Virtual Sociology

על המארג האנושי

המרחב הוירטואלי לכתבים אודות האדם, החברה, העולם והיחסים ביניהם.

הנחת המוצא היא קיומו של 'מארג' שמהבר הכל לכולם - ותחתיו, או דרכו,
נסקרים תחומי-החיים (והידע) המגוונים החל מפילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה, וכלה במתמטיקה, ביולוגיה, בלשנות ועוד.

מכאן ההזמנה הכוללת, לקרוא ולכתוב, לחשוב ולהביע.

20 בפבר׳ 2014

נתמוך באוקראינים והם יוכלו לעזור לנו לבנות אירופה צודקת יותר


 בימים אלה, העולם צופה מקרוב באוקראינה. חלקים בהתפתחויות האחרונות, מעל לכל הניסיונות החוזרים של הממשלה להשתמש באלימות כנגד מפגינים שלווים, מעלים חששות כבדים. אנו, נציגים של הקהילה האקדמית הבינלאומית, מוטרדים במיוחד מהעובדה שאלימות והטרדה לעתים קרובות מכוונים לנוער, לעתים קרובות מאוד לעיתונאים, לתלמידי אוניברסיטאות ולסגל זוטר. התנהגות כזו מצד הממשל האוקראיני היא הרסנית, הן לממשל עצמו והן לעתיד המדינה שהוא מייצג.


בניגוד לממשלה, החברה האוקראינית הציגה בגרות אזרחית נערצת. נחישותה לשמר את מחאתה בתוך תחום החוקיות ודחיית האלימות היציבה שלה הם מופת להגנת זכויות אזרח. היום, מיידן האוקראינית מייצגת את אירופה במיטבה – מה שהוגים רבים בעבר ובהווה רואים כערכים אירופים פונדמנטליסטיים.

אנו יוצאים בקריאה לממשלות שלנו ולארגונים בינלאומיים לתמוך באוקראיניים במאמציהם לשים סוף למשטר מושחת ואכזרי ולפגיעת הגיאופוליטית של מדינתם. אוקראינה צריכה תכנית מעין-מרשל שתבטיח את מעברה לדמוקרטיה מלאה ולחברה עם זכויות אזרח מובטחות. בהרחבת מדיניות חדשה לקראת אוקראינה, אנו מציעים לערוך הבחנה בין הממשלה האוקראינית לבין החברה האוקראינית. בעוד בראשונה חייבים לנהוג עם מירב ההוקעה, לאחרונה מגיעה מירב התמיכה.


הבה נעזור לאוקראינים לבנות אוקראינה חדשה – ואז הם לבטח יעזרו לנו לבנות אירופה חדשה ועולם צודק יותר.


Nadia Al-Bagdadi Professor, head of department of history, Central European University, Budapest, Anne Applebaum Historian, journalist and writer, Warsaw, Andrew Arato Dorothy Hirshon professor in political and social theory, New School for Social Research, New York, Omer Bartov John P Birkelund distinguished professor of European history, Brown University, Zygmunt Bauman Professor emeritus, University of Leeds, Ulrich Beck Professor, Munich University and London School of Economics and Political Science, Seyla Benhabib Eugene Mayer professor of political science and philosophy, Yale University, Josetxo Beriain Professor, Universidad Pública de Navarra, Richard J Bernstein Vera List professor of philosophy, New School for Social Research, Rajeev Bhargava Professor and director, Centre for the Study of Developing Societies, Delhi, Giovanna Brogi Bercoff Professor, University of Milan, Boris Buden Writer and philosopher, Berlin, Craig Calhoun Director, London School of Economics and Political Science, José Casanova Professor of sociology and senior fellow, Berkley Center for Religion, Peace and World Affairs, Georgetown University, Julian Casanova Professor of history, University of Zaragoza, Dr Velvl Chernin Poet and literary scholar, Ben-Gurion University of the Negev, Roberto Cipriani Professor, University Roma Tre, Krzysztof Czyżewski President, Borderland Foundation, Poland, Alessandro Ferrara Professor, University of Rome "Tor Vergata", Istvan Deak Seth Low professor emeritus of history, Columbia University, Rafael Díaz-Salazar Professor, Universidad Complutense Facultad de Ciencias Políticas y Sociología, Madrid,William Douglass Professor emeritus, Center for Basque Studies, University of Nevada, Reno, François Dubet Professor, École des Hautes Etudes en Sciences Sociales, Paris, Carlo Ginzburg Franklin D Murphy professor emeritus of Italian renaissance studies, University of California, Los Angeles, Jeffrey C Goldfarb Micheal E Gellert professor of sociology, New School for Social Research, Dr Semion Goldin Senior research fellow, Nevzlin Research Center for Russian and East European Jewry, Hebrew University, Nilüfer Göle Directrice d'études, École des hautes études en sciences sociales (EHESS), Centre d'Analyse et d'Intervention Sociologiques (CADIS), Paris, Felix M GoniProfessor, University of the Basque Country, Bilbao, Andrea GraziosiProfessor, University of Naples Federico II, Irena Grudzinska GrossResearch scholar, Princeton University, Mark von Hagen Arizona State University, Tomáš Halík Professor, Charles University Prague, Danièle Hervieu-Léger Professor, École des Hautes Etudes en Sciences Sociales, Paris, Roald Hoffmann Frank HT Rhodes professor of humane letters emeritus, Cornell University; Noble laureate in chemistry,José Ignacio-Torreblanca columnist, El Pais, Maria Janion literary theorist, Polish Academy of Sciences, Andreas Kappeler Professor, University of Vienna, Hans G Kippenberg Wisdom professor for comparative religious studies, Jacobs University, Bremen, János KisProfessor of philosophy and political science, Central European University, Budapest, Zenon Kohut Professor, department of history and classics, University of Alberta, Ivan Krastev Chairman of the Centre for Liberal Strategies, Sofia, Mark Leonard Director of the European Council on Foreign Relations, Maria Lewicka Professor, University of Warsaw, Arien Mack Alfred J and Monette C Marrow professor of psychology, New School for Social Research, Katherine MarshallVisiting professor, School of Foreign Service, Georgetown University,David Martin Professor emeritus, London School of Economics,Elzbieta Matynia Professor of sociology and liberal studies, New School for Social Research, Andrzej Mencwel Professor emeritus, University of Warsaw, Tariq Modood Professor of sociology, politics and public policy, University of Bristol, Gabriel Motzkin Professor and executive director, The Van Leer Jerusalem Institute, Alexander Motyl Professor, Rutgers University, Norman Naimark Robert and Florence McDonnell professor of eastern European studies, Stanford University, Claus OffeProfessor, Hertie School of Governance, Berlin, Andrés OrtegaDirector, Research Department of the Spanish prime minister, Enzo Pace Professor of sociology of religion, University of Padua, Denis Pelletier, Directeur d'études, École pratique des hautes etudes, Paris,Alfonso Pérez-Agote, Professor emeritus of sociology, Universidad Complutense de Madrid, Serhii Plokhii Mykhailo Hrushevskyi professor of Ukrainian history, Harvard University, Antony Polonsky Albert Abramson professor of holocaust studies, Brandeis University, Jacek Purchla Professor, Jagiellonian University, Jacques Rupnik Professor, College of Europe in Bruges, Michael Sandel Anne T and Robert M Bass professor of government, Harvard University, Saskia SassenRobert S Lynd professor of sociology, Columbia University, Richard Sennett Professor of sociology, New York University, Slawomir Sierakowski Director, Institute for Advanced Study in Warsaw, Marci Shore Associate professor of history, Yale University, Aleksander Smolar President, Stefan Batory Foundation, Warsaw, Alfred C StepanWallace S Sayre professor of government, Columbia University, Frank Sysyn Director, Peter Jacyk Centre for Ukrainian Research, Canadian Institute of Ukrainian Studies, University of Alberta, Charles TaylorProfessor emeritus of Philosophy, McGill University, Bryan S TurnerPresidential professor of sociology, The Graduate Center City University of New York, Jordi Vaquer Director, Open Society Initiative for Europe, Barcelona, Peter van der Veer Director, Max Planck Institute for the Study of Religious and Ethnic Diversity, Göttingen, Michael WalzerProfessor emeritus, Institute for Advanced Study, Princeton, George Weigel William E Simon chair in Catholic studies, ethics and public policy center, Washington, DC, Raquel Weiss Professor, Universidade Federal do Rio Grande do Sul, Brazil, Michel Wieviorka Professor, École des Hautes Etudes en Sciences Sociales, Larry Wolff Director, Center for European and Mediterranean Studies, New York University,Eli Zaretsky Professor of history, New School for Social Research,Krzysztof Zamorski Professor, Jagiellonian University, Artur ŻmijewskiArt editor of Krytyka Polityczna, Slavoj Žižek Director, Birkbeck Institute for the Humanities, University of London

10 בפבר׳ 2014

שינוי השינוי: בין חדש לישן



אומרים שפוליטיקאים עושים 'ספינים' ו-'שיפטים', ומזגזגים מימין לשמאל וחזרה. כך אמרו על ליברמן, על שרון, על בוגי ועל אחרים. אך האם אלו באמת שינויים, או שרק הכינויים בעצמם הם שמסמנים 'שינוי'? כדי לבדוק זאת יש לחזור ולבחון את ההגדרות הבסיסיות של השדה הפוליטי.

באופן מסורתי צד הימין מזוהה עם הכוח וצד השמאל עם הביקורת. לכן הליכוד משווק ביטחון והשמאל משדר אופוזיציה ואלטרנטיבה. אך מה חוזקן ותוקפן של הגדרות אלו בתקופת 'הפוליטיקה החדשה', כאשר נטען שכבר אין (שניים של) ימין ושמאל, ושהכול סובב את (האחד של) המרכז?

כאן יש לבחון שוב מהו כוח ומהי ביקורת. כנראה, השניים מצויים במערכת יחסים. עד כה קיימות רק שתיים וחצי הגדרות לביקורת: הבחנה והפרדה בין דעה לידע, נכון או שגוי וכדומה. הגדרה זו שרדה כאלפיים שנה, עד לניסוחה של הגדרה אחרת: הבחנה בין האפשרי לבלתי-אפשרי (משום ההכרה שהנכון והשגוי שניהם אפשריים). הגדרה נוספת מתנסחת בעת הזו סביב הגבול של הבלתי-אפשרי ותחת ההנחה שגבול זה אינסופי.

את הכוח ניתן להגדיר בהמון דרכים (פיזי, מטאפיזי, אובייקטיבי או סובייקטיבי), ואני מציע את היותו 'עקביות החוק'. מערכת היחסים בין הכוח לבין הביקורת נגלית כאשר עקביות החוק משמרת את הגבול הברור בין האפשרי – את מה שבתוך החוק והסדר ועל כן ב\סדר – לבין מה שמחוץ לחוק ועל כן לא-אפשרי.

לאורך השנים נושא הגבול עלה בחשיבותו לא רק הפילוסופית אלא גם הפוליטית, כנחווה בסוגיית הגבולות הישראלית-פלסטינית. אולם בשאלת היחס שבין הביקורת לכוח נראה כי גבול מציג פני יאנוס. הוא מסמן מחד את האפשרי ובאותו סימון ממש מורה על המעבר אליו שמאידך. כמו שיודעים היטב מוחים מפגינים – לכל שורת שוטרים – יש שני צדדים.

עכשיו נוכל לברור את הפוליטיקה החדשה מן הישנה ביתר בהירות, על סמך הגדרות אלו. כיוון שההגדרה השנייה רחבה יותר וכוללת בתוכה את הראשונה, בעצם יש לנו שני מחנות – החגים סביב שאלת הגבול – במחשבה ובמעשה. מחנה ראשון מורכב מאלו התופשים את הגבול כקבוע, ומניחים שלידע האנושי יש גבול ידוע מראש; כשם שלמדינה ישנם גבולות מוגדרים וברורים מראש. בשם גבולות אלו הם מייצרים תכליות כמו הצלת חיים (או חיסולם), למשל.

מחנה שני יתפוש את הגבול כמשתנה, בלתי קבוע מראש, ובסופו של דבר – אינסופי. במחנה זה ישכנו מי שיראו את הגבול אך יראו גם מעבר לו. במקום להניח שאין גישה לאמת ממשית משום היותנו מוגבלים בגבול קבוע מראש, מחנה זה תופש את המגבלה עצמה כממשית. וכאן יש לזכור את היחס בין כוח לביקורת: אם עקביות החוק מניבה את עיבוי גבול האפשרי, אז ביקורת פועלת להתקתו של הכוח, החוק והגבול. לפיכך נראה שהכוח מונע את ביקורתו או לפחות פועל כנגדה.

עכשיו, האם כל מי שמכונים בישראל 'שמאל' אכן עומדים במקום הביקורת? האם הם מניחים שגבול הידע אינסופי ומכאן שכל גבול מדיני דינו להשתנות, וכדי להגיע לאמת יש לחתור לבלתי-אפשרי? כמובן שלא. זאת משום שבין הגדרות הכוח כעקביות-החוק לבין גבול האפשרי מתפקדים סוכנים (חינוכיים, בריאותיים, כלכליים) שונים המגדירים עבורנו את גבול האפשרי, כלשון החוק.

כאשר החוק המדיני, שנקבע במחשכי הביורוקרטיה, הופך למגדיר הבלעדי של האפשרי – הלגיטימיות של הביקורת הופכת מיד למינימלית. זאת, כמובן, רק אם מניחים את משקל הלגיטימיות על משקל הכוח של עקביות החוק.

הרבה 'שמאלנים' מניחים שהם ביקורתיים והרבה 'ימנים' מניחים שהם כאלה, כי הם בעד מדינה פלסטינית, בעד זכויות אדם ושמירה עליהם, בעד הפרדת דת ומדינה לשם חיים שוויוניים ועוד. אולם יש להבחין כי את זאת אומר החוק בדיוק. גם הוא בעד מטרות אלו לשם שמירת עקביותו שלו. מכאן, עמדות אלו בכל צורה שלהן אינן מן האמת הכללית השוכנת מחוץ לאפשרי, אלא הן עומדות במקום הכוח (הפרטי) שמגדיר לכולנו מה אפשרי, והאם העולם כעת הוא הטוב ביותר שיש.

לפי הגדרותיי, תחת זאת, שמאל אמיתי, כזה החותר לממשי ולא לדמיון, הוא המבקש להזיז ולשנות את הגבול (הסימבולי) בין האפשרי לבין הבלתי-אפשרי. הוא בדיוק עונה לכינויו ה'הזוי' בערנות פיכחת מחלום הבלהות של המציאות, והדמיון שבגין גבול קבוע מראש שלא ניתן לשנותו.

שמאל אמיתי, מכאן, יעמוד חד-משמעית נגד חלוקת הארץ, נגד הפרדת דת ומדינה, נגד זכויות אדם, ונגד בחירות פרלמנטריות. כל אלו נותרים בגבול האפשרי, ומכאן מתפקדים לשם עקביות החוק ומקומו של הכוח הפועל לשמירת החיים – אפילו במחיר חיסולם חיים אחרים.

אך אם נקשיב לממרה לפיה "האמת פוערת חור בידע", נראה שכל מה שאנו יודעים זה-כבר, הוא בדיוק המחסום שלנו להתגברות על מכשולי המציאות הממשית. כדי לזהותם (דרך הבדל), ורק אז להתגבר עליהם, יש להתחקות אחר גבולות האפשרי, הם גבולות מנגנוני עקביות-החוק.


גבולות אלו שותפים לכולם, לכן הם ממשיים ולכן אמיתיים. הזזתם, גם כן, משותפת לכולם – אפילו אם רעה למיעוט מסוים – ועל כן אמיתית וממשית – ולא הזויה או דמיונית. כי אם זוהי הדרך היחידה לצאת מהמחסום שכולא את כולנו, יחידים ורבים, כאחד.  

כיבוי שרפות כ(חוסר)מדיניות




בישראל נהוגה מדיניות של כיבוי שרפות, וכפי שראינו במקרה של הכרמל, גם לא מדיניות מוצלחת במיוחד. זאת אולי מפני שכיבוי שרפות אינה יכולה באמת להיחשב כמדיניות. היערכות לשרפות דווקא כן. אך היערכות כפי שנראה מצריכה תכנון מוקדם, דחיית סיפוקים, דמיון וחשיבה מאתגרת. תכונות אלה נעדרות ממשלת ישראל ומנבחרי הציבור. אלו כלואים בכלוב הברזל של הארעיות.

המשבר התקופתי בבית החולים "הדסה" הוא התסמין הנוכחי. גירעון עצום המאיים בסגירה, עובדים מנוצלים, שובתים ולא משולמים, והרגלים ארגוניים מונעי-הבראה הם התופעות להן גורמת הבעיה. אבל כולם יודעים איך זה (לא-)ייגמר: הממשלה תתערב, תזרים הון מייצב, ובטרם זאת ינפיק בית המשפט צו מונע שביתת "שירותים נחוצים".

בחזרה לפרדוקס העתיק של שביתת המיעוט ושאלת הלגיטימיות שלה, מוכרעת הסוגיה ברגיל לטובת הרוב, החוק והקיים – לעולם לא לטובת האפשרי. הבה נבחן זאת לעומק: לגבי המדע והטכנולוגיה, ובכלל השדה של החירות האישית, נאמר לנו תדיר שהכל אפשרי, ואנו כל יום מחדש על ספה של פריצת דרך חדשה. מהנדסים גנטיים ומאיצי חלקיקים דוחפים את הצהרות הדמיון כביכול מעבר לכל מגבלה.

אולם בשדה הכלכלי הטענה הרווחת הפוכה לגמרי. כפי ששם זאת סלבוי ז'יז'ק: "כשאתה רוצה לעשות כמה שינויים לכלכלה כדי לתת קצת יותר לשירותי בריאות, הם אומרים: "לא, זה בלתי-אפשרי. השוק לא יאפשר זאת". האם תוספת של 50 אחוזים למשכורתם של מאות עובדים בבית החולים, למשל מחשבונם של הבעלים, תמוטט את המשק? סביר שלא. אולם הצעה שכזו רחוקה כל כך משדה האפשרי עד שהיא מעבר לשדה הדמיון בכלל. במקום אחר, האם קליטת עשרות אלפי פליטים אפריקאיים למדינת ישראל, באמת תניב את קריסת המשק הישראלי? סביר שלא.

על שום מה ולמה ניגוד כה חריף בין השדה הכלכלי, לגביו נטען ששום שינוי ממשי אינו אפשרי, לבין השדה המדעי-טכנולוגי, שם נאמר שהכל מהכל – כבר כאן? זאת מכיוון שבמצב בו אין תכלית נבחרת, אלא רק נבחרים חסרי תוכן, החוק שהיה ארעי הופך קבוע על כל חלקיו. לכן יש להמציא צווי מניעה שוב ושוב, נגד יותר ויותר קבוצות חברתיות: של אחים ורופאות, עובדי רכבות, חברות תקשורת, פקידים ממשלתיים ועובדי רשות התעופה.

באופן של הפיכת החריג לקבוע, כל קבוצה וכל מקצוע כיום יכולים להיחשב להכרחיים או "נחוצים", מסיבות שאין ויכוח עליהן במסגרת החוק, וכך נמנעת כל אפשרות לשינוי ממשי. מבחינה זו צודקים התעמולנים וההדיוטות – זה באמת בלתי אפשרי להקשיב לגמרי לדרישות השובתים. כמובן, זה ייפגע בחירות של כולנו אם נקשיב ונשמע לכל קבוצה שתדרוש תוספת שכר.

אך בניגוד לטענה הרווחת, יש לראות שחוסר אפשרות אחד מסתיר את השני: חוסר האפשרות האידיאולוגי בשדה החברתי-כלכלי מזין את תוך כדי האפלה על חוסר האפשרות הראשון בשדה האישי. האידיאולוגיה השלטת תובעת מאיתנו, כולנו, לקבל ולהכיר בחוסר האפשרות החברתי, וזאת במתן שוחד האומניפוטנטיות האישית. בצורה זו האידיאולוגיה ונשאיה מונעים כל דמיון של שינוי רדיקלי – ביטול הקפיטליזם או הרכוש הפרטי – ובמקום שאין דמיון, גם אין שום חזון.

כמו חוקי החירום בישראל, שנכתבו ונוסחו אי שם בשלהי שנות הארבעים ומוארכים מאז, גם המדיניות הממשלתית של הצלת מוסדות וחברות כושלות כבר התמסדה והפכה לטבעית ומקובלת. הארעי שהפך קבוע הוא מחלה שאת תסמיניה אנו חווים גם במשא ומתן מול הפלסטינים (למשל בדיון על גבולות ושיבה), כאשר כל מה שמפחיד בו הוא קביעות ההסכם שנדחה בכסות וחסות "תהליך" השלום.

גם התערבות ממשלתית "נקודתית" להצלת גירעונות מוסדיים היא תופעה "מתמשכת" ומערכתית. אחרי הכל, גם האמריקאים נצלו סוג של חוק חירום כדי לאחד בין הניצים ולהציל את התאגידים במשבר של 2008. אך האם זו הצלה אמיתית או שמא עוד מאותו דבר, רע וחולה? האם לא בדיוק חוסר-האפשרות להימנע מהצלה מזויפת, המסתירה התנהלות מושחתת, לא גם מונעת אפשרות לשינוי כללי, ממשי ומיטיב? בהחלט כן. שינוי אמיתי איננו לקיחה בחשבון של איזה גבול בלתי מתפשר, נצחי וקבוע, אל תוך החישוב הריאליסטי הקר; אלא, תחת זאת, שינוי ממשי הוא התערבות לא רק בתוך שדה האפשרי והקיים – הוא משנה את קווי המתאר הכלליים ואת החלוקה בין האפשרי לבין הבלתי-אפשרי.


התערבות אמיתית, ממשית, לא צריכה לקוות לממשלה חזקה יותר שתשגיח ותציל מוסדות גוועים, וגם לא לקוות להפקרה מצדה את המונופולים שבנתה. התערבות אמיתית מוכרחה לדרוש את מה שמוצג כבלתי-אפשרי, וזה לעזור ולהציל לא את החברות – אלא את החברים, שוכני הקהילות, ובכך לגעת ולשנות גם את היחסים החברתיים. לראות נכוחה שהמצב כמות שהוא אינו המצב הטוב ביותר, או הרע במיעוטו, הוא התמריץ הבסיסי לכל פעולה פוליטית. הדרך של פעולה כזו חייבת לעבור תוך בחינה מתמדת של מה שמוצג כבלתי-אפשרי, בדיוק כדי לדעת לדרוש אותו בנאמנות מתחייבת. רק כך תהיה לנו דרך שאינה כיבוי שרפות, הפתעות, חרמים ושביתות.