משחקים בנדמה-לי

ברור שהמתרחש בשטחים ובישראל זה דבר נורא. מלחמה, מוות, טילים והרס. נורא. אבל במקום הנטייה הטבעית כביכול לטבוע בפרטים, במספרים ובעובדות – שברובן נוחתות עלינו משידורי חירום (וכמו החוק, הופכים שגרתיים ורציפים) – אציע לשחק רגע בנדמה-לי. בואו נריץ את הדמיון לשלטון. דווקא בימים בהם מוסכם כי אין פתרון, ברצוני לבדוק, לפחות במחשבה, מה יקרה אם הבעיה המוצהרת של ישראל, הטרור, תיפטר? לטעמי, כשהבעיה תעלם בחוץ היא תופיע שוב, בפנים.

נגיד ו"נזרום" עם דמיונן הרווח של שלוש קבוצות מרכזיות בפוליטיקה בישראל: הימין לגווניו, המרכז שסולד מקיצוניות, והשמאל הציוני שמסכים למטרה אך לא לדרך. אז הבה נדמיין שישראל "תלך עד הסוף", "תיתן לצה"ל לכסח" ותכבוש את עזה – כלומר תכניס כוחות צבאיים לכל הרצועה, תמוטט את חמאס, ותקים מנהל צבאי-אזרחי. יתרה מזאת, נגיד, במהלך קצת קיצוני, שלאורך זמן – כבר אין פלסטינים בעזה. בכלל. כלום, אפילו לא אחד, מעורב או לא-מעורב. מה אז?

המגמה הכללית, כחלק מרצף היסטורי שהחל עוד באירופה אבל מסומן כאירוע מאז 1948, תמשך. זוהי המגמה שמאחוריה וגם לפניה ניצב הדמיון של קהילה חברתית סגורה. מעגל הרמטי של יהודים החיים במדינת-לאום בארץ ישראל. אז יסתבר לישראלים שה"סוף" כמובן, הוא התחלה של משהו אחר. ומהו דבר זה? לאחר טיהור עזה (מאויבים ואז מתושבים) אני רואה את המשך הטיהור בתוך ישראל. החשד מפני מחבלים, טרוריסטים, מפגעים או מסתננים לא ייעצר. נהפוך הוא, הוא יתגבר בחסות שאלת השאלות: "מיהו (לא) יהודי?".

בואו נחשוב לרגע, עוד במסגרת שלטון הדמיון, על גבר נשוי החושד שאשתו בוגדת בו. מקובל לחשוב שהחשד יחסי למציאות, אולם בפועל אין זה כך. החשד, כידוע מפסיכואנליזה, סימפטומטי בלי שום קשר למציאות, בין אם יש או אין בגידה ממשית מצד אשתו. השאלה שיש להעלות היא איזה תפקיד משחק החשד בפנטזיית המציאות של הבעל? או, בדמיון של המקרה הישראלי, איזה תפקיד משחק החשד מפני טרור (חדירה, פגיעה, השמדה וכיוצא באלו) במערך המציאותי של ישראל? מדוע בשני המקרים החשד הוא יסודי, ועל גבו ניצבת כל המציאות? זאת כי אין אמון בין הבעל ובין ישראל, לבין עצמם – לא בינם לבת זוגם, האישה או חמאס.

הלכה למעשה, שאלתי תתנסח גם ציבורית כאשר יתחיל מסע רדיפה רבתי כנגד ערבים החיים בישראל. בעצם, מסע זה החל כבר ולא מתמול-שלשום. "תג מחיר" הוא ביטוי למסע שכזה, והוא רק בתחילת דרכו. לא ירחק הדמיון אם יציע שבעוד עזה "נקייה", מן הראוי יהיה זה להכניס לשם מני בוגדים פוליטיים אחרים, הנחשדים בטרור, או בחוסר נאמנות למדינה ובפעולה החותרת תחתיה. החשד הישראלי ימלא בשנית את עזה הריקה.

אולם הפסיכואנליזה אכזרית עוד יותר. היא טוענת שככל שמנסים למלא את החסר – באמון אצל הבעל החשדן או בביטחון במקרה הישראלי – הוא בעצם גדל עוד יותר. הרי גם אם אשתו תבלה עם בעלה כל יום וכל היום, חשדו רק יתגבר וימציא שישנה מזימה גדולה יותר המתרחשת "מתחת לפני השטח". אז לאחר טיהור ישראל מערבים החיים בקרבה, במי עוד יחשוד החשד החדש? לאן ילך ובמי יבחר כחשוד המיידי? אולי בשמאלנים, אולי במזרחים, אולי באתיופים ואולי באחרים. זה לא באמת משנה. מה שחשוב הוא הדחף הפועל ברקע של הדברים ועדיין מכווין ומכונן אותם.

תושבי ישראל, לדורותיהם, רוצים רק את מראית העין של בחירה, בעוד שהאחר יבחר בשבילם. בישראל אנשים מקדשים את הבחירות הטקסיות – לכנסת ולממשלה – וזונחים את הבחירות הממשיות – לחיים ולחירות. "אם הצבעתי פעם בכמה שנים, מותר לי לא לפעול פוליטית מכאן והלאה", עד הבחירות הבאות כמובן. לכן המגמה הדחפית נמשכת באותו מסלול רצחני כבר עשרות שנים. כזהו המצב כאשר הדמיון מחזיק בשלטון. לעת עתה, זהו עדיין דמיון. אולם הוא מנחה את המציאות ולכן כבר הופך לחלק מכריע ממנה. עלינו, המדמיינים, מוטל רק להחליט ולבחור האם זה הכיוון הרצוי, ואם לא, להפסיק כל פעולה הרגלית, שגרתית, הכלואה בתוך מתווה הדמיון הזה.

זהו מתווה דמיוני שרק נראה כללי כאשר הוא כה פרטי. הוא נראה שכיח, מקובל על ידי כל. בפועל הוא לא מבטא את הפוטנציאל הישראלי, את מגוון הקבוצות החיות בו ואת רצונן או דמיונן. למי שקצת רחוק מן העולם החילוני, ההכרעתי, הקבוע והפיזי – שהרי חילוני משמעו "בתוך העולם" ולא מעבר לו – הציווי הדתי מהדהד ביתר שאת מעל לדמיון המקובל. בכל הקבוצות בישראל שחילוני עבורן זו תכונה נרכשת וזרה, הציווי הדתי הוא בדיוק – להיות מציאותי.

מעצם ההכרה שרק האל נצחי, מושלם ואינסופי, העולם הזה מוכתם בסופיותו. על כן המציאות הדתית היומיומית היא מציאות של חסר מקובל. המציאות חסרה משום שאיננה מושלמת, כי היא אינה האל שכן מושלם. מכאן אין מובן אפילו לניסיון להשלים את המציאות לגמרי, כפי שהמדיניות החילונית עושה כבר עשרות שנים, ואם לא נפעל, תמשיך לעשות.

בגלל זניחת הציווי הדתי הקיומי, כפרטים וכציבור בעולם הזה – לשאוף לנצחי והאלוהי – ישראל תנסה להשלים את החסר הקיומי הבסיסי ולמלא את הפער. לסתום את הבאר שאין לה תחתית. מילוי הריק יגרור פעולות טיהור כנגד "מפירי הסדר" החברתי-פוליטי, אלו שבגינם החברה אינה מושלמת. וטיהור זה יפגע בקבוצות משתנות, בסדר מופתי של ריחוק אתני מן היהודי, הגברי והאשכנזי.

"בסך הכל", אמר באדיו – גדול הפילוסופים הצרפתים היום, "עדיף תמיד לחשוף חור חדש במחשבה מאשר למלא איזה חור אחר במילוי". כזהו המצב כאשר הדמיון מחזיק בשלטון. לעת עתה, זהו עדיין דמיון. אולם הוא מנחה את המציאות ולכן כבר הופך לחלק מכריע ממנה. עלינו, המדמיינים, מוטל רק להחליט ולבחור האם זה הכיוון הרצוי, ואם לא, להפסיק כל פעולה הרגלית, שגרתית, הכלואה בתוך מתווה הדמיון הזה.