Virtual SOCIOLOGY

בואו נתחיל מדוגמא. אני יושב במכונית שלי, נוהג לי לתומי ופונה ימינה באחת הפניות בכביש. אז, להנאתי אני מבחין שהכביש מתפנה, האופק פתוח, והדרך מזמינה. אני נענה, אלא שלגופי חודרת תמונתו של מיכאל שומאכר, אלוף העולם בכל הזמנים בפורמולה 1, ואני מוצא עצמי יושב במכונית שלו ומחזיק את ההגה קצת יותר חזק. אחר כך המבט מתחדד ואני דוחף את הגוף עמוק אל תוך המושב, תוקע דוושת המצמד ומאחדה עם רצפת המכונית תוך שיד ימין סוטה למוט ההילוכים ומחליקה תנועה חדה בין שני לשלישי. המכונית מושהית לרגע קט, רק כדי לזנק קדימה ולהפיק צלילים שרק לצ'יטה מאיימת היכולת להתחרות בהם. אני שואט קדימה אל האופק, בועט בקלאצ', השלישי כבר רביעי, והדרך הופכת לצבעים חולפים. ממש, אני הופך לשומאכר. עכשיו נכניס מונח טכני, הזדהות. ברגעים שתיארתי לעיל, הנהג מזדהה עם שומאכר, כך יוצר זהות ביניהם, ומכאן שינוי ההתנהגות כהתאמה להזדהות. זירה אחרת, פסיכואנליטית הפעם, היא המשולש האדיפלי. כפישוט, משחקים שם התינוק, האב והאם, וכן התינוק מכונה הסובייקט. מקומו של התינוק שקול לזה של הנהג. התינוק לחלופין, מזדהה עם האם מרגעי ההנקה והלאה.

אני רוצה להציע מודל לספירה. לספור עד 4. לא כי אנו לא יודעים לספור אלא כי הספירה מורכבת ממה שהיא נראית. ואז, אם נספור באופן יותר מורכב, נתקרב לתיאור מלא יותר של המציאות. תיאור מלא יותר יכול להועיל לנו במה שאנו עושים, אם בבית ובין יושביו או מחוצה לו, ואפילו, יש נגיעה לספירה זו ברגשותינו, אמונותינו וכיו"ב. נוכח חשיבות ההתנהלות וההתנהגות שלנו, לעצמנו ולאחרים, רק עולה חשיבות המעשה הלכאורה פשוט, לספור עד 4. עד כדי כך חשובה הספירה, שהפילוסוף הצרפתי אלן באדיו מתחיל בעזרתה את הסמינר שלו. הוא אומר ש " בסופו של דבר, כל מה שאנחנו לומדים בסמינר זה איך לספור מאחד עד ארבע". בעניין החשיבות הוא מסביר, "תלמדו איך זה להיות אלוהים. לברוא משהו יש-מאין" . אז ברור אני מקווה שחשוב לספור, אולי מעניין ופוטנציאלית אפילו מועיל. אחרי הכל, כמה דברים מאפשרים לכם לברוא? נושא הבריאה גם מתקשר להוגה שני שנוגע בספירה מסוימת, הוא הפסיכואנליטיקן ז'אק לאקאן, אשר תוך הרצאה ראשונה בפני קהל אמריקני בשנת 1966 באוני' ג'ון הופקינס, אמר: “I suggest you consider the unity in another light

האם אפשר לדבר על המתרחש בימים האחרונים מבלי להראות שביב של עמדה פוליטית? לדעתי לא, אז לא אנסה אבל אני יכול לנסות לתאר את אופן התיאור של המתרחש, כפי שהוא מיוצג בתקשורת, בשיח, ובציבור.  כולם מדברים על סבב, וזה גורם להרגיש כאילו אנחנו אמורים להתרגל לכך שיהיה סבב הבא כמו שהיה קודם, בסוג של זירת אגרוף ונערה יפה שמודיעה על חילופי הסבבים. אני לא יודע לגבי אחרים, אבל לי לא נדמה שמטאפורה זו ראויה שתעבוד, ומשום מה היא עובדת. המילה סבב נשמעת ונכתבת עשרות ומאות פעמים בהיקף של כמה שעות. ועל זה יש לתהות, האם התרגלו לכך שיש מעגל של תקיפה ותגובה, התנגדות והגנה תקיפה, הלוך חזור וכן הלאה? ייתכן שכן. וייתכן שלא בכדי, אלא משום אינטרס קבוצתי מסויים. אך טרם האינטרס, עצם השימוש התדיר, מסמן רעות. הוא מסמן על כך שבישראל מגדלים דורות של ילדים, מאות אלפים של ילדים (מזרחיים) שגדלים תחת חרדה מתמשכת, כדי לממן דורות של פסיכולוגים (אשכנזיים). הסבב מסמן על המשכיות, כאילו זו תופעה טבעית כמו גלגל מסתובב כך הקרב על הקיום. נשמע נרטיבי? כך המילה\מסמן 'סבב' עובדת ופועלת ומפעילה בשיח הנוכחי. ולא משנה מי משתמש בה,