שינוי השינוי: בין חדש לישן

אומרים שפוליטיקאים עושים 'ספינים' ו-'שיפטים', ומזגזגים מימין לשמאל וחזרה. כך אמרו על ליברמן, על שרון, על בוגי ועל אחרים. אך האם אלו באמת שינויים, או שרק הכינויים בעצמם הם שמסמנים 'שינוי'? כדי לבדוק זאת יש לחזור ולבחון את ההגדרות הבסיסיות של השדה הפוליטי.

באופן מסורתי צד הימין מזוהה עם הכוח וצד השמאל עם הביקורת. לכן הליכוד משווק ביטחון והשמאל משדר אופוזיציה ואלטרנטיבה. אך מה חוזקן ותוקפן של הגדרות אלו בתקופת 'הפוליטיקה החדשה', כאשר נטען שכבר אין (שניים של) ימין ושמאל, ושהכול סובב את (האחד של) המרכז?

כאן יש לבחון שוב מהו כוח ומהי ביקורת. כנראה, השניים מצויים במערכת יחסים. עד כה קיימות רק שתיים וחצי הגדרות לביקורת: הבחנה והפרדה בין דעה לידע, נכון או שגוי וכדומה. הגדרה זו שרדה כאלפיים שנה, עד לניסוחה של הגדרה אחרת: הבחנה בין האפשרי לבלתי-אפשרי (משום ההכרה שהנכון והשגוי שניהם אפשריים). הגדרה נוספת מתנסחת בעת הזו סביב הגבול של הבלתי-אפשרי ותחת ההנחה שגבול זה אינסופי.

את הכוח ניתן להגדיר בהמון דרכים (פיזי, מטאפיזי, אובייקטיבי או סובייקטיבי), ואני מציע את היותו 'עקביות החוק'. מערכת היחסים בין הכוח לבין הביקורת נגלית כאשר עקביות החוק משמרת את הגבול הברור בין האפשרי – את מה שבתוך החוק והסדר ועל כן ב\סדר – לבין מה שמחוץ לחוק ועל כן לא-אפשרי.

לאורך השנים נושא הגבול עלה בחשיבותו לא רק הפילוסופית אלא גם הפוליטית, כנחווה בסוגיית הגבולות הישראלית-פלסטינית. אולם בשאלת היחס שבין הביקורת לכוח נראה כי גבול מציג פני יאנוס. הוא מסמן מחד את האפשרי ובאותו סימון ממש מורה על המעבר אליו שמאידך. כמו שיודעים היטב מוחים מפגינים – לכל שורת שוטרים – יש שני צדדים.

עכשיו נוכל לברור את הפוליטיקה החדשה מן הישנה ביתר בהירות, על סמך הגדרות אלו. כיוון שההגדרה השנייה רחבה יותר וכוללת בתוכה את הראשונה, בעצם יש לנו שני מחנות – החגים סביב שאלת הגבול – במחשבה ובמעשה. מחנה ראשון מורכב מאלו התופשים את הגבול כקבוע, ומניחים שלידע האנושי יש גבול ידוע מראש; כשם שלמדינה ישנם גבולות מוגדרים וברורים מראש. בשם גבולות אלו הם מייצרים תכליות כמו הצלת חיים (או חיסולם), למשל.

מחנה שני יתפוש את הגבול כמשתנה, בלתי קבוע מראש, ובסופו של דבר – אינסופי. במחנה זה ישכנו מי שיראו את הגבול אך יראו גם מעבר לו. במקום להניח שאין גישה לאמת ממשית משום היותנו מוגבלים בגבול קבוע מראש, מחנה זה תופש את המגבלה עצמה כממשית. וכאן יש לזכור את היחס בין כוח לביקורת: אם עקביות החוק מניבה את עיבוי גבול האפשרי, אז ביקורת פועלת להתקתו של הכוח, החוק והגבול. לפיכך נראה שהכוח מונע את ביקורתו או לפחות פועל כנגדה.

עכשיו, האם כל מי שמכונים בישראל 'שמאל' אכן עומדים במקום הביקורת? האם הם מניחים שגבול הידע אינסופי ומכאן שכל גבול מדיני דינו להשתנות, וכדי להגיע לאמת יש לחתור לבלתי-אפשרי? כמובן שלא. זאת משום שבין הגדרות הכוח כעקביות-החוק לבין גבול האפשרי מתפקדים סוכנים (חינוכיים, בריאותיים, כלכליים) שונים המגדירים עבורנו את גבול האפשרי, כלשון החוק.

כאשר החוק המדיני, שנקבע במחשכי הביורוקרטיה, הופך למגדיר הבלעדי של האפשרי – הלגיטימיות של הביקורת הופכת מיד למינימלית. זאת, כמובן, רק אם מניחים את משקל הלגיטימיות על משקל הכוח של עקביות החוק.

הרבה 'שמאלנים' מניחים שהם ביקורתיים והרבה 'ימנים' מניחים שהם כאלה, כי הם בעד מדינה פלסטינית, בעד זכויות אדם ושמירה עליהם, בעד הפרדת דת ומדינה לשם חיים שוויוניים ועוד. אולם יש להבחין כי את זאת אומר החוק בדיוק. גם הוא בעד מטרות אלו לשם שמירת עקביותו שלו. מכאן, עמדות אלו בכל צורה שלהן אינן מן האמת הכללית השוכנת מחוץ לאפשרי, אלא הן עומדות במקום הכוח (הפרטי) שמגדיר לכולנו מה אפשרי, והאם העולם כעת הוא הטוב ביותר שיש.

לפי הגדרותיי, תחת זאת, שמאל אמיתי, כזה החותר לממשי ולא לדמיון, הוא המבקש להזיז ולשנות את הגבול (הסימבולי) בין האפשרי לבין הבלתי-אפשרי. הוא בדיוק עונה לכינויו ה'הזוי' בערנות פיכחת מחלום הבלהות של המציאות, והדמיון שבגין גבול קבוע מראש שלא ניתן לשנותו.

שמאל אמיתי, מכאן, יעמוד חד-משמעית נגד חלוקת הארץ, נגד הפרדת דת ומדינה, נגד זכויות אדם, ונגד בחירות פרלמנטריות. כל אלו נותרים בגבול האפשרי, ומכאן מתפקדים לשם עקביות החוק ומקומו של הכוח הפועל לשמירת החיים – אפילו במחיר חיסולם חיים אחרים.

אך אם נקשיב לממרה לפיה "האמת פוערת חור בידע", נראה שכל מה שאנו יודעים זה-כבר, הוא בדיוק המחסום שלנו להתגברות על מכשולי המציאות הממשית. כדי לזהותם (דרך הבדל), ורק אז להתגבר עליהם, יש להתחקות אחר גבולות האפשרי, הם גבולות מנגנוני עקביות-החוק.

גבולות אלו שותפים לכולם, לכן הם ממשיים ולכן אמיתיים. הזזתם, גם כן, משותפת לכולם – אפילו אם רעה למיעוט מסוים – ועל כן אמיתית וממשית – ולא הזויה או דמיונית. כי אם זוהי הדרך היחידה לצאת מהמחסום שכולא את כולנו, יחידים ורבים, כאחד.