Virtual Sociology

על המארג האנושי

המרחב הוירטואלי לכתבים אודות האדם, החברה, העולם והיחסים ביניהם.

הנחת המוצא היא קיומו של 'מארג' שמהבר הכל לכולם - ותחתיו, או דרכו,
נסקרים תחומי-החיים (והידע) המגוונים החל מפילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה, וכלה במתמטיקה, ביולוגיה, בלשנות ועוד.

מכאן ההזמנה הכוללת, לקרוא ולכתוב, לחשוב ולהביע.

6 בספט׳ 2015

פולמוס: רציונאליות בין כלכלה לדת



ברשומתו מה-13.8.15, 'יובל נוח הררי והדת הקפיטליסטית', אורי כץ מבקר בחריפות את הררי על טענתו שקפיטליזם הוא סוג של דת. הוא טוען שהררי יכול היה לספק תיאור פשוט לתופעת הקפיטל – "בתור מערכת כלכלית המתאימה כמו כפפה ליד לערכי ההומניזם" – אך במקום זאת בחר הררי לעוות את המחקר ההיסטורי וטעה במסקנותיו. לטענתי שניהם נותרים חלקיים, ומסיבות דומות: הדת עבורם היא גורם זר ואי-רציונאלי. הררי מחבר תחילה בין כלכלה לדת כדי להראות אחר-כך שהחיבור לא טוב כמו ההפרדה שצריכה להיות; ואילו כץ מתאר את ההפרדה שלטענתו קיימת כבר בין כלכלה לדת כדי להראות שללא הדת, הכלכלה תקפה ורציונאלית ככל מדע. לעומתם, אסביר מדוע בניגוד לכץ הקפיטל כן מזכיר דת, ובניגוד להררי כיצד הוא פועל לא כמשהו נשגב אלא דווקא יומיומי – כדת היומיום.

הטענה העיקרית היא ששניהם מתבססים על הבחנה שאינה קיימת בין רציונאליות לבין אמוציונאליות, ומנסים, לשווא, כמה שיותר להפריד ביניהן כדי לצמד את הכלכלה עם הרציונאליות ואת הדת עם האמוציונאליות. הם שוכחים שהקפיטל עובד בראש ובראשונה על בסיס רגשי, של אמון. כדי לנתח את הויכוח המזויף ביניהם – האם הכלכלה מופרדת מחוסר-הרציונאליות של הדת – נראה שכץ מעלה שני טיעונים מרכזיים להסבר טעותו של הררי. ראשית טוען כץ שהתמריצים במדע ובדת שונים. הוא מייחס היגיון לאקדמיה שבוחנת עצמה בטווח הארוך, בהתאם לעובדות אמפיריות ברות-תצפית, לפי "האמת המחקרית". לכן דוחים היום את מרקס, הוא אומר, "כי הוא טעה", לעומת הקפיטליזם המגובה במחקרי יעילות מוכחים. זאת, בניגוד למוסדות הדת שם קיים לפיו רק איגיון – קרי חוקים נצחיים, כביכול בלי שום קשר למציאות, ללא מנגנון בחינה-עצמית המאפשר השתנות והסתגלות. אז הבה נתעלם מהמשבר הכלכלי שקורה כעת, מסבלות המשוט של החובות והיוקר ביומיום, מאלפי שנות מסורת פרשנית ומפוסקי הלכה מתקדמים, ונראה שקפיטליזם חילוני-מערבי הוא הרע במיעוטו להשגת מטרותינו. זה מה שמבקש (לטעון) כץ. למעשה הוא לא לבד בזה. החזון של פרנסיס פוקויאמה, מחבר "קץ ההיסטוריה?", מהווה את מסגרת המחשבה של הררי וכץ גם יחד. למרות ההסבר השונה, משניהם מהדהד הרעיון שמצאנו (באיזה "אנחנו-מלכותי") את השיטה הכי פחות גרועה לסדר חברתי-כלכלי-פוליטי בצורת הקפיטליזם הליברלי-דמוקרטי. גם אם יש לשפרו פה ושם, שניהם מפספסים את הסתירות הפנימיות של התהליך הקפיטליסטי.

שנית, לפי כץ דת היא מערכת ערכים שקשה להחליף. היא לא באה בקלות, אבל הכלכלה כן. בניגוד לכך הוא מפציר שכלכלה משתנה כל הזמן ולא נותרת מקובעת יתר-על-המידה כמו הדת. שלא כמו הדת האי-רציונאלית, הכלכלה הרציונאלית לא עוצמת עיניים כשמראים לה משהו שגוי או סותר. האמונות הכלכליות לפי כץ, אינן חלק עמוק מהזהות האישיותית שלנו ולכן יותר קל לנו להחליפן מאשר את חתכי העומק הדתיים. הוא מראה לדוגמה כיצד מיליונים זנחו את הקומוניזם כי ראו שאינו יעיל כמו הקפיטליזם. ברמה האישית הוא מציין כיצד פעם חשב שאידיאל ההפרטה הקפיטליסטי נכון למערכת הבריאות, ואילו היום שינה את "דעתו" והוא חושב אחרת. שינוי, שקשה היה לעשות בהלכה הדתית. אבל זה נאיבי כל כך. הוא מתאר שינויים בדעות (לא אמיתות) בגלל חישובים של עלות ותועלת. כל כך "הומו-אקונומויקוס". כאילו כולנו ניצבים בתנאים שווים, ללא יחסי-כוח, לפני מידע שווה ועושים את בחירתנו במה להאמין, בריק. והיום, הם טוענים, נבחרה השיטה הקפיטליסטית. אך האם אפשר לומר לעבד שהוא מנוצל ומדוכא רק משום שזה הרעיון הכלכלי הכי יעיל לתקופה? האם עליו לחכות לרעיון צודק יותר שכולל את חירותו? כמובן שלא. וכמו כן, בפועל זה הפוך: אמונה היא הבסיס לכל ידע, כי אין ידע נטול אמונה שעל בסיסו אפשר אז לבחור רציונאלית במה להאמין. כמו שהטיעון הראשון היה אובייקטיבי מדי, כאילו התמריצים שונים באופן נתון, הטיעון השני הוא סובייקטיבי מדי, כאילו יש לנו כלכלת אמונות חופשית.

כץ מתעלם לגמרי מהבחינה הממשית של יחסי האפשרי והבלתי-אפשרי, המראה שכלכלנים היום יותר דתיים מהדתיים באדיקותם במערכת הקפיטליסטית. לפי הפילוסוף ז'יז'ק, ראו מה נטען היום בשיח המדעי-טכנולוגי: כמעט הכל אפשרי! בתחומים אלה נאמר לנו חדשות לבקרים שהכל אפשרי: תיכף נשתה קפה-לאטה מחלקיקי פחמן על מאדים ונוריד את הזיכרון מהראש לכרטיס נייד. ברם, בכלכלה הפוליטית ובתחומי החברה, נטען שהכל בלתי-אפשרי: אי אפשר לקבל 40 אלף מבקשי מקלט – זה ימוטט את השוק. לא ניתן לגבות מיסים מטייקונים – זה יבריח השקעותיהם לחו"ל. אי אפשר לפקח ולרכז כי זה יגביל את התחרות. אי אפשר לבזר ולפזר כי תתערער היציבות. לכן, אסור לנו לקבל את ההבחנה האידיאולוגית של כץ בין כלכלה לתיאולוגיה ובין ידע לאמונה. גם לכלכלה יש מאפיינים שהיא מציגה מדי יום כקבועים, נצחיים וככאלה – נשגבים או אמוניים; וגם לדת יש מאפיינים רציונאליים, משתנים וסתגלניים. תלוי היכן ומתי. חשוב מכך אל לנו לקבל שהגבול בין האפשרי לבלתי-אפשרי קבוע, בין אם בכלכלה או בדת.

תחת הטענה ש"לקפיטליזם אין טענות ערכיות" כץ מסמן את הבעיה המושגית אצל הררי. לשאלת "האם הצמיחה עומדת מעל לכל?" הררי אומר שכן ברמה דתית, וכץ אומר שלא ברמה מדעית. כלומר, הבעיה היא למה בדיוק מתכוונים כשאומרים "קפיטליזם"? האם לתיאוריה מדעית מדויקת או לפנטזיה מעין-דתית על צמיחה? כדי להסביר ש"צמיחה" הוא איש-קש שהמציא הררי לתמיכת טענתו, כץ פשוט מחליף את המושגים ל"תועלת" או ל"רווחה", ומציין שאינם רק אובייקטיביים אלא גם סובייקטיביים. כך הוא מסביר שטענתו של הררי כי הקפיטליסט שם את הצמיחה מעל לכל, שגויה. הוא מתאר שגם מאקרו-כלכלנים, או קובעי מדיניות, לא רואים רק את "הצמיחה" לנגד עיניהם ושגם טובת הציבור או רווחתו חשובות. לכן מפותחות שיטות מגוונות למדידתה, משום חשיבותה.

לפי כץ הקפיטליזם מגדיל את התוצר-לנפש ולכן הוא מדיניות כלכלית סבירה. כי הוא משפר את החיים ולא כי הוא דת. כמובן, זה בדיוק מה שיטען הדתי בגין דתו, שהיא משפרת את חייו. הבעיה כאן כפולה: כץ מגלה נאיביות כאשר מתעלם מן המחיר הנגבה להגדלת התוצר-לנפש, שבהחלט מעיק יותר על חלקים מסוימים באוכלוסיה, שנהנים פחות מהצמיחה. כך הוא מתיר, דה-פקטו, עקירת אנשים מבתיהם והריסת משאבי טבע כדי להגדיל את הצמיחה. בנוסף, כץ מוגבל במדידתו את סבירות המדיניות הכלכלית. בעגה הצבאית אולי אפשר לכנות מוגבלות זו תבוסתנות. בגלל שהוא לא שואל "מה הטוב ביותר?", אלא "מה הטוב שיש?", הוא מתעסק אך ורק בקיים ולא במה שיכול (או לא) להיות קיים. וכידוע, ככה לא עושים מדע החותר תמיד לחדש ולשנות את הקיים. וכדי לעשות זאת ברור יותר, בעיקר עבור כץ, נשאל האם טענתו של אדם דתי שמערכתו מביאה לגידול בצמיחה וברווחה עבור קהילתו שונה מטענתו שלו, שרצוי למדוד רק "למטה" (במוחשיות הרווחה, הבריאות) ולא "למעלה" (במושגים מופשטים כמו צמיחה)? כמובן שלא.

את המחירים והעלויות – בדמות שקרים ופשעים – של רעיון הצמיחה או של מדידת הרווחה, כץ מסביר בפעילות שגויה ופופוליסטית של מדינות ומנהיגים המתעלמים מעצות הכלכלנים ומבצעים מדיניות כלכלית פופוליסטית ולא-ריאלית (כמו "מע"מ 0" לטענתו). אבל זו תגובתו של כל חסיד: "לא היינו מספיק נאמנים. סטינו מדרך הישר אליה חייבים לחזור". במקום לראות את הסטייה כמקורית ומכוננת, כחלק אינטגראלי מהתיאוריה הכלכלית הקפיטליסטית, כץ מתעקש לדמיין תיאוריה מדעית "נקייה", ויישום מקרי שגוי שלה. הוא לא רואה שהסטייה מכוננת בדיוק מפני שהקפיטליזם מייצר הנהגות כושלות המביאות משברים שמזינים את התהליך הכלכלי של צבירת ההון, למרות השינויים הפוליטיים. הוא שוכח שפלסטיות הקפיטל גורמת לו לצמוח ממשברים (דרך "הרס יצרני") ולכן הוא כה קשה לשינוי מהותי. לכן הקשר בין ההון לשלטון נשמר גם אם מבצעיו מתחלפים, ונגד הקשר הזה יש לצאת כשאנו מחפשים אלטרנטיבה או מדיניות כלכלית טובה יותר, הטובה ביותר, שכוללת חירות, צדק ושוויון. זאת, במקום מערכת הדוחפת ומשדלת אותנו לפעול בניגוד לצו האתי החברתי שמקדם ערכים אלה.

משבר 2008, כמו זה שמתהווה כעת, הם משברים של הקפיטל לא של המדינה או התערבותה. הכלכלן אלן גרינספן ואחרים טענו זאת בזמנו. אפילו אבי תורת הצמיחה, רוברט סולו, פרסם לאחרונה מאמרים המכירים במוגבלות מושגי התחרות והיעילות בתנאים הכלכליים. לפיו, בעקבות החלשות הועדים, התאגדות עובדים היא הפיתרון היעיל ביותר, כאשר קריאות לפירוק מונופולים או הורדת יוקר מחיה חסרות כל תוכן ממשי. אנו לעולם לא מודים שהמערכת לא טובה, שהרעיון שגוי, אלא מטילים האשמה במבצעים שטעו ביישום, בחוסר-נאמנותם ליסודות התיאוריה. גם הקומוניסטים אמרו זאת. אך נוכח המשברים האחרונים אין מה להתייחס לאיזה משבר של ערכים או של אתיקה. אלא, זו המערכת עצמה – המערכת הגלובלית הקפיטליסטית – שדוחפת אותנו לחצות את החוקים האתיים. ראו את המקרים של נוחי דנקנר, אתי אלון והרבה אחרים. זו לא הפסיכולוגיה שלהם או שחיתותם הפרטית אלא יותר הזדהותם עם המקום אליו דוחפת המערכת. הפיתרון לפיכך הוא לא משהו כמו להיפטר מההתמכרות לכסף – "אני רוצה יותר ויותר", אלא, להראות ולראות כיצד הנטייה הזו מיוצרת על ידי מערכת חברתית אובייקטיבית – על ידי המערכת הקפיטליסטית שמווסתת את כלכלת הרגשות שלנו דרך תחושות, פנטזיות ואמונות.

כץ טוען שבניגוד להקבלתו של הררי בין קפיטליזם לדת, הקפיטליזם כתורה כלכלית מדעית פועל באופן אחר ורציונאלי יותר מהדת. אולם זוהי ראייה אידיאולוגית של הכלכלה. לא ראייה מדעית. במלים אחרות זו תפיסה שיווקית משהו, סימבולית, לא ממשית. כץ רואה את הכלכלה כמו שהיא רואה את עצמה וכמו עם בני אדם זהו מהלך מסוכן. הפסיכואנליזה מזכירה לנו שהסיפור שאנו מספרים לעצמינו על עצמינו הוא-הוא השקר הבסיסי ("אני יפה, אני חכם, אני מוצלח". בסדר). בהמשך, נאמר שהפוליטיקה הוא שם המרחק של הכלכלה מעצמה. וחייבים להתייחס למרחק הזה כדי לדבר על כלכלה-פוליטית. הכלכלה לא מספיקה כדי להסביר את שיעורי העוני או את יוקר המחיה. לא ניתן להתייחס אליהם בלי התייחסות לפוליטי. הכל משום שהכלכלה, או אף אחד, לא יכול לדבר על עצמו. צריך לפנות למקורות אחרים, לסוציולוגיה, לפילוסופיה ולתיאולוגיה.

יש לזכור שהקפיטליזם התפתח כביקורת (כנגד שיטות הכלכלה הקיימות) ואילו היום הוא בעצמו "הקיים", ההגמוני שאותו יש לבקר. מקס ובר (שגם היה ביקורתי כלפי מרקס) תאר באחד המחקרים הסוציולוגיים החשובים של כל הזמנים כיצד האתיקה – צורת החיים – הדתית של הפרוטסטנטיות הכוללת עבודה, אמונה והשקעה, מזינה בתורה את רוח הקפיטליזם ואת התבססות השוק החופשי בעולם האירופי המחולן. קפיטליזם, כמו דת, פועל ברמה הרגשית, ומבנה את הסובייקט דרך אַפקטים. זוהי הפריזמה שדרכה אנו ניגשים לעולם. הסיבה לפעולותינו ולמשמעות שאנו נותנים לדברים. כ"מפה קוגניטיבית" שעוזרת לנו יומיום בשאלות היחס בין אדם לעצמו (כמה אני שווה?), לזולתו (האם סחורה או שירות?), בין האדם לחברה (מה תפקידי בה?) וכיוצא באלה. כאן ניכרת טענתו של ובר: חילון הכלכלה דרך הדת – עם רעיון הייעוד התעסוקי וצבירת ההון כסימן לגאולה בעולם הזה – הוא למעשה תהליך תוך-דתי, המרכז עיסוק רגשי ואכסטטי בחומרים, וגם באנשים שהופכים לחומרים זמינים, דרך חיפצון האמונה (ומיקודה בעולם הזה במקום בעולם הבא). אותה אמונה שהייתה ההסבר האנושי שלנו לתכליתנו בקיום האינסופי הזה. לכן גם הפיתרונות המוצעים כיום עובדים (רק) על המצפון: צדקה למשל. מדוע זה כה רווח היום בקרב עשירים כעניים? משום שזה מקיים את מחזורי הצריכה ומניב א-פוליטית של התהליך הכלכלי. כחלק מהיגיון המערכת הכלכלית, צדקה כמוסד וכמנהג גורמת לקפיטליזם להיראות כתרופה לרעל שהוא באמת.

כך למשל כסף הוגדר על ידי מרקס כמשווה כללי, מה שווה לכל דבר אחר, ומבנה תשוקה לכסף שהיא בפועל תשוקה לאובייקט של איווי. דבר מה הנראה כאיווי מעורפל, איווי למשהו כללי. כך הכסף מארגן את משטר התחרות האלים – בין האיווי להכל לבין האובייקט המעורפל. לכן שפת הכסף חולנית, כי היא מתארת עולם חסר גבולות, בו לכל דבר יש מחיר. עולם מושחת. כפי שהעירה בצדק אילנה ברנשטיין, אפרופו תהייתו של הררי "לאן נעלמו המלחמות?", מלחמות ישנות היו וחדשות יומצאו תדיר (בטרור, בסייבר וכד') כדי להשאיר את הכלכלה פועלת. ואין אלטרנטיבה תקפה. זו הבעיה ועליה יש לשקוד. נאיביות אידיאולוגית, בצורת העלאת מסים כבר לא יעזרו לתיקון המערכת. הלוואות ליוון גם לא. תכניות חילוץ או תספורות ממשלתיות – שהכרחיות כי "אין ברירה" כביכול – כבר לא יושיעו. ארגז הכלים שלנו ריק. לא חשוב איזה מנהיג יהיה, הוא לא ישנה את המדיניות הזו כי אין לו אחת אחרת. מנקודת המבט של המערכת, אין ברירה אלא להציל אותה. זה תפקידנו המדענים – לספק לכולם תיאוריה כזו או חזון כזה כתחליף לדת הקפיטל, היא דת היומיום. חוסר-הרציונאליות הגלובלית של הקפיטל, כמו בכל דת, מתבטא בכך שאי אפשר לעשות משהו בצורה אחרת כשיש משבר, כי המעשה הנו חלק מהצורה. לכן הקפיטל צומח ממשברים כפי שהראתה נעמי קליין (בספרה "דוקטרינת ההלם"). זו הסיבה שאין זה עניין עובדתי, של נתונים וניתוחים כלכליים. הכלכלן יוסף שטיגליץ כתב פעם שאפילו אם היסודות התיאורטיים של אמצעי כלכלי כלשהו שגויים, הוא עדיין עלול לעבוד לא משום ערכו האובייקטיבי אלא כי הוא מצליח לעורר את הערך (או הרגש) הבסיסי עליו נשען הקפיטל: אמון.

סיכומו של עניין לפי כץ, שממוצע הטכנולוגיה, טבע האדם וערכי החברה מתאים היום לקפיטליזם. כאילו העולם אחיד, הרמוני וחסר מאבקים – בדיוק על עצם ההגדרה הזו. סביר, אני חושב, שרוב העולם, כמותית לפחות אך גם איכותית, לא יסכים לקביעתו זו של כץ. ההומניזם אולי מקודם בחלקים במערב, אך לא שלא על חשבון ולצד ערכים וחלקים אחרים, גם אם בכסות של רב-תרבותיות חלולה או תקינות פוליטית רדודה. וכדי לסכם בעצמי אטען עם הררי שהתבוננות פנימית חשובה, ועם כץ שקריאת ספרים בתחומים שונים גם חשובה. אבל אטען נגד הררי וכץ יחדיו שהתבוננות פנימית וחציית גבולות חייבות להיות נטולות עכבות וחרדות, וחסרות אמונה עיוורת בשום הנחה קדומה. זו מהות המדע מאז סוקרטס ותשובתו האלמותית "אני יודע שאיני יודע". הנקודה היא לא רק לצאת החוצה וגם לא רק להביט פנימה. הנקודה היא לבחון ולשנות את הגבול הזה כל פעם מחדש.

הנאיביות התועלתנית של כץ או האינדיבידואלית של הררי אינן סטיות מקריות. הן טעויות אינהרנטיות הנובעות מאמונה דוגמטית ביסודות המערכת השלטת. עקב חוסר אפשרותם לחשוב על אלטרנטיבה שאינה קיימת, היות העולם מסבירה אותו, הם לא מסוגלים לדמיין את הטוב אז הם מסתפקים ברע-במיעוטו. זו תוצאה של נטייה מדעית אידיאולוגית (שנועדה לשרת את התעשייה והכלכלה) המצמצמת את המחקר, המחשבה, וכך את המדיניות למוחשי, לקיים, ולכן לחלקיות וליחסיות. תחת זאת אם נשאף לאמת הנצחית, התהליכית, חובתנו לבחון את התופעות גם ברמה המופשטת שלהן, כשהן מזוקקות משינוי משחית, ולא להסתמך רק על המוחשי. שכן, המוחשי יותר מופשט מהמופשט. בזה מרקס כן צדק. לכן חוקר הספרות טרי איגלטון כתב לאחרונה ספר שנקרא "מדוע מרקס צדק". עלינו לדרוש את מה שמוצג ומשווק כבלתי-אפשרי, דרך שינוי המעשים והיחסים החומריים שלנו וכך להתחיל להיחלץ מהמשברים התקופתיים. עלינו להאמין שיש דבר-מה חסר-מחיר, מעבר למחיר, וסביבו יש לנסח מענה מקיף שיכול לקדם אותו לעבר כינון חיים שווים יותר וצודקים יותר.