חמש הערות על המשמעות העכשווית של ימי הביניים

אלן באדיו

Diacritics, Volume 36, Number 3-4, Fall-Winter 2006, pp. 156-157

1.    ימי הביניים הם בשום אופן לא תקופה של סטגנציה אינטלקטואלית בין העולם הקדום למודרני שיזם הרנסאנס. דמיון זה, שהוצב על ידי הנאורות והונצח על ידי הפרדיגמה המדעית של המאה ה-19, צומח מהַקשרים בין אידיאולוגיה רפובליקנית לבין המאבק האנטי-דתי. בפועל, ימי הביניים, במיוחד מהמאה ה-11 ואילך, הם עידן של רה-אורגניזציה מושגית יסודית. זהו הרגע שבו המונחים המגיחים מהעולם העתיק ראשית מתגלים-מחדש, ואז נרכשים-מחדש בתוך חזון כללי שונה לגמרי, כפי שהוא מרוכז בדתות מונותיאיסטיות. אך עלינו להבין שהתרכזות זו מכינה למודרניזציה, שליבַתה הוא פירוט הדרגתי של חזון חדש של הסובייקט. במובן זה, התנועה שמובילה לדקארט מצופה כבר מימי הביניים עם הניסיון לסינתזה בין רציונאליזם יווני לבין נטיית האמונה הנוצרית המרוכזת, לאחר פאולוס הקדוש, על החלטה אישית. בלב ימי הביניים, אם כן, מוצא הפילוסוף שני מפעלים אינטלקטואליים רמי-קומה: הִשבוֹן טקסטואלי ופרשנות חדשה.

2.    המפעל הראשון, שהננו הַעברה, הוא כמו "המצאה גדולה" אך בעולם המחשבה. ידוע היטב שמפעל זה התחולל לראשונה על ידי הערבים. הוא דרש כמות עצומה של עבודה, בתנאים חומריים קשים למדי. השימור, העתקה, תרגום, וההעברה של טקסטים היא הרפתקה יוצאת דופן כשלעצמה. מנוקדת המבט הזו, אינטלקטואלים מימי הביניים השכילו להמשיך עניינים מהמקום בו מלומדי אלכסנדריה וחכמי רומא הותירו אותם. אנו במידה רבה חבים להם את קיומה של ירושה טקסטואלית רבת החשיבות, בכל תחומי הידע: שירה, תיאטרון, היסטוריה, מדעים, פילוסופיה. ללא ספק, בסדר הפרשנות הם הדגישו את מה שהיה קרוב ליקום הנפשי שלהם, הנשלט בציווי האמונה. אולם הם ידעו גם לשמר את זה שחלק מהם לא היו מוכנים להבין, כמו למשל טקסטים מתמטיים מורכבים שלא נטעמו לגמרי במערב עד המאה ה-16 או אפילו ה-17.

3.    המפעל השני הוא זה של ההרמנויטיקה המאיימת ביותר שנוסתה אי פעם בהיסטוריה: הסתגלות של קבוצת מונחים מדעיים ופילוסופיים מורכבים וחילוניים מאוד בתוך התגלות של סדר שונה לחלוטין. הרעיון הוא שתיתכן רציונאליות משנית המנוסחת ללא סתירה מול האמונה הראשית. באור זה, נוכל לטעון שעבודתם של הוגי ימי הביניים, אם שונה מטבעה, מאפשרת לעצמה להיות מושווית לזו של העידן הקלאסי. הוגים מתקופה זו, החל מהרנסאנס, תעבו את מחשבת ימי הביניים, שעבורם עבודות יווניות ולטיניות כוננו פרדיגמות בלתי ניתנות למעבר. כאשר בצרפת [זא'ן] דה לה ברייר כתב ש"הכל נאמר, ואנו יותר מ-7000 שנה של מחשבה אנושית מאוחר מדי" הוא בהחלט התייחס לסוג של מקור, שהנו המודל שספקו הקדמונים. הוגים מיני הביניים העריצו את אדוני המחשבה העתיקה באותה מידה, אך לא יכלו לעשות מהם מודלים מוחלטים, כיוון שההתגלות חייבה אותם להתיק ולעבד-מחדש את הנטייה המושגית של אדונים אלה כדי שיתאימו להתגלות. ניתן לטעון שאם הקלאסיקנים קבעו כחוק את חיקוי הקדמונים, הוגים מימי הביניים עסקו בהסתגלותם.

4.    ימי הביניים הם גם תקופה בה יחס חדש הופך למוגדר בין אליטות האחרונים לבין מסת ההמונים. אכן, בניגוד למתרחש בעולם העתיק, עובדה יסודית שותפה לשניהם: אמונה דתית וכל מה שהיא מארגנת (או סותרת) בחיים החברתיים השגרתיים. ההשלכה היא שעלולות להתקיים סוגות אמצעיות בין המדע המושגי של האחרונים לבין מארג האמונה והפעולות של העם. מכאן הולדת הרומאנים של אהבה והרפתקה, של פרקטיקות חדשות בשירה, של רפרטואר תיאטרון המוני (תשוקות ופארסות). ניתן להשוות את מצב העניינים הזה עם כמה ניסיונות עכשוויים בכיוון האמנות המהפכנית. מדובר למעשה על ייצור מערכת צורות ורפרטואר מצבים שתהא בה בעת ברמת הדרישות האינטלקטואליות של המרקסיזם, ומיועדת לקהל פופולארי גדול, כולל כוונות דידקטיות. אנו יודעים שעבודות אמנות גדולות באמת (ברכט, כמה אופרות סיניות מהפכניות, נובלות לטינו-אמריקאיות גדולות, וכולי) נבעו מהקרבה המכוונת בין החלטה משותפת (החלטה פוליטית) וחקיקה בתנועה אמנותית המכוננת היסטורית. בדרכים מסוימות, ניסיון זה קרוב יותר למצב ימי הביניים מאשר למצב הקלאסי.

5.    נוכל על כן לדבר על אקטואליות של ימי הביניים. בעולם הקפיטליזם המאוחר, עלינו גם להציע פרשנות חדשה של התרבות ה"קלאסית", ולמקם את עצמינו ביחס לדמיון קולקטיבי (סרטים, טלוויזיה, קולנוע, וכדומה). סביר שרפרנט תיאורטי חדש, שלב חדש של מרקסיזם, נקרא לבצע את התפקיד המאחד שניתן לצורות דתיות שונות במשך ימי הביניים. מנקודת המבט הזו, אנו מעוניינים להכיר את המפעלים היסודיים של מחשבת ימי הביניים (שימור והתקה). לבסוף, לאחר כמה מאות שנים של תרבות בורגנית גבוהה, אנו במצב בר-השוואה לזה של נזירים מערביים הניצבים בפני מסורת הקדמונים. שכן אנו שואלים עצמינו את אותה שאלה: כיצד לפענח את כל זה, שנהדר ונפלא, אך כשלעצמו עדיין זר למטרותינו הנשאפות, ואנו יכולים לכנותו "קומוניזם" במובן הגנרי של המונח.   

6. (תוספת שלי -א.ב.): לא בכדי הערבים המציאו(-מחדש) את האפס (אחרי הבבלים, ההודים והמאיה). התעניינותם המכרעת של המוסלמים הראשונים, שהיו סוחרים (ולא גיבורים – ישו, או קדושים – אברהם), התרכזה בעולם הזה והם הותירו את שאלת העולם הבא לאל ולו בלבד. במשטר של האות (כסימן פילולוגי ותיאולוגי) אין אפס, או ייצוג שלו. לעומת זאת, במשטר המספר תיתכן שאלת קיומו של ריק, של אפס. ידוע שבמשך שלטון האימפריה הרומית המרתה לנצרות הביאה להמשך שלטון האחד מהמסורת היוונית הפוליתיאיסטית לעולם המונותיאיסטי. אולם המוסלמים והערבים, בהסתמכות על האפס, שקלו בהמשגתם גם את שאלת המיקום של הישות מעבר לשאלת ישותה הטהורה. לכן דווקא הם ביססו (לאחר ההודים) את החישוב העשרוני (הפרגמטי) במקום החישוב הרומי (הטלאולוגי) שהתבסס על הישות הטהורה בלבד. האפשרות לקיום האפס במשטר המספר הביאה למהפכה פוליטית ממשית כי תחת שלטון האחד, הריבוי תמיד נשלט. בהצבת האפס כראשון, אלוהים נסוג למדבר של הממשי ומשאיר את כל העולם לאדם וכישרונו היצירתי, שמוגבל באופן אימננטי בעולם, ולא על ידי כלל טרנסנדנטי כלשהו.