Virtual Sociology

על המארג האנושי

המרחב הוירטואלי לכתבים אודות האדם, החברה, העולם והיחסים ביניהם.

הנחת המוצא היא קיומו של 'מארג' שמהבר הכל לכולם - ותחתיו, או דרכו,
נסקרים תחומי-החיים (והידע) המגוונים החל מפילוסופיה, פסיכואנליזה וסוציולוגיה, וכלה במתמטיקה, ביולוגיה, בלשנות ועוד.

מכאן ההזמנה הכוללת, לקרוא ולכתוב, לחשוב ולהביע.

3 במרץ 2015

סלבוי ז'יז'ק: הציונות לאן?

לפתירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אסור שניתקע בעבר הרחוק – עלינו לשכוח אותו.

2 מרץ 2015

מאת: סלבוי ז'יז'ק


ביולי 2008, העיתון הווינאי die Presse פרסם קריקטורה של בחורים אוסטרים חסונים בעלי חזות נאצית, כשאחד מהם אוחז עיתון ומעיר לחברו: "כאן שוב אתה יכול לראות איך מבלבלים בין אנטישמיות מוצדקת לגמרי לבין ביקורת זולה על ישראל!"

הבדיחה הזו מהפכת את הטיעון הרגיל כנגד מבקרי המדיניות הישראלית: כמו כל מדינה אחרת, גם את מדינת ישראל אפשר וצריך לשפוט ולבסוף לבקר, אולם מבקריה מבלבלים את הביקורת הלגיטימית של מדיניות ישראלית עם מטרות אנטישמיות.

כשהפונדמנטליסטים הנוצרים בימנו, התומכים במדיניות הישראלית, דוחים את הביקורות השמאליות של מדיניות זו, האם מהלך הטיעון הסמוי שלהם לא דומה באופן תמוה לקריקטורה מהעיתון הווינאי? יש לזכור את אנדרס בריוויק, רוצח ההמונים הנורבגי שפעל נגד מהגרים: הוא היה אנטישמי, אך תומך-ישראל, כי ראה במדינת ישראל קו הגנה ראשון מפני התפשטות מוסלמית – הוא אף רצה לראות את בנייתו המחודשת של בית המקדש בירושלים.

הוא ראה שיהודים הם בסדר כל עוד אין יותר מדי מהם – או, כפי שכתב במניפסט שלו: "אין שום בעיה יהודית במערב אירופה (למעט אנגליה וצרפת) שכן יש לנו מיליון אחד במערב אירופה, כש-800,000 ממנו חיים בצרפת ובאנגליה. לארצות הברית, מאידך, עם למעלה מ-6 מיליון יהודים (600% יותר מאשר באירופה) יש למעשה בעיה יהודית ניכרת."

מספריו על כן מממשים את הפרדוקס המוחלט של ציוני אנטישמי – ואנו מוצאים עקבות לעמדה המוזרה הזו לעתים קרובות יותר משניתן לצפות.

בביקורו בצרפת לניחום קורבנות הרציחות האחרונות בפריז, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הוציא קריאה לקהילה היהודית בצרפת (הגדולה באירופה) לעבור לישראל מטעמי בטיחות. אפילו בטרם יציאתו לפריז, נתניהו הודיע על תכנונו לומר ליהודי צרפת שהם "יתקבלו בזרועות פתוחות" בישראל.

כותרת העיתון הפולני הראשי Gazeta wyborsza אומרת הכל: "ישראל רוצה את צרפת בלי יהודים." כך גם צרפתים אנטישמיים, אפשר להוסיף. כינונה של מדינת ישראל היה, מנקודת מבטה של אירופה, המימוש המעשי של "הפיתרון הסופי" לבעיה היהודית (להיפטר מהיהודים) בו השתעשעו הנאצים עצמם. האם הקמת מדינת ישראל לא היתה, אם להפך אם קלאוזביץ על ראשו, המשך המלחמה נגד היהודים באמצעים (פוליטיים) אחרים? האין זהו כתם של אי-צדק השייך למדינת ישראל?

ה-26 בספטמבר 1937 הוא תאריך שכל מי שמעוניין בהיסטוריה של האנטישמיות צריך לזכור. ביום הזה, אדולף אייכמן ועוזרו עלו לרכבת בברלין כדי לבקר בפלסטין. היידריך בעצמו הרשה לאייכמן לקבל את ההזמנה של פייבל פולקס, חבר "הגנה" בכיר, לבקר בתל אביב ולדון שם על תיאום ארגונים גרמנים ויהודים בסיוע הגירת היהודים לפלסטין.

הן גרמנים והן יהודים רצו שכמה שיותר יהודים יעברו לפלסטין: הגרמנים העדיפו אותם מחוץ למערב אירופה, והציונים עצמם רצו את היהודים בפלסטין כדי לגבור מספרית על הערבים במהירות האפשרית. (הביקור נכשל נוכח אי נחת אלים, שבעקבותיו חסמו הבריטים את הגישה לפלסטין; אך אייכמן ופולקס אכן נפגשו כמה ימים מאוחר יותר בקהיר ודנו בתיאום פעילויות גרמניות וציוניות.)

האם התקרית המוזרה הזו אינה דוגמת-העל לדרך בה לנאצים ולציונים כן היו אינטרסים משותפים? בשני המקרים, המטרה היתה משהו כמו "טיהור אתני", קרי שינוי אלים ביחס הקבוצות האתניות באוכלוסיה. (אגב, יש לציין במפורש ובבהירות שמהצד היהודי, העסקה עם הנאצים היתה חפה מפשע כמעשה של מצבים נואשים.)

אלו שזיכרונם נמתח לפחות שני עשורים אחורה לא יכולים שלא להבחין כיצד משתנה כל מסגרת הטיעון של המגנים על מדיניות ישראל כלפי פלסטין. עד שנות החמישים המאוחרות, מנהיגים יהודים וישראלים היו כנים מאוד ביחס לעובדה שאין להם זכות מלאה על פלסטין, והם גם אפיינו עצמם בגאון כ"טרוריסטים". דמיינו שהיינו קוראים את האמרה הבאה בתקשורת של היום:



"אויבינו כינו אותנו טרוריסטים. אנשים שלא היו חברינו וגם לא אויבינו. ... ובכל זאת, לא היינו טרוריסטים. ... המקורות ההיסטוריים והלשוניים של המושג הפוליטי "טרור" מוכיחים שאין ליישמו על מלחמת שחרור מהפכנית... לוחמי חופש מוכרחים להתחמש; אחרת יימחצו בן לילה. ... מה למאבק על כבוד האדם, כנגד הדיכוי והשעבוד, ול"טרוריזם"?"

היום, אפשר לייחס זאת לקבוצת טרור אסלאמית ולגנותה. למרות זאת, דובר מלים אלה הוא לא אחר מאשר מנחם בגין בשנים שההגנה נלחמה בכוחות הבריטים בפלסטין.

מעניין שבשנים ההן של המאבק היהודי נגד הצבא הבריטי בפלסטין, עצם המונח "טרוריסט" נשא קונוטציה חיובית. זה כמעט מושך לראות בדור הראשון של מנהיגי ישראל בעודם מודים בגלוי בעובדה שתביעתם את אדמת פלסטין לא יכולה להתבסס על צדק אוניברסלי, ושאנו מתעסקים במלחמת כיבוש פשוטה בין שתי קבוצות שביניהן שום תיווך לא אפשרי.

הנה מה שדוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, כתב: "כולם יכולים לראות את משקל הבעיות ביחסי הערבים והיהודים. אך אף אחד לא רואה שאין פיתרון לבעיות הללו. אין שום פיתרון! הנה תהום, וכלום לא יחבר בין שני הצדדים. ... אנו כעם רוצים באדמה שתהיה שלנו; הערבים כעם רוצים שהאדמה תהיה שלהם."

הבעיה באמרה זו ברורה היום: פטור כזה של מאבקים אתניים על אדמה משיקולים מוסריים פשוט כבר לא מתקבל על הדעת. זו הסיבה שהדרך בה צייד הנאצים המפורסם שמעון ויזנטל ניגש לבעיה, בספרו "צדק, לא נקמה", נראית כה בעייתית:



יום אחד יהיו חייבים להכיר בכך שלא ניתן להקים מדינה בלי שכמה אנשים, שגרו באזור, ימצאו את זכויותיהם מקוצצות. (כיוון שאיפה שלא גרו אנשים, סביר להניח שבלתי אפשרי לגור). יש להתרצות אם הפרות אלו נשמרות בתוך גבולות ואם יחסית מעט אנשים נפגעים מהן. כזה היה מקרה הקמת מדינת ישראל. ... ככלות הכל, היתה שם אוכלוסיה יהודית במשך זמן רב, ובהשוואה האוכלוסיה הפלסטינית היתה דלילה ובעלת אפשרויות רבות יחסית להתפנות.
(momo / Flickr)

מה שויזנטל מצדד בו כאן הוא לא אחר מאשר אלימות מקימת-מדינה עם פרצוף אנושי – כזו שיש לה הפרות מוגבלות. לעומת זאת, מנקודת מבטנו הנוכחית, המשפט המעניין ביותר בחיבור של ויזנטל מגיע עמוד אחד קודם לכן, כשהוא כותב: "מדינת ישראל רדופת הניצחונות לא תוכל תמיד להישען על הסימפטיה שמראים ל'קורבנות'." נראה שויזנטל מתכוון שכעת, משמדינת ישראל רדופת ניצחונות, היא כבר לא צריכה להתנהג כמו קורבן, אלא יכולה לאשש את מלוא כוחה.

זה עלול להיות נכון, כל עוד מוסיפים שעמדת הכוח הזו מערבת גם אחריויות חדשות. הבעיה כרגע היא שמדינת ישראל, למרות היותה "רדופת ניצחונות", עדיין נשענת על דימוי היהודים כקורבנות להענקת לגיטימציה למדיניות הכוח שלה, כמו גם לשם גינוי מתנגדיה כתומכי-שואה סמויים. ארתור קסטלר, המומר האנטי-קומוניסטי הגדול, ניסח תובנה עמוקה: "אם הכוח משחית, גם ההפך נכון; רדיפה משחיתה את הקורבנות, גם אם אולי בדרכים יותר עדינות וטרגיות."

זהו הפגם הקטלני בטיעון החזק היחיד להקמת מדינה יהודית לאחר השואה: בהקמת מדינה משלהם, היהודים יתגברו על המצב שמותיר אותם לרחמי מדינות הגלות ולסובלנות או אי-הסובלנות של הרוב הלאומי שלהם.

למרות שקו המחשבה הזה שונה מהקו הדתי, הוא מוכרח להישען על מסורת דתית להצדקת המיקום הגיאוגרפי של המדינה החדשה הזו. אחרת, נימצא במצב של הבדיחה הנושנה על המשוגע שמחפש את ארנקו האבוד מתחת לפנס ולא בפינה החשוכה היכן שאיבד אותו, כי רואים יותר טוב באור: בגלל שזה היה קל יותר, היהודים לקחו אדמה מפלסטינים ולא ממי שגרמו להם סבל כה רב עד כדי חוב שילומים.

אי שם בשנות השישים, ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, צצה לה נוסחה חדשה: "שלום תמורת אדמה" (חזרה לגבולות ישראל טרום-67' בתמורה להכרה ערבית מלאה בישראל) ופיתרון שתי המדינות (מדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית ובעזה). אף על פי כן, הפיתרון הזה, ולמרות שבאופן רשמי הוא מאומץ על ידי האו"ם, למעשה כבר נזנח בהדרגה. נוכח העליה בהתנחלויות היהודיות בגדה המערבית, הרעיון של מדינה פלסטינית ריבונית שם הופך יותר ויותר לאשליה. מה שמחליף אותו מסתמן עוד בגלוי בתקשורת הרווחת. קרוליין גליק, מחברת הספר "הפיתרון הישראלי: תכנית חד-מדינתית לשלום במזרח התיכון", טענה לאחרונה בטור דעה בניו-יורק טיימס - "לא צריכה להיות מדינה פלסטינית" – שאלו המציעים להכיר בפלסטין כמדינה:



יודעים שבהכרת "פלסטין" הם לא עוזרים למטרת השלום. הם מקדמים את החורבן של ישראל. לו היו מעוניינים אפילו מעט בשלום ובחירות, האירופאים היו עושים את ההפך. הם היו פועלים לחיזוק ולהרחבת ישראל, האזור היציב היחידי של חירות ושלום בסביבה. הם היו זונחים את פיתרון שתי המדינות המזויף, אשר ... הנו רק מתק שפתיים לשאיפת חורבן ישראל ולהחלפתה במדינת טרור.
כשעיוורון אסטרטגי ושחיתות מוסרית משרתים כעת כקוים מנחים למדיניות האירופית ביחס לישראל, ישראל ותומכיה חייבים לומר את האמת על הדחף להכיר ב"פלסטין". לא מדובר על שלום או צדק. מדובר על שנאת ישראל ועל סיוע למי שבאופן הפעיל ביותר שואף להכחדתה.

בקיצור, מה שהיה (ועודנו) המדיניות הבינלאומית הרשמית מגונה כעת כמתכון להרס ישראל. ממש לא עמדת מיעוט קיצוני, ברור שהיא הופכת את האסטרטגיה הנוטה לקולוניזציה איטית של הגדה המערבית בעשורים האחרונים למפורשת: סדור התנחלויות חדשות (כאשר מרביתן במזרח, קרוב לגבול הירדני) מבהירה שמדינת-גדה-פלסטינית לא באה בחשבון.

יתרה מזאת, אי אפשר שלא להבחין באירוניה. ככל שישראל מתחזקת, כך היא מציגה עצמה כמאוימת יותר. ניתן להבחין באותו מעבר – הרחבת הקריטריון של מה שנחשב לאנטישמי – גם בתחומים אחרים. זה מה שקרה כאשר בית האופרה מטרופוליטן [בניו יורק] העלה לאחרונה את האופרה "מותו של קלינגהופר" מאת ג'ון אדמס: בהופעה הראשונה,



גבר ואישה בלבוש ערב צעדו דרך מבוך של מחסומי משטרה, בעוד מפגינים צעקו "בושה!" ו"טרור זו לא אמנות!". מפגין אחד החזיק גבוה מטפחת לבנה עם כתמים אדומים. אחרים, בכיסאות גלגלים שהוכנו למאורע, יישרו קו בשדרות קולומבוס. ... 'קלינגהופר', הנחשבת ליצירת מופת על ידי כמה מבקרים, כבר זמן רב מעוררת רגשות, פשוט בגלל הנושא שלה: רצח ליאון קלינגהופר, נוסע יהודי אמריקני בכיסא גלגלים, על ידי חברי אש"ף במהלך חטיפת אוניית הנוסעים "אכילה לאורו" ב-1985.
מפגינה אחת בעצרת, הילרי בר (55), אחות במחלקת ילדים ממחוז ווסטצ'סטר, אמרה שהאמינה כי האופרה נתנה תירוצים לטרוריזם. "בהעלאתו על הבמה באמצע מנהטן, המסר הוא, 'צאו החוצה, רצחו מישהו, היו טרוריסטים ואנו נכתוב על זה מחזה', היא אמרה."

כיצד הפכה עכשיו האופרה הזו, שעברה חלק את הפרמיירה שלה ב-1991, למגונה כאנטישמית ותומכת-טרור?

והנה עוד סימן למעבר: בריאיון אחרון, אייאן חירסי עלי טענה שלראש ממשלת ישראל נתניהו מגיע פרס נובל לשלום על שערך בעזה מבצע צבאי מתמשך של צה"ל כנגד חמא"ס. כשנשאלה את מי היא מעריצה, עלי (המבטלת את האסלאם כ"כת מוות ניהיליסטית") כללה את נתניהו ברשימה שלה, באומרה שהיא מעריצה אותו כי "הוא נתון ללחץ כה רב, ממקורות כל כך רבים, ועדיין הוא עושה מה שטוב לעם ישראל, הוא ממלא את חובתו. אני באמת חושבת שמגיע לו פרס נובל לשלום. בעולם הוגן הוא יקבל אותו."

במקום לבטל את הטענה כמגוחכת, עלינו לזהות אירוניה אכזרית באמת החלקית שבה. כמובן שישראל כנה בשאיפתה לשלום – כובשי מדינה הם בהגדרה "שוחרי-שלום" באזור הכבוש. השאלה האמיתית היא, האם נוכחות ישראלית בגדה המערבית היא "כיבוש", והאם זה חוקי לתושבים להתנגד לו, גם בנשק?

ברוח דומה, כדי להגן על זכותה של ישראל להחזיק בגדה, ג'ון וויט (Voignt) תקף לאחרונה את חאווייר ברדם ופנלופה קרוז על הביקורת שהטיחו בהפצצות צה"ל בעזה. הוא אמר כי "ברור שהשניים בורים לגבי כל סיפור לידתה של ישראל, כשב-1948 האו"ם הציע לעם היהודי חלק מהאדמה שהוקצב לו ב-1921, ולפלסטינים הערבים הציעו את החלק האחר."

אך מי כאן באמת הבור? הצורה הפאסיבית של "הוקצב" מערפלת את שאלת המפתח: על ידי מי?

וויט כמובן, מפנה בעקיפין להצהרת בלפור – אדון הקולוניות (שר החוץ הבריטי) המבטיח לאחרים אדמות שלא שייכות כלל למדינתו. (וזאת בלי להרחיב על העובדה שוויט גורם לזה להיראות כאילו כל השטח "הוקצב" לעם היהודי שאז בנדיבותו קיבל רק חצי ממנו.) כמו כן, וויט מציג את ישראל כאומה שוחרת-שלום שרק מגנה על עצמה כאשר מותקפת.

אך מה לגבי הכיבוש הישראלי ב-1956 של כל חצי האי סיני (יחד עם הכיבוש הבריטי-צרפתי של אזור התעלה לאחר הלאמתה בידי גמאל עבד אל נאצר)? אפילו ארצות הברית גינתה את המעשה כאגרסיביות ולחצה על ישראל לסגת.

באשר לטענה שליהודים היתה זכות היסטורית על אדמת ישראל מאז, שלראייתם, ניתנה להם על ידי האל – איך? הברית הישנה מתארת זאת במונחים של טיהור אתני. לאחר שחרורם מעבדות במצרים, בני ישראל הגיעו לספה של הארץ המובטחת, היכן שהאל ציווה עליהם להרוס לגמרי את עמי האזור (הכנענים): לבני ישראל נאמר "לֹא תְחַיֶּה, כָּל-נְשָׁמָה".

ספר יהושע מתעד את ביצוע הפקודה הזו: "וַיַּחֲרִימוּ, אֶת-כָּל-אֲשֶׁר בָּעִיר, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן; וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר, לְפִי-חָרֶב." כמה פרקים אחרי כן, נקרא שיהושע "לֹא הִשְׁאִיר, שָׂרִיד; וְאֵת כָּל-הַנְּשָׁמָה, הֶחֱרִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה, יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל."

הטקסט מזכיר עיר אחרי עיר, היכן שיהושע, בציווי האל, מביא את החרב לכל תושב והורסם לגמרי בלי להשאיר ניצולים. האירוניה מגיעה לשיאה כאשר אנו נזכרים, שלפי כמה סקרים, ישראל היא המדינה הכי אתיאיסטית בעולם (למעלה מ-50% מהיהודים בישראל לא מאמינים באל). ההיגיון שלהם הוא משהו כמו: "אנו יודעים טוב מאוד שאין אלוהים, אך למרות זאת אנו מאמינים שהוא נתן לנו את ארצנו הקדושה".

האם זה אומר שיהודים הם איכשהו אשמים במעשה מקורי של טיהור אתני? לחלוטין לא. בימים עברו (וגם שפחות עברו), כמעט כל הקבוצות האתניות תפקדו כך.

הלקח הוא פשוט שיש לדחות כל צורת לגיטימציה לתביעת אדמה על ידי איזה עבר מיתי. כדי ליישב (או לפחות להכיל) את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אסור שניתקע בעבר – עלינו, להפך, לשכוח את העבר (שביסודו גם ככה מומצא מחדש כל הזמן כדי לתת לגיטימציה לטענות בהווה).

לקח נוסף חשוב אפילו יותר הוא שהעם היהודי עצמו ישלם בסוף את מחיר הפוליטיקה של פונדמנטליזם אתני המקרבת אותו באורח פלא לשמרניות אנטישמית. היא תדחוף את היהודים, הנחשבים לקבוצת האנשים הכי יצירתיים ויצרנים-אינטלקטואליים בעולם, הרחק לעבר היותם רק עוד קבוצה אתנית המתאווה לדם-אדמה הפרטי שלה.


 
תרגם מאנגלית: אלירן בר-אל. המאמר פורסם במגזין In These Times.