Virtual Sociology

על המארג האנושי

המרחב הוירטואלי לכתבים אודות האדם, החברה, העולם והיחסים ביניהם.

הנחת המוצא היא קיומו של 'מארג' שמהבר הכל לכולם - ותחתיו, או דרכו,
נסקרים תחומי-החיים (והידע) המגוונים החל מפילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה, וכלה במתמטיקה, ביולוגיה, בלשנות ועוד.

מכאן ההזמנה הכוללת, לקרוא ולכתוב, לחשוב ולהביע.

11 במאי 2015

מראה שחורה: הצד האפל של העלייה לישראל





מה התרחש, בפעם הראשונה, באותו ערב של יום ראשון ה-3 במאי בלב תל-אביב? למה דווקא אז, יומיים אחרי חג הפועלים ומיד לאחר ההפגנות האלימות בבולטימור, ולמה דווקא שם ולא מול בית ראש הממשלה או שר הפנים, כמו שהיה שלושה ערבים קודם לכן? ומהי, בכלל, המשמעות של כל זה? לטעמי, אפשר להתחיל ולתאר את מה שהיה כסצנת מלחמה: סוסים ופרשים, ציי רכבים ממוגנים, מאות רימוני הלם וגז מדמיע, רכבי ה"בואשים" (תותחי נוזל מסריח), מסוקים וצוותי חדשות, מניין פצועים של למעלה מ-40, המונים בורחים, מאות של שוטרים ושוטרות. כרזות, דיונים ומכות, אלות, קסדות, אפודים, ויס"מניקים.

רק ב-23 באפריל, כשבוע לפני הפגנת האתיופים, נסגרו אותם הרחובות ליד אותה כיכר כדי לחגוג את יום העצמאות למדינה שבקשה להופיע בכיכר. וגם שם, אגב, ראיתי הרבה אתיופים חוגגים עם דגלים, כובעים, וספריי-ים. אבל בערב יום ראשון נסגרו הרחובות מסיבות אחרות, לשם הופעה אחרת של מישהו אחר, וכאן כמובן, מתפצלות הדעות. אבל האמת מטבעה חייבת להיות משותפת לכולם ולכולן, לאחד ולקבץ ולא להפריד ולפצל. והאמת קושרת בין הגורם המיידי של החייל דמאס פיקדה שהוכה על ידי שני שוטרים בלא כל סיבה, לבין הגורם המבני שהביא לפרשיות קריית מלאכי ו(אי-)השכרת הדירות, זריקת תרומות הדם או התקרית המזעזעת של מר יוסף סלמסה ז"ל.


הפגנת הדמים ב-1986


בכל מקרה, שמעתי שחלק אומרים כי האירוע ביום ראשון הוא "תג מחיר אתיופי". בנוסף, טוענים בעיקר בשמאל ש"המאבק שלהם צודק, אך לא כך"; בימין אף מגדילים ומוסיפים ש"הכל זה מאורגן ומתוכנן" (ועוד נגדם כמובן). ומעבר לפוליטיקה תמיד יש את מי שמזכיר את הרעב ל"נתונים", רק כדי לתלות את המיפוי הקוגנטיבי במיפוי סטטיסטי. אך לפני הנתונים אני אזכיר שבהקשרם אמר אוסקר ויילד: "יש אמת, שקר, וסטטיסטיקה". ולהלן הנתונים הסטטיסטיים לשנה שעברה:
מעל מחצית מהאתיופים בישראל חיים בעוני. 68 אחוז ממשפחותיהם מטופלות על ידי שירותי הרווחה. 50 אחוז מהתיקים הפליליים בראשון-לציון, ו-30 אחוז ברחובות, הם של אתיופים. כמו כן, אחוז ההתאבדויות בקרבם גבוה פי 5 מאשר בשאר החברה בישראל (והתאבדויות בכלל גובות יותר "קורבנות" מאשר הטרור, למרות הייצוג המוטעה בתקשורת, בתקציב או בשיח). גם בלי מספרים ואחוזים, כולנו יודעים מתוך חוויות וזיכרונות מי הם המנקים ומי הם השופטים; או מי הטייסים ומי המכונאים; מי המפיקים ומי האייטמים. ומה לגבי הנוכחות במרחב? כולנו יודעים מי גר וממוקם איפה, ואיך. הרבה פחות אנו יודעים את ה-למה, למה כל זה קורה? טוב, "צריך וועדה" אמר ראש הממשלה.

אך אין זה עניין של וועדות. הן גם כן לא מועילות. כמו שנעשה עם טרכטנברג, הן רק קוברות את העובדות. ובכלל, לא צריך ועדה ייחודית לבעיות של "העדה". כל ניתוח מעמיק ומלומד של מבנה החברה בישראל כבר זיהה, פירט והסביר את הבעיות של האתיופים, נוסף לבעיות של עוד אוכלוסיות. אך בתיאור הבעיות מפי הועדות מתייחסים אליהם ולכמותם (כמו מזרחים, רוסים וערבים) בדיוק כאל "עדות", בעוד את הפתרונות מנסחים על בסיס יחידני, של זכויות אישיות ולעולם לא קבוצתיות.
לאחר קרל מרקס ותיאורו את "הפטישיזם של הסחורות", היום בעולם הידע חיוני לתאר בהמשך את "הפטישיזם של העובדות": הנטייה להמשיך לפעול, גם אחרי שהבנתי טענה כלשהי, כאילו לא הבנתי כלום, כפי שמסכמת האמרה "כן, אני יודע, ברור שישנה אפליה כנגד האתיופים, אבל...". כלומר, כולנו מבינים את הנתונים והעובדות אבל מתנהגים כאילו לא. ולכן, בפועל, מתמשך ההרגל דרך פעולותינו השגרתיות ונמשכת לצדן ההבניה החזרתית של המציאות הדכאנית.

מעבר לעובדות, נתונים, פוליטיקה וכינויים, אפשר אולי להסכים שיש כאן משבר למען שינוי. משבר ביחסים החברתיים, המציג כמראה שחורה את האידיאולוגיה הלבנה, או, הצגה ממשית של חוסר-אפשרות וקרע של החוזה (ולגיטימיות הייצוג) בין השלטון לנשלטים. עכשיו, המשבר הוא הזדמנות, אולי, למשהו חדש. אך חשוב לזכור שהוא איננו פיתרון. לכל היותר – הוא הסימפטום. הוא לא ההתחלה של משהו חדש. וכמובן, גם אלימות אינה הפיתרון, והמחאה בכיכר אינה בעצמה הפיתרון. אלו הם תנאים הכרחיים, בהחלט, אך לא מספקים.

בניגוד להנחה המקובלת, מהפכות לא פורצות ושינויים לא קורים כאשר המצב בכי רע. אלא כאשר המצב נפתח קצת, מספיק כדי לאפשר לאוויר "מבחוץ" לחדור לתוך חווית הסבל הקיומי, האלימות השגרתית, והעתיד השרוף. זאת מכיוון ששאלת המאבקים החברתיים אינה שאלה של כעס, זעם, קשיים וסבל, או של משבר. בבסיסה, היא שאלה של רעיונות. אנו חייבים שיהיו רעיונות, ורעיונות גדולים כמו למשל הרעיון של צדק או של עצם האפשרות למשהו אחר. לעולם עם קיום המורגש, נחווה, נספר ונחשב אחרת.


בואש מפזר מפגינים בכיכר רבין 3.5.15 (צילום: אורי פינר)


ומה יש למי שאחראים על החשיבה, קרי למדע הרלוונטי, לומר בעניין? איך יענו מדעני החברה והרוח לשאלה "למה זה קורה"? עזיזה כזום למשל, חוקרת אתניות, תארה לפני כ-15 שנה, תוך התחקותה אחר אי-השוויון בישראל את שרשרת המזרוּח בגרמניה, צרפת וישראל: הנוצרים מזרחו את היהודים, יהודי מערב אירופה מזרחו את ה"אוסטיוּדן" של מזרח אירופה, ושניהם, בהגיעם ארצה, מזרחו את עולי "ארצות ערב וצפון אפריקה", שיחד עם האשכנזים ממזרחים את הערבים.

לכך יש להוסיף, כחוליות מתווכות, את המזרוח בישראל. כלומר את תהליך הדיכוי האתני שבתוך קבוצת היהודים עצמם, עוד בטרם הם ממזרחים את הערבים. אותו סט של תכונות מדומות מועבר בתורשה גזענית דרך מזרוח המזרחים את הרוסים, שממזרחים את האתיופים. רק לאחר הוספת שתי החוליות המקשרות הללו, מזהים בבירור את גבולה ההגיוני של השרשרת הגזענית: היהדות הציונית. רק מי שבתוך קבוצת היהדות הציונית רשאי מלכתחילה להיכלל בעמדת המדכא. זו הסיבה לספק שהוטל ביהדותם של עולים הרחוקים מן הישראלי המושלם. זה מה שקורה כשקוראים את התנ"ך כספר היסטוריה ומצפים לכתוב בו פרק חדש תוך פרשנות אחידה, על גבו ואדמתו של עם אחר – ועוד בלי שום הידברות עמו.

סוציולוגים גם תיארו לענפה את תהליך ההסללה, כמנגנונים – גלויים וסמויים – המתעלים אנשים מסוימים לתפקידים ומקומות מסוימים. למשל, ידוע לכל שמגורים במקום מסוים משפיעים על אפשרויות החינוך של אדם, מה שיקבע בתורו את רמת תעסוקתו. כך לגרום לקבוצה כלשהי לגור במקומות מסוימים זה גם לקבוע את תנאי התפתחותה העתידיים. ולא רק בין המערכות בישראל זה המצב, אלא גם בתוכן. במערכת החינוך, ידוע לכל שמבחני יכולת למיניהם (פסיכוטכניים למשל) מבדילים בין תכונות שנקבעו מראש על ידי הקבוצה השלטת, רק כדי למצוא אותן אחר-כך נעדרות בקבוצות שברצונה להשאיר מודרות, בכיתות מיוחדות (מב"ר וכד'). וכך זה גם כשלא משכירים דירות או כשלא מעסיקים לעבודות. כל עוד המנגנון המשומן הזה עובד, התנאים של הקבוצות הללו לא ישתנו ולכן גם לא מצבן. דור יבוא ודור ילך, ובאמת לא יהיה חדש תחת השמש.

גם פילוסופים תרמו את הגותם בעניין סוגי האלימות. שוב, בניגוד לדעה הרווחת, אלימות אינה תופעה אחידה, אלא היא דווקא מרובה. ישנם הרבה סוגי אלימות. לענייננו חשוב להבחין בין האלימות הסובייקטיבית, "החשודה המיידית", המתרחשת כאשר אדם מחליט לפעול באלימות כנגד גורם מזוהה וברור לבין, מאידך, האלימות האובייקטיבית. זוהי אלימות שגרתית, מערכתית ואף חוקית – המשמרת חוק לפי וולטר בנימין – ופועלת כנגד האדם בכללי ולא נגד מישהו ספציפי. אלימות אובייקטיבית איננה פועלת למען שינוי (טוב או רע) אלא בדיוק למניעתו, כך שהדברים יישארו במקומם, כל אחד וערכו, והכול אותו דבר.
זו האלימות שמבטיחה כי למרות חילופי האנשים, הסידור המבני-חברתי לא משתנה. זוהי האלימות של שיטור היתר, הפללות ואפליות, תפירת תיקים, שקרים ושחיתות, חוסר השקעות וגזילת תשתיות ואדמות, הטרדות, איומים וסחיטות. מה שצריך להציק לכל אדם בישראל הוא הסוג האחרון הזה של האלימות. זו שהחוק הוא בעצם המשכה, כהמשך ישיר של המאבק הציוני האלים בלא-יהודים שחיו פה עוד מתחילת המאה ה-20. על כן הייתה חובה להפגין בתל-אביב, אל מול ובתוך החברה "הכללית" בעצמה וכנגד אותו גורם אובייקטיבי, אמורפי ועלום, חסר פנים אך בעל זרוע מברזל.


תדרוך שוטרים אתיופים סמויים, 3.5.15


למרות הכל, אם יש "מתסיסים" משטרתיים סמויים, כנראה שתהיה אלימות. צורת התכנון של המשטרה העידה על והמחישה את האלימות האובייקטיבית. כמות כוח שמעולם לא נחזתה בתל אביב הופעלה לשם השגת מטרה שמעולם לא הוגדרה. רק עוד כוח הופעל כאשר המצב הזדקק, שיווע, להתערבות של המוח. ההרגל המשטרתי הוא הפרד ומשול, או בודד ועצור, וזה גם מה שנעשה בכיכר. אבל האמצעים הרסו את המטרות המשטרתיות. כל ניסיון שלה רק חיזק את הביטוי של האלימות השיטתית שמופעלת – בחסות החוק – כנגד ביקורת, חריפה בהחלט, על המשטר בישראל. ועל זה נאמר: "שוטר אלים צריך להיות בפנים", ומשטרה אלימה צריכה עריכה חדשה. אף חשוב לזכור שחלק מהמנגנון שדוחה את שינויה הוא הטיית השיח הציבורי לעיסוק באלימות הסובייקטיבית כדי להדחיק כל זכר לאלימות האובייקטיבית.

הסדר שמאפשר את כתיבת החוקים המפלים ואת הפעלת האמצעים המדכאים תומך יותר מכל במה שמכונה "פונקצית ההופעה". זוהי הפונקציה שיוצרת גם את הזהות הלאומית בישראל. היא קובעת כיצד אנשים מופיעים בעולם, מה מותר להם ומה לא, בהקניית ערך או מידת-זהות בין אדם כלשהו לבין האזרח הישראלי המושלם. אבל מיהו אותו אזרח מושלם? הוא זה שמידת זהותו שווה למקסימום. כן ישנו גם מי שמידת זהותו שווה למינימום, וקרוב אליהם נמצאים האתיופים.

אסביר: האזרח הישראלי המושלם, מתוקף היותו מושלם, איננו קיים, אלא הוא דמיוני. זהו אובייקט הזדהותי דמיוני. ככזה הוא משווק על ידי המדיה והתקשורת בין אם בפרסומות או בתכניות ובשאר אמצעים "מעצבי דעת קהל". אפשר לחזות בישראלי המושלם כבר באותן כרזות ציוניות בראשיתיות. הוא לצורך העניין, וזה "הוא" ללא ספק, שווה 10 – המקסימום. הוא-הוא התגלמות הישראלי. וככל שנרחיק ממנו כך תפחת מידת זהותנו אליו, וממידת הזהות יגזרו את הזכויות והחובות שלנו, את הציפיות והדרישות מאיתנו. על סרגל הזהות הזה ניצבות הקבוצות השונות בישראל: אשכנזים קרובים לעשר, מזרחים קרובים לממוצע 5, ובינו לבין המינימום 0 שמסמנים הערבים – כמן קבוע פוליטי – מצויים רוסים, אתיופים ואז ישנם גם מהגרים (הנבדלים כמובן, מהילידים ומהעולים).


מפגינה בכיכר רבין, 3.5.15


ככל שנתקרב למינימום כך רק יגדל החשד הציבורי בנו, בנאמנותנו, בשייכותנו, ויפחת מקומנו בחברה ובסדר הסמלי שלה. כך יומצאו "מלים מפרידות" כמו "כושים", "מפגרים" או "שבטיים". הכל יעשה כדי לשמור על מידת הזהות במקומה ועל האנשים במקומם, למרות האפליה והגזענות הפושה. וכאן גם נכנסים אותם "שקופים", הלא הם האפסים, מי שלא נחשבים או נספרים, והם – בואו נהיה בטוחים – הם הערבים. בשורה התחתונה, מדינה שהוקמה והתכוננה מתוך סדר גזעי-אתני, וכתגובה לסדר גזעני-לאומני אחר, לא תוכל להתנקות מחטא הגזענות לכל אורך קיומה. לא ללא חשיבה והתחלה חדשה.
בינתיים, מדינת ישראל היא מדינת הגירה ומדינת הגירה נוטה להיות מדינה ימנית. זאת מפני שכל גל מהגרים או עולים רוצה בתורו להפגין שייכות-יתר למקום החדש. כדי להראות שיגנו עליו בכל מחיר, מיד הם הופכים ליותר ימניים מאיתמר בן גביר. כל אחד רוצה להיות יותר קדוש מהאפיפיור, ולהראות שהוא יגן על המדינה יותר מן הילידים עצמם. מצד אחד, מנגנון זה מותיר את הרחוקים מהישראלי המושלם בהעדר מתמיד, בחוסר, ולכן גם תחושותיהם המבישות. אך מצד שני החוסר הזה גם מניע את מי שחסר לכיוון השלמתו, וכך הוא מתקרב יותר ל-"רעיון המושלם", גם אם זה שקרי, גזעני, לא צודק ומפלה.

המסקנה מכל זאת היא קודם כל שהמנגנון יימשך גם אם ייגמרו האתיופים שאפשר לעצור ולהטריד. הדחף המדינתי שמיוצר על ידי הרגלים בהם אנו לוקחים חלק, ואמונות שתומכות בהרגלים הללו, ימשיך לדחוף לכיוון ביצוע אותו פשע כנגד קורבן אחר. קורבן אחר שאשם שוב בהפרת השלווה החברתית המדומיינת, שאמורה להיות הרמטית והרמונית. מכאן, שלא צריך לחפש את האלימות כחריגה של החוק השליו, אלא, תחת זאת, להראות כיצד החוק הוא בעצמו חריגה אלימה המציגה עצמה כשלווה. במלים אחרות, לא צריך להסתנוור מתיאורי אלימות ולהניח שמה שקרה הוא סטייה מן המושג "שוויון", כחריגה פושעת שלו, אלא, יש לתור אחר הסטייה המכוננת של המושג שוויון בישראל. זו שגרמה לשוויון להיות מאוד לא-שוויוני עד כדי דכאני, בהתאם לפונקצית ההופעה המפלה. זו שהביאה קבוצות מוחלשות לריב ביניהן ולא לחבור כנגד מחלישן.

מאבקים מן הסוג שהתרחש בכיכר רבין, אל להם להתחיל במושגים או בדרישות מוחשיות כמו מהפכה, ועדה או חקירה. אף אחד לא יודע מה משמעות המושג "מהפכה" כיום, וכולם יודעים שחקירות עצמיות או ועדות כלל לא מועילות. במקום יש להתחיל דווקא מרעיון מופשט, של צדק; מהחלטה עקרונית, של שוויון, הנוגעת לאפשרות אחרת של קיום המפגינים בעולם הזה. וכאשר אנו מדברים אפשרות קיום אחרת אנו מתערבים מיד בשדה הפילוסופי, ולא רק בפוליטי. לכן מחובתנו כולנו לחשוב על זה לעומק, לפחות ככל שנעריך את עומק הבעיה. מחובתנו לדרוש שלמען הכלל, יש להיטיב עם הפרטים הסובלים ותקן את החוקים והמנגנונים שאותם מניבים.

מי שהפגין בכיכר בתל אביב ניסו למצוא את מקומם בסדר בו לא היה להם מקום, לפחות לא מקום ראוי. הם שואפים לשנות את מצבם מ-"לא ב-סדר" ל-"בסדר". וכדי להתקיים בסדר יש להתמקם. רעיון שאינו ממוקם – הוא אימפוטנטי, ואתר ללא רעיון – הוא לא יותר מאשר התפרעות מיידית ומקומית. אך דרך התמקמות משותפת וחציית גבולות חברתיים נוצרת הצגה ממשית של מה שקיים, ומה שחייב להתקיים, הוא העם שנמצא בכיכר או השדרה ופועל יחדיו. לעתים, העם אף מצליח למוטט את האובייקט הדמיוני והשמות המפרידים שקשורים לו, את אותם שמות שהמדינה מעניקה למפגינים. התמוטטות זו, שמגדירה מחדש את היחס והתוכן בין האפשרי והבלתי-אפשרי, היא המצב הסמוי בו התארגנות פוליטית מראה כוונתה לפתֶח את השלכותיו של קיום חדש, שלא-התקיים: הקיום של האנונימי, קיום פוליטי המוני טהור של העם. לכך אפשר רק לקוות, באופן מעשי, דרך חיזוק המפגינים ותמיכה בהם על ידי השתתפות ונוכחות משותפת.

אז אפשר להתבדח, כמו שכתב עודד כרמלי, ולצאת מכל זאת בתחושה ש"כך או כך מדהים לראות תותח מים משטרתי מפציץ את [מסעדת] הבראסרי". או, מנגד, אפשר לחשוב ברצינות על המצב. ולחשוב עליו ברצינות משמעו לחשוב עליו באופן שיטתי ומערכתי, החורג ולא מצומצם לאדם הקטן. עובדה, שהאירועים חוזרים גם אחרי שהאנשים הולכים. זאת כיוון שיש משהו בתפקידים, בחוקים, שמלבים את האירועים. ואת התפקידים והחוקים האלו יש לשנות. שינוי כזה יכול להיות מושג רק דרך פעולות, דרך ביצוע התפקידים אחרת וניסוח חוקים אחרים. לא עוד מאותו דבר, אלא דבר אחר – דבר, עצם, שהפך פתאום לסובייקט.