Virtual Sociology

על המארג האנושי

המרחב הוירטואלי לכתבים אודות האדם, החברה, העולם והיחסים ביניהם.

הנחת המוצא היא קיומו של 'מארג' שמהבר הכל לכולם - ותחתיו, או דרכו,
נסקרים תחומי-החיים (והידע) המגוונים החל מפילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה, וכלה במתמטיקה, ביולוגיה, בלשנות ועוד.

מכאן ההזמנה הכוללת, לקרוא ולכתוב, לחשוב ולהביע.

26 במרץ 2012

על דת, סמכות, פסיכואנליזה, ומהפכה.





בואו נתחיל מדוגמא. אני יושב במכונית שלי, נוהג לי לתומי ופונה ימינה באחת הפניות בכביש. אז, להנאתי אני מבחין שהכביש מתפנה, האופק פתוח, והדרך מזמינה. אני נענה, אלא שלגופי חודרת תמונתו של מיכאל שומאכר, אלוף העולם בכל הזמנים בפורמולה 1, ואני מוצא עצמי יושב במכונית שלו ומחזיק את ההגה קצת יותר חזק. אחר כך המבט מתחדד ואני דוחף את הגוף עמוק אל תוך המושב, תוקע דוושת המצמד ומאחדה עם רצפת המכונית תוך שיד ימין סוטה למוט ההילוכים ומחליקה תנועה חדה בין שני לשלישי. המכונית מושהית לרגע קט, רק כדי לזנק קדימה ולהפיק צלילים שרק לצ'יטה מאיימת היכולת להתחרות בהם. אני שואט קדימה אל האופק, בועט בקלאצ', השלישי כבר רביעי, והדרך הופכת לצבעים חולפים. ממש, אני הופך לשומאכר.

עכשיו נכניס מונח טכני, הזדהות. ברגעים שתיארתי לעיל, הנהג מזדהה עם שומאכר, כך יוצר זהות ביניהם, ומכאן שינוי ההתנהגות כהתאמה להזדהות. זירה אחרת, פסיכואנליטית הפעם, היא המשולש האדיפלי. כפישוט, משחקים שם התינוק, האב והאם, וכן התינוק מכונה הסובייקט. מקומו של התינוק שקול לזה של הנהג. התינוק לחלופין, מזדהה עם האם מרגעי ההנקה והלאה. לא חייבים לקחת זאת מילולית כמו שפרויד התכוון, אך לאקאן ממשיכו הצרפתי פרש זאת מבנית, כלומר מקור הזדהות יכול להיות כל דבר, לא רק אנושי. אז כאשר אנו פועלים בעולם, מעניין להתחקות אחר מקור ההזדהות שלנו. כלומר, לשאול את מי אני מדמיין שאני עושה X? נכון, לא תמיד ההזדהות חזקה ואינטנסיבית ומכאן אפקטיבית כמו בדוגמת נהג המירוצים. לעתים ההזדהות לא כל כך חזקה ולעתים אין כל כך מאוחדת. בשביל פרויד, הזדהות היא עניין חומרי של שלמות בין שני חלקים, התינוק והאם, כאשר הוא רואה אותה (שיכולה להיות גם גבר, בעמדה נשית), עבורו היא משלימתו וביחד הם השלם.
אך זה המקום לתהות אודות החלק השלישי של המשולש האדיפלי, האב. מבחינת הנהג שמזדהה עם שומאכר ונוהג כמו בפורמולה 1, חש כאילו הוא בתחרות כזו, האב הוא המתבונן בו בזמן שהוא נוהג במכונית שלו ומדמיין את שומאכר והפרארי שלו. למשל, אלוהים הוא דוגמא טובה למתבונן כזה, אותו נכנה אחר גדול, זאת בניגוד לאחר קטן איתו אנו יכולים להזדהות, שזה כל אחר קונקרטי. מעבר לגבול ההזדהות מתקיים המרחב שבלתי ניתן לזיהוי, הזדהות או זהות, לא המרחב הדימיוני אלא זה הסימבולי. 

זה קשור למבנה של אתיקה, וצורת חוויתה אצלנו, בגופנו. הפילוסוף הבריטי סיימון קריצ'לי תאר זאת כך:

THE STRUCTURE Of ETHICAL EXPERIENCE:     

      
           APPROVAL                       DEMAND

      

ETHICAL SUBJECTIVITY:

      
          SELF                                GOOD

      





שאלוהים מביט בנהג המדמיין, כנראה שהוא מרצין מבטו ומעקם אפו. ככה, בצורה בוטה כזו, הוא מפר את חוקי הנהיגה ומכפיל את מהירות הנהיגה המותרת?!? תוהה לו האל.
תוך כדי כל זה, חשוב להדגיש את הפרדוקס של חציית גבול\חוק. ההנאה המופקת מהדימיון (של שומאכר במקרה זה) מתגברת ככל שהיא מתחזקת. ככל שנחצה החוק המגביל\מסרס כך השניות נמשכות יותר זמן, וההנאה מוכפלת אקספוננטיאלית. אבל אז, איכשהו, תחושת האשמה והחרדה (מהקנס, או הגיהנום) על חציית הגבול החוקי תחדור גם היא לגופו של הנהג שעד אז היה אלוף העולם.
כעת, הוא חוטא ומכאן עליו לחזור לדרך המותר. מיד יד ימין חוזרת למוט ההילוכים, מחזירה לשלישי, והנהג נושם לרווחה אחרי המאמץ הדחוס והמעורר שחווה.
כפי שעולה מן הדוגמא, האחר הגדול, אלוהים במקרה זה או האב בזירה האדיפלית, מהווה חיתוך של הקשר המושלם והזהה בין התינוק לאם, או הנהג ושומאכר. את האמא, מקור ההזדהות של התינוק שיונק ממנה ומוגן תחת כנפיה, לוקח האבא מתי שהוא רק רוצה, בדר"כ זה מתרחש בשעות הלילה.
בעתות שלום, יחסים אלו מוסדרים לשגרתיות, בה הסמכות האבהית שוררת בשלווה, או לפחות בקבלה יחסית. אלו הרגעים שהנהג מזדהה עם האזרח, משלם מסים והולך לבחירות. כך נאמן הוא להזדהות עם האזרח, ולסמכות של החוק מהאחר הגדול שצופה בו מבצע את פעולותיו. התינוק מבחינתו, גדל לדעת שהאב והאם מצויים ביחסים שאינם כוללים אותו, או שכוללים אותו גם בהעדרו, ואם יש לו מקום להעדר של העצמי, יוכל להכיל את הסמכות האבהית.

זה היה קצת יותר מסובך, כי מעבר למונח הזדהות, הרחבנו גם במונחים סמכות, חוק, וסירוס, אפילו אלוהים השתחל לדיון. כעת ארצה לשלב גם את הדת והמהפכה. לפני כן יש לציין שההשקה בין אלוהים, לאבא, לחוק והסמכות, וכן למהפכה, אינו דבר של מה בכך. הפילוסוף הצרפתי אלן באדיו ציין לאחרונה ש"השפה היא תמיד סימפטום", כלומר היא מקפלת בתוכה ומראה בפעילות הדיבורית בעיות יסודיות ועמוקות השוכנות בה. המילה אבא, שמשחקת תפקיד מפתח כאמור בזירת המשולש האדיפלי, נכתבת באנגלית father, ומכנים בה גם כמרים, כאבות הקהילה (עלי אדמות כמובן). כפי שהאב מכונן ואוכף את חוקי הבית, הם אחראיים לאלו של הקהילה, כמכוונים אתיים של היומיום. ביהדות, מכנים את אלוהים 'השם' ואפילו מברכים בעזרתו, תרתי משמע, בקריאה "בעזרת השם". ז'אק לאקאן העביר סמינר בעייתי שנקרא "שמות-האב". חיבור שני המושגים, השם והאב, ועוד בצורת הרבים, מבטא אמת שכבר מוכרת ביהדות ולאקאן נתן לה את הפירוש והמיקום הפסיכואנליטי.

האב, או אלוהים, שניהם מהווים את קו הגבול האולטימטיבי. האדם, שום אדם חוץ מג'ורג' בוש ומחמוד אחמדיניג'אד, לא יכול להזדהות עם אלוהים. אחרי משה, אלוהים הוא המביט הנצחי ולעולם לא רק עוד מביט. הנהג שמפזז במהירות כי הוא מזדהה עם שומאכר, פועל רק ותמיד-כבר ביחס לחוק כלשהו שמתקיים ומגדיר את מרחב הפעולה. אחרת, הנהג לא יהנה, יתרגש ויתענג מחציית הגבול או עבירת החוק – כמו שלא יחרד מהסירוס, או הסנקציות בעגה האקטואלית, שנלווה להם. אלוהים\האב (החוק) קובע את הדבר ומצבו. ואולם, כפי ששם זאת צינצנדורף, מנהיג ההרנהוטים (ענף של קבוצת האחים המוראביים, קבוצה של התנועה הפיאטיסטית בגרמניה): "מי שמבקש לתפוש את האל בשכלו נהיה אתאיסט". אבל בשביל לא לדבר במונחים טרנסנדנטליים (כדי לא לדבר באוויר) – השגורים מפי הוגי האידיאליזם הגרמני – לאקאן מנסח אידיאליזם סמנטי (נראה את האוויר בדיבור). לפי המשגת "שמות-האב", ומה שמבטא הכינוי היהודי "השם", זה שמכנה, שבכוחו לכנות ולשיים, לתת שם, הוא זה היוצר יש מאין, והופך עצם לדבר. כפי שגם מצוין בשירה של זלדה 'לכל איש יש שם', ללא שם אי אפשר להתקיים. האב או האלוהים מנכיחים חוק וסדר על ידי כוחם לכנות. כפי שנכתב: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון", כי במילתם יהיה דבר.

אותו נהג שחש את עצמו נוהג במסלול המירוצים, ומרגיש את אותן רגשות של מיכאל שומאכר ביום טוב, מגביר את התענגותו וכן את סבלו ככל שממשיך את ההתנהגות החתרנית. הוא עובר על החוק, לעיני האחר הגדול, אלוהים, שמביט עליו מבצע את הנהיגה המזדהה והמדומיינת הזו, למרות שכל כולה משוקע עמוק במציאות. באם יחרד מדי ויחזור למוטב, סיפק התענגות רגעית על ידי חציית הגבול והחזרה לשטח המותר בלא להיתפס. אם נתפס, על ידי שוטר או מעקה בטיחות, מאשש הוא רק יותר כי מי שראה אותו והביט בו בעודו חוצה את הגבול והחוק תוך דימיון היותו נהג מירוצים מפורסם עומד מאחורי התוצאות העגומות. הרי זה היה ברור ואף מתבקש. כל ילד יודע שכאשר עוברים על החוק, יש לצפות לעונש. וזה בדיוק העניין, כפי שכל ילד יודע, מחמת ניסיון, כל אב העניש אותו. לכך יכולות להיות מספר השלכות. או שהענישה מספקת כדי להחזיר את הנהג למוטב, או שהנהג מתעלם מן החוק, וממשיך ומכחיש את החוק, את זה שיש לו משהו באחריות לתוצאות הנהיגה המדומיינת, שהרי כבישי תל אביב אינם האוטובאן. בשני המצבים האלו הסמכות לא מתערערת וכבודה כמו יראתה במקומו נשמר ומונח.   

אך ישנם גם עתות פחות שלומות, או עתות מלחמה, וכל מה שביניהם. כאשר הסמכות מעורערת יתר על המידה, אנו רגילים לכנות זאת כמהפכה, המכוננת סמכות חדשה או אחרת.
אפשרויות שלישית ורביעית הן לקבל את הסמכות אך לא את זו, או להכחיש שיש מי שיכול לחוקק חוק או סדר כלשהו, לכנות או ליצור, בכלל. במילים אחרות, אם בתווך שבין הקצוות – לקבל את הסמכות ולהוריד מהירות, לשחרר את האם לטובת האב, ולחזור למוטב; לבין להכחיש את המחוקק על חוקיו – שתי האפשרויות הנותרות הן להכחיש את הפועל, או את החוק המסוים והספציפי שהוחל.

המפגינים המצרים בתחריר היו שרויים טרם ינואר 2011 לשני מבטים של האחר הגדול, הלאומי והבינלאומי. הראשון היה מבטו של מובארק והמוחבארת', השליט והמשטרה החשאית שלו. כידוע, זה דרש מהם מסים וציות במערכת פוליטית חסרת אופוזיציה ומדכאת בלשון המעטה. המבט השני, הגלובלי, היה של המערכת הבינלאומית הדומיננטית, קרי זו המערבית. מבחינת החברה והכלכלה, היה מבטם של המערביים על מצרים חלק ממבט ממזרח רחב יותר. בשביל סקוט מסקוטלנד מצרים היא מדינה נחשלת, באזור נחשל ובעייתי. אזור דתי, מסורתי, שבטי, שבו כדי לשלוט על אנשים צריך להשתמש או בכוח או בכסף לא בערכים ובטח שלא צודקים ודמוקרטיים. אלו האחרונים היו מנת חלקם של המערביים וגולת הכותרת אותה הביאו כדרשה לשאר העולם. שני המבטים הללו דרשו מן הציבור והשלטון המצרי, באופן לא מפתיע, את מה שבטאו טוני בלייר והילארי קלינטון תוך כדי מהפכות האביב הערבי: "יציבות והמשכיות". תגובת הציבור המצרי היתה לשם שינוי, אחרת. הם הצליחו לשלול את מבטו של האחר הגדול, על ידי נסיגה לאיזורים בהם קשה לו להביט בציבור – כי הוא חשוף. זו הסיבה מדוע הכיכר היוותה את מוקד המפכות – לעין כולם, בשביל כולם. כאשר נדרשו המפגינים לחזור לבתיהם ולא לעשות בלגאן, היה עליהם להגיד 'לא!' באופן אקטיבי, ולא לעשות משהו אחר, אלא פשוט לדבוק בהשארות בכיכר. לכאורה הדבר הכי קל לעשות, ואולם, כפי שהוכיחה שדרת רוטשילד ב-2011 להישאר נגד כולם זה כמצופה הכי קשה. בישראל בניגוד למצרים, לא הצליחו כי אולי לא רצו בכלל לייצר חוק או מערכת וסדר חדש. לכן חזרו למוטב לאחר חציית גבול קטנה כשחרור קיטור. ואין זה כדי לבטל את החשיבות וההישגים של המאבק המעמדי-חברתי מהקיץ האחרון. לכל הפחות, הוא הסיט את המערכת לכיוון מסוים, בבחינת סדר היום שלה, וכן המשאבים שהיא מתפעלת ומקצה.
תופעה חשובה נוספת שעולה מן ההפיכות האחרונות בעולם הערבי והמחאות בעולם המערבי, היא הדרישה לדרישות ממוקדות. בכל מחאה שאלו השליטים: "מה אתם רוצים?". בישראל ענו בקול מפוצל אך בכל זאת נכנעו להגדרה כלשהי, גם אם מגוונת קלות. במצרים פשוט סרבו לענות. ושוב, דווקא הסירוב הוא הפעולה הקשה לביצוע, למרות שהיא לכאורה העדר-של-ביצוע. המפגינים במצרים דרשו בקול אחיד לנסיגתו של משטר מובארק. אין הם ציינו שהם רוצים יותר משרות, או יותר כסף לחינוך, או אפילו לא ציינו שרוצים הם מדינת שריע'ה. זאת מכיוון שהדימוי, מקור ההזדהות של המפגינים במצרים וישראל היה שונה. במצרים היה זה מקור עצמי-עצמאי. בישראל היה זה מקור מערבי ניאו-ליברלי סוציאל-דמוקרטי. בישראל רוצים לשמור על החוק, לא להפוך או להפר אותו. ההבנה עדיין לא נפלה שהחוק מאפשר את ההתענגות כל עוד היא מוגבלת והוא יכול לשלוט בה. אך תמיד הוא רוצה לשלוט בהתענגות שלנו, ולכך יש סבל רב וסימפטומים רבים שמכונים הפרעת קשב, אימפוטנציה, אוטיזם, הפרעה גבולית וכיו"ב.
המצרים פרצו את גבולות המסגרת המדומיינת של החזון הניאו-ליברלי. הם זיהו שהמבט של האחר הגדול הנו שקרי ומזויף ולא שלם או מוחלט. הכוונה במבט מוחלט היא למשל האחדות הרעיונית שיש בישראל סביב הרעיון של מדינה יהודית. דימיון זה שולט בחברה היהודית בישראל, והוא מקור ההזדהות שלה, יחד עם המיתוס התנ"כי וכד'. על ההזדהות הזו בין העם לספר ולטריטוריה כמובן מביט מלמעלה אלוהים, האחר הגדול. על הסידור הזה בישראל אין עוררין. במצרים, ולא בגלל שהם רצו לצאת נגד הדת, נהפוך הוא, הרי היא יצאה המנצחת הגדולה של האביב הערבי. אך מה שכן נפרץ מבחינתם הוא הסמכות של האחר הגדול המערבי, ודחיית הפרדיגמה והמודל המערבי של שלטון דמוקרטי קפיטליסטי שאמור להביא לרווחה ציבורית ושוויון הזדמנויות.
עד שבישראל לא יחשבו על דימויים והזדהות, או על סירוס ומהפכה, יהיה קשה להתנער מאחיזת המבט של האחר הגדול שחולש על שטחים נרחבים מהמרחב המדומיין הישראלי, ולצאת למחאה חברתית אמיתית, כלומר זו שנוגעת בממשי של הקיום המשותף שלנו כולנו במרחב הזה בין הנהר לים. זו תהיה מהפכה.       



21 במרץ 2012

בטוח שכולם יודעים לספור?


אני רוצה להציע מודל לספירה. לספור עד 4. לא כי אנו לא יודעים לספור אלא כי הספירה מורכבת ממה שהיא נראית. ואז, אם נספור באופן יותר מורכב, נתקרב לתיאור מלא יותר של המציאות. תיאור מלא יותר יכול להועיל לנו במה שאנו עושים, אם בבית ובין יושביו או מחוצה לו, ואפילו, יש נגיעה לספירה זו ברגשותינו, אמונותינו וכיו"ב. נוכח חשיבות ההתנהלות וההתנהגות שלנו, לעצמנו ולאחרים, רק עולה חשיבות המעשה הלכאורה פשוט, לספור עד 4.

עד כדי כך חשובה הספירה, שהפילוסוף הצרפתי אלן באדיו מתחיל בעזרתה את הסמינר שלו. הוא אומר ש"בסופו של דבר, כל מה שאנחנו לומדים בסמינר זה איך לספור מאחד עד ארבע". בעניין החשיבות הוא מסביר, "תלמדו איך זה להיות אלוהים. לברוא משהו יש-מאין". אז ברור אני מקווה שחשוב לספור, אולי מעניין ופוטנציאלית אפילו מועיל. אחרי הכל, כמה דברים מאפשרים לכם לברוא?

נושא הבריאה גם מתקשר להוגה שני שנוגע בספירה מסוימת, הוא הפסיכואנליטיקן ז'אק לאקאן, אשר תוך הרצאה ראשונה בפני קהל אמריקני בשנת 1966 באוני' ג'ון הופקינס, אמר:

“I suggest you consider the unity in another light. Not a unifying unity but the countable unity one, two, three. After fifteen years I have taught my pupils to count at most up to five which is difficult (four is easier) and they have understood that much.”


כפי שעולה מלאקאן, ספירה נוגעת ישירות לאחדות ולכך נראה עוד משקל תוצאתי רב. אבל יש להזכיר גם את הפילוסוף הגרמני גיאורג הגל אשר בתשובה לשאלה כמה אלמנטים יש במהלך הדיאלקטי, ענה: "שלושה. או ארבעה". אם זה לא מסובך או ברור דיו, אוסיף כי לפי הגל, אחד, או האחד, בכלל לא בהתחלה. נהפוך הוא, האחד הוא דווקא בסוף. הוא התוצאה ולא הסיבה – של כל תהליך.
בעודכם מגלגלים זאת במוחותיכם לרגע, ארגיע. אני מניח שמקצת מהספירות והדוגמאות לא ברורים, אבל כדי לחדד אני רק מציע שלספור כהלכה מועיל ביותר, מפני שזה מניב תיאור מלא יותר המציאות שבכוחו לקרב אותנו ליכולות חדשות, בריאתיות. גם המהלך של המודל הספירתי הזה פשוט. כל כך פשוט שאני חושב שאולי הוא פשטני מדי, ואת זה אתם תבטאו. בכל אופן, כרגיל לכל בן תרבות המערב שהתחנך על עקרונות יוון-רומא-אתונה-ירושלים-גרמניה-ארה"ב, אם נתחיל הספירה מאחד, נראה שכבר עשינו את הדבר החשוב אולי ביותר: זיהינו את האובייקט. המושא. עליו מדובר. תמיד חייב להיות כזה. אחרת, אין כלום, או הכל – ושניהם כמו בעושר ואושר לא מועילים במיוחד.
כאשר האחד מזוהה, רבים יאמרו כי הרוב נעשה. דקות ארוכות מתוך ה-37 אותן כוח החיסול האמריקני בזבז על הקרקע באובטבאד, פקיסטן, היו לאו דווקא על ירי וחיסול כי אם על אימות וזיהוי של ההרוג, או המבוקש\מטרה מספר אחת – בן לאדן.
הזיהוי של האובייקט חשוב ביותר כי הוא מגדיר את שאר נקודות ההתייחסות שלי, הפועל או השחקן. למשל במקרה של בן לאדן, מרגע זיהויו כמטרה המבוקשת, גם הטקטיקה האופרטיבית ללכידתו, תוך שימוש במשאבים כאלה ואחרים גם-כן הייתה מוכנה לדרך. כלומר מרגע זיהויו של האחד, כל השאר מהרו להופיע אחריו: העוזרים שלו, המיקום שלו, ההגנות שלו, הפרצות שלו – אלו ועוד רבים אחרים שלבסוף הביאו להתכלותו של האחד.
להרבה אנשים או מוסדות וגופים, ישנה נטייה לא להמשיך לספור. לא מחמת עצלות, אלא מחמת יעילות דווקא. כלומר, במדינות בהן ישנה ביורוקרטיה מפותחת הנשענת על לגיטימציה רציונאלית-חוקתית, אומר לנו מקס ובר הסוציולוג, יש נטייה להתרכז בישות יחידה, בד"כ האדם הבודד – האינדיבידואל (=שאינו ניתן לחלוקה, אינדיבידום) – כנושאת את האחריות המשפטית, והסיבתית לתופעה כלשהי. כך למשל יגאל אמיר עצור בתאו בכלא בגלל שהוא נמצא אשם בגין רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. הוא, יגאל אמיר, האחד, נמצא אשם וכעת מרצה את עונשו.
אם נבקר את הצד השני, גם אלוהים אחד הוא דוגמא להאחדה שמפסיקה את הספירה אחרי אחד. לא היה כלום, ואז היה אלוהים, ואחריו – כל השאר, כלומר הריבוי – אך ה', הוא בכל אופן, אחד. למהדרין אומר שהאחד הזה, האלוהים, אך גם האדם, הוא בעצמו ריבוי. אלוהים בעצמו הוא שם מרובה, וגם כינוי אנשי הדת האל הוא 'השם'... האחד. שיכול להיות אמנם כל שם, וזה בדיוק עצם העניין. אך האחדה זו, של האל או של האדם, יכולה להתרחש רק על חשבון ריבוי של שונים ואחרים. אלים לאהבה, מלחמה, מים, שמש, חיים ומוות היו שגורים בעולם העתיק ועודם עד ימינו (בהודו למשל). האחדת האל לאחד, מרובה בעצמו, היא תהליך יצירת המונותיאיזם. יצירת האדם מאידך, התרחשה עם בריאת האינדיבידואליזם. לפני כן הוא היה בן של רבים: האימא והאבא, האל ואולי אפילו המלך. אך לאחר המאה ה-18, בעקבות עמנואל קנט, לא עוד. כי כעת בורא האדם את עצמו, ומעצב הוא את עולמו.
אם ניקח צלילה חדה מטה מהנשגב הקנטיאני, לפוזיטיביזם החברתי, מדענים ופסיכולוגים חברתיים הראו בניסויים קליניים שנבדקים מערביים נוטים להאחדה, יותר מנבדקים מזרחיים (ניסבט, 2001). למשל, כאשר נחשפו לרשימה בת מאה פריטים, ונתבקשו הנשאלים לדלות את הפריטים הרלוונטיים לרצח כלשהו, מערביים בחרו פריט אחד או שניים, בעוד מזרחיים בחרו יותר מעשרה. אין בנאמר כי להבחין בין הנבדקים אלא כדי לציין אופני חשיבה שונים. הנטייה להאחיד, או למצוא את האחד משתלבת כראוי עם הרצון להיות האחד. הנבחר. המוצלח והמצטיין, שלרוב בסך הכל צריך להזדיין.
כבר עם ישראל, היהודים, ראו עצמם בפומבי כעם הנבחר, וכך גדלו אלפי שנים של דורות יהודיים. תחושת הנבחרות מעניקה לגיטימציה לאמונות, מעשים והשקפות עולם. כמו-כן מנסחת היא את היחס לאחר, ועל כך נרחיב תכף. לפני כן נוסיף שכדי לחפש נבחרות לא חייבים ללכת לתורה, או לתיאולוגיה, אפשר לבקר במערכות החינוך המערביות. כל בית ספר מערבי כמעט, להוציא אנתרופוסופים ומיניהם שם זה מנוסח אחרת קצת, מדגיש את עקרון המצוינות והחתירה להצלחה. כל מבחן מדורג בהיררכיה בין הטוב ביותר לנכשל והנחשל ביותר. הרצון כמובן, הוא להיות רק הראשון. האחד. מיותר לציין שעל הפסגה, יש מעט מאוד מקום. בטח שלא לציבור שלם. האחד, או הרצון להיות כזה, או האמונה שיש כזה, נרחבת ועמוקה בתרבות שלנו, המזרחית, מערבית, או אחרת. עד כדי כך שיש מי שחקרו נטייה מולדת להאחדה. אך מכאן עד לומר שהמדינה חייבת להיות יהודית, כך להאחיד את מרחבה ותושביה – יש מרחק עצום.   
מכאן יש נטייה רבה, אישית, קולקטיבית ומוסדית להאחיד. למצוא אחד. להתרכז באחד. להגדיר אחד. לבצע אחד. להתחתן עם אחת, להאמין באחד, להיות האחד ובסוף, למות אחד. הרבה מסיבות גדולות וחשובות אלה, כאמור, לא ממשיכים לספור. אך אם ננסה מה יקרה?


אחרי האחד מגיע שניים. אבל הוא, השני, מורחק באינסוף מהראשון. כמה קרוב ככה רחוק. אם נרצה השני יכול להיות מתואר כשוכן מאחורי הגבול (ומכאן, שכן). הוא אחר, שונה, ולכן לא חלק מן האחד. בחברה זה ברור. ההבחנה המשפטית של הגרמני קרל שמיט בין ידיד ואויב היא אבן הפינה לפוליטיקה והאסטרטגיה המדינית של מדינות מערביות בכללותן. מדינות עסוקות ימים ולילות דרך פקידיהן בלהגדיר בדיוק מרבי מי זה מי. מי בפנים, בתוך האחד, ומי מחוץ, באחר. השני. החלוקה הזו לקבוצות עומדת בבסיס הווייתנו האנושית. אנו חיה מדברת, חברתית, ולכן קבוצתית. אופן החלוקה כאמור, משתנה וקונטינגנטי (=תלוי). כל קבוצה מגדירה עצמה ביחד לאחרת, וביחס לסמל מדומיין משל עצמה, או טוטם לפי קלוד לוי שטראוס האנתרופולוג הצרפתי. פרויד כינה זאת האב הקדמון. בכל אופן מוקד המשיכה הדמיוני הזה (בשילוב מושגים מתיאורית הכאוס הפיזיקלית ותורת הפסיכואנליזה של לאקאן) מלכד סביבו את המשתייכים לקבוצה, ובה בעת מגדיר את מי שאינו, ועל כן מיד נוצרות שתי קבוצות, האחת והאחרת. באופן פרטני זה גם כן פשוט יחסית. כל אחד מאתנו הוא אחד. האחר הוא לא זהה לנו ולכן הוא אחר, שני לנו.  
אז נראה כי לספוק עד שניים מצריך קצת יותר מאמץ. זאת מכיוון שהוא מאלץ אותנו לחצות את הגבול, או לפחות להכיר בכך שישנו גבול. שוב, אצל המדינה זהו גבול טריטוריאלי, בגוף האדם זהו העור כחוצץ, ובחברה אלו מדדים סימבוליים – אך בכל אלו ישנה הפרדה בין הפנים והחוץ. זאת אגב, היא ההגדרה לחיים בביולוגיה של תיכון.
בואו נפעיל את הספירה לרגע על מקרים ממשיים. למשל אלוהים. הוא אחד כפי שנטען במונותיאיזם, ואולם, אחדותו, היא בדיוק זו שמציבה את גבול נשגבותו מאתנו, האנושיים הסופיים. אם הוא האחד, אנו האחר. אם אנו האחד, הוא האחר. בכל אופן חוצץ בין האחד לאחר גבול. קו הפרדה. הקו הזה מתוחזק, וככל שעולה חשיבותו כך מוגברת תחזוקתו ויקרה עלותו. למשל מה שמפריד את מדינת ארה"ב ממקסיקו או גדר, ופטרולים של משמר הגבול. כך מפרידה הישות האמריקנית בינה לבין המקסיקנית. ולהפרדה זו יש מחיר. כסף ואנשים. תמיד המחיר כפול. החברה החרדית למשל, אוכפת את גבולותיה באופן שגובה מחיר גבוה מאוד. תקנות וחוקים רבים, משמרים את הנשמעים להם כקבוצה אחת. כל השאר אחרים. כל הפרדה או ביסוס של ריבונות או שליטה או אוטונומיה עצמית-עצמאית – מחירה ביצירת חוצץ בין האחד לאחר.

זיהוי של המהלך הכפול הזה בו גם מתבסס האחד ככזה, אך בה בעת הוא גם מנכיח את האחר ככזה, מייצר את מה שמכנים דואליזם. כך נוצר מאזן בין האחד לאחר, הגוף והנפש, השוק והמדינה, הגברים והנשים, העשירים והעניים וכיו"ב. מי שממשיך לספור אחרי האחד, ויוצא מעצמו ולא במעט, רק כדי להכיר בכך שיש גבול שמסמן את יישותו, וכן כי יש 'מאחורי' לגבול הזה. במילים אחרות, ברגע שאומרים מה כן, אומרים מה לא. ואז מהאחד נוצרים שניים. אבל, שימו לב מה פספסנו בניסוח הזה. את השלישי!
הגבול, הקו שמפריד, יכול להפריד רק בין מה שיכול להיות מופרד, ומכאן, נחשפים שניים נוספים: הגבול והפער. למשל, בין השחור והלבן ישנו פער, אינסופי כמו זה בין האחד לאחר, או המספרים אחד ושניים. אז אם נשאל כמה אלמנטים נספרים במשוואה, נספור: את השחור, הלבן, הפער ביניהם, והגבול המפריד ביניהם. קרי, השחור – 1. הלבן – 2. הלא-שחור – 3. והלא-לבן – 4.

אם זיהינו את האחר, זיהינו גם את הגבול בינינו, וחשוב מכך, ממה הוא בנוי. אמנם לעיתים הגבול הוא טבעי כמו שאומרים, נהר, אוקיינוס, או תצורה ביולוגית שמאפשרת הזדווגות, ולעיתים הגבול הוא טבעי במובן החברתי שלו. כלומר המנגנון המבדיל, מבחין ומדיר הוא לעתים לא אוקיינוס אלא יותר שלולית. למשל, פורום מנכ"לים הוא מועדון סגור למי שאינו מנכ"ל, ולכן הזדמנויות שנוצרות שם, לא פתוחות לכולם. אז יתרעמו המנכ"לים ויגידו, שעבדו קשה למען יצירת הגבול הזה, בינם לאחרים, ולכן הם, או הרופאים לא חשוב, הם הקבוצה הסגורה מטעמים צודקים - לא משנה מחיר התחזוק, ראו מחיר הביטחון לתחזוק קבוצת היהודים הישראליים מאוחדת. אך כפי שהתווינו כאן, אם נמשיך לספור מעבר לאחד, ונראה את השני, גם השלישי מופיע בצורת הפער וכן הרביעי בצורת הגבול בפועל (תירוצים, סיבות, לגיטימיות או שלאו). כל המכלול הזה מהווה את האלמנט החמישי, או הרביעי שכן אינו באמת קיים כמכלול או כהתהוות בלתי נגמרת שהרי כל גבול לא באמת סגור. אפילו לא הגבול האמריקאי או הישראלי, או אפילו הזהותי-אישיותי. כאמור, רק ספירה מורכבת, ולא מאחידה יכולה להבחין במנגנונים מבדילים אלו, ולייצר את האפשרות לחיבורים חדשים, אתם באות הזדמנויות ואפשרויות חדשות, הרבה מעבר לרק דברים חדשים.     
 






13 במרץ 2012

כלוביפת ברזל


האם אפשר לדבר על המתרחש בימים האחרונים מבלי להראות שביב של עמדה פוליטית? לדעתי לא, אז לא אנסה אבל אני יכול לנסות לתאר את אופן התיאור של המתרחש, כפי שהוא מיוצג בתקשורת, בשיח, ובציבור. 

כולם מדברים על סבב, וזה גורם להרגיש כאילו אנחנו אמורים להתרגל לכך שיהיה סבב הבא כמו שהיה קודם, בסוג של זירת אגרוף ונערה יפה שמודיעה על חילופי הסבבים. אני לא יודע לגבי אחרים, אבל לי לא נדמה שמטאפורה זו ראויה שתעבוד, ומשום מה היא עובדת. המילה סבב נשמעת ונכתבת עשרות ומאות פעמים בהיקף של כמה שעות. ועל זה יש לתהות, האם התרגלו לכך שיש מעגל של תקיפה ותגובה, התנגדות והגנה תקיפה, הלוך חזור וכן הלאה? ייתכן שכן. וייתכן שלא בכדי, אלא משום אינטרס קבוצתי מסויים. אך טרם האינטרס, עצם השימוש התדיר, מסמן רעות. הוא מסמן על כך שבישראל מגדלים דורות של ילדים, מאות אלפים של ילדים (מזרחיים) שגדלים תחת חרדה מתמשכת, כדי לממן דורות של פסיכולוגים (אשכנזיים). הסבב מסמן על המשכיות, כאילו זו תופעה טבעית כמו גלגל מסתובב כך הקרב על הקיום. נשמע נרטיבי? כך המילה\מסמן 'סבב' עובדת ופועלת ומפעילה בשיח הנוכחי. ולא משנה מי משתמש בה, ערוץ 10, עיתון ידיעות או אמצעים אחרים, הסבב הפך למייצג של תקופת קרב, בה יש תוקף ומגן, ואז הפוגה, ומניין הרוגים ונזקים.  

אפרופו מניין, בישראל, מדברים על ניצחון סוחף. הצלחה מדהימה של המערכת הטכנולוגית כיפת ברזל שביעילות רבה הפכה רבים מן טילים ללא יעילים. מנגד, תקיפות יעילות של הצבא הישראלי, חיסול של חוליות ומבנים, הרג של פעילים ואזרחים, נוסף לחיסול ישראלי של פעיל בכיר שבעקבותו נורו הרקטות כתגובה. משווים את ה'סבב' למבצע עופרת יצוקה, או מלחמת לבנון השניה, שעלו הרבה יותר כסף ואנשים. מהיבטים אלו מצטיירת תמונה של ניצחון ישראלי. 
נוסף לכך, הפלשתינים מדווחים מצדם על ניצחון גם כן. הם הצליחו להמית מורא וטרור על מליון תושבים (לפי דיווחים ישראליים), ביניהם המוני הילדים שיגדלו עם זכרונות גופניים של חרדה. וכמו כן בכלל לא השתמשו בנשק האמיתי שלהם, טילים בטווח שיכול להגיע לתל אביב ופאתיה. 

המצב מהווה סתירה חזקה ללוגיקה הקלאסית של אריסטו, לפיה לא יכולה להיות סתירה בין אמירות, ולא אמצע ביניהן. כמו במהלך מלחמת העולם השניה, הדיווחים מסטלינגרד היו שקולים בין ניצחון רוסי לשליטה גרמנית. משותף לישראלים ולפלשתינים היא התפישה של מוכנות לסבב נוסף בו הם צפויים לנצח. לצד השני אין חשיבות גבוהה במיוחד במאזן השיקולים הזה. 
במקום לדבר על האחר, מודדים אותו ביחס לעצמי. הדיון הציבורי מתרכז כולו במספרים, להלן חלק מהם:
אחוזי ההצלחה של מערכת כיפת ברזל היו בין 75 ל-80.
היו 250 שיגורים, 167 נפילות, 25 הרוגים פלשתינים (ו-76 פצועים), 0 ישראלים (להוציא את המליון החרד). כמו-כן כמו בכל עסק, מתעסקים בעלויות, וכאשר מושווים 3 ימי קרב ל22 ימי הלחימה של עופרת יצוקה שעלתה 4 מיליארד שקל - מוכנה הדרך לפתרון האולטימטיבי וכן המסקנה שכביכול מתבקשת, והיא זו המוצהרת: כיפת ברזל היתה הבסיס לניצחון. היא עקרה תקיפות אויב, ומנעה התערבות קרקעית שהיתה גובה חיי אדם, וכן פנתה את האפשרות לתקיפות אוויריות ממוקדות. מכאן כבר מסתמנת המחשבה על מיגון כל המרחב הישראלי בכיפות ברזל, למניעת התקפה אפשרית על ידי טילים מן הסוגים הללו.     

 הדיון הטכנולוגי-טכנוקרטי, שעוסק ביעילות, יכולות, תכליות ותפוקות - מסתיר את הדיון בבעיות העיקריות והעקרוניות או מבניות של המאבק כולו, ואל לנו ללכת שולל אחר השיח והדיון הזה. בעיות כאלה מרוכזות סביב שני מוקדים: הציר הפלשתיני והציר האיראני. הראשון, בזירה הפנימית, מלווה בכך שתנועת חמאס לא היתה פעילה בירי הנוכחי, ופעיליה אף היו שותפים לאכיפת הפסקת האש ותיווכה. כמו בעסקאות קודמות דוגמת שליט, גם המצרים תפסו מקום שלישי ומרכזי בתיווך להפסקת האש. על פניו תיאור זה יכול להשמע לבבי אפילו, תנועה שמצעה הרשמי המוצג באמנת חמאס הוא השמדת ישראל, ושנים התנגדה להכרה בישראל כיישות רשמית וברת-קיימא, פועלת לשם הפסקת הירי על ישראל. נכון, יאמרו הסקפטיים, אך הם עושים זאת לשם ייצוב שלטונם שלהם בעזה והם לא רוצים שהפלגים הימניים יותר, הדתיים יותר, העניים והקיצוניים יותר יתחזקו על חשבונם, ויצטיירו באוכלוסייה כמי שלוקח המושכות על סוסי ההתנגדות לישראל. 
המבנה הזה מזכיר, כפי שציינו חלק מהפרשנים (מבלי להתייחס למסקנות המתבקשות, אלו שדורשות חשיבה מסדר משני ומעמיק טיפה יותר), את היחס בין הפת"ח והחמאס מלפני שני עשורים בערך. אז, פת"ח פעל וניסה ברצינות כנה להפסיק את הלחימה והפיגועים נגד ישראל, שבשמם חמאס קנתה את שמה הנוראי. אולי זה המקום גם להזכיר שישראל בעצמה ממנה ותרמה לפעילות של השייח יאסין ומקימי חמאס עוד בסוף שנות השמונים כאשר עסקה התנועה בפעילות חברתית ענפה ברמה קהילתית של שירותי מחסה, חינוך, צדקה וכיו"ב. כך חשבו בקבינט הישראלי, בכוחם יהיה לחזק את המתונים יותר על חשבון מי שנתפש האויב הגדול, הרש"פ וערפאת. כידוע, לאורך השנים הכסף והנשק הישראלי, אמריקני, אירופי, רוסי ואיראני התערבב באדמה שהייתה ידועה כזבת חלב ודבש. ואז חמאס לאורך השנים זכה בהכרה על בסיס ההתנגדות העזה והעקבית, ואכן ב-2006 הוכיח זאת בבחירות דמוקרטיות יותר מרוסיה של ימינו. מאז, ממשלת חמאס, הפכה למרכז, כאשר פלגים ימניים, כמו הג'יהאד האסלמאי, או וועדות ההתנגדות וכד', "מאגפות אותה מימין" ותובעות התנגדות עזה יותר, לצד אסלאמיות דתית, ולא לאומית. קבוצות אלו הן שתוקפות את ישראל בימים האחרונים בעקבות חיסול אחד מבכיריהם. וחמאס, למרות שנים של לחימה עיקשת בישראלים, מוכן לפעול למען הפסקת האש. 

גם המצרים מקומם לא זניח בכלל בכל העסק. עלייתם והתחקותם של האחים המוסלמים, תנועת האם של חמאס, רק מחזקת גוש רעיוני שמתחזק במצרים, עזה, וירדן. רעיון זה אינו חוקי שריעה, עולם אסלאמי או זריקת יהודים לים. גוש זה הוא גוש סוני, וזאת בניגוד לציר האירני שהנו מרכזי בגוש האסלאם השיעי. ימי הלחימה האחרונים מהווים גיוון מסויים בשבועות של כותרות איראניות על תקיפה אפשרית ו\או רצויה. איראן גם מממנת את ההתנגדות דרך תנועות אסלאמיות בעזה, וחזבאללה בצפון.  

מתיאור האירועים הנ"ל ניתן לגזור מספר מסקנות. ראשית, הדיון הטכנולוגי-וכנוקרטי, מונחה תכליות מוגדרות מראש, יעילות ומדידות מספריות הוא חלקי בלשון המעטה! לצדו, או אולי במקומו יש להדבר ולהדיין על סוגיות רחבות יותר מאשר ההצלחה של כיפת ברזל, ולנסח רצונות אחרים מאשר למגן את כל ישראל בכיפות ברזל, שכנראה ילוו בכיפות מבד. גם בתרחיש לפיו כל המרחב הישראלי מוגן מרקטות, אזי אנו מביאים בעצמנו לפיתוח של אמצעי התנגדות אחרים, אליהם נצטרך להסתגל בחיזוק קשרים וסיוע כלכלי-חומרי (הרי הכיפות משולמות בכסך סיוע אמריקני) הקושר וגורר קשר פוליטי-מדיני לארה"ב. את אותו הגיון ניתן להחיל ולהפעיל על מדיניות החיסולים של הראשים. כמו זנבות של לטאות, ולא כדי להפחית אלא להעצים את השרידות, תנועות מצליחות להצמיח ראשים חדשים, מחדש, בזה אחר זה, אחר זה, אחר זה. 
מכאן, לא יעזור לחסל, ולא יעזור למגן בכיפה. 
אבל אלו הן הטקטיקות שמרכיבות אסטרטגיה שלמה ומקיפה יותר. ביחד, הן השיח השולט, גם בתקשורת המגדירה עצמה ביקורתית (ברמה הממלכתית כמובן). אם כבר מבקרים את החיסולים והמיגונים, זה מכיוון של תקיפה עמוקה, רחבה, תשתיתית, קרקעית וארוכה יותר, שתעקור מן השורש את מוקדי ההתארגנות, חימוש ופעילות של התנועות עצמן, תוך חיסול מרבית פעיליהם. בהנחה שאופרציה כזו מצליחה לגמרי, תנועות צומחות כמו נבטים, גם ממתחת לאדמה. כל עוד יש מים וזרעים, קרי חינוך ודיכוי, יצמחו התנועות ואיתן דרכי ההתמודדות החדשות והמגוונות. כמו שאוטובוסים החליפו פצצות, ורקטות החליפות אוטובוסים, כך ראשי תנועות התחלפו ואפילו התנועות בעצמן התחלפו. כל פעם תופסות הן מקום אחר: במגעים עם ישראל, נגד מגעים עם ישראל, תקיפה של ישראל, או שילוב של השלושה. כל פעם שישראל מחסלת ראש, הוא צומח. כל פעם שהיא מממנת תנועה, היא בסוף מתקיפה. 
מכאן אפשר לחשוב ולהניח שהם, הערבים, תמיד רוצים להרגנו, ומכאן יש אפילו לחזק את ההתמגנות, בכיפות ברזל ומה לא. 

אבל קו מחשבה זה לא מתחשב בשינויים איזוריים ופוליטיים אשר מתהווים לנגד עיננו. הדרך היחידה לדבוק בקו מחשבה מתגונן, ומתקרבן, לפיו הישראלים תמיד בעמדת המותקף, ואז המתגונן, היא לדבוק באלוהים או במדינה. ואז מבקשים מאיתנו לחוקק חוקים שיאכפו התנהגות בזמן חירום של צפי נפילה, וחוקי פיצוי לעסקים ותושבים. עוד מבקשים לחזק את מערך ההגנה האווירי, נגד רקטות פלשתיניות או טילים איראניים. בכל אופן, העלות הבטחונית מובטחת, וכן המערך ההגנתי של צהל בחשיבות הכלכלית שלו כמעסיק הגדול במדינה, של אנשים ותעשיות כאחד. הקשר בין הפוליטיקה של הגנה וההתקפה, לכלכלה הצבאית והמערך התעסוקתי-וטכנולוגי העצום שמקדם תעשיות שלמות ותאגידים בינלאומיים כמו תע"ש, אלביט ועוד - הוא שמסוכן ביותר.

ההיגיון הזה מנחה ומפעיל את יחסי החוץ והפנים של ישראל, אבל ביחסים הזויים לגמרי. לשם המחשה, נהוג על מלחמת העולם השניה, שבה 140 איש הביאו להריגתם של 140 מיליון. כך כמה מנכ"לים ורמטכ"לים, יחד עם פוליטיקאיים ואנשי תקשורת, מעצבים את הלחימה, הדימויים והשיח הציבורי, מכניסים לנו מילים לפה ומחשבות לראש. מציעים לנו בכוח ההכרח את האופן והמושגים לעצב דרכם את ההמשגה של האירועים. סבב, ניצחון, יעילות, כיפת ברזל - אלו ועוד מקבעים מחשבתנו בכלוב ברזל של רציונאליות ציונית-לאומית. אנחנו לא שואלים את השאלות החשובות: כיצד מתחברים ומתקרבים לאחים במצרים, ולחמאס, אשר חלאד משעל שהיה יעד לחיסול, עתיד לשבת בשולחנות הדיונים מול שולחי מחסליו כבעל תפקיד ראשי בממשלה הפלשתינית. שאלות רחבות יותר חייבות לכלול את איראן אך להסיט את הדיון בין המאבק מבפנים והמאבק מבחוץ. המאבק באיראן אמנם מצטייר כהכרח אך מדוע זאת? אין התגברות ברצון לתקוף את ישראל. אלא יש רצון ישראלי לתקוף מחשש להשלמה של פצצה איראנית. אך גם במקרה זה, ההיגיון של הנשק האחד שהנו אסור הנו בבחינת בדיה. תמיד יומצא נשק חדש כל עוד יש רצון להמציא אחד כזה. כל המאבק הכלכלי העצום שעולה לנו ביוקר המחיה דרך חביות נפט ומוצרים אחרים, המאבק במעגל סגור הוא לא מציאות הכרחית אלא תוצאה מבנית (לא מתוכננת לגמרי) של אינטרס מורכב של חברות ותעשיינים כמו פוליטיקאים ועיתונאים. המשלמים את המחיר הם האזרחים כולם במיסים מטופשים ועליות מחירים מורגשות שמביאות ל'מהפכות חברתיות' בדלק, מים, חשמל וירקות. מחיר נפשי גם משלמים תושבי הדרום שחווים מציאות וירטואלית לגמרי, כחלק ממשחק האגרוף, והם הקהל עליו נשפך הדם, אלא שזה הדם שלהם, של בניהם. זה הכסף שלהם שמממן את התכניות שמציע צהל כדי לחסל את האנשים שעומדים בראש תנועות, אז ראשים חדשים קמים, כי ההתנגדות עדיין חיה. למה היא חיה? כי מליוני אנשים סובלים יומיום ולא 3 ימים כל סבב. הם מי שחי-לא חי בעזה. והם יצמיחו התנגדות חדשה כל עוד לא טוב להם, ולא טוב להם כי צהל מקפיד למרר את חייהם השגרתיים, בעוצרים, סגרים, מחסומים ותקנות שלא הופסקו מאז 48'. 

ככל שיתחזק הדיון והפועל הטכנולוגי-טכנוקרטי כך ירחק הפתרון או הדרך אליו תהפוך לערפל סמיך. יש להתייחס
לסוגיות רחבות של האביב הערבי, שינויים במצרים והתחזקות הדת במצרים, שיכולה ליצור כפי שכבר עושה חודישם קשרים חדשים בעזה, וכן התקרבות בין חמאס לירדן, שהיתה בבחינת הבלתי אפשרי, כעת בלתי נמנעת. טורקיה ואיראן, מעצמות ציויליציונית בעלות היסטוריה ארוכת שנים (פרס ועות'מאן) ויריבות אולי אפילו שונאות במידה שיכולה להתחרות בזו הישראלית כלפי הערבים, מכוונות לדריסת רגל נוכח השינויים באיזור. ישראל חייבת להערך בהתאם ולצאת ממעגל חשיבה וביצוע סגור שמודד את האחר ומתעלם ממנו, כי הוא יריב פעיל במרחב המשותף. בצורה זו השיח הישראלי תמיד ישאר כבול בכלוביפת הברזל. נרצה למגן, ונחשוב שאנו קורבן, נשלם על זה בחיים, אנשים וכסף, תוך שביומיום, בין כל סבב לסבב, ישנם כמה, מובחרים, שחיים כמו מלכים, בעוד אנחנו, צריכים לעבוד כדי לממן ממ"ד. ואז לבחור בהם שוב כי יש להם תכנית ייעול המשק, או ייצובו, צמצום פערים, אופק חדש בחינוך ומערכת משוכללת לתפישת מחבלים. 
מתי יבין האדם הפשוט בישראל שהוא המבצע בשגרת יומו את הפוליטיקה הזו. התכוננות לסבב הלחימה, שמעלה את עלויות חייו במיסים ומצרכים, גובה את מיטב בניו תמורת סיכות ומגנים, אך מכסה זאת במעטפת של מספרים, שמות קוד, סטטיסטיקות, טכנולוגיות, מדדים ומטרות. מתי יבין שאת חיינו אנו מקדישים למטרות אחרים? בחיים ובמוות. 

הוגה המשפט הגרמני (והנאצי) קרל שמיט כתב בשנות ה-30 על התיאולוגיה הפוליטית, כאשר ההבחנה בין אויב וחבר תמיד בעלת הקשר דתי-תיאולוגי, אם תרצו אמוני. את זאת יש רק לחבר להיגיון של כיפת ברזל, רציונאליות בטחונית פוליטית-תיאולוגית, שזורה כלכלה וחברה השרויות במצוקה בשגרה, ובחירום, שאת חוקיו לא הפסיקו (חוץ משישה חודשים), כאמור, מאז 48'. כזהו הכלוב של חיינו בישראל שסוטה ימינה, והופכת ציונית יותר, דתית יותר. אך יחד עם זאת גם יהודית פחות, אנושית פחות ודמוקרטית -הרבה פחות.