, שהשתיק את מאבקה בדרך זו (הטבות) או אחרת (סקנדל עירום). וכעת, שהיא מפרסמת משהו שממומן, כדי לנצל את האותנטיות המדומיינת שלה. לא יאמן! 
אך..... עבודת ההסמנה בפעולה. מה יותר מזה אפשר לבקש?


רוצים עוד דוגמא לפני החפירה?


כבר שנים יש קמפיין ישראלי ממשלתי ממומן כהלכה (למשטר בזבזני-נצלן-מושחת ונפוטסטי) נגד התביישות הכינרת כסמל למחסור במים של מדינת ישראל.
שימו לב איזה משפט טעון יצא לי - וזה העניין. הבה נעבור על סמליו: ממשל, התייבשות, כינרת, מחסור, מים, ישראל. כולם שימו לב כבר מבנים נרטיב. לא צריך עוד כלום.
אבל היה עוד משהו, היתה זו בחורה יפה וצעירה שפניה נסדקות כקירות בני מאות שנים.
ואז חילקו 'חסכמים' (ראו פוסט על האקולוגיה והקפיטליזם), ועוד הפצירו להתקלח פחות!! חוצפנים!
מי מפציר למי פה? אבל אני סוטה. מהנושא.


רק אוסיף עוד פרט אחד: לאחרונה, הופיעו פרסומות של חברת מזון, מהצד השני אמנם, לא מחסן מכירות רשתי, אלא מסעדת הזללה מהירה וטעימה! אגאדיר שמה.
לפי הפרסומת: ישראל מתייבשת, אבל באגאדיר נאמר לנו, יש עוד הרבה בירות!.
אז מי מתייבש פה באמת?




עכשיו אני לא רוצה לבזבז חצי שעה או יותר בלכתוב הסבר מפורט לשאלה הבנאלית שהיא ככ בנאלית, כמו מים לדג, שלא מבחינים בה: בהתחלה טרגדיה - ואז פארסה?
תזכרו את שתי הדוגמאות (זה יושב יופי!): כנפו, ומים. היה מתאים לי עכשיו כנפה ככה טוב, עם כוס מים צלולים.
במקום שלא מציג טרגדיות בזויות ומפוברקות כאידיאולוגיה בורגנית-קפילסטית מסריחה לכל אורכה. מסריחה ונצלנית. ולי שנמאס לו מקיטוריי על הקפיטל, שישאל עצמו מתי התעצבן לאחרונה, אבל באמת. ושיראה, או יבדוק, האם לא הייתה שם טרגדיה מפוברקת?
אבל בכל אופן - רק חשוב לראות איך תמיד, הקפיטליזם גמיש כמו מתעמלת עם גוף רוסי וגמישות סינית!
הוא מתאים-עצמו, מתעצב, מסתגל - לכל מצב! לויקי כנפו ולמחסור במים. אז, משהותאם, ביכולתו לפעול על לבבות אנשים דרך אידיאולוגיה של אנשים חזקים. כמו אקולוגיה או עוני למשל.


אני רק משאיר את הסרטון-אנימציה היפיפה הזה, של צוות מוכשר בהחלט, שב-10 דק' מסביר בציורים יפים מאוד את הבעיה של הטרדיה ויחסה לפארסה בעולם החצי-מערבי חצי-ערבי שלנו.


בבקשה:


10 בפבר׳ 2011

חובה לדעת



בהמשך לפוסט על השלום והמלחמה, אני רוצה להתייחס לשתי תופעות רציניות, ולמשהו שלדעתי פשוט הכרחי לדעת ולהפיץ כמה שיותר.
כולנו בישראל שומעים בזמן האחרון, כמעט מדי חודש האשמה חדשה-ישנה בדבר שחיתות מוסרית\אתית ו\או כלכלית\אינסטרומנטלית כזו או אחרת בשלטון (המוניציפלי או הלאומי). רק להזכיר מספר מהאחרונים, הנשיא קצב, הירשנזון, הנגבי, ליברמן, אולמרט, הבנים של שרון, ג'קי מצע, מרדכי, גלנט, דרעי, ברק, ראש עריית פ"ת - ובאמת אלו רק מקצה הראש ואני מאמין שאפשר להמשיך עוד, ובכל מקרה זה רק מה שמגיע לגלי האתר והמדיה, שכן הרבה חקירות נותרות 'מאחורי דלתיים סגורות', או תחת צוי סודיות וחיסיון, מסיבות כאלו ואחרות - וחקירות אלו, לא מגיעים לציבור הרחב.


חשוב להדגיש, שאני לא מבחין כרגע בין אשם לזכאי. ונכון זו מגרעה. אבל בואו נודה בזה, עם רשימה כזו ארוכה, ופשעים כאלו חמורים, אולי לא באמת משנה אם קצב אנס אותה גם מאחור ולא רק מקדימה, סליחה על הוולגריות.


אבל, וזה מה שחובה לדעת, והוא הדגש החזק ביותר - יש לשים לב, יש להבין, שאלו הם לא סוטים. לא מפלצות, לא סרחים ולא תפוחים רקובים. הפשעים שלהם, הם לא וירוסים שמפרים את או מפריעים לעבודת המערכת התקינה. אלא, במקום, יש לראות שדווקא ובדיוק השרשרת, הרצף המתגבר של מקרים, הוא שמעניין אותנו - הדפוס, ואותו יש למקום דווקא ובדיוק בתוך, כחלק אינגרלי וטבעי של המערכת, ושל תפקודה ה'תקין'. אפשר לתאר זאת אולי דרך הדמיון שפעולתם כתובה כחלק מהאלגוריתם של הפעלת המערכת החברתית-פוליטית הטבעית והתקינה. במילים אחרות, זה לא קצב שסרח, לא תכונותיו הפסיכולוגיות הביאוהו לאנוס, אלא צירוף הנסיבות המערכתי, ריכוז הכוח והעוצמה, תחושת העליונות, הנחיתות המוסרית ועוד הרבה אחרות - הן שהביאו בסופו של דבר, לסיפור כזה או אחר להתפוצץ. עכשיו, צעד נוסף יהיה להבין שמכאן זה המיקום שקובע את התפקוד ולא השחקן לגמרי. ברור שלא כולם אנסים, גנבים או רמאים, אבל שוב, הגידול הסטטיסטי הזה, חייב להביא לתגובה. שאני אומר מיקום אני מתכוון למסלול האישי-היסטורי של אותו אדם, שהגיע לפוזיציה מסויימת, הפנים חוקי משחק מסויימים, עד לעמדה של 'מעל החוק'. אבל זה לא רק זה, חמור מכך, היא העובדה שהאלגוריתם הרגיל הוא שכולל את הפעולה והעמדה של 'מעל החוק'. אני מתכוון לכך שמבנה המערכת החברתית-פוליטית שלנו, זה המושתת על קפיטליזם גלובלי, נותן אותותיו בכל מדינה שמפעילה אותו - קרי עומדת בחוקי הבנק העולמי או ארגונים אחרים, וכך מצטרפת לחבורה. מדינה שמפעילה אותו, או פועלת על פיו, היא משולה לאלגוריתם פעולה של תוכנה כלשהי. כל מה שחובה לדעת הוא שחלק מהאלגוריתם הזה - ויש להדגיש שזה חלק אינטרגלי - הוא פעולה סרוחה. הוא ריקבון מוסרי. שחיתות ונפוטיזם. לא רק במצרים, הנה מתחת לאף בישראל 'היהודית דמוקרטית'.
כל אחד שמבין זאת, מיד חייב לחוש איבה ושנאה כלשהי כלפי אותו אלגוריתם, ובצדק. כי אם הייתי אבא של גלעד שליט שנחטף, או אמא של א. שנאנסה - והייתי מבין את מה שכתוב לעיל - לא הייתי בוכה, הייתי צוחק.
על כך שיומיום אנחנו עדיין מפעילים את אותו אלגוריתם מסריח, שקוראים לו קפיטליזם, המייצר מנהיגים כמו סרקוזי וברלוסקוני באירופה, או ביבי, ברק וקצב אלינו. כל אדם נבון או נבונה שמרגישים את התחושה המוזרה הזו, שנגרמת מההיפוך וההבנה שמתלווה לו, ההיפוך בנסיבות הכוונה, חייב\ת לרצות לשנות את האלגוריתם הזה.
נכון, לא כולנו מתכנתי מחשבים ויודעים את שפת התכנות. אבל, אל יאש! יש מי שכן, והם זה בדיוק אותו קול מושתק, נלעג אפילו שנקרא שמאל קיצוני. ובניגוד לשמו הוא אינו קיצוני כלל. הוא פשוט שפוי. כל מי שחושב שזה לא האלגוריתם, שזו לא הפעולה הטבעית של המערכת שגורם לאנשים לסרוח - בעצם מאמץ את התפישה וההסבר הפסיכולוגי, של חמדנות, סקסיזם, חולי מנטלי או השד יודע מה. הסבר שכזה גם גורר אחריו הסבר סוציאלסטי (שגוי) המניח חברה הרמונית, סדירה-תקינה, אותה מפרים ומפריעים כמה 'תפוחים רקובים' שסטו מדרך ה'ישר'.
יש מספר בעיות אם הסברים אלו. הם מניחים מראש, שקיים איזשהו 'ישר', דרך נכונה מוסרית שהיא מודל לחיקוי, בין אם מציאותי-אמפירי (אריסטו), או אידיאלי-ערכי (אפלטון) - ומנגד, את אותו 'ישר' מעקמים אותם 'סוטים', כמו קצב לדוגמא, ולכן הבעיה, המתח, הקונפליקט והאנטגוניזם הוא אינו בחברה ובסדרה, אלא בסוטה. אם הבעיה בסוטה, הסבר כזה תמיד גוזר דרך של 'חינוך' לדרך שאינה סוטה, שהיא שוב, 'ישרה', אתית ומוסרית, כביכול הדרך הנכונה. החינוך לדידם של הסברים אלו, הוא הצעה פרטיקולרית אחרת, שיכולה לפיהם להתגבר על הבעיה. אבל זו כסות והבל-הבלים שכן הבעיה היא לא פרטיקולרית, ולא בין התכנים, או ההצעות, הפרטיקולריות - אלא בין כל הצעה שכזו, כל תוכן מסוים, והאוניברסלי שהנו הסיבה\מטרה שלו. אבל רגע, צעד אחורה.
אני מוצא הסברים מן הסוג הראשון, לא (רק) שגויים, אבל מיותרים. נסו בבקשה לקרוא שוב את ההסבר המבני-מערכתי לעיל. כל הרעיון הוא, ופה אני מצטרף לזיזק שהצטרף לפרויד שהצטרף לאינשטיין - זה לא שיש סדר חברתי ישר, הרמוני, ואותו מפרים אי-אלו גורמים (סרוחים), או לפי אינשטיין, זה לא שיש מרחב-זמן ישר, שאותו החומר מקמר. זה בדיוק הפוך לגמרי.
הסדר החברתי, כדי להיות כזה, להראות כזה, חייב להיות מעוקם, וכדי להסביר את עקמומיותו, אנו מביאים אי-אלו גורמים. לשון אחר, המרחב הוא שמעוקם בעצמו, והחומר הוא הגורם שבמבט-לאחור, תמיד-כבר נמצא\מושלך כגורם לעקמומיות. כמו שכתבתי בפוסט על השלום\מלחמה, זה האנטגוניזם האוניברסלי שקודם לתכנים הפרטיקולרים - אך רק רטרואקטיבית.


במילים פשוטות, אני רוצה להגיד שהסבר מבני-דינמי - הכולל את הכשלים ('סטיות' או פשעים) בתוך אלגוריתם הפעולה הלכאורה טבעי, הרבה יותר אלגנטי ופשוט, אם רק מתגברים על ההתנגדות שבהכלתו, וכן מתנגדים לדחף להסביר פסיכולוגית ו\או סוציאלית (וכאן יש לזכור מדוע הנאצים היו נציונל-סוציאלסטים, בדיוק על רקע הנחת ההרמוניות-סולידריות חברתית, שהיא עצמה פנטזמתית וסימפטומתית).


ואם האלגוריתם כולל את הוירוסים בתוכו, איך המערכת, כמו המחשב, לא נופלת?
אז זהו, שהיא כן נופלת, מדי פעם - זוכרים את המשבר ב-2008 בארהב? זוכרים את זה שהיה באירופה עם יוון, פורטוגל, אירלנד, ספרד ואיטליה ('ה-PIIGS')? אז משברונים כאלו, הם כמו רסטרט למערכת, אלא שהפלא ופלא - ווינדוס עולה מחדש - וכן הקפיטליזם. אולי המנהיג התחלף, מידי פעם, כמו עדכוני הגרסא של ווינדוס.
הנפילות האלה אמנם רציניות, אך הן הכרחיות למערכת וזה הדבר השני שחובה להבין! בגללן היא ממשיכה לתפקד, הן משמרות אותה, מזינות אותה בדם חדש, של פועלים חרוצים חדורי מוטיבציה 'להראות להם' (מי שזה לא יהיה), או מנהלים חדשים שרוצים לבחון שיטות הניהול המתקדמות על שפנים חדשים, סליחה עובדים, או בכלל ראשי ממשלה חדשים שחושבים שבידם התשובה, כי אנשי הלובי שלהם אחרים, והכי חשוב למערכת, הוא העם החדש, כל דור ודור שמגיע ונקלט - מוזן באותו אלגוריתם מטופש ומנצל, המרוקן תוכן מהחיים שלנו, דרך ייעודים, יעדים, פציינטים, לקוחות, סלברטיאים ומה לא, עד שהכל קורס, והופכים את שעון-החול.  אותו אלגוריתם שאומר לכם לקנות בית, להתחתן, להלחם, לעבוד, להרוויח, לממש, למצות, להתענג, להנות. אלו ציוויים כחרב פיפיות, שכן הם כולם מזינים את תחושת האשמה על חוסר האפשרות להגשימם, ולכן תקועים אנו בחיים חסרי-תוכן, רווי הנאה (חסרת תוכן), כמו נוירוטים שמשנים הכל, כדי לא לשנות דבר. חייבים לשאול אבל על הגב של מי זה נעשה? של רוב הציבור, זה בדיוק שמאמין שיש להילחם, לעבוד, לממש, להתענג - אתם מבינים את הפרדוקס??? האלגוריתם אומר משהו בלתי אפשרי, אנו מנסים לבצע, לא מצליחים - והוא ממשיך כאילו כלום, ואומר 'נסו שוב', ואנו מתמכרים לניסיונות, מדי פעם מתייאשים ומקבלים זריקת עידוד מה'ביטחון הלאומי' עם איזו מלחמה מדי עשור, או מכיוון של משבר כלכלי טוטאלי מדי שניים. 


זה המקום לקשור זאת לתופעה השנייה היא הדיון סביב עליית מחירי המצרכים במשק, בין הלחם לדלק וכלה במים.

כידוע, בזמן האחרון יש דיון ארוך ונוקב, לפחות בתכניות חדשות הערב בערוצים הישראלים המובילים, 10, 22, בדבר העלייה העקבית במחירים של מיצרכי יסוד של מה שהקריינים שאליהם עוד אחזור, מכנים 'מעמד הביניים' מתבסס עליהם, כמו: דלק, תחבורה ציבורית, חלב, לחם, מים, חשמל, מיסים - וכמו שציין רה"מ ביבי רק לאחרונה "גם כל מה שנסמך על דלק חייב לעלות, כמו הובלה למשל, מה לעשות שמובילים משתמשים בדלק?". (באמת קושיה..)
אז ישנם עליות מחירים תדירות, מדי פעם, ככה בקטנה, אלא שהפעם, נראה שנשמע קול מחאה, כי לפחות תוכנית נצפית אחת, כמו לילה כלכלי והיום שהיה, מראיינים מדי פעם איזה בחור מצפון הארץ שלקח על עצמו לרכז מאבק מרוכז נגד עליות המחירים.

אז בואו תראו איך זה בדיוק אותו מבנה של מאבק מיותר פרקטית אבל נואשות הכרחי חברתית. אני מתכוון לכך שאותו בחור, כמו אותו 'מעמד ביניים' שאוכל וכואב את עליות המחירים בעצם לא רוצה לשנותם. כי הן מעידות על כך שהוא עולה ברמת החיים. כך מעידים נתוני הצריכה, שגדלה ב4.5 אחוזים בשנת 2010, וכן שבירת השיא באותה שנה, של מספר קניית הרכבים החדשים, וכן נתוני העודף התקציבי השנתי של 12 מיליון שקלים. אז מחד, כואב על עליית המחירים, מצד שני, זה כאב של מזוכיסט שנהנה מהכאב, מתענג עליו בעוד הסדיסט, שזו מערכת הקפיטל, או המעמד השליט במדינה, מתענגים על סבלם - והניסיון להצילם.
לראיה, הפרדוקס הגדול ביותר נגלה לעיננו, כאשר מיד בתום אותו 'סגמנט', פינה של הבחור המתלונן על כך שאשתו נוסעת בטרמפים כדי לחסוך דלק-כסף, ממשיכה התכנית בסגמנט אחר, בדבר סלוני יוקרה, או כוס קפה ב-90 שקלים. בדיוק כמו להרוס ביד ימין את מה שבונים בשמאל. כאילו אין כבר מעמד ביניים שקורס תחת עליו המחירים, וצורך סלונים בעשרות אלפי שקלים, תוך שתיית קפה יוקרתי וכיו"ב.


רואים את הפרדוקס? מצד אחד, מתנגדים לעליית המחירים, ורוצים 'לצאת לרחובות', 'ללכת עד הסוף'! אני לא מאמין לכך. אף אחד לא מעוניין ללכת עד הסוף - כי יש להם מה להפסיד. את המכונית וחצי לנפש, המשכורת הגבוהה, הבית במשכנתא, העבודה הנחשבת, ובסוף, בחשבון אחרון, גם את האמונה באחדות העם היהודי.


ואז כל שנותר הוא מחד להתפלא שזה קורה כל פעם מחדש, ומאידך לשאול 'איך זה קרה?' (לזה אני קורא - להרים גבה).
אני רוצה להוסיף - לא נמאס? כמה אפשר לשמוע על בכירים טפשים אם מלא כוח ביד? או בזין?
מתי נאמר עד כאן? מתי נשנה האלגוריתם?

וזה לא בהכרח מהפכה. או בריקדות וכאלה. דווקא לא. אם הניצול האידיאולוגי חודר ומבנה את יחסינו ביומיום מול זולתינו והעולם סביבינו - דווקא ובדיוק לשם צריכה ביקורת האידיאולוגיה לכוון מטרתה.  אני מתכוון ראשית כל על מיקום המתח והקונפליקט האנטגונסטי במימד האוניברסלי ולא הפרטיקולרי. אין זו בעיה ספציפית בדבר עליית המחירים או השחיתות המוסרית בשלטון. הרי הם שלובים, יחד עם המצב-היחסים החברתיים בחברה שלנו. שהיא קפיטסטית, אתנו-מעמדית, (חיה בשקר שהיא) דמוקרטיה - ועוד מאפיינים צורמים. ובדיוק שם אנו חייבים לראות את הבעיה כגורם התהוות התכנים הפרטיקולריים, בין אם ימניים, או שמאלניים, בעד שמרנות כלכלית או ליברליזם 'נאור' - כולם במתח אינסופי ביחס לשאלה האוניברסלית שהביאה להתהוותם - היא הקמת המדינה בחזות סוציאל-דמוקרטית, בעוד היא אתנו-ניאורפובליקנית.

לכן הדבר הראשון הוא הקל ביותר, להבין. את הקשרים בין כל האירועים שמתרחשים, עד מצרים ותוניס אגב, למרות השינויים במשטרים ותושביהם. כולם מנסים למצוא את הפתרון לשאלה הגלובל-קפיטלסטית, וחלקם מוצאים פיתרון דתי-לאומי, חלקם אתני ודמוקרטי. 
לכן אסור לנתק את הקשר בין עליית המחירים, לשחיתות האישית, והרי אין הראשונה ללא האחרונה - ומשם קצרה הדרך לאונס, גנבה, נפוטיזם ועוד. רק אם הראש ישאר פתוח לאפשרות שנראית 'בלתי-אפשרית', והיא שינוי קואורדינטות היסוד של המערכת עצמה, כאשר הזיהוי האנתגונסטי ממוקם שם, כלומר לנסות ולחתור לייצור מערכת שתכיל סתירות שנראות כרגע בלתי-אפשריות, כמו חברה ללא עוני, או מקום לא לסובלנות, אלא דווקא לריחוק משחרר. ולסיום אני מביא את מילותיו של זיזק בקשר לבלתי אפשרי. הוא שואל, מדוע בשיח המדע והאהבה הכל אפשרי! להגיע לנפטון או לשרשרת אורגזמות, ומצד שני, בשיח הפוליטי - רוב התגובות למה שכרגע אתם מסיימים לקרוא - יעורר פשוט תגובה - בלתי-אפשרית. אם-כן הפנטזיה (האידיאולוגית) היא שריאלית, ואם נהיה ריאלסטים עד הסוף - עלינו לדרוש את הבלתי-אפשרי!

8 בפבר׳ 2011

egyptian thoughts


In a new and revolutionary exciting book, the Israeli linguist and communication prof., Daniel Dor, totally redefines our perspective and perception of language. His proposal is first to understand the evolutionary processes of language with regard and relation to both meaning and experience, not as an isolated feature of animals. Second, he offers to understand language as a communication technology, and as such, a social one by definition and practice - “it is a know-how”, he says. Taking seriously this two yardsticks of language, we can easily refer to violent, or rather explosive, conflictual aspect of it, as been extensively done by Slavoj Zizek.

Tracing the violent characteristics of language, zizek debates and supplements the views of Benjamin and Heidegger, as he emphasizes the inherent ideological inscription onto language (the power of naming, or framing), on top its possible practice as a reciprocal or symmetric recognizing technology, described by Habermas for example, or more lately, the multi-culturalists misunderstandings, as people living in ‘different world’ (as far as they particular thus different understanding of the totality of real objects). Starting at the beginning of the 20th century with the linguistic (and pragmatic) turn of things, following Winttgenstein and Austin, the (critical) research of language started taking shapes like (CDA’s) socio-linguistics, or (Barth’s) Semiotics, until the metaphor was that men dwells in not only the prison-house, but rather the torture house of language.

With that line of thought the effects of communication are immensely ideological, as we all in the western-modern world has come to know very well with the news industry and information corporations trying to control and convey that knowledge, thus forming what Foucault has called knowledge\power. Nowadays, when what we call globalization, which is another name for global capitalism, is the basic premise of our almost-all political ajenda’s (in the form of the democratic-neoliberal state), the global discourse continues having its toll globally, especially when it comes to fantasy, on the (economically) weaker, ‘3rd world’, or ‘developing’ coutries’.

Thus, and here we can helpfully work out Bruno Latour’s actor-network-theory’s logic, in the sense that devices being mobile, like cellphones, and immutable, like ‘facebook’, are – very practically indeed – generating a work-net, where ‘action’ is being allocated, and reallocated. That action, being shaped by global discourse is twofold. On the one hand – it is violent. The spreading of knowledge could, from the administarion’s point-of-view, get ‘out-of-hand’. On the other hand, both the administration and the people use communication devices, be it humanly such as language, or technical like cellphones, on a very regular basis, as a mean of survival. In other words, communication is paradoxical, and needs management.

However, the lower the barriers of communication are, the harder management is. For example, north-korea is pretty much isolated from the global discourse mainly due to the human-technical (very) high barrier of communication technologies, and the low spread of its users. In clear contrast, in Egypt, the barriers are much lower, as many people carry cellphones, and (not as) many use facebook or other on-line networking. In that way, people are, generally speaking, to some extent and in some some way, subjected to the global discourse. If that happens empirically, we can expect that the phantasmal affects of that global discourse will occur as well, and here precisely the ideological parameter takes place. Simply put, what it means is that the Egyptian people is exposed, thus subjected, to the wishes, or ‘habits of the heart’ (after Robert bellah), of the masters of that global discourse, surely with domestic permutations.

In terms of the social conditions, there is a major rapture in Egyptian society. First, many of them work with\in\for tourism. They know all about marketing themselves globally, using the pyramids, the history of being one of the oldest dinesty’s, even prior to Islam. Yet, as many of them return home with a monthly salary of 350 us$, it is hard to match up to the myth, the stories (of their own imaginary, the way they see, or perceive themselves, from the outsider’s eye). It is hard to be a great empire with so many leaving in slums and great poverty, especially in front of the global-capitalist discourse, of modernity, development, self-fulfilment and so-on. This rapture has been ‘lying’ there, ‘under’ the Egyptian (socio-topological) surface, quietly, as long as the politicians could continue come-up with so-much convincing responses to it, for instance, Islamic fundamentalism, or more moderate ‘hatred towards the west’ propaganda (playing the exploiting west as the element that cause to the literally poor daily situation.

Following Tunisia as the catalyst, Egyptian people saw the impossible taking shape, form and realized, and having the great advantage of lower barriers of communication, meaning more people allocating-and-reallocating action, weather political or ‘just’ personal – they could get out to the streets, with such a wonder full synchronization, timing and courage of the masses. That outburst had no central leadership for weeks now, no Leviathan (in hobbes’ terms) was present, for it was an actual network out there, and as such – it has no singular canter. Instead, what we saw is that (latourian) monstrous shape of the mass of people, the collective – as the Leviathan itself. I couldn’t think of a greater example of a Leviathan in the process of becoming. The days of staying in the streets demonstrating - demonstrated exactly how fundamental communication is so to social life.



In that light, we could say that the role of communication is not as important as the role of the communicator. In Egypt I claim, the letter defined the former, so if one in the street is more in ‘receive’ mode that in ‘send’ mode in relation to the western-dominant communicator – he\she identifies with the Other’s modes of conduct and then start the self-explanation of the differences between the two experiences. This process of what Eric santner calls ‘signifying-stress’, is internal to human language and forms itself around the present state of affairs, as an attempt to cover up the ontological (experiential and hermeneutic) gap between people.

So it is the global discourse that slowly over the years trickled to the Egyptian mind and then failed to support any substantial meaning to everyday practice of Egyptians. The global discourse was carrying signifies such as ‘equality’, ‘human-rights’, ‘progress’ but also of ‘exploitation’, and in the encounter with Egyptian and Tunisian realities – it had to start comprising the actual state of affairs. Given the social rapture I described earlier, it was only a matter of the right circumstances so this raging lava of social antagonism will erupt.

From this situation, we can draw two highly important conclusions. Firstly, communication has a major role in transforming information around the globe, in many different ways, direct or indirect. It help changing reality, in the way of explaining it, interpreting it, as somewhat meaningful. Second, the outcomes of those transformations are unpredictable. That is given the ways people use and justify their actions in such an innovative way, into a socially cluster of justifications which compose reality in a way that for Egyptians – are all related to the immense socio-economic gap from the people they come in close contact with, via the global discourse. Together, when this gap was all the more hard to cover up with ideological reasoning, the Egyptian suffering has come to a ‘critical point’-of no return – at which the entire possible-not possible relation has immediately changed, and all of a sudden, as if from nowhere, millions claimed the streets.

To sum-up, it would be worth recalling that somewhat old insight of mark granoveter about the the strength of weak ties. Global discourse does not presume that all Egyptians are connected to the Internet, or use a cellphone, not at all. Nonetheless, with so many that do, the growing or cumulative effect of that global-knowledge is multiplies by the dozen. For every person that carry a cellphone, a few that do not still sees the person using it, as a more developed one, therefore acting in his steps to follow suit. For every one of those 19% of Tunisian facebook users, a few other heard about it, And so on. In relation to the barriers of communication (censorship but not only) and their height – in the form of institutionalised management – the outcome is a contingent development of what is an absolute necessity. For now, it is the downfall of the Mubarak administration, along what is symbolises and stands-for.      

23 בינו׳ 2011

לרצות שלום לעשות מלחמה



בעקבות הולדת 'עצמאות', ושינויים כאלו או אחרים במפה הפוליטית בישראל, חשבתי לעצמי על הדינמיקה הפוליטית שאנחנו חלק ממנה, גם אם בתור צופים. בכל אופן, זה מה שיצא. 

הרעיון הראשון שאנו צריכים לזנוח הוא שיש שני מחנות בסיסיים שנקראים ימין ושמאל. מדוע?
זאת משום שהיחס פה בין הפרטיקולרי לאוניברסלי מוצג בצורה שגויה.
אנו צריכים להבין ראשית כל – שישנו אנטגוניזם = בעיה חברתית, מתח, קונפליקט כשאלה מרכזית, ורק אח"כ נוצרים מחנות שמנסים להוות תשובות פרטיקולריות לשאלה, הבעיה האנטגנוסטית האוניברסלית. וכמובן בעקבותם מחנות המרכז מתהווים גם-כן.
מה זה אומר?
שאין שני מונחים ו\או מחנות – ימין ושמאל – ושניהם מציגים תורות נפרדות, שהמתח ביניהם, הוא ההבדל ביניהם, ולכן הוא השוני ביניהם. זה פשוט שגוי מיסודו. (כי זה מזהה את המתח בין התכנים הפרטיקולריים, ולא כמו שצריך – בין כל פרטיקולרי והאוניברסלי שלו).

אם נהפוך את היוצרות, נקבל מתח שקודם להם, הבדל שהוא מכונה 'טהור', וקודם לשני המחנות. הבדל שהוא וירטואלי כשם שהוא ממשי, אך בכל זאת נעלם, נסתר, מודחק.
זוהי קטגוריה פורמלית בלבד. אין זה תוכן אמורפי שמפר את הסדר (החברתי), אלא זה פער מבני טהור, לחלוטין קטגוריה אנטי-מהותנית. הבדל טהור, במובן שהוא קודם למה שהוא מבדיל בין.
באופן פרדוקסלי, שני המחנות נראים רטרואקטיבית כניסיון לגשר מעל, לסתום את הפער, למלא את החסר.

כלומר, ישנה בעיה מסוימת שחרוטה בהתהוות של האירוע, או האוביקט הנחקר, למשל הפוליטיקה של החברה בישראל, שנוצרה רשמית עם הקמת המדינה, כארוע המכונן של מדינת ישראל. ובעיה זו (הפליטים, הפלסטינים) – חרוטה בעצם התהוותה של המדינה, כסוג או חלק מתנאי האפשרות, תנאי הקיום שלה. אך היא מודחקת, מה שלא הופך אותה לפחות ממשית. ומתוך המתח המודחק הזה, הקונפליקט או השסע הפנימי הזה, שהוא בעצמו ריק, מחסור – נוצרים (כראיפיקציות) נסיונות למלא את הריק, לגשר על הפער, ולפתור הקונפליקט, הן מהצד הימני והן מהצד השמאלי (כסיבות ו\או תשובות לבעיה).
הרעיון כאן הוא שהמחנות ימין ושמאל אינם מופרדים מתוך מתח שנובע מהתורות שאמורות לפחות להיות שונות זו מזו, אלא מתוך התייחסותן (או מיקומן ביחס) למתח\קונפליקט או אנטגוניזם יסודי ובסיסי יותר, הטבוע בעצם הקמת המחנות עצמם.

זה לא רק אבחנה בתוך איזה מכלול חברתי. אם ניקח בחשבון את הכוחות הפוליטיים בחברה, נוכל למפות זה ימין, זה שמאל, ואלו מרכזיים, שנוטים אנה ואנה. אלא זה שונה. אם נשאל אדם ממחנה הימין איך נראה המכלול החברתי, נקבל תשובה שונה מאוד מזו של איש מחנה השמאל, או ממרכזניק.
ימני יאמר שהחברה היא אורגנית והרמונית מיסודה, והשמאל הקיצוני הוא מסתנן חיצוני מסוכן. השמרן ירא מהרעיון שיש מתח או חוסר-איזון בחברה היסודית עצמה. לשמאלני, המאבקים הם המרכז. הנקודה היא שאין מקום נייטרלי ממנו נוכל להעריך את הימין או השמאל. כשלעצמו זהו ריק.    
אפשר לגשת לנושא או מהפרספקטיבה השמאלית, או מזו הימנית.
כך לאקאן קרא וניסח את המיניות, ואת הפונקציה של ההבדל המיני, באומרו ש'אין יחס מיני'.  הוא התכוון שהבדל מיני איננו בין זכר לנקבה (ביולוגית וכיו"ב), בתוך המין האנושי בכלליות. אלא, ההבדל קודם להיווצרות המינים, ולכן המתח הוא בין כל פרספקטיבה להבדל הטהור הזה, ולא בין שתי הפרספקטיבות עצמן, קרי בין הזכר לנקבה. הרי מכל פרספקטיבה המושג 'הבדל מיני' מנוסח, ונראה – אחרת.


שהמוח זועק לדוגמאות – לא נשאיר אותו יבש:
ניקח נושא לדוגמא, אפשר את הביטחון, אבל אולי כדאי את הכלכלה המדינית – בעצם נשלב, הכי טוב לשלב.
הימין אמור להיות שמרני ולעזור לאליטות, כמו שכינה אותם ג'ורג' בוש –כ'בסיס שלו'. אצלנו זה ביבי ושוק ההון הפרטי כביכול. השמאל מנגד אמור לייצג את החלשים, העניים ולקדם מדיניות רווחה, כזו או אחרת. ואלה הם, כביכול, ההבדלים בין המחנות בנושא שהוצג.
מהצגה שכזו, אפשר להתפלסף אד-אינפיניטום לכאן או לכאן. מנגד, הרעיון שהצגתי לעיל, בוחר בדרך אחרת. היא דרך התווך, שז'יז'ק כינה אותה parallax view. היא נכנסת למתח הדיאלקטי בין הדבר לעצמו וכך מתחקה אחר המתח היסודי שמבנה את האחד ככזה, וכך גם את האחר.
כך נאמר שהמתח הוא בקפיטליזם עצמו. משמע, יש אנטגוניזם, קונפליקט, מתח, ריק, בפורמציה או הקונסטלציה הקפיטליסטית עצמה. כדי לכסות על הפער הזה, לפתור את הקונפליקט, פרספקטיבה אחת היא השמרנות שרואה את המציאות בדרך מסוימת – שנותנת כסף לאליטות ושומרת על פערים חברתיים שכביכול הם הבסיס של החברה – זאת כנגד השלילה שלה, ויצירת או ראיית מציאות אחרת, היא השמאלית, שטוענת לניצול וניכוס של הערך, המיסים, וכן של העובדים.
שימו לב שהמסקנות הן קיצוניות. אף אחת מהפרספקטיבות לא מתייחסת לפער היסודי, אלא דווקא לאחרת שלה, זו שבתחרות איתה, המוצבת כנגדה. הליך זה מסתיר את הפער שיצר את אותה פרספקטיבה ככזו, וזה בדיוק מה שעלינו לעורר כדי לקדם דברים באמת. צריך לראות איך הניסוח של הקפיטליזם עצמו הוא זה שמייצר עניים, דרך צבירת הון (למשל מקים פייסבוק) ומה שמכונה קניין פרטי. לכן האידיאולוגיה של צדקה ותרומה לקהילה, סובלנות חברתית ותרבותית – הן רק תגובות אינהרנטיות למהלך התקין של הקפיטל, בדיוק כמו שהמשברים שמדי 25 שנה לערך פוקדים אותנו, במן 'רסטרט' מערכתי כללי, הפעלה-מחדש, שבתהליכה נוצרים עוד כמה וכמה מחוסרי בית או אוכל.
גם בנושא הביטחון נוכל לעשות מהלך דומה. הימין נחשב ריאליסטי ומטריאלסטי, השמאל אידיאולוגי ואידיאלסטי:

הימין והריאליזם מניח שיש עולם ובתוכו סובייקטים. ולעולם יש מצב טבע ואותו יש לחקור.
השמאל והקונסטרוקטיביזם, מניח שיש עולם – והסובייקט מכוננו. לכן הכינון הוא מושא המחקר.

אנשים בישראל מחלקים דעתם לשתיים – לגבי הפלסטינים, לשתי 'דעות':
א.   ריאליזם – 'הם באמת כאלה' (=נגדנו)
ב.    קונסטרוקטיביזם – 'הם נעשו כאלה' (על-ידנו או שלא) או שהם לא באמת כאלה.
אבל,
צריך לראות את האמת שבתווך הנעלם:
הם באמת נעשו כאלה. ואין זה שהם לא 'באמת' כאלה, או לא 'נעשו' כאלה, אלא, שוב, הם באמת נעשו כאלה.
(או גם: הם באמת לא-כאלה, לפי השיקול האינסופי של קאנט)
כך גם לגבי הפתרון, בהתאמה:
א.   הגנה טובה היא התקפה. כוח. הגנה-הגדרה עצמית. התנתקות.
ב.    'לעשות אחרת'. הבנה ופירוש. חינוך ותודעה.
ובמקום מציאות הקצה,
בתווך, הפתרון יהא קשור לאמת, זה הקומפוזיוניזם, וכך הוא כוח שמבין. התקרבות מרחיקה.    

גם בנושא הדמוקרטיה והמודרנה, יש הטוענים למודרניות אלטרנטיבית.
אך זוהי שטות, שכן הם שוכחים שהאנטגוניזם לא נמצא רק במודרנה המערבית, אלא ביחס והניסוח של המודרנה עצמה. ומכאן, נסיונות להחליף, או לענות על השאלה אחרת, לא יעזרו. יש מחסום, מבוי-סתום (דדלוק) במודרנה עצמה, ולכך נסיונות תשובה משתנים: 'ליברל קפיטליזם', 'פאשיסט מודרניזם', וכן הלאה, כולם מנסים לפתור הבעיה.
הדיאלקטיקה כאן היא ההיפוך של הקונסטלציה הרגילה, כך שהמאבק הוא לא ברמה הפרטיקולרית, בזמן שהאוניברסלי הוא קונטיינר ריק ונייטרלי, כך שהוא אומר איזה עקרון\נושן גדול, גלובלי ומכיל-הכל, ובתוכו נוצרים מאבקים פרטיקולריים, ימין נגד שמאל, ליברליזם נגד פאשיזם וכן הלאה. אלא המאבק הוא באוניברסלי עצמו, והתכנים הפרטיקולריים הם נסיונות לכסות את הפער, להתיר הקשר, או לפתור הבעיה. יש לזכור: המקום של האנטגוניזם הוא האוניברסלי. 

ככה עובדת גם המצאת ה'יהודי' באירופה, והאנטישמיות בכלליותה, כדי להסביר באופן דמיוני את השסעים החברתיים הבסיסיים, שבתורם מושלכים על היהודי כ'גורם'.
כמו שאינשטיין היפך את המושגים בתיאוריה הכללית והספציפית של היחסות, לגבי היחס בין החומר והחלל, העקמומיות היא בחלל עצמו - האנטגוניזם הוא באוניברסלי עצמו, ברעיון המקורי והווצרותו. החומר, הוא תוצר ראיפיקטיבי של העקמומיות הזו, והוא אינו מעקם את החלל בעצמו. כך היהודי באירופה, או הערבי בישראל, איננו תוצר חיצוני של חברה הרמונית, סדר אורגני בסיסי ושליו – נהפוך הוא: הסדר המקורי הוא גועש וקונפליקטואלי מלכתחילה, מעצם קיומו, וכדי להסביר זאת, באופן דמיוני אנו ממציאים את הסיבות הפרטיקולריות לבעיה האוניברסלית. כך קל להבין מדוע נראה על-פניו שהמתח הוא בין כל פרספקטיבה. אך חשוב להבין, שכל פרספקטיבה צומחת ביחס למתח\הבדל יסודי שמקדים אותה, ולכן היא לא בתחרות עם יריבתה, אלא מול מתח בסיסי שמהווה אותה עצמה ככזו. אולי כך נוכל להסביר קצת טוב יותר מדוע הצבא ששמו נחרט להגן, הוא אחד התוקפניים בעולם? וכן אולי אפשר לראות מדוע הפנטזיה הישראלית מציאותית יותר מתמיד כיום, כאשר כל איום מכוון אלינו, כמושאי השנאה העולמית? אולי כך נוכל להתייחס לשחיתות הגואה מכל עבר? 

אני רוצה להדגיש שבניגוד למה שלפעמים נטען, אין הדעה שהצגתי כאן פוסט-מודרנסטית בכלל. זה הבדל חשוב ואקוטי, שיש להבינו כדי להבין את הטענה בכלל, ואת הסכנה שפוסט-מודרניזם בכלל. 
הפוסט-מודרנסטים טוענים שאין אמת אובייקטיבית. שלא-ניתן להתנתק מנקודות המבט הספציפית, שהיא חלקית מעצם הגדרתה, ויחסית למקום וזמן מסויימים. מכאן הם גוזרים שאי אפשר לדבר על 'אמיתות' מוחלטות, שכן לטענתם, הן לא מחזיקות בכל מקום. 
על-פניו, שימו לב לכמה שזה נשמע טבעי בימינו, ולימינו, לחשוב כך. 
כמה זה קשור לאידיאולוגיית טיפוח העצמי האינדיבידואלי, החופשי והבוחר, ושאר האלמנטים הליברליים, פוסט-אידיאולוגיים, הרמנויטיים - אלו של הרב-תרבותיות, והבנת האחר מבפנים. 
הטעות מתחילה בטשטוש ההבדל בין יחסות ויחסיות. כל עמדה היא יחסית זה נכון, אך היא גם יחסותית, קרי ביחסים עם עמדות אחרות, ולא רק עם עצמה או המיקום שלה. באנגלית זה פשוט יותר, כי יש להם מילה ליחסות - רלטיביזם, ויחסיות - ריליישניזם. זה האחרון, מדגיש קשרים בין אובייקטים. 
טעותם ממשיכה בכך שהם ישר קופצים לגזירת הטענה שמריבוי של עמדות ספציפיות, סובייקטיביות - ניתן להסיק כי בהכרח לא קיימת אמת מוחלטת. 
עכשיו לתיקון הטעויות. ריבוי עמדות הוא מובן בימינו. כל אחד חושב אחרת במובן מסויים, ומנסח לעצמו את המציאות, את האירועים בצורה מסויימת. אבל אי אפשר להניח ניתוק מוחלט בין העמדות שכן רואים במציאות תיאורים דומים, או קרובים זה לזה, וכמובן נוכח השימוש בסמלים (השפה למשל), נוכל לטעון למקבצים של תיאורים. למשל בחברה מסויימת של כיתה מסוימת בבית-ספר מסוים, יזהו אירוע באופן די דומה, שוב, כמובן ביחסיות. אם השימוש בשפה עומד בבסיס התיאורים, שכן לא ניתן לתאר ללא השפה, הנה לנו הבסיס הוירטואלי המשותף שהוא הבסיס לאמת האוניברסלית. כל דוברי העברית יכולים לתאר דברים באופן זהה, 'הסכסוך', 'יהדות', 'ציונות', כל המושגים הללו יעברו עיבוד מילולי וקונספטואלי אצל כל אדם שישאל ותיאורו בעברית יכלול מילים שלא רחוקות (סמיוטית) זו מזו. מה שיכול להיות מאוד רחוק זה מזה, היא נימת הדברים (המבע, ההגדה). מה שמשתמע מהם. הכוונה שלהם. ואלו כולם יחסיים בהווייתם. 
כדי לחבר זאת לנאמר לעיל אפשר לומר שהמתח אינו בין העמדות השונות, כמו שטוענים הרב-תרבותיים, כך שלא יעזור להבין את האחר, שכן המתח הוא בין כל עמדה והאוניברסלי שלה, לכן האמת האוניברסלית לא יכולה להיות מבוטלת - שכן היא ממשית! לכן כינה זאת הגל 'אוניברסליות קונקרטית', וקלוד לוי-שטרואס 'הלוגיקה של הקונקרטי'. היא ממשית במובן שישנו מתח בין הדעה לעצמה, כל דעה. 
אז השלכה ראשונה היא שיש אמת מוחלטת. וירטואלית, ממשית וקונפליקטואלית. 
השלכה שניה - כמובן, ריבוי העמדות, אשר יחסיות זו לזו, וזו לעצמה. 
למשל ניקח לדוגמא את המונח 'יהדות'. 
יש שלל דיעות לגבי מהי יהדות. משיחית, לאומית, חילונית ועוד ועוד. 
הרב-תרבותיים, כמו הפוסט-מודרנסטיים, יטענו למתח בין כל עמדה. ויוסיפו, כי מתח זה לא ניתן לפירוק, ולכן חייבים להשאר נאמנים לריבוי העמדות, תוך ניסיונות הבנה חוזרים ונשנים.
בניגוד מוחלט לכך, טענתי, שמגיעה ממקום פוסט-סטרוקטורלי, ובהחלט לא פוסט-מודרנסטי - היא שהמתח הוא בין כל עמדה, לסתירה-עצמית, קונפליקט פנימי שאינהרנטי לעמדה בעצמה, וזאת ביחס לאוניברסלי שלה. למשל סביב השאלה האוניברסלית מהי יהדות, אטען שאין יהדות אוניברסלית. זה נכון. אלא, היא קיימת, וממשית לא פחות, כרקע וירטואלי (אימננטי בהחלט), מדומה, שמניח יהדות מושלמת, שאותה יש לחקות ואחריה לשאוף. כך היהדות החילונית פותרת ופוטרת את הבעיה האמפירית שאין יהדות אידיאלית כמודל לחיקוי, ולכן מגיחה בתורתה שלה כתשובה פרטיקולרית לשאלה מהי יהדות, כניסיון לסתום את החור האוניברסלי. וכך גם כל עמדה אחרת.
כדי להביא לשינויים אמיתיים עלינו להתמקד באוניברסלי, שאינו פתיר, כשלעצמו הוא ריק, ולהביא לשינויים באותו ריק וירטואלי, שמשפיע עלינו בצורה מאוד ממשית.


חלק שני

כעת לכרוניקה של האירועים שהובילו ליצירת האנטגוניזם הפרימורדיאלי, ראשוני, בסיסי. הגל תאר את המוחלט כסוביקט. כוונתו היא, שהמוחלט, כמו הסוביקט, שסוע מעצם הווייתו. 
היישות המוכנה ישראל, נולדה, נוצרה, התהוותה באופן רשמי, אל מול עיני ואוזניי העולם - כידוע - ב-1948. מה שעוד ידוע, היא אופן כינונה של היישות ישראל, זאת כנאמר, 'על החרב', או פשוטו כמשמעו - בכוח.
זה, ברמתו הבסיסית ביותר, הוא יכולת השינוי. כאשר משנים - יוצרים. 
משנוצרה ישראל, נוצר הפרטיקולרי שלה, כנגד תכנים פרטיקולריים אחרים - למשל הפלסטינים, ושאר תושבי השטח פרה 48'. כעת מהו אותו אוניברסלי? פשוט. עולם של קפיטליזם גלובלי - במסגרת לאומית.
(שגם האוניברסלי הזה הוא נולד בתנאים מסויימים ו'התחיל' כפרטיקולרי). מאז 48', היו מבחינה דמוגרפית שינויים תדירים בשטח המכונה ישראל. עליות, הגירות, גירושים, בריחות ועוד ועוד. 
מהצד היהודי, עלו יהודים רבים ממזרח, עיראק ושאר מדינות ערב, זאת בתחילת שנות ה-50. כעולים, מהגרים, הגיעו למקום בו ישנם כבר מי שהם ילידים. אלו, העולים הקודמים, של העליות הראשונות, ממקימי היישוב הציוני, התהוו מבחינה פוליטית כמפ"י. המפגלה הממלכית של בן-גוריון וחבריו. העולים הגיעו למקום בו הממסד של מפ"י שולט בכל, דרך רשת ענפה של ארגונים וקרנות, ישראליות ובינלאומיות. כשהגיעו העולים - הם נקלטו, דרך מוסדות המפלגה ואף הצביעו עבורה. נבחין כי האוכלוסיה הדתית הקימה מפגלה משלה, אגודת ישראל, וכידוע, הסכם הסטטוט קוו בינה לבין-גוריון הוא שאיחד את גורלם.
כצפוי, היו הרבה רגשי נחיתות, גם אם סמויים או מודחקים, מצד העולים כלפי המוסד הקולט. הוא היה אליטיסט, מתנשא, מזלזל ועוד ועוד.
היו הרבה ביטויים לרגשות נחיתות אלה, למשל מאורעות 'ואדי סאליב' ב-1959, ואחריו 'הפנתרים השחורים'. מפלגות ימין הוקמו והתחזקו לאורך התקופה - 'חירות', 'בני ברית' וכד'. תוך כדי הווצרות ימין חדש, על-חשבון ה'שמאל המקורי' היה בלתי-נמנע. השילוב של אנשים שונים, דעות, מנהגים, רגשות, פירושים שונים ועוד המון מאפיינים חברתיים-תרבותיים מותכים יחד זה כנגד זה - רק מבטיח קונפקליקטים. 
תוך כדי, סביב תחילת שנות ה-70 יש לציין את העלייה ה'רוסית', זאת למרות שהרבה מהם בכלל לא עלו מרוסיה, אלא מברה"מ ויחי ההבדל הקטן ביניהן. אלו הגיעו למשרדי הקליטה והאולפנים, מצויידים באידיאולוגיה 'ציונית' שהוחדרה בשנים של גלות, שם מתחזקת הדת היהודית כמובן (ע"ב הבדלות פרקטית), חזון המולדת, השיבה הביתה ועוד מגוון קלישאות מיתוסיות שאנשים מתים הגייתן.
שוב, המוסד הקולט היה מפ"י רבתי, קרי ומוסדותיה. 
עכשיו לגזירה או החיתוך. שני קבוצות העולים, של שנות ה-50, ואז של שנות ה-70, עלו לישראל במטרה אידיאולוגית לחיות בארץ היהודים. משהגיעו לארץ, ואז לקלפיות, היו מי שקיבלו פתקים ליד, או מי שהצביעו ע"פ שמות אידיאולוגיים שהביאו מארץ מוצאם - למשל 'איפה בן-גוריון? - אני איתם!'. אפילו הפלסטינים שנותרו בשטחי ישראל, לימים 'ערביי ישראל', הצביעו לאורך ה-50 למפ"י. ההגמוניה היתה בשיאה. 
אך כל שיא סופו להשבר - ובסוף שנות ה-70 - נוצר הימין בישראל, עם עלייתו של בגין לשלטון, ב-77, אחרי התחזקות משמעותית ב-74. 
עכשיו שימו לב, אמרתי הימין נוצר, שכן לפניו היתה הגמוניה, מפלגה אחת שלטה. ברור שהיו עוד, אך אחת שלטה - וזו מפ"י, וכפי שהראיתי גם על מגוון גדול של מצביעים. נוכח העובדה ש'ההסתדרות' היתה חלק ממפ"י, מההגמוניה, לא ניתן לנסח מצב של שמאל בין 48' - ל- 77'. 
כמובן, היו עוד מפלגות, חלקן אף קומונסטיות, ראו מק"י. ומפ"י בכלל היתה סוציאלסטית. אז איך לא היה שמאל???

אם-כן, ואני יודע שזה מבלבל, אבל הדרך להיגיון תמיד כזו (כי לפני שמבינים, לא מבינים, ואם ישר מבינים - אז לא מבינים) - טענתי שלא היה שמאל מכיוון שמפ"י היתה אחראית על יצירת המדינה. אם לדמות זאת לשאלת הצדק החלוקתי דרך חלוקת העוגה - אז מפ"י גם חתכה את העוגה לפרוסות, וגם בחרה ראשונה - וכידוע: זה לא פייר! או שחותכים או בוחרים, לא שניהם. אז מפ"י יצרה, ואז שלטה, תחת מתווה סוציאלסטי - וזה המקום להזכיר שאפילו הנאצים היו סוציאלסטים. אני כמובן לא משווה - אלא את המבנה האידיאולוגי של הסוציאליזם מיסודו - שמניח חברה הרמונית, סולידרית ואורגנית. מימד זה בקומוניזם איננו. ולכן, דווקא בגלל שהיו סוציאלסטים - אך תחת המטרייה הלאומית-דתית, היו מפ"י ובן-גוריון 'ימניים'. הם תמכו באליטות - היהודיות בעיקר, הנהיגו שלטון ריכוזי והיררכי, עם דגש כלכלי מובחן בין עבודות ראויות (ניהול) ולא ראויות (בניין). לעומתה היו מפ"מ, מק"י, ועוד מפלגות רבות (אולי מדי?) ובכל אופן, נוכח שליטתה הדומיננטית ביותר של מפ"י, אפשר לומר שבמבט-לאחור, לא היתה השפעתן רבה מדי, אם בכלל. עובדה היא שבאמצע שנות ה-80, וכמו שאמרתי, לאחר המהפך בו הומצא 'הימין' ה'אמיתי', הלאומני, הלוחמני - ירדתה השפעתה של מק"י עד לזניחות מוחלטת. יש לציין שבמקומה נולדה ועלתה בהתחזקות מטאורית, עד ימינו - ש"ס. כמענה לציבור דתי, מזרחי - ומקופח כפליים. 
זה המקום להדגיש כי אוכלוסיית העולים, אלו שהגיעו\נולדו בישראל אחרי 1948, כעולים, ומכאן לא ילידים, תמיד היו צריכים להוכיח את שייכות למעמד הילידי - קרי האשכנזי ההגמוני (המפ"יניקים). מה הדרך הקצרה ביותר כדי לאשר ולאשש שייכות? להלחם בעבור. מכאן, הלוחמנות המשוייכת לרוסים, עד התופעה שנראת 'ליברמן', ומהצד השני, המזרחים, שנתפסים כלהוטים וחמומי-מוח ע"י האליטות, ובכל-זאת מצביעים להם נוכח הרצון להשתייך. אם אני מגן על ישראל - אני שייך לישראלים. יפה. 
אם לסכם את מה שתואר, המפלגה המקורית שהקימה המדינה, היתה ימנית, לאחריה עלה לשלטון 'הימין האמיתי' של בגין, ונולד הליכוד עד ימינו - כ'ימין'. בנוסף, נראה את ש"ס שגם-כן מככבת באוכלוסיות העניות, וכמו שאמרתי, עוד מתקופת הסכם הסטטוס-קוו - הם יד ביד עם הימין.
אז הרוסים והמזרחים מצביעים לימין כי זה גורם להם להתשייך יותר מאשר הצבעה לעבודה, כפי שעשו רק שעלו ארצה, אז למפ"י. 
מכאן למרות רצוננו המתמיד לשלום, אין מי שינסח שלום - אלא רק מי שמבצע שלום. למה אני מתכוון? רק רייגן ביקר בסין, בגין חתם עם סאדאת', דה-גול פתר את אלגי'ר, כך רק הימין מבצע - השמאל - חושב ומנסח. אם המערכת משומנת, היא משינה רעיונות מחשבה לביצוע. 
אם לא, הימין חושב לעצמו, והשמאל מנוטרל, בצד, מושתק. 
בישראל, למן הקמתה לא שלט שמאל. העבודה היא לא שמאל. הליכוד אינו שמאל, ש"ס לא שמאל, ובטח שלא קדימה הליברלית. שכן ליברליזם הוא חלק מהימין בימינו. שמאל אמיתי, כנה - לא היה בישראל (אולי רק אנשי ברית-שלום שנעלמו), וגם כעת איננו בנמצא. 
לכן, כל הרעיונות, האפשרויות, מגוון האופציות נמוך ביותר, כמו שאנו רואים יומיום, ומרגישים 'שאין מה לעשות', שכן הם מנוסחים במוחו של יחיד - הימין. אם היה שמאל להדבר איתו, להחליף עמו רעיונות, אולי היה סיכוי לשלום.
אבל רק לרצות שלום - זה לא מספיק. בינתיים, עד לכינונו של שמאל, נותרנו, כרגיל, עם המלחמות. 
שמאל אמיתי הוא זה שמתמודד ראשית כל, מול האנטגוניזם היסודי שהביא את המצב למקומו הנוכחי - הוא דרך כינון היישות המדוברת, קרי כינון המדינה, אופן הביצוע והשלכותיו. בימינו, אין באופק דבר שכזה. כולם שקועים תחת המחשבה שדמוקרטיה ליברלית (קפיטלסטית) זה הכי טוב, או הרע במיעוטו, וזה - כמו שהראיתי בישראל - משמעו דבקות בימין הפוליטי, מאז ועד היום.
כך מבחינה זו, אין שמאל בארץ. יש מלחמות. ורצון לשלום. כאשר זה האחרון, משמש כתירוץ לזו הראשונה. למשל המלחמה בעיראק המוצגת כמעט כהתערבות הומניטרית לעזרתם (ושחרורם?) של התושבים, סליחה, 'האוכלוסייה' העיראקית. כך גם מלחמת ישראל בעולם הערבי - מוצגת בפרדוקס הגדול מכולם - צבא 'ההגנה' לישראל, כשהוא למעשה מהצבאות התוקפניים ביותר (ביחס פעילות מבצעית, לשנות קיום). כך משתלבים להם הרצון לשלום ו'הכרח' המלחמה. מהשמאל או מהימין, שניהם כאחד, מוצאים במאבק הכרח. העובדה מאז שנות ה-80 היא, ולא רק בישראל, שאין ביניהם הבדל מהותי! שכן שניהם ממקמים את המאבק במקום הפרטיקולרי, ולא בזה האוניברסלי, ומכאן מחפשים את מפתח מתחת לפנס פשוט כי יש שם אור, בעוד המפתח (לשלום), לצערי, שוכב לו הרחק בסמטה בה הוא נפל. 

22 בינו׳ 2011

מות הבמאי


רולאן בארת' (1915-1980), מבקר התרבות הצרפתי, כתב בשנת 1968 את מות המחבר. זה היה בתקופה (הגועשת) שהסטרוקטורליזם היה על ערש דוויו, כך שהרעיון היה להגיד שאין באמת איזה קוד אוניברסלי אחיד וגדול המתחבא בטקסט, שאותו הטמין הכותב, ואותו יש לפענח ולחלץ (ראו למשל את ההקצנה של זה בגביע הקדוש והקונספירציות של דה-ווינצ'י). אם-כן, גם אם נבין את המחבר, לא בהכרח נבין את הטקסט, שכן אין אפשרות לאשש בוודאות את המשמעות של כל טקסט. מכאן נגזרת התפישה המתאימה לפוסט-סטרוקטורליזם, שכל טקסט יכול להכיל אינסוף פרשנויות, גם אם נדע את הביוגרפיה של המחבר – אחריות הפרשנות היא על הקורא. על זה האחרון להתעלם מההקשר שהוא חושב שבתוכו היה הסופר, ומנגד, להתחבר להקשר הנוכחי שממנו הוא קורא את הטקסט – וכך לייצר ולחלץ אינספור משמעויות.
דמיינו למשל את ויקיפדיה. מי המחבר שלה? או המחברים? יש בכלל כאלו? ואם כן, מהם היחסים ביניהם? האם למישהו יש שליטה מוחלטת על הכתוב שם? ייתכן. האמת אני לא בטוח בעצמי. אבל מה שכן בטוח, שיש ריבוי של כותבים, ונוכח הוירטואליות של הטקסטים, אין לאף אחד בעלות עליהם.
מעניין לחבר זאת לתופעה שהייתי מכנה בהמשך, מות הבמאי, ומתרחשת בנשי מוקדים לפחות – האחד, בשדה הפורנו, עם התופעה שנקראת גונזו סקס, והשני – תכניות הריאליטי למיניהן.
בפורנו הישן והטוב, מוכרת בוודאי הנרטיבה הזולה של שליח או שרברב אשר מתפקדים כיותר מרק נותני שירות. שם ישנו אקט של צנזורה שלפי זיזק קשור להתרחקות מהחיבור האמוציונאלי. הכוונה לכך שיש כאן יחסי חליפין, בין האפשרות לראות הכל, לבין האיסור להתחבר רגשית (כהגנה מפני ההשלכות, 'מה זה אומר באמת אם הם עושים את זה ואת זה? מה זה אומר שאני לא עושה את? או כן עושה?)
מעניין לציין שהייתה מגמה לא מזמן, סביב ה-70, שניסתה לשלב בין סרטי פורנו מלאים, לסרטי דרמה מלאים. והאמת, שניסיון זה, לפחות של קתרין ברייה, לא צלח. זה לא תופס את השוק הגדול.
עכשיו, ידוע שאנו חיים בעולם אחר מזה של השרברב. אם פעם אסור היה להתענג, היום זה בדיוק הציווי – ולכן, ישנה מן חובה להתענג, המתבטאת במה שמכנים 'גונזו-סקס'. זאת על שם עיתונות גונזו – שהיא עיתונות מוטמעת (באיזור הנחקר). בפורנו, זה בדיוק מחזק את הטענה למות הבמאי – שכן אין בכלל במאי! השחקנים הם עצמם הבמאים, במובן מסויים. רואים את הצלם בסרט, והשחקנית מביימת את עצמה, תוך שהיא שואלת את הקהל לעצות, והשחקן מחליף חוויות עם הצלם תוך כדי הסרט. כל זאת למען ריחוק עוד יותר גדול מעצם קיומו של נרטיב, ולו מינימלי כמו השליח. תנו לי להסביר.
הטענה היא, שאם מות המחבר מעיד על שחרור של טקסט מהקונטקסט שלו, למרחב אינסופי של פרשנות מתמדת, ע"י אינספור קוראים במיני זמנים והקשרים שונים, אשר בפועל מייצרים (ברטרואקטיביות) קונטקסטים חדשים לטקסט, כך בעצם המחבר, כשם שאמר רולאן בארת' הורג את עצמו בעצמם הכתיבה, ולא מנציח את עצמו כמו שמקובל לחשוב. בפורנו קורה אותו דבר בדיוק, כאשר הריחוק מנרטיב, מינימלי כשם שהיה בעבר, ועד נרטיב-חסר כמו שיש היום בגונזו, הוא סימפטום המעיד על החרפת התופעה של צנזורה עצמית חריפה, פחד מנרטיבה והאחריות של אחזקתו, והמשמעויות הנגזרות ממנו הנתפשות כקשות מנשוא, מחייבות, מקבעות, מקפיאות, מקטלגות. לכן ישנו ריבוי של עמדות שכזה, כמו ריבוי תפקידים, כל שחקן הוא התגלמות של הרבה דמויות שמגולמות בתוכו – והוא יראה לנו אותן, שכן הוא אינו רוצה להתצטייר ולהצטלם כשחקן סוג X או Y, אלא הוא רוצה לנוע בין זהויות, ליצור חדשות, להשאר תלוש – ובלתי-מחוייב (מזכיר משהו מחיי הרווקות העירונית בפוסט-מודרנה?).
אנו רואים כאן סימפטום מובהק של כשל הציווי האידיאולוגי בן זמננו – הוא 'התענג!'. שהרי הציווי אינו אפשרי לגמרי, ולכן חייבים למצוא דרכים להסתדר איתו, ללכת סביבו, להתחמק ממנו כשאפשר, לחייך אליו כשאי-אפשר. שחקני הפורנו רק מבטאים את הדרך של ימינו להתמודד עם הציווי הזה להתענגות (או 'מימוש-עצמי' במילים פשוטות, כן). הם מחליפים דמויות ללא הרף, בניסיון והצדקה להתחבב ולאתגר את הצופה, אך בעצם הם רק מעלימים עצמם במטרה לתת לו את מה שהם חושבים שהוא רוצה. כך, תרתי משמע, נהרג הבמאי.
דוגמא נוספת שתיטיב לדעתי להציג את זה, היא כמובן, תכניות הריאליטי. עכשיו, מה לא נאמר עליהן כבר? שהן לכאורה מיקרוקוסמוס לחברה הישראלית, שהן מבטאות את הטרנד החברתי כביכול להצלחה מהירה וכו' וכו'. אבל, אני רוצה לשים דגש על פן מסוים של התופעה, שמתקשר ישירות למות הבמאי, הוא לדעתי הסיבה הבסיסית להצלחת הז'אנר.
שימו לב, שבכל תכניות הריאיליטי, למן השרדות, ועד המשרד, דרך עקרות בית אמיתיות, האח הגדול והשאר – בכולן נמצא פן מעניין. אני קורא לו: הפרדה בין רשויות הדיבור.
מחד, ישנן את ההתנהלויות הרגילות, היומיומיות והשגרתיות של חברי השבט\בית\קומונה או לא יודע,
מנגד, ישנן השיחות האישיות, שלאחר מעשה, בבידוד מוחלט, רק השחקן והמצלמה.
לטענתי, יש כאן ניסיון להתחקות אחר שתי רשויות דיבור שבפועל הן מגובבות, דרך אידיאולוגיה, אך הם, השחקנים והעורכים כמו-גם הצופים, מנסים להפריד את שתי הרשויות, כדי לשלוט טוב יותר על כל אחת.  הכוונה היא שכאשר האדם מדבר עם זולתו, הוא יכול לשקר. אך רק כנגד מסך של אמת (אימפליקטורית), שהיא 'אני מרמה אותך'. כאן נחשפות שתי רמות או רשויות הדיבור. של האמירה ושל ההיגד. של המובן ושל המשמעות.
בפועל, אנו רואים סצינות של משחק, או וויכוח – ואז הפרדה, כל שחקן נותן דעתו בנפרד, ובנימה אישית ואינטימית ביותר: "ראיתי שהיא מתסכלת עליי, אך לא יכולתי לדבר, כי כולם היו יודעים, אז החלטתי..".
זהו מן תהליך פרשנות רטרואקטיבית, שכן תמיד מתרחשת לאחר ה'משחק' המדובר\מיוחס, שהוא גם תהליך פרפורמטיבי בפני עצמו – שכן הוא יוצר את מה שהוא מתאר בעצם תיאורו, הוא מוסיף משמעות למה שארע. גם כאן נוכל לזהות את הריחוק מהנרטיב שמאיים מחמת השלכותיו. כמו בגונזו, זה לא הסקס שמאיים, אלא המשמעויות שנלוות לו – ולכן, תוך תנועה מתמדת, מנסים להתחמק מבכלל לייצר משמעות שכזו. כך גם בריאליטי, תוך הסבר רטרואקטיבי מתמיד, השחקנים תמיד מתרצים את פועלם מול אנשים, כאשר הם בבידוד מהם, כדי שיוכלו להסביר את משוא-הפנים כביכול, את המשחק ששחקו לפני רגע, וכעת, מוכנים הם לחשוף בפנינו את האמת הנחבית.
אלא, שזו מחביאה עוד אמת וכן הלאה. כלומר השינויים לא רק מתרצים את שארע, אלא גם מסבירים את שיתרחש, בעזרת סיבות מוכנות לאירועיים עתידיים – למשל ברוקחות האסטרטגיות – אני אהיה איתך, כל עוד תהיי איתי, ואז מאחורי הקלעים, בשיחה אישית – מגוללת בפנינו השחקנים – שפועלה היה תוצר של אסטרטגיה אחרת – ובעצם היא חושבת כך וכך....
בשני התחומים, הסקס והתחרות, אין צורך בבמאי יותר. השחקנים מביימים עצמם, כדי להתרחק מביום אמיתי שיגיד משהו עליהם. שימו לב, זה בניגוד גמור למערכת הטייפקאסטינג שעושים – כי זה לא משנה את מי מביאים, הוא שם כדי להתאים לרושם ראשוני. לאחר מכן, בחושפו את צדדיו הכביכול אמיתיים, אסטרטגיים, הוא מגולל כביכול צד אחר, אינטימי יותר, ואמיתי יותר. כך שחקנית הסקס ששואלת איזו תנוחה הכי הולמת אותה, וכן שחקני הישרדות שהם עושים אסטרטגיות זה עם\נגד זה.
המתח שקשור למות המחבר הוא בין רמות האמירה וההיגד, המובן והמשמעות. שאדם אומר משהו, ברור שיש לאמירתו כוונה נלווית. ולעיתים, היא החשובה. אך כאשר הטריק הזה ידוע ונלקח במודע בחשבון, פשוט מעבירים את מה שהיה אישי, לחיצוני, וכך מסבירים לנו למה פועלים בדרך מסוימת ואומרים דברים אחרים. כאשר יודעים שיש מס גבוה על משכורת גבוה, אז מורידים משכורת ונותנים גם מכונית. כאשר ידוע שלדברים יש משמעות נלווית, אומרים את הנלווית קודם כדי לא להתעמת עם הלשכותיה.
אבל, ברור מהתיאור הזה, שאין זה אפשרי – כי רק מבליעים משמעות אחרת. במקרה הזה – של פחד מנרטיב, והשקעתו המנטלית הנדרשת. 
מכיוון שהציווי כיום הוא להתענג, אין דרך לבטא את הרצון לא להתענג, או לסבול קצת, ולכן תמיד מחפשים משמעות נחבית, לשם מכוונים, עושים אסטרטגיות, ותמיד בודקים 'איך אני נראה?'.
אנו צריכים להבין שגם מה שאנו מספרים לעצמינו, ואולי דווקא זה בעיקר, זה מסך מגן מפני משהו טראומתי. אידיאולוגיה בהתגלמותה. לכן דווקא זה רק צריך להתסיס עוד יותר את הצורך בבימוי, שנותן משמעות, נכון לא אמיתית פוזיטיבית, החלה מעל לכל ותקפה תמיד, אלא אמת יחסית, נכונה לעכשיו, לכרגע, וממשית לא פחות.
תחשבו למשל על הפוליטיקה – האם לא הגיע הזמן, באיחור כה גדול, לבמאי? האם לא מספיק ניסינו לצוף על גבי עננים שנקראים 'שוק חופשי', 'מדינת רווחה', 'ממלכתיות', 'חברה ישראלית', 'שלום'?? האם לא כדאי לכונן בלוף אמיתי? לדרוש את הבלתי-אפשרי, וזה בדיוק מערכת עם משמעות, בזמנים שמשמעות היא כמעט קללה.

איתקה



אדם חכם ומנוסה יעץ לי לקרוא את השיר, ואני ממשיך את הצעתו:


כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.


שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמד, לִלְמד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.


וְכָל הַזְּמַן חֲשׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.


אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לא תּוּכַל לָתֵת.
קונסטנדינוס קוואפיס (1863 – 1933)
מגדולי השירה היוונית המודרנית, איש אלכסנדריה והתרבות הים - תיכונית הישנה והחדשה.
איתקה - אי קטן בים היוֹני. מלכהּ הקדום אודיסאוס השתתף במלחמת טרויה. משעורר שם את חמת האלים, הוטל עליו להפליג במשך עשר שנים בדרכו חזרה לממלכתו. איתקה הייתה נגלית לעיניו בדרכו ומשהתקרב אליה בספינתו - הייתה נעלמת. הרפתקאותיו ותלאותיו מתוארות באודיסאה מאת הומרוס

 
 
וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה - לא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.





מאת: קונסטנדינוס קוואפיס (מיוונית: יורם ברונובסקי) - [1911]