כיבוי שרפות כ(חוסר)מדיניות

בישראל נהוגה מדיניות של כיבוי שרפות, וכפי שראינו במקרה של הכרמל, גם לא מדיניות מוצלחת במיוחד. זאת אולי מפני שכיבוי שרפות אינה יכולה באמת להיחשב כמדיניות. היערכות לשרפות דווקא כן. אך היערכות כפי שנראה מצריכה תכנון מוקדם, דחיית סיפוקים, דמיון וחשיבה מאתגרת. תכונות אלה נעדרות ממשלת ישראל ומנבחרי הציבור. אלו כלואים בכלוב הברזל של הארעיות.

המשבר התקופתי בבית החולים "הדסה" הוא התסמין הנוכחי. גירעון עצום המאיים בסגירה, עובדים מנוצלים, שובתים ולא משולמים, והרגלים ארגוניים מונעי-הבראה הם התופעות להן גורמת הבעיה. אבל כולם יודעים איך זה (לא-)ייגמר: הממשלה תתערב, תזרים הון מייצב, ובטרם זאת ינפיק בית המשפט צו מונע שביתת "שירותים נחוצים".

בחזרה לפרדוקס העתיק של שביתת המיעוט ושאלת הלגיטימיות שלה, מוכרעת הסוגיה ברגיל לטובת הרוב, החוק והקיים – לעולם לא לטובת האפשרי. הבה נבחן זאת לעומק: לגבי המדע והטכנולוגיה, ובכלל השדה של החירות האישית, נאמר לנו תדיר שהכל אפשרי, ואנו כל יום מחדש על ספה של פריצת דרך חדשה. מהנדסים גנטיים ומאיצי חלקיקים דוחפים את הצהרות הדמיון כביכול מעבר לכל מגבלה.

אולם בשדה הכלכלי הטענה הרווחת הפוכה לגמרי. כפי ששם זאת סלבוי ז'יז'ק: "כשאתה רוצה לעשות כמה שינויים לכלכלה כדי לתת קצת יותר לשירותי בריאות, הם אומרים: "לא, זה בלתי-אפשרי. השוק לא יאפשר זאת". האם תוספת של 50 אחוזים למשכורתם של מאות עובדים בבית החולים, למשל מחשבונם של הבעלים, תמוטט את המשק? סביר שלא. אולם הצעה שכזו רחוקה כל כך משדה האפשרי עד שהיא מעבר לשדה הדמיון בכלל. במקום אחר, האם קליטת עשרות אלפי פליטים אפריקאיים למדינת ישראל, באמת תניב את קריסת המשק הישראלי? סביר שלא.

על שום מה ולמה ניגוד כה חריף בין השדה הכלכלי, לגביו נטען ששום שינוי ממשי אינו אפשרי, לבין השדה המדעי-טכנולוגי, שם נאמר שהכל מהכל – כבר כאן? זאת מכיוון שבמצב בו אין תכלית נבחרת, אלא רק נבחרים חסרי תוכן, החוק שהיה ארעי הופך קבוע על כל חלקיו. לכן יש להמציא צווי מניעה שוב ושוב, נגד יותר ויותר קבוצות חברתיות: של אחים ורופאות, עובדי רכבות, חברות תקשורת, פקידים ממשלתיים ועובדי רשות התעופה.

באופן של הפיכת החריג לקבוע, כל קבוצה וכל מקצוע כיום יכולים להיחשב להכרחיים או "נחוצים", מסיבות שאין ויכוח עליהן במסגרת החוק, וכך נמנעת כל אפשרות לשינוי ממשי. מבחינה זו צודקים התעמולנים וההדיוטות – זה באמת בלתי אפשרי להקשיב לגמרי לדרישות השובתים. כמובן, זה ייפגע בחירות של כולנו אם נקשיב ונשמע לכל קבוצה שתדרוש תוספת שכר.

אך בניגוד לטענה הרווחת, יש לראות שחוסר אפשרות אחד מסתיר את השני: חוסר האפשרות האידיאולוגי בשדה החברתי-כלכלי מזין את תוך כדי האפלה על חוסר האפשרות הראשון בשדה האישי. האידיאולוגיה השלטת תובעת מאיתנו, כולנו, לקבל ולהכיר בחוסר האפשרות החברתי, וזאת במתן שוחד האומניפוטנטיות האישית. בצורה זו האידיאולוגיה ונשאיה מונעים כל דמיון של שינוי רדיקלי – ביטול הקפיטליזם או הרכוש הפרטי – ובמקום שאין דמיון, גם אין שום חזון.

כמו חוקי החירום בישראל, שנכתבו ונוסחו אי שם בשלהי שנות הארבעים ומוארכים מאז, גם המדיניות הממשלתית של הצלת מוסדות וחברות כושלות כבר התמסדה והפכה לטבעית ומקובלת. הארעי שהפך קבוע הוא מחלה שאת תסמיניה אנו חווים גם במשא ומתן מול הפלסטינים (למשל בדיון על גבולות ושיבה), כאשר כל מה שמפחיד בו הוא קביעות ההסכם שנדחה בכסות וחסות "תהליך" השלום.

גם התערבות ממשלתית "נקודתית" להצלת גירעונות מוסדיים היא תופעה "מתמשכת" ומערכתית. אחרי הכל, גם האמריקאים נצלו סוג של חוק חירום כדי לאחד בין הניצים ולהציל את התאגידים במשבר של 2008. אך האם זו הצלה אמיתית או שמא עוד מאותו דבר, רע וחולה? האם לא בדיוק חוסר-האפשרות להימנע מהצלה מזויפת, המסתירה התנהלות מושחתת, לא גם מונעת אפשרות לשינוי כללי, ממשי ומיטיב? בהחלט כן. שינוי אמיתי איננו לקיחה בחשבון של איזה גבול בלתי מתפשר, נצחי וקבוע, אל תוך החישוב הריאליסטי הקר; אלא, תחת זאת, שינוי ממשי הוא התערבות לא רק בתוך שדה האפשרי והקיים – הוא משנה את קווי המתאר הכלליים ואת החלוקה בין האפשרי לבין הבלתי-אפשרי.

התערבות אמיתית, ממשית, לא צריכה לקוות לממשלה חזקה יותר שתשגיח ותציל מוסדות גוועים, וגם לא לקוות להפקרה מצדה את המונופולים שבנתה. התערבות אמיתית מוכרחה לדרוש את מה שמוצג כבלתי-אפשרי, וזה לעזור ולהציל לא את החברות – אלא את החברים, שוכני הקהילות, ובכך לגעת ולשנות גם את היחסים החברתיים. לראות נכוחה שהמצב כמות שהוא אינו המצב הטוב ביותר, או הרע במיעוטו, הוא התמריץ הבסיסי לכל פעולה פוליטית. הדרך של פעולה כזו חייבת לעבור תוך בחינה מתמדת של מה שמוצג כבלתי-אפשרי, בדיוק כדי לדעת לדרוש אותו בנאמנות מתחייבת. רק כך תהיה לנו דרך שאינה כיבוי שרפות, הפתעות, חרמים ושביתות.