גזור ושמור 2: הרהורים פילוסופיים על מה יהיה אחרי-הקורונה

הפילוסוף היהודי לודוויג ויטגנשטיין כתב לפני מאה שנה בערך ש"כשאנו חושבים על עתיד העולם, אנו תמיד חושבים על היכן יהיה לו המשיך לנוע בכיוון שהוא נע בו כעת; אין אנו מבחינים שהוא לא נע בקו ישר ושכיוונו תמיד משתנה". אז למרות ולאור זאת, אנסה לחשוב קצת על כיוון העתיד, שלא ממקום העבר.

מקודם הצעתי שכדי להבין את תופעת הקורונה על דרך האיכות מאשר הכמות (של ספירת מתים וכד'), יש להתחקות אחר שלושה מושגים: אובר-דטרמינציה, יחסות קני-מידתית, ו-היפר-אובייקט. התחקותם מובילה לשלוש נקודות: (1) הקורונה היא אובייקט שאי אפשר לצמצם לאובייקטים אחרים, בדיוק כמו 'השפה' או 'האקולוגיה'; (2) הקורונה נגרמה ממכלול סיבות יחסיות ולא משום סיבה יחידנית; ו-(3) השפעות הקורונה נפרסות על פני מרחבי-זמן בעלי קני מידה שונים. בהמשך, כדי להבין קצת יותר מה טומן בחובו העתיד ש'אחרי-הקורונה', אני מציע עוד שלשת מושגים, שלרוב מופיעים ביחד: דחף, חזרה, שגרה.

'דחף החזרה לשגרה', המורגש בקרבנו כעת, הוא בדיוק זה—דחף. כדי להבין מהו דחף יש להבחינו ממושג אחר: האינסטינקט. שניהם גורמים (אפשריים) לפעולה (ממשית), ולכן, ההבנה של איזה מהם נתון להשפעותינו יכולה להוביל לשינוי דרך פעולתנו.

ההבדל בין דחף לאינסטינקט ניכר למשל ברעב: אצל חיות, הרעב כחסר באוכל הוא אינסטינקט המניב פעולה כמו ציד, שמטרתה מילוי החסר. אך אצל בני אדם האינסטינקט מכוסה בדחף, המכווין את האיווי שלנו לאוכל ולסיפוק החסר דרך פעולות מאוד מסוימות: סופרמרקט כזה או אחר, מותגים ספציפיים, וגם תדירות משתנה (לפני חגים, שבתות וכד'). אז רעב אצל בני אדם לא שקול לרעב אצל החיות, כי בני אדם לומדים מהחברה (ולא מהטבע, ככל שקיים) איך ומתי להתאוות, וכיצד בדיוק (לנסות) לספק את תאוותם ולמלא את חסרם.

בתרגומיו הראשונים של פרויד מגרמנית לאנגלית, ג'יימס סטרצ'י הבריטי תרגם את המונח הגרמני TRIEB לאינסטינקט, ובכך גרם להבנה המוטעית לפיה הדחפים האנושיים הם אינסטינקטים ביולוגיים; מה שבכלל הוציא את פרויד ביולוגיסט מאשר פסיכואנליטיקן ואת האדם סתם עוד חיה.

הפסיכואנליזה שברה את החשיבה הזו לפיה האינסטינקט הוא מקור הפעולה. פרויד ואחריו לאקאן הראו שישנו דחף (חברתי) הגורם לפעולה (אישית). כך החברה מפעילה אותנו דרך הלא-מודע (שפעם כונה 'רצון'), כי האיווי לכל דבר, מאוכל ומין עד פרסום, לא מגיע כמענה לחוסר פנימי-גופני בלבד, אלא גם לגורם החיצוני כחסר חברתי המתבטא בגוף שלנו. אז נכון שאנו רעבים מדי פעם, אבל אנו 'רוצים' לאכול (גם כשאיננו רעבים) בדרך שתראה אותנו כבעלי זהות כלשהי, מצמחוני ועד בשרני, עשיר או אנין טעם. על כן, הפעולה שלנו לא נגרמת מאינסטינקט אלא מדחף.

קחו לדוגמה יצרנות. כל דבר חיי מייצר דברים אחרים (מהפרשות ועד רעיונות), מרצון או שלאו. אך היצרנות האנושית כיום, גם היא מכוסה בדחפים, ובפרט הדחף לצבור הון. דחף הצבירה דוחף לפעילות מעגלית סביב אובייקט-האיווי, שככזה הנו גם סיבת-האיווי, הון. מכאן, הדחף לעבוד כמתכנת או כאחות איננו אינסטינקט טבעי (ככל שאפשר לדמיין אחד כזה) כמו אצל החיות. הדחף לעבוד בצורה זו ולא אחרת הוא דחף חברתי מתווך איווי ופנטזיה (להציל את העולם או להתענג מעושר). החוסר הפיזי (והסופי) במחסה או במזון מכוסה בחוסרים מטאפייזים (ואינסופיים) בהכרה או בנראות. לאף אחד או אחת אין אינסטינקט מולד להיות בלוגר מפורסם או חוקרת מוח; זהו איווי הנדחף מפנטזיה הנרכשת באופן חברתי.

בשונה מאינסטינקט, המובנה ביולוגית כמנגנון בלתי-מודע (כמו פעילות הקיבה) ושואף למטרה אובייקטיבית (כמו אוכל), הדחף מטרתו להמשיך לדחוף אותנו סביב האובייקט, ולכן הוא מערב את המנגנון החברתי של הלא-מודע דרך איווי (לאוכל 'טוב') ופנטזיה (להיות 'טוב'). פרויד למשל כינה את 'דחף-המוות' (כנצחיות החורגת מהגופניות) 'היצר לחזרה'. אז אחרי הדחף, המכניס את החברה לפער שבין החסר (הסובייקטיבי) למילויו (האובייקטיבי) ובכך מנתק את הטבע מהאדם, עוד שני מושגים חשובים כאן: חזרה, ו-שגרה.

שני הוגי החזרה הם סרן קירקגור וז'יל דלז', ומסקנתם חד-משמעית: חזרה בלתי-אפשרית. כלומר, אי-אפשר לחזור, אף פעם, על כלום ושום-דבר. למה? כי הזמן משתנה, העולם ואנחנו משתנים, ולמעשה 'זמן' הוא השם שהענקנו להשתנות הזו. אז מה שחוזר על עצמו, בתכלס, הוא בלתי-האפשרות לחזור, ולכן חזרה מובילה בהכרח להבדל או לשינוי. כך ישו חזר על אברהם (ושינה את היהדות), ולות'ר חזר על ישו (ושינה את הנצרות), וכו' וכו'. אך אל תמהרו לשמוח, כי שינוי וחזרה אינם בדיוק אותו הדבר. קירקגור הראה שיש חזרה לאחור, כשיבה, ויש חזרה לפנים, כשינוי. ולפי דלז' נגיד שזהו בדיוק ההבדל (המינימלי) שבין זהות להבדל.

בגלל הבלבול הרווח בין המושגים חזרה (או זהות) ושינוי (או הבדל), יש להיזהר משתי סכנות: (1) הטענה שאין שום חזרה ויש רק שינוי—אז הכל נבדל בעקבות הקורונה וכלום לא זהה; (2) הטענה שאין שום שינוי וישנה רק חזרה—אז כלום לא נבדל מהזמן שלפני הקורונה והכל יהיה זהה. אם-כן, איך יוצאים מהפלונטר, ומה זה אומר על הדחף-לחזור-לשגרה בעת הקורונה?

מתחילים בחיתוך השאלה הכללית לחלקיה: חלק מהעתיד יחזור ויישאר זהה, וחלק יובדל מהעבר וישתנה. היום ידוע שהישות ברמתה הכללית היא ריבוי והיא תמיד תהיה ריבוי, בלי שום שינוי. במלים פשוטות, בגדול, לא יהיה שינוי מהעבר: אנשים יחיו וימותו. גם כנראה שיישארו החנויות, הפיצות, הריצות, והעבודות. העתיד ימשיך להיות ריבוי של מלא דברים: כלכלה, רפואה, חברה, דת, כמובן פוליטיקה, וכד'. אבל, בגלל שהישות הכללית נבדלת מהופעתה המקומית, ההופעה של הריבויים הללו, ושלנו בתוכם, בהחלט יכולה להשתנות. מכאן, למרות שבגדול יהיה אותו דבר, בקטן כנראה שלא, וכידוע, אלוהים שוכן בדברים הקטנים. המסקנה היא שככל שננסה לחזור יותר לשגרת העבר, כך יותר נשנה את העתיד. אם נכפה על העתיד להיראות כמו העבר, אז באופן פרדקוסלי נקבל ש: יותר שגרה = יותר שינוי.

אם שגרה היא מה שנעשה 'באוטומט', בלי מחשבה, אז מחשבה אמיתית מתאפשרת רק בחוץ שנוצר מקטיעת השגרה. וכמו שכתב שפינוזה באתיקה, "שום דבר לא יכול להיהרס אלא מסיבה חיצונית". אז כעת נהרסה השגרה הפנימית מסיבה חיצונית, ואנו, על הגבול, נאלצים לחשוב. יש לנו חלון הזדמנויות צר, וקצר, לחשוב על איך ייראה העתיד של אחרי-הקורונה: בקיצור, האם נכנע לדחף הקפיטליסטי ונחזיר את השגרה הישנה או האם נכונן שגרה חדשה ואחרת, עם הרגלי חיים אחרים? כאמור, הייתה שגרה ותהיה שגרה, כך שברמה הכללית כלום לא ישתנה. מאידך, איזו שגרה תהיה, ומה תהיה הופעתה, זה לגמרי בידיים שלנו. או, במלים אחרות, 'שגרה ישנה בתנאים חדשים'—מה זה אומר?

חזרה על העבר יכולה להיות שיבה לאותו מצב שבגינו הגענו להווה, כדחף לעבוד בדיוק באותו האופן ולהתכלכל באותה רמה, ולטייל באותה תדירות ולאכול את אותו המגוון וכד'. אבל חזרה יכולה להיות גם שינוי העתיד דרך החזרת המטרות מהן צמח העבר: 'רצון חופשי'. זאת, בניגוד לדחף הטבעי-חברתי לחזור לשגרת הרצון הכפוי המיוצר באיווי חזרתי-נצחי המשנה את העולם (המשתנה) בהתאם ל'צרכים שלנו', הלא הם פנטזיית הקפיטל של ההון האינסופי, ולשגרה ההרסנית שהייתה לנו על כל סימפטומיה האקולוגיים והפסיכולוגיים.

אם נכנע לדחף להחזיר את הדבר בדיוק לאותו עבר, אז לא למדנו כלום מהקורונה. מצד שני, עכשיו זה בדיוק הזמן והאפשרות לכונן את התנאים החדשים לשגרה אחרת, נבדלת, שלא חוזרת על זו שעברה. עכשיו זהו הזמן להיאבק על השגרה, מה שלא היה אפשרי כשהיינו כפויים בתוכה. זה היתרון הגדול של ההווה: כאשר המאבק על השגרה הוא מטרה בפני עצמה, כמאבק ציבורי כללי על הגדרת ה'טוב' הציבורי (הבריאותי, החינוכי, הביטחוני וכד'), אז הדחף מכוון לא לשגרה כי אם למאבק (והמשכו הנצחית), ורק כך הוא מהווה בפועל את 'הרצון החופשי'.

איך ייראה העתיד שלנו, או, על מה בדיוק יש להיאבק:

אחריות חברתית: תמיכה משמעותית במקצועות החירום (כמו הוראה ופרא-הוראה, רפואה ופרא-רפואה, ושילוח) שיהפכו לחיוניים בשגרה. אסור להפריט מערכות ציבוריות כמו חינוך, תחבורה, ביטחון ובריאות. על הממשלה להבריא מערכות אלה באופן מיידי, על ידי איזון תקציבים, והוספת תקנים וציוד למערכות העניות לטובת העניים.

התקהלויות חברתית: כנראה שתוגבל לכ-50 אנשים בערך באותו אזור. זה כנראה יגביל את המרחב הציבורי לזמן ממושך, מה שיגרום למגבלות על השהייה והתנועה בו, כנראה לפי גיל ומקצוע. כאן יש להיאבק על הזכות הכללית להשתתף במרחב הציבורי, ולמצוא דרכים של מסכנות את הציבור, מבלי להרוג או להקריב חלק ממנו שלא בגיל המתאים או בעל המקצוע הנכון. המאבק הוא על הגדרת האזורים הציבוריים הבטוחים, נחלות הכלל, והתנועה מהם ובתוכם.

מרחק חברתי: טיסות ומסעדות ירווחו וההיצע יוקטן משמעותית מה שיעלה את המחיר של שירותים חברתיים כמו אוכל ותנועה. כאן יש להיאבק על מיסוי ופיקוח תאגידי רחב, ותרומה משמעותית לפיתוח מנגנוני השתתפות בפעילויות שאסור להשיבן להופעתן השמורה לעשירים. אורח החיים ה'מערבי' שלנו חייב להשתנות. טיסות וצריכות מוגברות בלתי אפשריות יותר ויופחתו משמעותית לטיסה כל שנתיים ולמסעדה פעם בשנה.

שיתוף פעולה חברתי: מנגנוני שיתוף המידע והציוד החיוני (כמו מאמרים ומנשמים או מחקרים ותרופות) חייבים לעבור עיגון בחוק בינלאומי שיכלול סנקציות על מדינות סוררות. כמו-כן, אסור להסתמך על ולתמוך ב'מדינות-מפעל' כמו הודו וסין. מערכות ייצור מקומיות חייבות לעבור ביזור מקצועי כדי לאפשר ייצור מקומי רב תעשייתי, כך ששום מדינה לא תרכז בשטחה אחוזי ייצור גבוהים מדי כמונופול.

בריאות חברתית: הרחבת הפיקוח על חיסונים ובדיקות לצד הגברת מודעות ופעילות לשמירת סניטציה מרחבית. חייבים להתקין סמכות על-מדינתית להגבלת מדינות מנקיטת אמצעים המסכנים את הציבור הגלובלי. אמנות בריאותיות יכולות לחייב מדינות להסכים לתנאים בריאותיים ציבוריים כמו תרומה להיגיינית הציבור, כדי לאפשר תנועה ומסחר ביניהן.

אז אנו נטוס פחות, נאכל פחות מגוון, ונשהה יותר בבית. וכשקצב החיים יואט העבודה תפחת, ואת הכנסתה תאזן המדינה מהעשירים והתאגידים, שתקצץ בחצי את תקציב הביטחון לטובת שאר מערכות הציבור. זה מה שיכול להיות, כחלק ממאבק על השגרה. מצד אחד ישנם הדחף, החרדה והעבר. מהצד השני אלו הסימפטום, האומץ, והעתיד. איפה אתם?