על אלימות, מחאה ומה שביניהן

מחאה בתל-אביב, 23 ביוני, 2012

זה התחיל בערב, סביב 21:00, ברוטשילד. מה שאפשר לומר, כרגיל. קהל מתקהל, שוטרים פורקים מרכבים, כרזות ופוסטרים מרוססים והאווירה שנבנית לה. כמו במסיבה, אי אפשר לצמצם את האווירה למרכיביה. היא, גדולה מהם. והאווירה הייתה שאננה משהו. אז גל גדול, נחיל של מפגינים בעלי דגלים בצבעי הקשת, התאחד עם הקהל ברוטשילד. איחוד, אנו מנוסי כור ההיתוך יודעים, הוא תמיד מרגש. אז המסיבה קבלה אורחים לא צפויים אך בהחלט מוזמנים.

משם כבר המרחב נתן אותותיו כי לא היה מקום לכולם. חלק, כמו מים מכיור, זרמו לכביש. קשה היה לזהות 'מרכז' למפגינים. לא היה כזה בנמצא. הגיוון של הקהל, בגיל, מין, מעמד ואתניות (למרות שהמפגינים היו ברובם כן 'חילוניים, משכילים' ולא 'מיעוטים', 'ערבים') התבטא גם בכך שרוב המפגינים היו עצמאיים ולא מטעם מפלגה או ארגון כלשהו. אלו כמובן נכחו, אך כמשתתפים ולא מארגנים. בלשונו של אלתוסר, ברוטשילד התהוותה מקהלה חסרת מנצח (תמונה 1). מצדם, השוטרים חסמו עוד כבישים כדי להכיל את האירוע, בטבעת, שורה, או טור. לצורך כך הם חסמו את הכבישים שאותם התכוונו לפנות. מהר מאוד התבהר והתברר כי לכל טור יש קצה, ולכל טבעת יש צדדים. גם באלו היו מפגינים. היכן ששוטר נגמר, התחיל מפגין (תמונה 2).

תמונה 1 

תמונה 2

  

בשלב מסוים, אולי כאות נוסף מהמרחב, שהפך נזיל ודינמי יותר ויותר, התחיל הקהל לצעוד (תמונה 3). ארגון מתוכנן היה קשה לזהות שכן כל העת נקראו שמועות לגבי מה קורה ומה עתיד לקרות. לא היתה גרסה אחידה של כוונה מוצהרת, מטרה מיועדת, או תוצאה רצויה. חלק אמרו שהולכים לכאן, אחרים טענו שלשם, בכל אופן השאיפה היתה להשאיר את הנוכחות האזרחית בתנועה.

   

 תמונה 3

לאן לא ברור היה, אך הכיוון היה לאן שאפשר. אזימוט כללי: העירייה, ככר רבין. השוטרים המשיכו בניסיונם להכיל את האירוע והמפגינים ונצמדו לסה"לים השגרתיים. הם חסמו את צמתי הרחובות לתנועת הקהל המפגין, שהפך זורם אט אט אך בקצב קולקטיבי מתגבר. קריאות תוך כדי הליכה עודדו את המשקיפים לרדת למטה ולהצטרף לזרם: "צאו מהמרפסת - המדינה קורסת!".

תמונה 4

עדיין תחושת אי-הוודאות, שעוטה אירועים הנוגעים בפוליטי בהתהוותו, היתה מורגשת ביותר. שוב לא היה ברור לאן הולכים אבל הלכנו זה בטוח. מאחור המונים ועוד לפנים. דגלים רבים מונפים: אדומים, כחולים-לבנים, וצבעוניים. כל התיאוריות וההמשגות נכחו כמו שהולך הפתגם מ-68', ברחובות, מול העיניים. זרימה, התהוות ספונטנית, דינמיות. כשהשוטרים חסמו ציר אחד, הנוזל האנושי של המפגינים לא התעמת, אלא פנה לרחוב אחר, כדי להמשיך התנועה (תמונה 4).

 תמונה 5 

                                            תמונה 6 

                                                                               

בחיבור הרחובות אבן גבירול וקפלן המשטרה הצליחה לחסום מספיק הדוק את המשך התנועה, וכך הביאה לפיצול ההמון, כאשר חלק המשיכו לכיוון צפון לשדרות שאול המלך, וחלק המשיכו לכיוון כבישי איילון (תמונות 5,6). איחוד נוסף התרחש בין נחיל מפגינים שצעדו על אבן גבירול אליהם חבר הנחיל שהגיע משדרות שאול המלך. אז נוצר מחזה שמוכר מהמחאה בשנה שעברה, המון אדם צועד באבן גבירול, החסום מחמת צפיפות על שני נתיביו. כעת המשטרה ניסתה לתחם כמה שניתן את האירוע באותו מרחב. מבחינתם, העיקר שלא תהיה זרימה. לכן ליד ככר רבין, שורת שוטרי יס"מ יצרו טור שחילק את המון המפגינים לשניים, חלק אחד בצד הצפוני של השורה, חלק אחר בצד הדרומי (תמונה 8). בדיוק אז, כאשר האבסורד שהתהווה כחתול-ועכבר, מפגינים החלו לטפטף ולזלוג מהצד המערבי של הכיכר. כך, שוב, אגפו המפגינים את השוטרים והגיחו בחזית חדשה בתנועה ריזומטית המתפרסת במרחב ומקפלת אותו תוך שבירת הגבול בין מדרכה לכביש, אותו גבול שהשוטרים ניסו לאכוף והוא זה שסימל את המחזיק במושכות. זה נראה כך:

 תמונה 7

תמוןנה 8

                                                                                                     

כאשר אחרי המפגינים דלקו השוטרים בניסיון להבין מה הצעד הבא, או מי מארגן לאן הולכים, הם כשלו מלהבין שאלו הם בעצמם שאחריהם דולקים. כמה דקות קודם לכן, נכנסו כמה מפגינים לחדר בנק דיסקונט הפתוח למשיכת מידע וכספים, ומחאו בפנים נגד הבנק והשחיתות. השוטרים מיהרו להגיע, מה שמשך עליהם המוני מפגינים נוספים. כל הצדדים נפגשו בשמשת הבנק, המפגינים שרים, שורקים וצועקים – השוטרים יוצרים טבעת סביב כניסת הבנק וחוסמים כל יציאה או כניסה, במטרה ליצור עוד שטח סטרילי באמצע העיר. אך כדי שהשטח יהיה סטרילי, היו צריכים לפנות מתוכו המוני מפגינים. זה נעשה באלימות ובמהירות. כאשר עצרו השוטרים את המפגינים וצלמו את זירת האירוע וההוכחות שיציגו בבית המשפט, נעלמו השוטרים והלכו לחפש הפרעות אחרות. הם מצאו אותן לא רחוק ליד סניף בנק אחר, בנק הפועלים בגן העיר. שם, השוטרים שוב ניסו ליצור טבעת סטרילית, שרק משכה אליה את המון המפגינים שניסו לדרוך בכל מקום במרחב, ובעיקר היכן שהמשטרה מצאה לנכון להודיע להם שאסור (תמונה 7). כל סניף בנק הפך מצודת עצורים, וגן העיר הפך לנקודת איסופם. כאשר המוני מפגינים שועטים על הכניסה וצועקים "לשחרר העצורים"!! השוטרים מצדם מנסים להחזיק את סטריליות הזירה – כלומר לפנות כל מפגין משטח הכניסה לגן העיר. הבעיה שהמשטרה יצרה עבור המפגינים היא שמי שירד לכביש ולא ניסה להתקרב לגן העיר, בעצם 'חסם את הכביש' ונעצר, ומנגד, גם לצדדים האחרים לא ניתן היה להפנות את נחיל, כי גם שם היו המונים. המצב הזה נמשך כשעתיים. מי שהתחלפו היו המפגינים כאשר כל פעם שהשוטרים דחקו את המפגינים רחוק יותר, כך מרווח התמרון הפיזי של המפגינים, קטן משמעותית, מה שגרם להתנגשויות בלתי-נמנעות באלימות שיכלה להימנע. או שלא? משום שהמפגש בין הצדדים לא היה מוגבל למתנגדי המשטר ותומכיו או באי כוחו. בנוסף לכך, האלימות הוצתה בגלל חומר הנפץ שנמצא בזירה מלכתחילה: בין מזרחים שהיוו 98 אחוז מהכוחות הפועלים מצד המשטרה ומשמר הגבול; לבין האשכנזים ששלחו אותם מחד, וצועקים עליהם במחאת המפגינים מאידך – אותו המון מפגין שעבור השוטר הנו בבחינת גיס חמישי, שאפילו מדינה יהודית לא רוצה. זה שימש זרז ומוליך לשנאה כלפי המפגינים. היא לובתה ולוותה בעובדה שהיו הרבה מפגינות. צעירות אלו נתפשות כפרוצות מוסרית מבחינת השוטרים. הן, ילדות הפרחים ומפרות החוק בהווייתן ולא רק בדרישתן "אל תיגע בי!". נוסף על כך החיתוך המעמדי הוא שמשלים את תפישת השוטרים את המפגינים. עבור אלו הראשונים, האחרונים הם מפונקים שיושבים על כסף ולא קמים לעבוד, בעוד השוטרים צריכים להיות נוכחים בזמנים ומקומות כאלו כדי 'לנקות אחריהם'. מכאן, תקצר הדרך להתכוננות של חומה עבה כל כך: אתנית, מגדרית ומעמדית שבתוכה, כמו בתוך שלושת חדרי הבנק המבוצרים, הכל מותר למשטרה. וכאן הנקודה החשובה ביותר: שהרבה (אנשים ופעמים) מדברים על אלימות ועל עובדות. אולם לדעתי עדיף ואקוטי יותר לדבר על לגיטימיות ורלוונטיות. וכן על שבירתה של פרדיגמת "מחאה (א-פוליטית) במסגרת החוק".

הנקודה הראשונה מדברת על הבחנות בין סוגים של אלימות, מעבר לשאלה הדיכוטומית של כן או לא, של המשטרה או של המפגינים. מעבר לוויכוח על העובדות, מתלווה הסיווג האתי של המקובל והלגיטימי וכן של סוגי האלימות שאינם כאלה. כשכולנו לוקחים צד וטוענים בעד או נגד האלימות (של צד זה או אחר) אנו מניחים אותו מבעוד-מועד כלגיטימי. אך השיח העובדתי מכוון הכרעה, ומכאן לא מאפשר תפישה מורכבת של תופעת האלימות.

הבחנות קיימות הן בין אלימות משמרת חוק וכזו המכוננת אותו.

אלימות מיתית או אלוהית, הראשונה משמרת את המיתוס האלים באלימות, כמתוות חוק; השניה נוגעת באלוהי דרך השחרור מהמיתוס והשמדת החוק.

ויש גם אלימות אובייקטיבית (על הגרסאות הסימבוליות והסיסטמיות שלה), הצרובה אל תוך המערך השפתי, לשוני וסמלי שלנו, וכוללים דיבור-נגוע ואת ההיררכיות השונות הנעוצות בשפת היומיום שלנו, כמו מגדר וכד'. מנגד, אלימות סובייקטיבית היא פיזית, פסיכולוגית, אלימות המבוצעת ע"י שחקן המזוהה בבירור.

בניסיון לשעטנז את כל ההבחנות ולהתיכן לתוך מה שארע בתל-אביב, נראה שאלימות סובייקטיבית, מיתית ומשמרת חוק היתה זו שהפעילו השוטרים – מתוקף אלימות אובייקטיבית כמערך החוקים שנותן להם הרשות הלגיטימית לפעול כפי שפעלו ולהרגיש טוב עם עצמם, תוך שהם פגעו בגופם ונפשם של המפגינים בדחיפותיהם ומכותיהם.

מאידך, האלימות שהפעילו המפגינים היא מסדר אחר לגמרי. היא בהחלט לא אלימות משמרת חוק, כפי שהפעילו השוטרים, ולטענתם, המפגינים הרי "הפרו את הסדר והחוק". מכאן זו היתה אלימות המנסה להתוות חוק (אחר), אלימות אלוהית שהורסת ומשמידה את החוק הקיים (שמייצר אלימות אובייקטיבית, מערכתית).

הבחנות אלו והיחס המשולש שנוצר, בין החוק למחאה ולצדק, מצייר תמונה לפיה האלימות האלוהית של המפגינים היא מעבר לחוק, לא בבחינת חצייתו, אלא היא מחוץ לעולם של החוק, מתוקף היותה אימננטית ולא טרנסנדנטית. לו היתה אלימות מכוננת חוק, מכוונת מטרה מראש – היתה זו רק אלימות מתוות חוק ולא אלוהית. אך משום שהמחאה חצתה את הרצון לכונן חוק חדש, אלא דבקה בשלילה אמיננטית ואקטיבית של הקיים, היא שברה את הדיכוטומיה בין חוקי ולא-חוקי – ויצרה את השטח שהוא כן בלתי-חוקי. לפי עמנואל קאנט וניסוחיו את הטעם או השיפוט האינסופי זה נראה כך:

שיפוט טעם חיובי: Is Legal. שיפוט טעם שלילי: Is Not-legal. שיפוט טעם נצחי: Is Illegal. הפוזיטיביות של השלילה היא שמבחינה את האלימות של המפגינים מהאלימות של השוטרים. מעבר לפעולה שהיא חוקית או שאינה חוקית, ישנן פעולות שהנן בלתי-חוקיות. ובכך פורצות את הפתח שבין החוקי ללא-חוקי. (כשם שהחי מנוגד למת, אך לא כל מי שלא מת – חי). מתוקף היות השוטרים באי כוחו של החוק – כל פעולתם היא חוקית – והם אף המגדירים של החוקי, או הריבונים אליו. אך בפריצת הגבול בין החוקי והבלתי חוקי, התהפכו היוצרות והריבונות נפתחה למשא ומתן, על החוק כמו על המרחב. הבחנות אלו שופכות אור על שאלת האלימות ובעיית הלגיטימיות כאשר היא מסבכת את מצב העניינים בהכלילה את האלימות שהחוק מייצר, ולא רק את זו שמייצרת אותו לשכלול המשוואה. מכאן אף ניתן לנסח כלל אצבע לגבי אלימות, באופן יחסי לעצמה (relative) ויחסותי לסביבה והאחר (relational): מהצד של החזק אלימות לעולם לגיטימית ואף פעם לא הכרחית; מצד החלש האלימות לעולם הכרחית ואף פעם לא לגיטימית. זאת ועוד, שכן נובע מכך שלא ניתן באמת לבצע מחאה במסגרת החוק שכן היא לא תוכל להיות מחאתית ולפעול על הגבול החוקי עצמו. מבחינה אובייקטיבית, "מחאה במסגרת החוק" היא מחאה א-פוליטית, שלא נוגעת בפוליטי עצמו, בתחום הריבונות והחוק, והיא נותרת כפופה לאלימות המערכתית שמשמרת את החוק.

בהמשך, כאשר תנ"צ אוחיון אומר: "באופן חד משמעי כן [נערכנו נכון]. המפגינים החליטו לשנות פאזה, לחצות את הקווים" – להתנגד לו יהיה לפספס את הנקודה. יש להתנגד לניסיון לתלות את ההפגנה על התכוונות, תכנון מוגדר, ומטרות ידועות. כל אלו פנטזיות עליהן נשענת המציאות הריזומטית והספונטנית שהתרחשה בתל אביב. מה שכן, שינוי הפאזה היה בדיוק ההימנעות מאלימות של המפגינים, אפילו כאשר הותקפו על ידי השוטרים. פעילות הימנעותית זו היא שסוללת הדרך לאלימות אלוהית. אישוש השלילה בשלילה – לא בעשייה, אלא באי-עשייה. מאפיין זה במלים פשוטות שיגע את השוטרים ברמת השטח-שוטר והפיקוד-מטה. הדבקות בסה"ל מוכן מראש, לאירוע ידוע מראש – התנפץ לרסיסים כגל על שבור הגלים בחוף גורדון. המשטרה חייבת ללמוד לתפקד במצבי חוסר וודאות, שם המפגינים מרגישים בנוחות מרבית, חופשיים לנוע וליצור תנועה חדשה. ברוח זו היתה המחאה.