משחקים בנדמה-לי
ברור שהמתרחש בשטחים ובישראל זה דבר נורא. מלחמה, מוות, טילים והרס. נורא. אבל במקום הנטייה הטבעית כביכול לטבוע בפרטים, במספרים ובעובדות – שברובן נוחתות עלינו משידורי חירום (וכמו החוק, הופכים שגרתיים ורציפים) – אציע לשחק רגע בנדמה-לי. בואו נריץ את הדמיון לשלטון. דווקא בימים בהם מוסכם כי אין פתרון, ברצוני לבדוק, לפחות במחשבה, מה יקרה אם הבעיה המוצהרת של ישראל, הטרור, תיפטר? לטעמי, כשהבעיה תעלם בחוץ היא תופיע שוב, בפנים. נגיד ו"נזרום" עם דמיונן הרווח של שלוש קבוצות מרכזיות בפוליטיקה בישראל: הימין לגווניו, המרכז שסולד מקיצוניות, והשמאל הציוני שמסכים למטרה אך לא לדרך. אז הבה נדמיין שישראל "תלך עד הסוף", "תיתן לצה"ל לכסח" ותכבוש את עזה – כלומר תכניס כוחות צבאיים לכל הרצועה, תמוטט את חמאס, ותקים מנהל צבאי-אזרחי. יתרה מזאת, נגיד, במהלך קצת קיצוני, שלאורך זמן – כבר אין פלסטינים בעזה. בכלל. כלום, אפילו לא אחד, מעורב או לא-מעורב. מה אז? המגמה הכללית, כחלק מרצף היסטורי שהחל עוד באירופה אבל מסומן כאירוע מאז 1948, תמשך. זוהי המגמה שמאחוריה וגם לפניה ניצב