Virtual Sociology

על המארג האנושי

המרחב הוירטואלי לכתבים אודות האדם, החברה, העולם והיחסים ביניהם.

הנחת המוצא היא קיומו של 'מארג' שמהבר הכל לכולם - ותחתיו, או דרכו,
נסקרים תחומי-החיים (והידע) המגוונים החל מפילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה, וכלה במתמטיקה, ביולוגיה, בלשנות ועוד.

מכאן ההזמנה הכוללת, לקרוא ולכתוב, לחשוב ולהביע.

24 בספט׳ 2010

על ה'התנגדות' \ אי-הבנה



"We classify everything which stands in the way of interpretation as a resistance."
(J. Lacan, Seminar II, p.127)


יש מי, והרבה מהם, שיאמרו כי לאקאן קשה להבנה. וליתר דיוק, תוך צמצום משהו של טווח הביקורת, (חוזרים) ואומרים שכתביו לא מובנים, או לפחות קשים להבנה.
מי אומר? מבקרים (פייר בורדייה), חברים (ז'אק אלן-מילר), מתנגדים (אבשלום אליצור, ראו הפוסט הראשון בבלוג), קוראים (אני למשל), למעשה (כמעט) כולם.
גם עליי, ו\או על כתביי, נאמרו לא פעם אותן טענות בדיוק.
מי אומר? מורים, מתרגלים, חברים, משפחה, למעשה (כמעט) כולם.


עכשיו, הדבר האחרון שברצוני להעלות הוא השוואה ביני ובין לאקאן. במקום, אני רוצה, כנטען בכותרת, להאריך קצת על תופעת ה'התנגדות' עצמה, השוכנת בבסיס הטענות לעיל.


אם נבחן את הסוגיה באופן מבני-הבנייתי (ויחסותי), כשדה, ובו יש מיקומים שונים, בהם סובייקטים שונים, ובין כל האלמנטים הללו – מתקיימים יחסי תלות-הדדית מורכבים – אז נווכח במה שבעצם מהווה המשך ישיר לשני הפוסטים האחרונים שלי, על השפה ועל התיוג.
לעניות דעתי, תופעת ה'התנגדות' מתרחשת כאשר מתגלה-ישנו קושי, או חוסר יכולת, ב'מיקום' שחקן כלשהו ב'מיקום' יציב. לשון אחר, אנשים מגלים התנגדות למה, או למי, 'שלא מתיישב כמו-שצריך', למה\מי שאינו מוקפא במקום כלשהו בשדה, ומכאן אינו מקבל הן את התיוג הנלווה אליו (וכל המשמעויות הנוספות), והן את היחס לשאר המיקומים בשדה, ולשחקנים בהם.
ניקח דוגמא, כאשר אדם קורא קטע (או מס' קטעים) פרי עיטו ואיוויו של לאקאן, ובסיומו מרגיש, חושב, ואומר כי לא הבין דבר, ואף מגדיל וכותב 56 עמודים של ביקורת נגדו (שוב, ראו הפוסט הראשון בבלוג).
כמובן, נמצא גם את הטענה הקיצונית עוד-יותר, לפיה אין לדברים מובן כהוא-זה, none whatsoever.
לפני שנרחיב קצת על המרווח בין שתי הטענות (הרכה והקשה), אציין שחשוב רק לזכור מהדוגמא, כי מישהו יכול לקרוא משהו, להרגיש כי לא הבין דבר, ולטענתי, זאת משום:
א. שלא הצליח לחלץ טענות 'קונקרטיות' ממה שקרא ('לא הבנתי על מה הוא מדבר, מה הוא רוצה להגיד').
ב. את חוסר הטענות, החצין לטקטט עצמו ('אין שם מה שיהיה מובן').
ג. אם כן חולצו טענות, (במידת קונקרטיות משתנה), נתפשו כלא-מובנות על-רקע הדברים שכן מובנים ('הבנתי בגדול מה הוא רוצה להגיד, אבל זה נשמע לי שטויות במיץ עגנבניות').
ד. ה'מיקום', כ-placing בשדה הספציפי, ולפי הרגשתו של הקורא – לא צלח, ומכאן הנושא, ושאר חלקי הטקסט, נותרו במן לימבו, שהוא איזור עפוף עפריליות של חוסר הבנה ('הבנתי על מה מדובר, אבל למה לעזעזל זה קשור?').


את א' ו-ב' אפשר לקבץ תחת הכותרת 'טענות קשות', ומנגד, את השתיים הנותרות כ'קלות'. אבהיר שאין חלוקה זו נורמטיבית או מציאותית אם לומר, אלא אנליטית ולצורכי הדיון. יתרה מזאת, הטווח בין א'-ד' הוא דינמי ואדם יכול לחוש\לחשוב טענות שונות על נושאים שונים, או טענות שונות על אותו נושא, בזמנים שונים.


לעניננו, ה'התנגדות' שאדם מרגיש ומתנהג עולה ככל שהטענה 'קשה' יותר. זאת-אומרת שלאדם שטוען א' תהיה יותר התנגדות כלפי נושא X מאשר אדם שטוען ד'.
אפשר להאריך ולהסביר מדוע תהליך זה מתרחש וכיצד בדיוק, אבל לכרגע חשוב לי להדגיש כי לשני ה'שחקנים' אין יותר מדי חופש פעולה, או כמו שאומרים, שאין להם say בדבר. כך שלא לאדם, או לטקסט שקרא, עצמם – באופן 'מהותי', אינטרינזי – השפעה גדולה או קריטית על היחס ביניהם. מנגד, ההשפעה נמצאת דווקא ביחס בין המיקומים של האלמנטים המדוברים. למה הכוונה?
שאדם כמו אבשלום אליצור (יסלח לי כבודו על השימוש בשמו, אפשר גם להחליף ב'חומסקי'), על מיקומו בשדות שונים (המדע וכו'), ועל היחס של מיקום זה למיקומים אחרים (ושחקניהם הזמניים) – כאשר הוא קורא טסקט של לאקאן וטוען כי דבריו הם הבל-הבלים ולא הבין דבר, זוהי בדיוק ה'התנגדות' הרלוונטיות והקורלטיבית (תואמת) למתח-יחס בין המיקומים השונים בשדה.
ואמנם, נראה כי לא כל מדעני הפיזיקה, או הבלשנים, מתנגדים לטקסטים של לאקאן (או כל מישהו אחר, כן). זאת משום שבהחלט דבריי לא מבטלים יכולת השפעה מצד הסובייקט ונסיונו שלו על רמת ה'התנגדות'. ה'מיקום' הוא לא הסיבה היחידה. אבל, זו הסיבה המשפיעה ביותר, לפחות משום שהיא מבנה, מתווה או מכווננת את כל (או חלקי) השאר.


אני רוצה להגיד שמי שלא מבין טקסט - (בהנחה כי נתון) ויש לו רצון לכך (לפחות הוא ניסה, גילה מוטיבציה כלשהי), והוא יודע לקרוא – לא (באמת) רוצה להבין את הטקסט. חוסר-רצון זה הוא 'התנגדות'. מקורה באי-מיקום, או מיקום לא 'קפוא', לא מקובע, ולא יציב. כך הסובייקט הקורא מגלה ומסביר את הסלידה ממה שקרא, מפני שהיחס לטענות, או למסר שמגולם בטקסט (האובייקט), הוא-הוא המייצר את ה'התנגדות' מעבר לתוכן שלהן עצמו. ואז, או שהאדם מקבל את מרות מיקומו ומתנגד, או משנה מיקום, נשאר בתנועה מתמדת, ובעצמו מתנגד לתיוג המקפיא, ואף יוצר מיקום חדש לטענות שחילץ מהטקסט, או ליתר דיוק, מהאיווי של מחברן, ובעצם התהליך הזה יוצר, או ממלא בעצמו את התוכן של המיקום החדש שנוצר.


אפשר לחלק כך לשני סוגים של סופרים\הוגים. אלו שכותבים 'תוכן', ומכאן דבריהם יובנו ביתר קלות, שכן הם מצתמדים, מתחברים, נקשרים לדברים מהסדר הראשוני של חוויות אישיות, כמו סיפור אהבה או בגידה. לעומת זאת, כותבים של 'צורה' בעצם משתמשים באסטרגיה אחרת לגמרי. הם לא מעברים תוכן מילולי (מילוני), אלא דווקא מנסים להלך על החבל הדק של היחס בין המילים כסדר שניוני, כדי ליצור יחסים חדשים, ומכאן לייצר מיקום (החשוב והכרחי עד אקוטיות) למשמעות החוויתית של הקורא. את כתבים אלו האחרונים, קשה בהחלט יותר לקרוא. משום שאין הם מכוונות להיות מובנות, על התקן הרגיל של 'תוכן'. אלא ישנו שימוש בתוכן כדי להדגיש את הצורה, וזו, תמיד יחסותית.
אולי המרווח בין פרוזה לשירה הוא כמתואר פה.


גם בפוסט הספציפי הזה, חשבו, מהן הטענות המגולמות בטסקט, או – מה רציתי לומר כאן בעצם, ואז תראו שככל שהניסוח שלכם יהא יותר ברור, כך רמת ה'התנגדות' תהא פחותה.
אז אני אומר שאנחנו שונאים את מה שאנו לא מבינים? אולי, אבל זה יותר מסובך מזה. כי לא בחרנו את מה להבין, תמיד-כבר הסבירו לנו\למדו אותנו איך לחשוב, לא מה לחשוב, אלא דווקא איך. וכך למדנו לייצר את השנאה ל'לא-מובן', ואף לאהוב אותה, ולהעריכה תוך-כדי הצדקות לקיומה (אינטלקטואליות ככל שיהיו).


לכך לאקאן התכוון שאמר: "כל מכתב מגיע ליעדו"; “every letter finds its owner” – כי לכל אות (או מכתב) יש את מי שיקרא. להכל יש מובן, ולכן הכל צריך להיות מפורש (תחת עבודת הפירוש), ולהכל יש מיקום (פוטנציאלי ואקטואלי).


אם לקשור את ויטגנשטיין וקאנט לרגע, לפי ויטגנשטיין המובן הוא נגזרת של צורות החיים הנקבעות חברתית (ופרקטית), כך שהלא-מובן הוא מה שנקבע ככזה, חברתית. אבל, אם נסבך העניינים בעזרת אבחנתו של קאנט בין שיקול-דעת שלילי\שוללני (negative judgment), ושיקול-דעת אינסופי (infinite judgment) – נמצא שישנה קטגוריה שלישית, היברידית לפי הומי באבא, היא זו האינסופית, (כסוג של 'ערך מוחלט' לפי ויטגנשטיין), והיא שמתנגדת ללוגיקה הבוליאנית (כדיכוטומית-בינארית), או לחוק של אריסטו בדבר ה-excluded third, שלא מתיר מקום לטענות שלא עונות ל'טבלת אמת', קרי לשיקול דעת שלילי או חיובי.
כך מפי ז'יז'ק:


The Kantian distinction of negation is helpful, between negative and infinite judgment. First you negate a predicate, second you affirm a non-predicate. ‘Are you dead?’ – (you’re not dead; you are undead). Or, if we examine the axiom, ‘material reality is all there is (?)’, the first negation is that material reality is not all there is (=idealism, like there’s something else). BUT, we should affirm a non-predicator, that is to say, material reality is a non-all (=unfull in itself, 'as such').




כך שבקשר לשאלת המובן וה'התנגדות', נראה כי הקטגוריה השלישית, האינסופית, היא זו לפיה קיימים לא רק 'כן מובנים', ו'לא מובנים', אלא גם 'כן לא-מובנים'. יש להפנים את תובנותיו של ויגוצקי למשל שכתב רבות על המחשבה והמילה, וטען בצדק לקשר בין החשיבה-והשפה להתפתחות-ולמידה, אבל די להבין כי המובן לא בלתי-תלוי ב'התנגדות'. והמובן, יחד (ובשונה) עם המשמעות, מקבלים ערכים פוזיטיביים (בחלקם) רק תוך התמלאות חוויות הסובייקט למיקומים שנוצרו ע"י השיח המדובר, בשדה הנחווה. כך, שמי שלא מבין מה שקרא, זאת משום שאין לו מקום למקם את ההבנה הזו. המימד הפנטזיוני (בניסוחו הלאקאנייני) גם-כן מתגלה כמכריע כמתווך בין האובייקט-טקסט, לסובייקט-קורא. בפועל, הפנטזיה היא הקרקע שעליה אנו מבנים משמעות ומובן, אבל הפנטזיה גם מתנסחת (רטרואקטיבית) אצל כל סובייקט אחרת, ומכאן, הבנתו, ו'התנגדותו' יהיו משתנות.
אם-כן אליצור אינו מבין את לאקאן משום שאין לו מקום להכיל את ההבנה הזו, מבלי לפגוע בהבנות קודמות שלו. וכדי להתעלם מבחירה קשה שעלולה לעיתים להביא לזניחת הבנות קודמות, הרוב ממשיכים עם מה שמובן להם, לכאורה, בלא כל בעיה. אבל מספיק לחיות בחברה (כאילו אפשר אחרת), או להביט סביבנו כדי לראות שאי-הבנות מביאות לקשיים ובהחלט לבעיות. זאת משום שהרוב, כנאמר, מנסחים את הגדרתם ל'מובן' או ה'בעל-משמעות' כדבר רציף, עקבי (כך כל מיני פסודו-הסברים פסיכולוגיים צצו כמו 'דיסוננס קיגנטיבי'), וזו הטעות ההתחלתית. הדברים הבאים של ז'יז'ק מסבירים מדוע לא צריך לפחד מאי-תאימויות במובנים, מובנים קונפליקטואלים-סותרים, או מובנים לא מוכרים-חדשים, (הבלשן דניאל דור מסביר כהלכה כיצד השקר, והפרדוקס, היו גם מנת חלקם של הדוברים הראשונים, וכנראה של הטובים ביותר), ובעצם, הפחד הוא הבחירה הקלה ביותר. הרבה יותר קשה ליישב את הדברים, להמציא מובנים ולפתח את (שרשרת) המשמעות:


People think that Either you’re a subjectivist self-responsible (as an arrogant absolute subject) or you differ to the higher authority.
The difficult position to sustain is that of the [semi-]separation between the two (options), and to accept that we are totally responsible, yet nonetheless, we are not an absolute subjects.


לסיכום, 'התנגדות' נוצרת לאנשים אשר לא הצליחו למקם (או בכלל לחלץ) טענות שגלומות בטקסט - במיקום יציב. היציבות נקבעת מהאינטראקציה עם הסביבה\חברה, וזו בתורה מבנה את המבנים הקוגנטיביים של הסובייקט, אותם מלבה ה'התנגדות'. זוהי החברה שמתווה לאדם נק' ציון (שמתפתחות לרשתות) כ- points of reference, – הם המבנים, והיציבות היא משך התפתחותם. הקורולציה בין הנק' לטקסט = הבנה. אם אין קורולציה, זאת כיוון שהטקסט לא קודד באופן התואם את נק' הציון, ולכן לא עובר את השער-למבנה, ונוצרת 'התנגדות' \ אי-הבנה.