Virtual Sociology

על המארג האנושי

המרחב הוירטואלי לכתבים אודות האדם, החברה, העולם והיחסים ביניהם.

הנחת המוצא היא קיומו של 'מארג' שמהבר הכל לכולם - ותחתיו, או דרכו,
נסקרים תחומי-החיים (והידע) המגוונים החל מפילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה, וכלה במתמטיקה, ביולוגיה, בלשנות ועוד.

מכאן ההזמנה הכוללת, לקרוא ולכתוב, לחשוב ולהביע.

15 באפר׳ 2011

לכבוד חג הפסח


ובכן, לכבוד החג, אפתח בשאלה ספציפית?



על מי פוסחים השנה?



אני אמקד, נוכח שלט חוצות ענק המונף ברחבי כיכר העיר תל-אביב, רבין או מלכי ישראל.. מה שלא יהיה.


בכל אופן, השלט, בחסות עריית תל-אביב כמובן ויותר חמור מזה - עמותת לתת.
הוא מפציר לתרום פרוטות לעזרת מי שאין לו.


בואו נראה מיהו זה שאין לו - לפי השלט:


המוני משפחות הסובלות מאי-ביטחון תזונתי (!!!!!)


מה זה???
לא יודע זה נראה ומריח מסריח, בואו נתסכל מקרוב יותר


משפחות, סובלות, אי-ביטחון, תזונה


אז אני רוצה לתת את דעתי על לתת, ולפתוח במשפט של, נו כן, ז'יז'ק:


charity degrades and demoralises.
the worst slave owners were those who were kind to their slaves.


ומכאן אני רק רוצה להראות משהו שחייב לקפוץ לכל מי שמחשיב עצמו כאדם חושב, וזה - הרטוריקה, והמשמעות.
למה המשפחות סובלות - למה רק המשפחות? מי נפסח פה? אנחנו! החברה כולה, אנחנו לא סובלים מעוני? בדרך זו או אחרת, כל אחד לפי מיקומו ומקומו סובל מזה - כי כולנו קשורים זה לזה, בדרכים אלו ואחרות (עסקים עד משפחה וצבא).
דבר שני, אי ביטחון? על מה מדובר פה? על אוכל! אז זה נחשב חלק מהביטחון הקיומי שלהם.
פשוט מצחיק להגיד שהם באי-ביטחון מאשר פשוטו כמשמעו - הם רעבים!
במדינה שכל שיחה ביטחון, אין זה מפתיע, אלא מעציב.
הרי לכולנו כביכול חסר ביטחון, כזה או אחר. ותמיד מזכירים לנו את זה. שחסר.
כך משמרים את המערכת רצה, סביב הזנב של עצמה, במרדף מדומיין אחרי הביטחון המושלם שאינו קיים. כאילו מתישהו יהיה מספיק ביטחון. ואז נכבה את הפסיכוזות הביטחוניות? יש רף? מדד פלוצקר לביטחון או משהו? אהה כן יש דרגות חירום של המדינה. אלא שאנו במצב חירום כמעט רצוף כבר 60 שנים. מה זה אומר על רף הביטחון? שחסר תמיד! אז צריך עוד!
עכשיו לגבי התזונה. למה לא לדבר על אוכל? הם רעבים אמרנו כבר למעלה, למה הם רעבים? לאוכל!!!
שוב נפסח ההיגיון הבריא לטובת החולה, זה שהולך לשיח המדעי\רפואי כדי להרגיש טוב עם עצמו - זה הרופאים אמרו. ואפילו לא הם, בלשונם הנצחית של הרופאים: 'הדוח אמר'... כאילו יש לו פה.. אבל שזה נוגע לאחריות, פתאום, יש לו פה.
וכך נוצר מצב מסולף אידיאולוגי ושפל, שעוד משפיל את שאר החברה.
במקום שנאמר את האמת הפשוטה - וכך נסתכל למציאות, ולנו עצמינו בפנים בצורת: יש המוני רעבים בישראל! - אנו ממציאים פנטזיות 'ריאלסטיות' המוכחות ע"י כלכלים ומדדי צמיחה שטותיים. איפה המדד ואיפה הרעב? איפה שכר הבכירים שיכול לקנות מדינה לכל רעבי הארץ? ולא רק להם אם נרחיב היריעה ללא-יהודים. יש עוני בארץ והרבה ממנו.
מצד שני, עדיין בחדשות-הלילה כל ערב מציגים את הפנטהאוז היקר במדינה. כאילו השרים מריצים את התקשורת שתעשה עבורה סקרים.. מצחיק.
פחות מצחיק שזה מזכיר את הייפוי הלשוני המבדח: אל תגיד מפגר, תאמר מאותגר שכלית!
ועל אותו לשון, על תגיד רעב-עני-מסכן-נדפק שעלול למות מרעב כי יש אנשים שמרוויחים יותר ממיליון שח לחודש, ומצדיקים את זה בכל סיבה מצפונית שהיא. וזו הרי פנטזיונית וריאלסטית באותה עת: הרי תירוצו של המליאנ-מניאק הוא מריטוקרטיה ושוק חופשי: "הצלחתי כי אני טוב והיה לי מזל". חרא! 
באנגלית יש פתגם יפה (מעולם הבייסבול) על העשירים שטוענים כך: הם נולדו לבסיס 3 ומרגישים כאילו הם רצו הקפה שלמה. 
 כך לפיהם, פשוט תאמר 'סובל מאי-ביטחון תזונתי'. כאילו זה מה שמדאיג אותו! האי-ביטחון תזונתי. הוא פשוט רעב!
אבל ככה זה שהשיווק והאידיאולוגיה נפגשו, התחתנו והולידו ילדים. מקבלים אנשים שלא יכולים להסתכל למציאות בעיניים ואף פוסחים עליה מכל וכל - וחמור מכך, הם שוכחים שהנטל הוא משותף, האחריות היא אישית!
או שעוזרים באמת ומתחלקים בנטל באמת (כלומר, פעולה חברתית-ממסדית-מדינית ולא ספורדית מטעם טוב ליבם של מספר מועט מדי של אנשים) - או שסובלים אידיאולוגית מסימפטומים קשים כמו אי-חיי משפחה, או חיי משפחה גרועים, עד גירושין רבים, וחוסר סיפוק ותאווה מיניים, הרי המוח עסוק בדברים אחרים, וכלה בבגידות מצפוניות וגם נאיפות שכן הכוח מאפשר, ועל המחיר - פוסחים.